ברכת שהחיינו לקטן המגדיל ביו"כ
נחלקו הראשונים לגבי קטן שמגדיל - האם הוא נחשב גדול מיד בתחילת היום שבו הוא נעשה בן י"ג, דהיינו משקיעת החמה, או שהוא נחשב לגדול רק כאשר מגיע המעת לעת של י"ג שנה, דהיינו השעה שבה הוא נולד.ורוב הראשונים[2] נקטו כשיטה א', שהקטן מגדיל מיד בתחילת היום וכך נפסק להלכה[3] בכמה מקומות, אבל דעת השאילתות (ס"פ בחוקותי) כשיטה ב', שהוא נעשה גדול רק בשעה שבה הוא נולד לפני 13 שנה.
ומצינו[4] שיש נוהגים לחוש לחומרא לשיטת השאילתות, וכגון שהוא קרא ק"ש בתחילת הלילה, ולשיטה זו הוא נעשה גדול רק בהמשך הלילה, והוא צריך לחזור אז ולקרוא ק"ש כדי לצאת יד"ח מדאורייתא.
♦
א. ב.
ויש לדון לדעת השאילתות לגבי מי שנולד ביוהכ"פ באמצע היום, אם יש לחוש לגבי ברכת שהחיינו שהוא מברך[5] בתחילת היום על קדושת היום וגם פוטר בזה לכאורה מצוות עינוי שבאה מזמן לזמן[6], להצריכו לברך גם בזמן שמגדיל באמצע היום, והוא יברך על בגד חדש וכד' ויכוון גם לפטור בברכה זו את קדושת היום וה' עינויים, שכעת מתחדש עליו חיוב מדאורייתא, או שמא הוא נפטר כבר במה שברך בתחילת היום.♦
ואפשר לכאורה לומר שנדון זה תלוי במחלוקת הראשונים בגדר דין חינוך לקטן. הריטב"א (סוכה ב: ד"ה אפי') כתב שחינוך הוא קיום המצוות כתיקונן, אלא שהחיוב הוא מדרבנן, ומעשה המצווה צריך להיות בכשרות גמורה, כגון סוכה על כל הלכותיה ואתרוג וכדו', ולא מספיק להתרגל לעשות כעין מעשה המצוה בלי כשרות. לעומת זאת, רש"י בחגיגה (חגיגה ו. ד"ה קטן) כתב שאין חינוך קטן אלא להרגיל במצוות, ומשמע שאין שֶם חיוב אפילו מדרבנן על קטן, אלא דין בפנ"ע להרגילו במצוות [ועיין במשנ"ב (סימן תרנ"ח ס"ק כ"ח) שהביא בזה מח' הפוסקים אם יוצא קטן באתרוג שאול ביום הראשון, יעו"ש ואכ"מ].
לפיכך, אם נאמר כדעת הריטב"א, שיש בזה קיום מצוה גם מדין חינוך, אלא שהוא מדרבנן, וא"כ אפשר שברכת שהחיינו שברך אמש תחול על שֶם "מצות עינוי", והוא אינו צריך לברך שוב כשמגיע לזמן חיוב מדאורייתא. אולם, אם נימא כדברי רש"י הנ"ל, הרי שאין כלל שֶם חיוב מצוות כשאינו בר חיובא, אלא חיוב דרבנן להרגילו במעשה המצווה, יוצא שברכת שהחיינו שברך אמש אינה על שֶם מצוות עינוי, ועל כן ראוי לחוש לזה ולהצריכו לברך בזמן שמתחיל חיובא דאורייתא בברכת שהחיינו לשיטת בעל השאילתות.
♦
ג. ד.
והנה בחינוך למצוות עינוי של יוהכ"פ יש הלכה[7] שמחנכין לשעות, וזה הוא וודאי לא קיום מצוות העינוי כתיקונה, וביאר במשנת יעבץ (מועדים סימן ע') שמצוות עינוי שאני מכל מצוות שבתורה, וכיוון שהיא לא שייכת בקטן משום סכנה, לא חייבוהו בחינוך אלא "כדי להרגילו במצוות" כלשון הש"ס, ובזה גם להריטב"א הנ"ל לא בענין "קיום" אלא "הרגל" למצוות, בשונה מכל מצוות התורה.אשר על כן, נראה שלכו"ע אם נחשוש לדעת השאילתות יצטרך קטן המגדיל לברך שוב שהחיינו בזמן שהוא מתחייב במצוות עינוי דאורייתא, שהרי קודם לכן הוא איננו במצוות עינוי כלל, גם לא מדרבנן אלא להרגילו במצוות בלבד, ונמצא שהוא לא בירך שהחיינו על "שם מצוות עינוי".
♦
ה.
אמנם, נראה לפוטרו מכך מטעם אחר, דהנה הנצי"ב (העמק שאלה קס"ז אותו ו') כתב דלשיטת השאילתות קטן שמגדיל ביום הכיפורים חייב במצוות עינוי מדאורייתא כבר מתחילת היום, כיון דבעינן "מערב עד ערב", ואם יאכל בתחילת היום, אזי כשיגדיל לא יקיים מערב עד ערב. אמנם, זהו דין מחודש וצריך ביאור בהבנת חידוש מפליא זה, ואכ"מ.עכ"פ, לפי דברי הנצי"ב עולה לענייננו שאף לשיטת רש"י הנ"ל, שבכל המצוות גדר החינוך הוא רק הרגל למצוות ולא חיוב בקיום המצוות, מ"מ הכא לכו"ע חשיב שפיר שמקיים שם מצוות עינוי, כיוון דבעינן מערב עד ערב, וא"כ מה שבירך בתחילת הלילה שהחיינו וודאי עולה לו לזמן החיוב שמגיע בהמשך היום. ואפי' אם היה זה חיוב דרבנן הוא יותר דומה "לקיום" מאשר ל"הרגל", וכ"ש שכתב הנצי"ב שהקטן הזה חייב בעינוי מדאורייתא כדי לקיים "מערב עד ערב" לכשיגדל.
[ויעויין עוד בזה: ברמב"ם שביתת עשור (פ"ב ה"י) ורבנו מנוח (שם), מנח"ח שי"ג י"ז (והע' מכון י-ם שם), הר צבי (או"ח ח"א קס"ה), משנת חיים ימים נוראים (מועדים ג') סימן קכ"ג].
♦ ♦ ♦