רב היישוב רמת מגשימים
האם גשמים בחוה"מ סוכות הם גשמי קללה או גשמי ברכה?
שאלה
בע"ה חוה"מ סוכות תשע"חהשנה ירדו גשמים בחוה"מ ונאלצנו לצאת מן הסוכה בצער. האם גשמים בחג הסוכות הם סימן קללה? האם זה מראה שהקב"ה לא רוצה את מעשינו?
♦
תשובה
א. גשמים בחג סימן קללה?
גשם היורד בחג הסוכות הרי הוא לכאורה סימן קללה, וכפי שמובא בגמ' תענית (דף ב' ע"ב) בדברי ר' יהושע, כנגד דעת ר"א שסבר להזכיר גבורות גשמים מיו"ט ראשון של חג, וענה לו רבי יהושע: "והלא גשמים בחג אינו אלא סימן קללה".ובמשנה בסוכה (דף כח ע"ב) מובא משל למה הדבר דומה, כשיורדים גשמים בסוכה, "לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו". ולכאורה מדובר על כל חג הסוכות, וכן משמע ברש"י (שם ס"ה משך לעבד) וז"ל: "כלומר גשמים היורדים בחג סימן קללה הם".
ואמנם בגמ' (שם דף כ"ט ע"א) יש ספק בדברי המשנה – מי שפך על מי, האם העבד על האדון או האדון על העבד, ומסיקה הגמ' שהאדון שפך על העבד, כמבואר בברייתא, "דתניא שפך לו רבו קיתון על פניו ואמר לו אי אפשר בשמושך". וביאר רש"י (שם ד"ה מי שפך למי) שהכוונה היא שרבו שופך על פניו "לומר: צא מלפני, דאי אפשי בשמושך. וירידת גשמים היא שפיכת קיתון, ומ"מ סימן קללה הוא". כלומר, כשאנו מנסים לקיים את מצוות הסוכה, ורבש"ע מגרש אותנו ולא נותן לנו לקיימה, הרי זה סימן קללה.
שמא תאמר, שאפשר להחמיר ולשהות בסוכה אע"פ שיורדים גשמים? זה אינו, שהרי פסק הרמ"א בשם הירושלמי (או"ח סי' תרל"ט ס"ז) דהפטור מן הסוכה (מחמת גשמים) ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטוּת, וע"כ חייב האדם לצאת מן הסוכה.
אלא שהדגיש הרמ"א שכשיוצא האדם מחמת הגשמים אל יבעט בסוכה (כהגויים שכך נוהגים, עיין גמ' ע"ז דף ג' ע"א) "אלא יצא כנכנע, כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו".
♦
ב. קושייה מספר "מגיד מישרים"
אולם, קשה על כל הנ"ל מספר מגיד מישרים פרשת אמור (שנה שי"א). שם מובא שמרן רבי יוסף קארו זיע"א התפלל בחוה"מ בציון רשב"י ור' אלעזר בנו, והקיף הקבר בהושענות עם הד' מינין, ואותו יום ירדו גשמים, ומרן הב"י הצטער על כן מאד וחשש שתפילותיו לא התקבלו. ו"המגיד" נגלה אליו באור ליום שבת כ' בתשרי ואמר לו וז"ל: "והא דגשמים דאתו לא הוו דוגמת 'שפך לו קיתון על פניו' ח"ו אדרבא נתקבלו דבריכם ורשב"י ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם, אלא דכיוון דהקפתם לרבי אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על המים נתעוררו המים ובאו. ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל, ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים כדי שלא תקיפו יותר עליהם. וכלל זה יהיה בידכם כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו"."המגיד" מתייחס למשל המוזכר במשנה, באומרו: "לא הוו דוגמת שפך לו קיתון על פניו ח"ו", אך הוא אינו מבאר מדוע – אף שמרן הב"י סבר שהדברים דומים ומשום כך הצטער בתחילה. במה שונים גשמים אלו מגשמי הקללה המוזכרים במשנה?
♦
ג. שיטת הרמב"ם
והנה, לעומת רש"י (לעיל) שכתב שגשמים היורדים בחג סימן קללה הם, הרמב"ם בפירושו למשנה (סוכה פ"ב משנה ח') כתב: "וירידת הגשם בתחילת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפני ה'".וקשה, מנין לרמב"ם לבאר שמשל זה מדבר רק בתחילת חג הסוכות? ועוד, מה היא תחילת חג הסוכות? האם שעה ראשונה, לילה ראשון, היום הראשון או הימים הראשונים?
עוד קשה, שהרי בגמ' בתענית (דף ב' ע"ב) שואל ר' יהושע את ר"א "והלא גשמים בחג אינו אלא סימן קללה" ומשמע שהכוונה היא לכל חג הסוכות. ואף מתשובתו של ר"א, שסבר שמזכירין גשמים מיו"ט ראשון, משמע שהוא לא חלק על הנחה זו (שגשמים בחג הם סימן קללה) אלא שתירץ "אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר" (שם). ומשמע שלשאול אסור מפני שרבי אליעזר מודה לר' יהושע שהם סימן קללה, א"כ כיצד דברים אלו מיושבים עפ"י הרמב"ם?
ואכן, הרמב"ם לאו יחידי הוא. המאירי בתענית (ריש מסכתין) מביא בשם "קצת גאונים שפירשו שלא נאמר עליהם סימן קללה אלא לילה ראשונה". וכדי שהגמ' בתענית לא תסתור את שיטתם כתב המאירי שהגרסה בגמ' לדעת הגאונים היא כגרסת הרי"ף, שגורס בדברי ר' יהושע "הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר", כלומר: במשך החג הגשמים אינם קללה ואינם ברכה.
וכן כתב הריטב"א (תענית ב' ע"ב ד"ה א"ר יהושע הואיל) בשם רבינו אפרים ז"ל: "דבלילה הראשון סימן קללה, ומכאן ואילך לא קללה ולא ברכה". וכן כתב האורחות חיים (הלכות סוכה סי' ל"ח): "וכתב גאון ז"ל ודווקא לילה הראשון. וטעמא דמסתבר הוא, שהוא עיקר המצווה, אבל מלילה ראשון ואילך כבר רצה עבודתו".
מ"מ למדנו מדברי "קצת גאונים" (המובאים במאירי) ורבינו אפרים (המובא בריטב"א) ו"גאון" המובא באורחות חיים, שגשמים בסוכות סימן קללה הם רק בליל יו"ט הראשון של חג הסוכות, ולא בשאר הימים. וצ"ע, האם גם הרמב"ם שהוזכר לעיל בפירוש המשניות סבור כן.
טעם החילוק בין הלילה הראשון לבין שאר הימים הוא שבלילה הראשון יש חובה לאכול כזית פת בסוכה, כדעת חכמים (גמ' סוכה דף כ"ז ע"א) וכפסק השו"ע (או"ח סי' תרל"ט ס"ג), ואילו בשאר הימים אין חובה לאכול בסוכה, אלא רק איסור לאכול אכילת קבע מחוץ לה, ואם ירצה האדם להסתפק בסעודת עראי אין הוא חייב לשבת בסוכה. לכן המשל של שפיכת הקיתון בפני העבד המקיים את מצוות רבו אינו שייך אלא בלילה הראשון. כך ביאר במקראי קודש לגאון הרצ"פ פרנק זצ"ל בשם רבי חיים ברלין זצ"ל (סוכות ח"ג סי' י"ב). ונראה שזו כוונת האורחות חיים שביאר "שהוא (הלילה הראשון) עיקר המצווה".
וכדברי הגר"ח ברלין ביאר המאירי בתענית (ספר המאירי לא היה לפני הגר"ח). ובכך יישב את דברי ר' יהושע אף לפי הגרסא שלנו ("הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג"), וכתב שר' יהושע משיב אליבא דר"א, דס"ל שי"ד סעודות חייב אדם לאכול בחג הסוכות אחת ביום ואחת בלילה, כדאיתא במשנה (סוכה דף כ"ז ע"א), ולכן לשיטתו גשמים בכל החג הם סימן קללה. וכלשון המאירי: "כלומר הואיל ולדידך סימן קללה הם למה הוא מזכיר". אולם, לשיטת ר' יהושע עצמו, דס"ל כחכמים שאין חובת סעודה בכל יום, אין הגשמים סימן קללה אלא בלילה הראשון.
והגר"ח ברלין (שלא ראה את דברי המאירי, כאמור) הקשה על תירוץ זה "דהא מ"מ יקשה, הא אי אמר שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וכו' שא"א לג' ימים בלא שינה, ושינה הא אסור חוץ לסוכה כל ימי החג אפילו לדידן, וא"כ אפילו לדידן נמי הוי כל ימי החג סימן קללה לגבי שינה" (מקראי קודש שם).
קושייה נוספת הקשה הגר"ח ברלין (שם): "ותו תיקשי על ר' יהושע דהוא ודאי לא ס"ל כר"א דחייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה, וא"כ למה סובר דהזכרת גשם הוא רק מיו"ט אחרון של חג"? כלומר: מדוע לשיטת רבי יהושע לא מזכירים גבורות גשמים כבר במוסף של יו"ט ראשון, הרי את חובת סעודה מקיימים כבר בליל החג הראשון!
את הקושייה הראשונה יישב המאירי בעצמו וכתב, "מ"מ אף לדבריהם (של "קצת גאונים", שס"ל שגשמים בחג הם סימן קללה רק בלילה הראשון) אפשר לפרשה לר"א עצמו שאמר י"ד סעודות אדם חייב לאכול בסוכה... או שמא מטעם שינה כמו שכתבנו שעכ"פ לעניין שינה קללה הם, והלכך למה הוא מזכיר" (שם). וא"כ משמע שהבין המאירי שגם לשיטת "קצת הגאונים" גשמים המונעים שינה ג' ימים הם סימן קללה גם בשאר הימים, ורק לעניין אכילה הם סימן קללה רק ביום הראשון.
אלא שברמב"ם מפורש אחרת, שהרי כתב במפורש "וירידת הגשם בתחילת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפני ה'" ולא חילק בין אכילה לשינה, ומשמע מדבריו שסימן הקללה הוא רק בתחילת הסוכות ולא לאחר מכן.
ואכן המדקדק בדברי המשנה ימצא סימוכין לדברי הרמב"ם, שהרי במשנה כתוב "משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" (סוכה כ"ח ע"ב), ומשמע ששפיכת הקיתון נעשית במשל עוד בטרם מזג את הכוס לרבו, וא"כ אף בנמשל יש לבאר שירידת הגשמים נעשתה עוד בטרם התקיימה מצוות הישיבה בסוכה, ובגללה נמנע מאתנו קיום המצווה.
ובר מן דין, קושיות הגר"ח ברלין אינן קשות כ"כ. דעל הקושייה הראשונה, מדוע יש הבדל בין שינה לבין אכילה, נראה דיש הבדל, שהרי משינה אדם יכול להיפטר מסיבות נוספות, כגון הולכי דרכים, או מדין עוסק במצווה פטור מן המצווה והקבלת פני רבו וכדו', ומשום כך ירידת הגשמים אינה דחייה בוטה של האדם מקיום המצווה, אלא עוד סיבת פטור מדין מצטער. משא"כ לגבי אכילת כזית פת בלילה הראשון, שחייב האדם לחזר אחריה, ואינו נפטר ממנה, אא"כ עומדת לפניה מצווה עוברת. [ולשיטת הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ה) יש חובה לאכול כזית גם כשיורדים גשמים (ודלא כשו"ע שם)], ולכן הוי סימן קללה. ודו"ק.
ועוד, גשמים רצופים במשך ג' ימים אינם מצויים בעונה זו, ותמיד יוכל לישון בהפוגות ולקיים את המצווה. משא"כ גשמים בלילה הראשון למשך כמה שעות (עד שהולך לישון) הרי זה דבר מצוי. לפיכך, גשם בלילה הראשון שמונע ממנו מלאכול כזית פת בסוכה – הרי זה סימן קללה, משא"כ לגבי שינה.
ולגבי הקושייה השנייה של הגר"ח ברלין, מדוע לא מזכירים גבורות גשמים ביו"ט ראשון אחר שקיים מצוות אכילת כזית בסוכה – נראה דאינו קשה, דאף אם אינו קללה בשאר הימים, כדעת הרמב"ם, מ"מ כיוון שגשמים באותו זמן ימנעו ממנו מלקיים את מצוות הסוכה, לא ראוי להזכירם בתפילה, וכדברי המאירי (ריש תענית) "ולר' יהושע הזכרה להדיא בדבר שאין בו סימן ברכה - באותה שעה אין ראוי להזכיר".
♦
ד. מקורות נוספים לדברי הרמב"ם
ויש להביא ראיה לרמב"ם מהמדרש משנת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (הוצאה חדשה ירושלים, דף ע"ב), עה"פ "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כ"ג מ'): "ראשון לירידת גשמים, מלמד שהיו הגשמים ראויים מתחילת החג, כשם שמפסיקים להם מתחילת הפסח, אלא מפני כבוד ישראל שלא להטריח עליהם בירידתם בבית המקדש בימי החג".ובמדרש הגדול (לרבי דוד ב"ר עמרם העדני) ויקרא, פרשת אמור (כ"ג מ' ד"ה ד"א ביום הראשון) הביא את משנת ר"א הנ"ל והוסיף על דבריו וז"ל: "ועוד מפני ביטול ישיבת הסוכה אין זוכרין את הגשמים אלא בסוף החג היינו דתנן מושלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג לרבו ושפך הקיתון על פניו. איבעיא להו מי שפך למי, תא שמע דתניא ושפך לו רבו קיתון על פניו אי אפשי בשימושך. מלמד שירידת גשמים בתחילת החג סימן רע הוא ובסוף הרגל סימן טוב הוא".
ואף שתוספת זו ליתא במשנת ר"א, ובעל מדרש הגדול חי לאחר הרמב"ם (ודרכו להוסיף דברים ע"פ הרמב"ם), אך מכיוון שהמשך דברי ה"מדרש הגדול" הוא ג"כ מדברי משנת ר"א, א"כ יתכן שזה חלק ממשנת ר"א, וכבר ראינו שהרמב"ם הביא מקור ממשנת ר"א (לדוגמא: רמב"ם מלכים פ"ח הי"א ועיין בספר הליקוטים (שם) הוצאת פרנקל עמ' שס"ד ד"ה כנראה היה, שהביא מקור לדברי הרמב"ם ממשנת ר"א).
ואף אם אין זה משנת ר"א, כנראה שהיה למדרש הגדול מקור אחר שאינו בידינו, והוא המקור לדברי הרמב"ם.
בר מן דין, למדנו ממקורות אלו כמה דברים. "מלמד שהיו ראויים הגשמים מתחלת החג" דהיינו, מבחינה חקלאית גשמים בתקופה זו הם גשמי ברכה, ולא מזכירים גשמים בחג זה מפני ב' סיבות: א. "מפני כבוד ישראל שלא להטריח עליהן בירידתן בביהמ"ק בימי החג", דהיינו שמקיימי מצוות העליה לרגל לא יסבלו מחמת הגשמים. ב. "ועוד מפני ביטול ישיבת הסוכה אין זוכרין את הגשמים אלא בסוף החג". דהיינו, מכיוון שכשיורדים גשמים הוי מצטער ופטור מן הסוכה, ואין רצוננו להיפטר מהמצווה, אפי' אם היא מצווה קיומית ולא חיובית (שאר ימי החג פרט ללילה הראשון), ע"כ אין מזכירין גשמים בחג.
אלא שהמדרש הגדול הוסיף והביא את המשל של משנתנו על העבד שבא למזוג לרבו, וסיים "מלמד שירידת גשמים בתחילת החג סימן רע הוא ובסוף סימן טוב הוא". הא קמן מפורש כדברי הרמב"ם, שהמשל של משנתנו מדבר רק על תחילת החג, ורק אז זהו סימן רע, ולא בהמשך החג.
♦
ה. מהו "תחילת סוכות" לדעת הרמב"ם
ויש לדון בדברי הרמב"ם שכתב ש"ירידת הגשם בתחילת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפני ה'", מה היא תחילת סוכות, האם הלילה הראשון או כל היום הראשון.א. הגר"ח ברלין (הובא במקראי קודש שם) סבר שמדובר בלילה הראשון דווקא, מפני שלא שייך המשל דשפיכת הקיתון אלא במצווה שהיא חובה עליו ואי אפשר להפטר ממנה. ומכיוון שאכילה בסוכה חובה בלילה הראשון ובשאר הימים אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, לכך נראה שהרמב"ם התכוון ללילה הראשון, כדברי רבינו אפרים המובא בריטב"א (שם) וכדברי "קצת גאונים" המובא במאירי (שם) וכדברי ה"גאון" שכתב האורחות חיים.
ודבריו מסתברים, כפי שאמרנו לעיל, שכן כתוב במשל "לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" שמשמע שעוד לפני שהספיק לשמש את רבו, רבו שפך על פניו, כאומר לו איני רוצה בשימושך. וה"ה בנמשל – שירדו הגשמים בתחילת החג, עוד בטרם הספיק האדם לקיים את המצווה בלילה הראשון.
לפי זה, סימן הקללה מתייחס לסעודת החובה של הכזית הראשון שחייבים לאכול בסוכה בליל החג.
ואף שיש מחלוקת ראשונים בחובת הלילה הראשון, האם חייבים לאכול בו כזית פת אפי' כשיורדים גשמים, וכפסק הרמ"א (או"ח סי' תרל"ט ס"ה בשם הרא"ש. ויש שרצו לומר שאף הרמב"ם סובר כן), וא"כ דין "מצטער" אינו חל לגבי הכזית הראשון של ליל החג. מ"מ גם קיום המצווה מתוך דוחק נחשב לשפיכת קיתון ולסימן קללה, דאנו רוצים לקיים את המצווה בנעימות זכר לענני הכבוד (כדברי הרמב"ם במו"נ חלק ג' פרק מ"ג שכתב בטעם הסוכה להשריש את אותות המדבר לדורות, כלומר ניסי המדבר. ופשוט שהכוונה היא גם לענני הכבוד), והקב"ה מראה שאין רצונו בקיום מצוותנו, ושופך עלינו קיתון על פנינו, בדמות גשמים על גופנו.
וק"ו אם נאמר שהרמב"ם סובר כהשו"ע, שאין חובה לאכול בלילה הראשון כזית פת כשיש גשמים, ודין מצטער נאמר גם על הלילה הראשון, שהרי ענני הכבוד היו לנחת ולא לצער – שאז הגשמים מבטלים לגמרי את החיוב במצווה, ופשיטא שהם סימן קללה.
משא"כ בשאר הימים, שאין המצווה 'מצווה חיובית' אלא זו 'מצווה קיומית', א"כ אינו סימן קללה, ואדרבה זה הוא זמן ראוי לגשמים, כדברי ה"מדרש הגדול".
ב. אך יש הבנה אחרת ברמב"ם, ש"ירידת גשם בתחילת סוכות" הכוונה לכל היום הראשון ולא רק ללילה, שלא כדברי רבינו אפרים ומקצת גאונים.
וקצת ראיה לדברים אלו, דהרמב"ם בפירושו למשנה סוכה (פ"ב מ"ה) על דברי חכמים המחייבים לאכול סעודה אחת בסוכה בליל יו"ט ראשון, כתב וז"ל: "וחכמים לומדים חמשה עשר דתשרי מחמשה עשר דניסן. כמו ששם אכילת מצה לילה הראשון בלבד מצווה ואח"כ אם רצה אוכל או אוכל פרפראות... כך גם בסוכות". הרי מפורש הזכיר לילה הראשון בחיוב הסעודה, ולעומת זאת כשדיבר על סימן קללה בירידת גשמים כתב, "ירידת גשם בתחלת סוכות" ולא בלילה הראשון. וא"כ משמע שמדבר על כל היום הראשון של סוכות.
וכן משמע במדרש הגדול, שכתב מדוע לא מזכירים גשמים ביום הראשון של חג, והסביר בטעם השני "מפני בטול ישיבת סוכה" וסיים "מלמד שירידת גשמים בתחלת החג סימן רע הוא ובסוף הרגל סימן טוב הוא". וכשם שסוף הרגל הכוונה לכל שמיני עצרת, החל מלילו, שהרי בכולו אין מצוות סוכה וע"כ אין הגשמים סימן רע בו, ה"ה שירידת גשמים בתחילת החג הכוונה לכל היום הראשון. וכך כתב הרב יצחק רצאבי הי"ו (פורסם ברבעון קרית ספר עמ' ע"ט).
אמנם, אין זו הוכחה גמורה, דאפשר לבאר את דברי מדרש הגדול "שירידת גשמים בתחילת החג סימן רע הוא" שהכוונה היא ללילה הראשון, שאז חובה לאכול פת בסוכה, וכנ"ל. "ובסוף הרגל סימן טוב הוא" הכוונה לכל יום שמיני עצרת החל מהלילה, שמכיוון שאין מצוות סוכה (אף לא מצווה קיומית) לכן זה סימן טוב.
אלא שאם כוונת הרמב"ם היא לכל היום הראשון, כלומר ט"ו בתשרי, יש לברר במה נשתנה היום הראשון משאר ימי הסוכות, דאם השוני הוא בגלל שיש מצווה חיובית לאכול כזית בסוכה – זה דווקא בליל ט"ו (דאיתקיש לפסח) ולא ביום ט"ו. ובמה שונה יום ט"ו ביומו משאר ימי החג?
(ויש לציין שאם זו כוונת הרמב"ם, מיושבת בכך קושיית הגר"ח ברלין, מדוע לדעת ר' יהושע (ריש תענית) לא מזכירים גשמים ביום טוב הראשון. דהקשה, והלא מזכירים גשמים רק במוסף וסימן הקללה הוא רק בלילה, וא"כ מדוע אמר רבי יהושע והלא אין גשמים בחג אלא סימן קללה. אך אם כוונת הרמב"ם לכל יום ט"ו, א"כ א"א להזכיר גשמים בכל היום הראשון, וברורים דבריו).
ונראה ליישב ב' תירוצים:
א. אף שחובה מן התורה לאכול כזית פת בלילה הראשון מהיקש למצה בפסח, מ"מ חייבים לאכול ביום הראשון ב' סעודות מדין עונג יו"ט, כבכל יו"ט, וכפסק השו"ע (או"ח סי' תקכ"ט ס"א) ולבצוע על פת ולחם משנה. ולדעת הרמב"ם (הלכות יו"ט פ"ו הלכה ט"ז), עפ"י ביצחק יקרא (או"ח סי' תקכ"ט סעיף א' ד"ה ולא נהגו), חייב ביו"ט גם בסעודה שלישית.
ואף שיש הבדל בין הסעודה בלילה לסעודה ביום, דאם ירדו גשמים והפסיקו מטריחין אותו בלילה הראשון לחזור לסוכה לאכול כזית, משא"כ ביום, דאין חובה לאכול בסוכה אלא רק מצווה, ועל כן אם האדם נכנס לביתו מחמת הגשמים, לא הטריחו אותו לחזור באמצע סעודתו כשפסקו הגשמים, מ"מ יש חובה לאכול פת מדין עונג יו"ט, ואסור לאכול פת מחוץ לסוכה, ולכן אם יורדים גשמים ביום הראשון המונעים את קיום מצוות עונג יו"ט בסוכה, הוי סימן קללה.
לעומת זאת, בחוה"מ אין חובה כלל לאכול בסוכה. ואף החובה לישון איננה 'חובה קיומית' לישון בסוכה, שהרי רשאי האדם להישאר ער בכל יום מימי חוה"מ, ולהימנע מחיוב שינה בסוכה (ואף שלמעשה לא יוכל שלא לישון ג' ימים רצוף, אין זו חובת שינה בסוכה אלא איסור שינה מחוץ לה). אולם, אכילה של פת ביום ט"ו, הוי חובה קיומית מדין עונג יו"ט, ואסור לו לצום, ואסור לאכול פת מחוץ לסוכה, לכך אף שזה מדין יו"ט ולא מדין סוכה, מ"מ שייך משל הקיתון לכל היום הראשון.
ב. הגר"א בפירושו לשיר השירים (פרק א' פסוקים א'-ד'), עוסק בשאלה מדוע אנו חוגגים את חג הסוכות בט"ו בתשרי, ולא בט"ו בניסן בו יצאנו ממצרים. ומבאר הגר"א, שאף שחג הסוכות הוא כנגד ענני הכבוד, ותחילתם היה בניסן, מ"מ כשחטאו עם ישראל בחטא העגל נסתלקו העננים ולא חזרו עד שהתחילו בעשיית המשכן. ומשה ירד עם הלוחות ביוה"כ ולמחרת הקהיל את העם וצוה אותם על מלאכת המשכן בי"א בתשרי. וכתוב "והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר", שני ימים, הרי י"ב וי"ג בתשרי, ובי"ד נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ובמשקל, ובט"ו בו התחילו בבניית המשכן, ואז חזרו ענני הכבוד. ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי.
יוצא אפוא מדברי הגר"א, שיש עניין מיוחד (מעין "עיצומו של יום") ליום ט"ו בתשרי, בו חזרו ענני הכבוד להופיע על עמ"י, וחזרה האהבה האלוקית הקדמונית. ולכן יש יתרון ליום א' של סוכות משאר הימים. וממילא כשאדם רוצה לקיים ביום הראשון את מצוות הסוכה, זכר לענני הכבוד, שחזרו באותו יום, ונמנע ממנו קיום המצווה מחמת הגשמים, הרי זה סימן קללה, כי זה הוא היום של תחילת מעשינו להשראת השכינה (בבניית המשכן), והכל הולך אחר ההתחלה. ולכן הקפידא של הגשמים היא ביום הראשון דווקא.
אמנם, גם בשאר הימים גורמים הגשמים לביטול מצווה, אך אין בכך כדי להופכם ל"סימן קללה" ודי בכך שהם אינם "סימן ברכה", וכדברי הריטב"א (שם) שכתב "ומכאן ואילך לא קללה ולא ברכה, וכפי שאדם ההולך בדרך פטור מהסוכה מדין הולכי דרכים ה"ה כשיורד גשם פטור מן הסוכה מדין מצטער".
ואכן, יש לדקדק זאת בלשון הרמב"ם, שלא הזכיר "סימן קללה" כלל וכלל, דבמשנה ריש תענית מסתמא גרסת הרמב"ם הייתה כגרסת הרי"ף (תענית דף א' ע"א בדפי הרי"ף) "הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג" ולא: "סימן קללה". וכמו"כ בביאור המשל של קיתון כתב "וירידת הגשם בתחילת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפי ה'", אך לא כתב לשון קללה.
♦
ו. דעת הביכורי יעקב
בספר ביכורי יעקב (סי' תרל"ט ס"ק ל"ח) דן בדברי הרמ"א שכתב (סי' תרל"ט ס"ז): "וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטוּת", וכתב, שהחילוק בין הלילה הראשון שהגשמים היורדים בו הם סימן קללה, לשאר הימים שאין זה סימן קללה, זה רק לדעת השו"ע, דס"ל שאף בלילה הראשון אין חובה לאכול כזית אם ירדו גשמים. אך לשיטת הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ה), דס"ל דחיוב בסוכה בלילה הראשון הוא אף אם ירדו גשמים, א"כ לא שייך המשל דשפיכת הקיתון "דאדרבא סימן ברכה הם שהקב"ה רוצה להרבות שכרו שיקיים המצווה מתוך צער", וא"כ על כרחך המשל של הקיתון מדבר על שאר הימים.ומסיק הביכורי יעקב, דכיוון דאנו פוסקים כרמ"א לגבי הלילה הראשון, לכן אם ירדו גשמים בלילה הראשון אין זה סימן קללה, אך אם ירדו גשמים בשאר הימים "ידאג ויפשפש במעשיו וישוב אל ד', אבל לא יצטער לבטל מצוות שמחת יו"ט" עיי"ש.
אך דבריו קשים ואינם מוכרחים מכמה סיבות:
א. לפי הבנתו, קיום המצווה מתוך צער, הוא מעלה, ועדיין צריך עיון, והרי מן הראוי היה לכתחילה לקיים המצווה מתוך שמחה ונחת, ועצם הצורך להצטער בקיומה גם הוא לכאורה כ"שפיכת קיתון על פניו"!
ב. הגמ' בברכות (דף כ' ע"ב) שואלת עה"פ "ישא ה' פניו אליך" כיצד הקב"ה נושא לנו פנים, והרי כתוב בתורה "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד"? ומתרצת הגמ' "וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך' והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". רואים מגמ' זו, שהשי"ת נושא פנים לעם ישראל בזכות הידורם במצוות, שהם מברכים ברהמ"ז על פת בשיעור כזית (או כביצה), אע"פ שהחיוב מן התורה חל רק באכילה שיש בה שיעור שביעה.
לפי זה, הוא הדין לכאורה גם לגבי חיוב אכילה בסוכה בלילה הראשון, שאע"פ שעיקר הדין חייבים לאכול רק כזית, כל האוכל אכילה של שביעה בסוכה הרי זה הידור מצווה.
ואם כן גם לפי פסק הרמ"א, המחייב לאכול בלילה הראשון כזית בסוכה אף אם ירדו גשמים, מכיוון שגם הוא מודה שאכילה מעבר לאותו כזית במצב כזה הרי היא מעשה הדיוטות, אם כן גם לשיטתו הגשמים היורדים בלילה הראשון הם סימן קללה, מכיוון שהם מונעים את אותו ההידור של האכילה שמעבר לכזית של החובה.
ועל כל פנים, גם אם נקבל את דבריו של הביכורי יעקב, ודאי שאין זו דעת הרמב"ם, שכתב במפורש שהמשל של הקיתון מדבר על תחילת החג ולא על המשכו.
♦
ז. יישוב דברי הב"י
עד כה הדיון נסוב סביב השאלה האם הגשמים שיורדים בשאר ימי החג הנם סימן קללה או שאינם קללה. אולם מדברי "המגיד" במגיד מישרים (שם) משמע שגשמים בחוה"מ הוו גשמי ברכה, דכתב (שם) "והא גשמים דאתו לא הוו דוגמת "שפך לו קיתון על פניו" ח"ו, אדרבה נתקבלו דבריכם... ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים" עיי"ש.והדברים צ"ע, שהלא אף הרי"ף, שלא גרס שהגשמים בחג סימן קללה, גרס בדברי ר' יהושע (ריש מתניתין דתענית) "הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג", וא"כ אינם ברכה, וכיצד כתב המגיד מישרים דהוי ברכה?
ונראה לתרץ שלהלכה לא פוסקים בריש תענית לא כר' אליעזר ואף לא כר' יהושע, אלא כר' יהודה שכתב שמזכירין גשמים ביו"ט אחרון של חג בתפילת מוסף.
ובתוס' תענית (ב' ע"ב ד"ה העובר) הקשו מדוע אין מתחילין להזכיר מליל שמיני עצרת בערבית, ותירצו בשם הירושלמי, שבלילה אין כל העם מצויין בביהכנ"ס, עיי"ש.
ובירושלמי (שם ה"ב) הביא תירוץ נוסף "כדי שיצאו המועדות בטל". כלומר, שעדיף להזכיר בליל יו"ט טל, מפני שהטל סימן יפה לעולם. וכתב הר"ן (ב' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ירושלמי) דהתירוץ הראשון בירושלמי (אין כל העם מצויין בביהכנ"ס בערב) מיירי ביו"ט של פסח, אך יו"ט אחרון של סוכות (שמיני עצרת) "בטעמא דכדי שיצאו כל המועדות בטל סגי לן, שכשם שבשביל כך אחרו שאלת גשמים עד יו"ט האחרון של חג דאפשר דר' יהודה לא חייש בגשמים בחג סימן קללה אף מפני טעם זה בעצמו אחרוה עד מוספין" עיי"ש.
הרי מפורש, דר' יהודה, דהלכה כמותו, אינו סבור שגשמים בחג סימן קללה, אלא הסיבה שלא מזכירים גשמים בחג היא "כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם", וא"כ פרט ללילה הראשון (או ליום הראשון), ירידת הגשמים בשאר החג יכולה להיות סימן ברכה.
ואכן, מהצד החקלאי, ברור שזמן זה ראוי לגשמים ואף מביא ברכה לצומח ולגידולים, וכדברי המדרש הגדול: "מלמד שהיו ראויין הגשמים מתחילת החג" (מבחינה חקלאית), אלא שסוף סוף זה מונע מאיתנו מלקיים את מצוות הסוכה כדבעי, וא"כ כיצד "המגיד" קורא לזה "גשמי ברכה"?
ונראה לתרץ בב' דרכים:
א. סימן קללה הוא רק גשם היורד שישה ימים ללא הפסקה, ומונע לגמרי את קיום המצווה. אך גשם היורד לפרקים, ומאלץ אותנו להיכנס הביתה לזמן קצוב, אינו סימן קללה, שהרי אדם לא נמנע מלצאת מסוכתו לטיול וכדו', וא"כ אף כשיורדים גשמים, הרי הוא יוצא מסוכתו מסיבות אישיות מדין מצטער, ואין הדבר נחשב לביטול מצווה.
ב. הטור כתב בריש הלכות סוכה (או"ח סי' תרכ"ה) ליישב מדוע אנו חוגגים את חג הסוכות בתשרי ולא בניסן, וז"ל: "ואע"פ שהוציאנו ממצרים בחודש ניסן, לא צוונו לעשות סוכה באותו הזמן, לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא הייתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצוות הבורא יתברך, ולכן צוה אותנו שנעשה סוכות בחודש השביעי, שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאים מן הבית לישב בסוכה, בזה יראה לכל שמצוות המלך היא עלינו לעשותה".
וכן כתב מהר"י אבוהב במנורת המאור (סוף פרק קמ"ו) מדוע לא ציוונו לעשות סוכות בניסן זמן צאתנו ממצרים "כי מאחר שהם ימי הקיץ ודרך כל אדם לישב בצל סוכתו לשמור שדהו וגנתו וכרמו, ולא יאמרו שהיתה נעשית לשם מצווה, לכן צוונו לעשותה בתחילת ימות הגשמים אחר אסיפת גורן ויקב שדרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לסוכה, נראה שהוא למצוות סוכה".
ולפי דברים אלו ברור א"כ מדוע גשמים בחוה"מ הנם סימן ברכה, כי עצם ירידתם בחג הסוכות הוא ההוכחה לכך שאנו מקיימים את המצווה משום גזירת המלך, ובכך ניכר שעשייתנו היא לשם מצווה. וא"כ ירידתם היא לברכה, כיוון שאין היא פוגעת בקיום המצווה אלא אדרבה, היא חלק מקיומה.
ובכך מיושבים דברי המגיד מישרים: דהגשמים שירדו אז היו בחוה"מ סוכות ("המגיד" נגלה למרן באור לכ' תשרי), וזהו זמן "שראויין הגשמים" (מדרש הגדול), שאף ההקפות בד' מינים באות לרצות על המים. לכך אמר "המגיד": "אדרבה נתקבלו דבריכם... ומפני כך באו גשמי ברכה רצופים". ואדרבה, הגשמים אז מראים שאנו מקיימים מצווה ולא עשיה להנאתנו, ומה שאנו נאלצים לצאת מהסוכה ס"ל להב"י דהוי כהולכי דרכים, הפטורים מן הסוכה וכדברי התוס' (סוכה כ"ו ע"א ד"ה הולכי) דטעמא משום דתשבו כעין תדורו כשם שאדם בביתו אין נמנע מלצאת לדרך, ולפעמים הקב"ה מוציאנו מהסוכה מחמת גשמים, ועדיין הם גשמי ברכה.
אלא שביום הראשון אין זה כך, מפני שיש בו חובה לאכול לכה"פ כזית פת בסוכה, ויורד גשם ואין באפשרותנו לקיים את המצווה. א"כ אדרבה, בזה מראה השי"ת שאין הוא מעוניין במצוותנו וע"כ שייך בו משל הקיתון.
ובכך נתיישבו דברי הב"י באר היטב ואין סתירה בין דבריו בספרו מגיד מישרים לדברי חז"ל.
♦
ח. חידוש החמדת ימים
בספר ביכורי יעקב (סי' תרל"ט סוף ס"ק ל"ט) כתב: "וראיתי בספר חמדת ימים שכתב וז"ל: וקבלנו שלא אמרו זה דהוי כמוזג כוס לרבו וכו' אלא כשלא ירדו גשמים קודם ימי החג ופתע פתאום נתקשרו שמים בעבים בהתקדש החג וירדו גשמים. אכן אם כבר היו יורדים גשמים בטרם התקדש החג ונמשכו עד החג אין כל מאומה בזה וגשמי רצון ברכה ונדבה הוו" עכ"ל.ונראה שעפ"י הסברנו את המגיד מישרים עפ"י דעת הטור ומנורת המאור, ה"ה שאפשר להבין גם את דברי ה'חמדת ימים'. אכן, סוכות הוא "זמן גשמים", ולכן אם החל לרדת קודם סוכות וממשיך הגשם אף בחג עצמו, אף שלא יכול האדם לקיים את חובת האכילה בלילה הראשון (או שמקיים ואוכל כזית בגשם, לדברי הרמ"א), מ"מ אנוס הוא, ואין זה סימן קללה כי זהו זמן גשמים.
אך אם לא ירדו גשמים קודם לכן, והחלו לרדת בדיוק בלילה הראשון, ואין הם מאפשרים לאכול בסוכה דווקא ביום שבו חלה מצווה לשבת בסוכה - אין לך שפיכת קיתון גדולה מכך, כביכול מראה ה' לנו שאינו חפץ במעשינו. משא"כ אם ירד קודם לכן (או ירד לאחר מכן, בחוה"מ).
ובכך נתיישבו דבריו. ודו"ק.
♦
ט. האם מותר לישב בסוכה כשיורד גשם
כתב הרמ"א (או"ח סי' תרל"ט ס"ז): "שכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטוּת". ולכאורה יוצא מדבריו, דאף שסבר הרמ"א דבלילה הראשון חייב לאכול כזית אף בירדו גשמים (כמובא בסי' תרל"ט ס"ה), זהו דווקא לגבי שיעור כזית של חובה, דאיתקיש לפסח, אך לגבי אכילה נוספת גם הרמ"א מודה שזה מעשה הדיוטות.אלא שהמאירי בסוכה (דף כ"ו ע"א ד"ה חכמי לוניל) כתב דלילה הראשון אין בו דין תשבו כעין תדורו, וא"כ אף שמצטער בירידת גשמים יכול לאכול בסוכה אף יותר מכזית, ולא יקרא הדיוט. וכן כתב המאירי במפורש על רבותיו (שם ד"ה שומרי העיר): "וכמה פעמים ראיתי באבותי וברבותי שלילה הראשונה אף בגשמים הרבה, שהיו נותנים כובע של לבד בראשיהם ואוכלים לשם".
והשערי תשובה (סי' תרל"ט ס"ק י"ג) כתב בשם שו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' מ"ה) שאין לאכול אלא כזית בסוכה ותו לא, דאם ישאר בסוכה איכא ביטול שמחת יו"ט.
אכן, כל זה דווקא בלילה הראשון, מפני פסק הרמ"א שאוכלים כזית אף בירדו גשמים. לעומת זאת, בשאר הימים, שלכו"ע יש את הדין של "תשבו כעין תדורו" ומצטער פטור מן הסוכה, לכו"ע אין עניין לשבת בסוכה כשיורדים גשמים, והעושה כן נקרא הדיוט.
אולם, בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' ל"א) כתב שמנהגנו מאבותינו ורבותינו הקדושים דור אחר דור מתלמידי הבעש"ט לישב בסוכה בשבעת ימי החג גם אם ירדו גשמים ח"ו, וביאר דבריו: משום שהדבר מורה שהעבד משמש את רבו לא לשם קבלת פרס ולא כדי שרבו יראה לו שנהנה הוא בשימושו, אלא משמשו לשמה. והוסיף, שישראל קדושים ומחמירים על עצמם ואינם יוצאים מן הסוכה ומקבלים עליהם גם להיקרא הדיוטים בשביל מצוות ה' החשובה והחביבה עליהם.
ואף שזה נגד פסק הרמ"א (סי' תרל"ט ס"ה) ונקרא הדיוט (עיין בספרנו מבשן אשיב ח"א סי' מ"ב בהרחבה), שמא הרמ"א ס"ל דהמשל דקיתון נאמר על כל ימי החג (שלא כהרמב"ם ורבינו אפרים ומקצת גאונים ועוד), ו"כיוון דבש"ס מדמה זו לעבד שמוזג כוס ושופכו על פניו אם יחזור למזוג בעל כרחו יכעוס עליו יותר כיון שמסרב ועושה נגד רצונו בודאי נקרא חסיד שוטה והדיוט" (שערי תשובה שם).
אך לדעת המגיד מישרים והרמב"ם ועוד, דהמשל של הקיתון נאמר רק בתחילת החג (או לילה או כל היום הראשון), א"כ אם מרוב שמחת מצוה אינו מרגיש בגשמים, ואינו מצטער, א"כ יש עניין לשבת ולמידת חסידות יחשב לו. וע"כ יש מקום למנהגם, וכן נהגו עוד מגדולי החסידות (עיין פסקי תשובות ח"ו סי' תרל"ט אות י"ז הערה 61).
אולם, לדעת הגר"א (מעשה רב סי' רי"ז) בעת שהגשמים יורדים על הסוכה, אין שם סוכה עליה, וס"ל שאפי' ביום הראשון לא יאכל בסוכה (שלא כהרמ"א), וכ"ש בשאר הימים, וא"כ אין מקום לחומרא זו.
ונראה להוסיף, דלדעת גדולי החסידות שהחמירו ליישב בסוכה אף בגשמים המנטפים בסוכה, שמא זהו בחו"ל, ששם הגשמים מצויים לרוב. ושמא אף לסוברים שמשל הקיתון נאמר על כל ימי החג, זהו בא"י בלבד, ששם המצווה נוהגת בשלמותה, כדברי הרמב"ן שהתורה נקראת "תורת אלוקי הארץ" (ולכן בא"י אין פטור משינה בסוכה (כדברי הרמ"א בסי' תרל"ט ס"ב), ובא"י "ישיבת הסוכה בעת זו סבילה, אין חום גדול ולא גשם טורד" (מו"נ ח"ג פרק מ"ג), וע"כ כשיורדים גשמים וישיבתו משולה לעבד ששפך לו רבו קיתון על פניו, אין ראוי לעשות נגד רצונו, ויחשב לחסיד שוטה. ואכן הלכה זו, דנקרא הדיוט, הובאה בהגהות מימוניות (סוכה פ"ו ס"ק ב') בשם הירושלמי ברכות ספ"ב, אך בחו"ל דבלא"ה זהו זמן גשמים "טורד", שם אין זו קללה, וע"כ יש מקום להחמיר. וכ"כ ערוה"ש (סי' תרל"ט ס"כ בסופו) במפורש. וכעת ראיתי במאירי (שם ד"ה שומרי העיר) שכתב שאין זו אלא "דרך חיבוב מצווה" ודו"ק.
♦
י. נפקא מינה הלכתית מחידוש המגיד מישרים
מדברי המגיד מישרים, שגשמים בחוה"מ בא"י הם "גשמי ברכה", ומה שאין אנו שואלים גשמים בחג הוא "כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם" (ירושלמי פ"א ה"ב), או כי אין אנו רוצים להיפטר ממצוות סוכה אף לא לרגע אחד – ניתן לכאורה ללמוד גם לגבי שמי שטעה בחוה"מ ואמר והזכיר גבורות גשמים ("משיב הרוח ומוריד הגשם") ואף שאל גשמים ("ותן טל ומטר לברכה") בברכת השנים - שאינו חוזר. וכפי שפסק הגר"א נבנצל שליט"א בהערות ויצחק יקרא על המשנ"ב (או"ח סי' קי"ז ס"ב ד"ה יחידים) דאם שאל מטר בא"י אחר שמיני עצרת קודם י"ז במרחשוון דאינו חוזר, דאינו סימן קללה. א"כ, ה"ה הכא, ודון מיניה ואוקמיה באתרין. ואף את"ל דבברכת גבורות צריך להחזירו "כדי שיצאו המועדות בטל", מ"מ אם טעה ושאל מטר לא יחזירו אותו, כי אינו קללה.אך הוסיף הגר"א נבנצל (שם) דחידוש זה נכון רק בזמן הזה, שאין עולי רגלים, אך בזמן הבית דאיכא עולי רגלים – חייב לחזור, משום שאז הגשמים הם סימן קללה. וא"כ אף בנידון דידן, שמא דברי המגיד מישרים נאמרו בזה"ז שאין מצוות עלייה לרגל, אך בזמן המקדש - אף שמצד אי-קיום מצוות סוכה אין הוא סימן רע (כהגדרת ה"מדרש הגדול"), מ"מ אין ראוי לבקש גשמים בשעה זאת "מפני כבוד ישראל שלא להטריח עליהן בירידתן בבית המקדש בימי החג", ולכן אם טעה ושאל - חוזר.
אך לא מלאני לבי לפסוק כן, בדבר שלא מצאתי לו חבר בגדולי הפוסקים. וצ"ע.
♦
יא. מסקנה
ירידת גשמים בא"י בזמן סוכות, שהוא זמן גשמים לדעת הרמב"ם והמגיד מישרים, הוי "גשמי ברכה", ורק גשמים היורדים בלילה הראשון של סוכות, או ביום הראשון של סוכות, הם סימן קללה, מפני שכביכול הם מורים שמעשינו אינם רצויים לפני ה', משום שאז יש מצווה חיובית לאכול כזית פת בסוכה, או חיוב אכילת פת מדין יו"ט, והרי הוא כעבד שבא למזוג מים לרבו ושפך לו קיתון על פניו.אך בשאר ימי החג, כיוון שזהו זמן הראוי לגשמים, והחקלאות מתברכת ממנו, אין זה סימן קללה אלא גשמי ברכה.
ההקפות בד' מינים, הבאים לרצות על המים, מעוררות את ירידת הגשמים, ומנהג הב"י היה להקיף את קבר רשב"י ובנו ר"א, ולדברי המגיד מעשה זה גרם לבואם של גשמי ברכה. ממעשה רב זה, של מרן הב"י, אף אנו בקהילתנו הנהגנו, שהלומדים כל הלילה בליל הושענא רבה נוסעים למירון לקבר רשב"י להתפלל ותיקין, ומקיפים אנו את קבר רשב"י ובנו, עם מאות ואלפים מישראל, לרצות לפני השי"ת על המים.
ויה"ר שבזכות צדיקים אלו שוכני עפר יפתח לנו השי"ת את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצו בעתו ולברך את כל מעשה ידינו, וירעיף עלינו ברכת שמים עד בלי די. אכי"ר.
♦
יב. סיכום
א. מהמשנה ומהגמ' משתמע שירידת גשמים בחג הסוכות הרי זו סימן קללה, והמשנה מדמה זאת לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, שמראה לו שאינו רוצה בשימושו. ומרש"י ועוד ראשונים משמע שזה נאמר על כל ימי הסוכות.ב. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות (סוכה פ"ב מ"ח) כתב ש"ירידת הגשם בתחילת סוכות מורה שאין פועלתם רצויה לפני ה'". ומשמע שירידת גשמים בהמשך החג רצויה, ולא נאמר עליה משל הקיתון, וממילא אין היא סימן קללה. דעה זו מופיעה בעוד ראשונים (רבינו אפרים בריטב"א, מקצת גאונים במאירי, גאון באורחות חיים וכן במדרש הגדול).
ג. נחלקו בהבנת הרמב"ם האם המשל של הקיתון נאמר רק בלילה הראשון (וכן משמע ברבינו אפרים המוזכר בריטב"א ובקצת גאונים הנזכרים במאירי ובגאון הנזכר באורחות חיים). או שהמשל נאמר על כל היום הראשון של סוכות, ורק מחוה"מ ואילך אין ירידת גשמים נחשבת לסימן קללה.
ד. לדעת הביכורי יעקב (סי' תרל"ט ס"ק ל"ט), לפוסקים כהרמ"א, שיש חיוב לאכול כזית פת בלילה הראשון אף כשיורדים גשמים, א"כ משל הקיתון נאמר על שאר ימי החג, וביום הראשון אדרבא - לפום צערא אגרא. ולפוסקים כשו"ע (וכפשט הרמב"ם), שאין חיוב לאכול בלילה הראשון כשיש גשמים, א"כ משל הקיתון נאמר דווקא בלילה הראשון.
ה. לגבי ירידת גשמים בשאר ימי חוה"מ, לכאורה משמע בדעת הרמב"ם שאינה ברכה ואינה קללה. אולם, לדעת מרן הב"י, המובאת בספרו מגיד מישרים, ירידת גשמים בא"י בימי חוה"מ הרי היא גשמי ברכה. ואע"פ שאדם נאלץ להיכנס מסוכתו לביתו, מ"מ ברכה היא, כי זה הוא זמן הראוי לגשמים, ואדמת ארצנו הקדושה מתברכת ממנה.
ועפ"י הרמב"ם (ועוד ראשונים) אין תימה בדבריו, שהרי הוכחנו שמשל הקיתון נאמר על הלילה (או היום) הראשון בלבד, וא"כ יתכן שאף לדעת הרמב"ם גשמים אלו יהיו גשמי ברכה, כדעת מרן הב"י.
ואדרבה, ירידת גשמים בחג הסוכות מוכיחה לכל, שעשייתנו את הסוכה היא מפני מצוות המלך עלינו, ולא להנאתנו, כמובא בטור בריש הלכות סוכה.
ו. לדעת חמדת ימים אם ירדו גשמים קודם החג, אף אם הם ממשיכים לירד ביום הראשון של סוכות, אין זה סימן קללה, ונתבארו דבריו לעיל בסעיף ח.
ז. בא"י כשיורדים גשמים בחוה"מ, אין להחמיר ולישב בסוכה, ואדרבה המחמיר ויושב נקרא הדיוט. אולם, ביו"ט הראשון לדעת הרמ"א יש לישב בסוכה אף כשיורדים גשמים ולאכול כזית פת. ולדעת השו"ע והרמב"ם אין לישב בסוכה אז. וכן פסק הגר"א, שסוכה המנטפת גשמים אין שמה סוכה.
ובחו"ל, היו מגדולי החסידות שהחמירו לישב בסוכה בשעת ירידת הגשמים, בין ביום הראשון ובין בשאר הימים, ונתבארה שיטתם לעיל בסעיף ט.
ח. מרן הב"י נהג לפקוד את קבר רשב"י ובנו ר"א בחוה"מ סוכות, וכמו"כ נהג להקיף בשעת הושענות את הקבר עם ד' המינים כדי לרצות על הגשמים, וכן נוהגים רבים בזה"ז.
ויה"ר שהשי"ת ירעיף עלינו ברכת שמים עד בלי די אכי"ר.
♦ ♦ ♦