מחבר שו"ת אך טוב לישראל
האם יש חשש מעילה בתיפוף על קירות בית הכנסת בשמחת תורה
מקור דין מעילה * דין מעילה במחובר * דין מי שפגם נהנה * הנאה מהקדש שלא כדרך הנאתו * עטרות ס"ת אם מותר ליתנם בראשו * הקדש בית כנסת הגדרתו ודינו * מטלטלי בית הכנסת אם קדושים * מעלת שמחת תורה
שאלה
אסרו חג דשמיני עצרת התשע"הלכבוד הרה"ג מזכה הרבים מיחידי סגולה כש"ת ר' משה חנסון שליט"א.
ביום שמחת תורה דהאי שתא באתי בשיג ושיח עם כת"ר אודות מה שיש המכים בחזקה דרך תיפוף על קירות בית הכנסת המחופים בעץ בעת הריקודים לכבודה של תורה, אי אריך למיעבד הכי. וכת"ר נטה לאסור, משום דהוי הקדש ואפשר דהוי כמעילה בו. ואמרתי אעבור פרשתא דא ואתנייה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
בגמרא במעילה (דף יח ע"ב) מבואר, דכל דיני מעילה ילפינן חטא חטאמתרומה, ואמרינן התם: "מה תרומה הוה רק בתלוש מן הקרקע, אףמעילה הוה רק בתלוש מן הקרקע ולא במחובר". וכ"פ הרמב"ם בידוהחזקה (פ"ה מהל' מעילה ה"ה) וז"ל: "אין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע,אבל הנהנה בקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל אפילו פגם וכו', הדרבמערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אע"פ שנהנה לא מעל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל". עכ"ל. נמצא דקרקע, וכל דבר המחובר לקרקע, אין בו חשש מעילה, וה"ה בנ"ד, דהעץ המחפה את הקירות הרי הוא כקרקע, ואין בו מעילה כלל.אמנם, בתוספתא דמעילה (פ"א הי"ב) איתא, דהדר בצילו של שובך או בצילו של מערה לא נהנין ולא מועלין. ע"כ. והיינו דאיסורא מיהא איכא גם בהקדש במחובר. אולם, לך נא ראה לדברי הרמב"ן בקידושין (דף נד ע"א ד"ה הא), דמשמע מדבריו דאין איסור מעילה כלל במחובר. וצ"ל דמ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא, וכ"כ התוס' והתורא"ש בגיטין (דף לח ע"ב ד"ה גופיה), והב"י (יו"ד סימן רכא) בשם הרשב"א. וכ"כ במנ"ח (מצוה קכז אות כט), דכל שהתמעט ממעילה מחמת ההיקש לתרומה התמעט אף מאיסור מעילה, ולא רק מעונשיה, וא"כ האיסור דמעילה במחובר אינו אלא מדרבנן. והביא מ"ש בתשובת הרשב"א (החדשות מכת"י סימן קט), דאע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא והיינו מדרבנן. וכ"כ הגר"א בשו"ע (יו"ד סימן רכו אות ז). אמנם, הטורי אבן במגילה (דף כג ע"ב ד"ה אדם) כתב, דאע"ג דאין מעילה במחובר מ"מ יש בזה איסור מדאורייתא, ולא נתמעטה אלא מהבאת קרבן. וכ"כ בשו"ת יהודה יעלה אסאד (ח"א חיו"ד סימן נח). גם באור שמח (תרומות פי"א הכ"ו) מצדד לומר שאיסור מעילה במחובר הוא מדאורייתא. ע"ש. ומצאתי דעה נוספת בקרן אורה במעילה (דף יט ע"ב ד"ה והיה), דאפשר לומר דנהי דאין מעילה במחובר לקרקע היינו לעניין חיובי אשם מעילות וחומש אבל דמי הנאתו מחוייב לשלם. ע"ש. ולכל הדיברות מיהא חזינן דאיסורא מיהא איכא, אע"ג דמחובר הוא.
♦
א. ב.
ומקום יש בראש לומר, דמצד טעם אחר אין בזה חשש מעילה בהקדש, ואפילו איסורא ליכא, דהנה במעילה התם, דילפי דין מעילה מתרומה, אמרינן דדין מעילה הוא רק היכא דמי שפגם נהנה. וביארו התוס' שם (ד"ה מה תרומה, ע"פ השטמ"ק על תוס'שם ד"ה ומי) שכונת הברייתא היא למעט אופן שפוגם האחד והשני נהנה. וכן ביאר הראב"ד בפירושו לתו"כ (ויקרא חובה פרשתא יא אות ד), שנתמעט בזה מי שביקע עצים של חבירו בקרדום של הקדש, בלא ידיעת חבירו, ונפגם הקרדום, שהפוגם לא נהנה בבקיעה או בטובת הנאה של חבירו, שהרי לא ידע חבירו שההנהו. וכן מי שביקע עצי קודש או עצי הפקר, שאין ההנאה שלו. ע"כ. וכתב בספר ליקוטי הלכות (עין משפט אות ה) שאמנם הרמב"ם לא הביא דין זה אך יתכן שפרט זה נכלל בלשונו (בהל' מעילה פ"ו ה"א), שכתב: "עד שיפגום בשוה פרוטה באותו דבר עצמו שנהנה בו". ע"כ.והנה בנ"ד קיל טפי, דהא כשדופק ומתופף ע"ג קירות בית הכנסת המחופים בעץ להשמיע קולות לשמחת התורה, דמי ממש למבקע עצי הקדש בקרדום שלו, דאין חשש כלל כשעושה כן לתועלת ההקדש, וגם בנ"ד עושה זאת לכבודה של תורה. ואל תשיבני דשאני התם, כשמבקע עצים בקרדום הקדש שלא מעל משום דזהו שימושם, משא"כ הכא דאין שימוש הכתלים בשביל לדפוק ולתופף עליהם. זה אינו, דכלפי איסור הקדש אין נפק"מ, ואדרבה קיל טפי, דהוה הנאה שלא כדרך הנאתו, ובזה לא מצאנו אפילו איסור דרבנן, כמו במעילה במחובר או כשנהנה ולא פגם, ועיין במנ"ח (שם).
♦
איברא, דבנידון זה דנהנה מהקדש שלא כדה"נ, מצאנו פלוגתא דרבוותא. דהנה רש"י (ד"ה דלתוכו עשוי) ותוס' (ד"ה שאני) בפסחים (דף כו ע"א), פירשו דמה שאמר רבא על ריב"ז שהיה יושב בצילו של היכל ודורש, משום דלתוכו עשוי, הוא מטעם דאין זה דרך הנאתו, ואף שלא כתיב ביה אכילה, תירצו התוס' משום דמג"ש חטא חטא מתרומה ילפינן להקדש, ובתרומה כתיב אכילה. עכ"ד. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם (בפ"ה ממעילה ה"ה) נראה, דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל הכי, דכתב דהטעם שהיושב בצל אילן או שובך של הקדש לא מעל, הוא משום דאין מעילה במחובר לקרקע, עי"ש דבריו. ואכן במל"מ (פ"ה מיסוה"ת ה"ח) הקשה ע"ד, דהא צל שובך לא נעשה לצל והוי שלא כדרך הנאתו ואף בתלוש לא היה לו למעול? ותירץ, דבאמת כוונת הרמב"ם היא דהטעם דאין מעילה בצל אילן ושובך אינו בגלל דין דאין מעילה במחובר, כמ"ש בריש דבריו, אלא מטעם שאינו כדרך הנאתן, עכ"ד. ובשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"א סימן רכט) השיג על תירוצו, וכתב שהוא דחוק מאד, דהא הרמב"ם כתב דין זה באמצע ההלכה דאין מעילה במחובר, דאיירי לפניו ולאחריו, ואיך יפסיק בדין אחר ולא יזכיר כלל שהוא דין אחר. ומסיק דעכ"פ שיטת הרמב"ם היא שהנאה מהקדש אסורה אף שלא כדרך הנאתו. ואף שנאמר בו אכילה מג"ש חטא חטא מתרומה דכתיב שם אכילה כדכתבו התוס', לא ילפינן מזה שיהיה האיסור דווקא בכדרך הנאתן, אלא יש חיוב אף שלא כדרך הנאתן. ובודאי יש לנו לחוש לשיטת הרמב"ם. עכ"ד. וע"ע בשו"ת אחיעזר (ח"ב חיו"ד סימן יח). ואכמ"ל בזה.
ומ"מ נראה לענ"ד דבנ"ד אף לדעת הרמב"ם מותר, כיון דלא הוי הנאה זו לעצמו, שהרי האדם עושה כן לכבודה של תורה, וכמשנ"ת לעיל. עוד יש לומר דהא איכא הכא ס"ס, ספק כדעת רש"י ותוס' דאין מעילה בהנאה שלכדה"נ, ואת"ל כדעת הרמב"ם דיש מעילה בנהנה שלכדה"נ, הא בדעת הרמב"ם גופיה איכא פלוגתא דרבוותא, דלדעת המל"מ גם הרמב"ם ס"ל דאין בכה"ג מעילה. ואף את"ל דיש מעילה כשנהנה שלכדה"נ, דלמא הכא יודה ההרמב"ם דליכא איסורא, כיון שאין בזה הנאה לעצמו, שעושה כן לכבודה של תורה.
♦
ג. ד.
ובהיותי בזה, כן בקודש חזיתי למה שנשאל הרמב"ן בתשובות המיוחסות (סימן רס), על ענין עטרות ס"ת שמשימים בראשי הקוראים והתינוקות ביום שמחת תורה אם מותר לעשות כן אם לאו? וענה וז"ל: "באמת, לולא שנהגו כן, היה טוב להשמר מכיוצא בזה, מפני שנשתמש בו קדש וכו', אבל שמעתי שפשט המנהג הזה ברוב מקומות בישראל, ולא שמעתי אדם שמיחה. גם בעיר הזאת, זכורני כשהייתי קטן והיו לוקחים עטרות הספרים ומשימים בראשי התינוקות ומוליכים אותם בבית שהיו מונחות שם, אל יד השומר, ולא מיחו בידם החכמים שבדור. ושמא מפני שאין משתמשין בהם לצורך ההדיוט, אלא לכבוד התורה, ולפאר ולרומם כבוד תורת אלהינו. וכאילו נתן ס"ת על ראשו, לעשות ממנו עטרה לראשו. כענין שכתוב "אענדהו עטרות לי" (איוב לא, לו). ועוד, שמא דעת המתנדבים כן. ועל דעת כן, הם מקדישים, שישימו אותו, באותו יום, בראש כל אדם מישראל וכו'". עכ"ל. וכ"כ הר"ן במגילה (דף ח ע"ב מדפי הרי"ף) משם הרשב"א, והו"ד בב"י (או"ח סימן קנד סעיף י), וכן נפסק בשו"ע שם. נמצינו למדים דכיון שעושים כן לכבודה של תורה, אין לחוש לזה, ואדרבא תולים לומר שהתנו בזה מתחילה. וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (חיו"ד כלל ג סימן יד), דאע"ג שמן הדין יהיה אסור להניח העטרה בראש הקוראין והתינוקות, מ"מ כיון שמכונים בזה משום כבוד תורה, יש לנו לתקן המנהג דעל דעת כן הם עושים העטרות דלפעמים יהיו קדש ולפעמים יהיו חול. עכ"ד. ודון מיניה ואוקי באתרין. ואדרבא בנ"ד קיל טפי, דכשמתופף ודופק על הקירות המחופים בעץ, לא חשיב שימוש כעטרות ס"ת שנותנים בראשיהם. ודו"ק.♦
והנה אעיקרא דדינא, דחשש כת"ר, משום דהקדש בבית הכנסת שייך בו דין מעילה כהקדש דבדק הבית, יש להעיר דהגם שכן דעת מהר"ם מפאדובה תשובה (סימן נ) שכתב כן בשם מהרי"ף, וז"ל: "מאן לימא לן שהקדש לבית הכנסת הוא לצדקה אף אם סתם הקדש הוא לעניים אולי כאשר מבואר הקדש לבית הכנסת הוא לבדק הבית". ע"כ. וכתב עליו מהר"ם מפאדובה ז"ל "ודברי פי חכם חן בדבר זה". ע"כ. הא מהרי"ף גופיה לא כתב כן אלא בלשון ספק. ומלבד זאת כבר השיגו ע"ד, צא ולמד ממ"ש בשו"ת בעי חיי (חחו"מ ח"א סימן קצד), לתשובת החכם ר"ש בן עזרא, שכתב להשיג ע"ד וז"ל: "ולפי ענ"ד איכא למישדי נרגא דכי אמרינן מאן לימא לן בו הוא שסיעת של חכמים אומרים הקדש בית הכנסת הוא כהקדש עניים, ויש מהם אפילו שהם מיעוטא דמיעוטא שאומרים שהוא כהקדש דבדק הבית אזי יכולין לומר מאן לימא לן דהלכה היא כמ"ד דהוא כהקדש עניים אולי ההלכה הוא כמ"ד שהוא כהקדש דבדק הבית, אבל כאן כל הנביאים פה אחד נבאו דכל המקדיש בזמן הזה הוא לצדקה. ויש שפירשו דבריהם יותר וכתבו לצדקה או לבית הכנסת כמ"ש רי"ו בספר אדם וחוה (ני"ט ח"א) וז"ל, כל סתם הקדש בזמן הזה לבית הכנסת או לעניים הוא. ע"כ. והביא דבריו רבינו ב"י ז"ל בבדק הבית (יו"ד סימן רנט). ורש"ל ז"ל בספר ים של שלמה בב"ק (פ"א סימן י) כתב, דהקדש של עכשיו הוא לצורך עניים או בית הכנסת או ת"ת ואין בהם דין הקדש והם בכלל רעהו בכל מילי בלתי פרט. ע"כ. ורבינו ב"י ז"ל (יו"ד סימן רנט) הביא דברי סה"ת (שער מו ח"ג) שכתב, דאם הקדיש בזמן הזה, מסתמא לעניים או לבית הכנסת הוא, כך פסק ר"י ן' מיגאש ז"ל בפרק בית כור. ע"כ. וא"כ הוא שיש הפרש בין הקדש עניים להקדש בית הכנסת היאך נעשה אם איש אחד הקדיש סתם לאיזה הקדש יתנהו? דאם יתנוהו לעניים, אולי הבעלים כונתם היתה לבית הכנסת ויש לו דין הקדש דבדק הבית לסברת מהר"ם מפאדובה ומהרי"ף ז"ל, והקדש בדק הבית לא ניתן ליהנות ונמצא שמאכילין קדשים להדיוט. ואם יתנוהו לבית הכנסת כדי לצאת מידי ספק שהוא חמור מהקדש עניים ומעלין בקדש ולא מורידין, מה נעשה דכל הפוסקים פה אחד פסקו דהקדש סתם בזמן הזה לעניים הוא, ויש מהם שכתבו או לבית הכנסת ובחדא מחתא מחתינהו. ולא נמצא בשום פוסק שכתב דיש הפרש בין הקדש דבית הכנסת להקדש עניים. ועל כרחנו צריכין אנו לומר דאין שום הפרש, ודין הדיוט יש להם". עכ"ד. ומוסיף עוד, דלא נסתפקו מהר"ם מפאדובה ז"ל ומהרי"פ ז"ל אם הקדש דבית הכנסת יש לו דין דהקדש בדק הבית אלא דוקא לענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אבל לשאר דברים דין הדיוט יש לו, ומביא כמה מרבוותא דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל כדבריהם. ומרן החבי"ב (שם סימן קצה) תמך אשוריו וכתב ע"ד החכם הנזכר וז"ל: "ערבים עלי דברי דודים פי חכם חן זה דודי וזה רעי החכם השלם הפוסק נר"ו אזן וחקר עד מקום שידו מגעת וכו' ואני בא לאשר ולקיים דברי החכם השלם הפוסק נר"ו יפה דן יפה הורה יפה זיכה" [אם כי השיג על מאי דשדי נרגא בדבריהם עי"ש].
ומ"מ חזינן דאפשר שאין בבית הכנסת קדושה כלל כקדושת בדק הבית דיהיה שייך בה דין מעילה. והוה ספק נוסף בנ"ד.
♦
ה. ו.
ולאחר כ"ז חמותי ראיתי למ"ש בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סימן לח ד"ה הנה בדב) וזת"ד, במש"כ המג"א (או"ח סימן קנ"ב סק"ו), בשם המהר"ם מפאדובה (סימן סה) דהא דאסור לנתוץ דוקא דבר מחובר, נראה פשוט משום דדברים התלושים כספסלים אינם בשום קדושה אבל המטלטלין המקודשים כמו הארון והשלחן ודאי אסור. ופלא על הפמ"ג במשבצות שם שהקשה משורף עצי הקדש שלוקה אף שהוא תלוש דעצי הקדש שבביהמ"ק הם קדשים ומועלין בהם ולכן כששורף אותם שלא לצורך המקדש עובר בלאו דלא תעשון אבל מטלטלין דביהכ"נ כמו הספסלים אין בהם שום קדושה אף שנמצאים בביהכ"נ לישיבת בנ"א וכן העצים דביהכ"נ שהם להחם את ביהכ"נ אין בהם שום קדושה וכל מטלטלין כאלו שמשמשין לצורך האנשים המתפללים לא תקנו להם שום קדושה ולכן ליכא איסור נתיצה בהם וכו', ורק מה שמחובר בביהכ"נ והוא מהבנין אף שאין בו צורך להבנין כ"כ הוי בכלל קדושת ביהכ"נ ולא כשאינם מחוברין להבנין שצריך להעשות עלייהו קדושה מצד תשמיש עצמן וכיון שלא נעשו לתשמיש קדושה אין בהם שום קדושה. ע"כ. (וע"ע במ"ש בחאו"ח ח"ב סימן מז ד"ה וצריך לומר).ולפי"ז בספסלים קיל טפי, דליכא בהו חשש כלל, וגם בחיפוי העץ המחובר לקירות גם את"ל דהוה חיבור, מ"מ הא לא מצוי שינתץ ע"י כך, וגם אינו מתכוין לכך, ויש עוד לאלוה מילין בזה, ורוצה אני להאריך אך לקצר אני צריך ומה שהלב חושק הפנאי עושק, ועוד חזון למועד נקי נדר.
♦
והמעיין בדברי הפוסקים עיניו תחזינה מישרים שמצאנו שהפליגו להקל בכמה איסורים ביום שמחת תורה, כשעושה כן לכבודה של תורה. עיין בשו"ת מכתם לדוד לר' דוד פארדו (ח"א סימן יט) דנשאל דוד בשתיים ועלתה לו, וע"ע בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ב סימן כג), ובשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן עב) למרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל. ובשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן ריז) מ"ש משם ספר בתי כהונה (ב"ד סימן יח), ע"ש. והגם שבחלקם לא עבדינן כותייהו מ"מ מכאן יש ללמוד גודל מעלת היום הזה ושמחת התורה הגדולה בו.
♦
ז. מסקנה
סוף דבר הכל נשמע: שביום שמחת תורה בעת הריקודים מותר לתופף על קירות בית הכנסת המחופים בעץ להגדיל השמחה, וה"ה לספסלים ולסטנדרים.ושישו ושמחו בשמחת התורה כי היא לנו עוז ואורה' (ולעניין החשש שמא יתקן כלי שיר וההיתר בשמחת תורה, יעויין בחזון עובדיה סוכות עמוד תנו). והנלע"ד כתבתי וצי"מ וימ"ן אמן.עד כאן העלתה ידי יד כהה בס"ד
אפרים כחלון
♦ ♦ ♦