ריבוי בשיעורין - סוגיות הגמ' ושיטות הראשונים

✍️ הרב נ. בן יעקב | 📰 גיליון כ (ער"ה התשע"ט)

ריבוי בשיעורין יום טוב הלכה ראשונים מלאכות

הרב נ. בן יעקב

בביצה יז. "תנו רבנן אין אופין מיום טוב לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו, רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפת יפה בזמן שהתנור מלא".
הרי שיש היתר מיוחד להרבות בשיעור התבשיל ביו"ט, אע"פ שרצונו של האדם הוא שישתייר ממנו לצורך שבת, ובחי' הרשב"א (חולין טו:) מבואר שאף לת"ק, במילוי כל התנור פת בבת אחת מעיקר הדין שרי, אלא שכיון שדרך אפיית הפת הוא שלא בב"א רק בזא"ז, לכן גזרו חכמים.
בשי' ת"ק פליגי ראשונים, ויש בזה ג' שיטות. להרא"ה טעם ההיתר הוא שריבוי הבשר משביח את התבשיל (וע"ז נסובה מחלוקת ת"ק ורשב"א אם תועלת השבח שבריבוי הפת סגיא להתיר, ומעתה אף בכל תבשיל אחר, שאין בתוספת תועלת - אין היתר). להר"ן הוא היתר בפנ"ע, ובתחילה כתב דכיון שהותר אוכל נפש ביו"ט כל שהוא מרבה על העיקר - תוספתו כמוהו. א"כ זה היתר בהרחבת מלאכה המותרת, ומעתה אפשר לדון שבכל התורה כשיש 'הותרה' על איזה איסור, דהרחבתו 'ריבוי בשיעורין', כסוגיין. אח"כ כתב אופן אחר (וכן כתב הריטב"א עירובין סח.^[2]) דנראה להם לחכמים שבפסוק 'אך אשר יאכל לכל נפש' לא הצריכה תורה לדקדק שלא יבשל אלא את המצטרך אליו בלבד. מעתה, אי אפשר לדון 'ריבוי בשיעורין' בכל הותרה, אלא רק במקום שהתורה אמרה לעשות צרכי האדם באופן רגיל, וצריך להתיישב מה נכנס בגדר זה.
שיטת הרשב"א (חולין טו:) ותוס' (מנחות סד. ד"ה שתים), דכל מעשה שהותר ע"פ תורה, אפי' בתורת דחויה (כגון לצורך חולה בשבת) - ריבוי בשיעור מותר מה"ת (כעין ח"ש, למ"ד לאו דאו') ורק מדרבנן אסרוהו, וביו"ט, שאינו אלא לאו, התירו חכמים, אבל בשבת, שהיא בסקילה, אסור (א"כ מחמר בשבת שרי בו ריבוי בשיעורין לצורך חולה. וכן כל איסור דרבנן, כמוקצה וכדו')^[3].
שיטת המשנ"ב להלכה - עי' הערה^[4].
סוגיא קרובה לזה (ביצה יא:): "אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת".
בראשונים אפשר לדייק שהוא ענין אחד עם ריבוי בשיעורין. ברש"י נקט הכא 'דחד טירחא הוא', וכן הוא בדף יז. 'ממלאה אשה, דבחד טרחא סגי וכן בנחתום לגבי מלוי'. (ועי' בהערה דמתפרש כמש"כ תוס' רי"ד)).
וברמב"ם^[5](הל' יו"ט א, י) סידר בהלכה אחת את כל אלו שאדם עושה בבת אחת, ז"ל: "ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, וממלא נחתום חבית של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, וממלאה אשה תנור פת אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד, שבזמן שהפת מרובה בתנור היא נאפית יפה, ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת, וכן כל כיוצא בזה" (ולא חילק בין מלאכות דאורייתא לדרבנן)^[6].
אמנם, הרא"ש פי' דהתירו למלוח רק משום שהוא מדרבנן, דאין עיבוד באוכלין, אבל בטעם הדבר כתב 'ואף על גב דלית ליה טעמא כלל בשריותא דשמואל שאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנא ומשבחת כלל במליחת שאר החתיכות וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה'. הרי שבא לפרש מפני מה אינו כהיתר 'ממלאה אשה', לפי שאין בריבוי בשר הנמלח תועלת כ'הפת נאפית יפה', ועוד שאינו בטירחא אחת 'וגם צריך להפוך כל חתיכה', ומשמע דלולי שצריך להפוך, סגי ליה בהיתר ריבוי בשיעורין, ואפי' דאורייתא שרי. ושו"ר שכ"פ הב"ח (סי' ת"ק) בדעת הרמב"ם^[7].
וכן מתבאר בדברי המשנ"ב, עי' בהערה^[8].
עוד סוגיות שנידונו בראשונים:
מנחות סד. "חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש לפניו שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת הי מינייהו מייתינן שתים מייתינן דחזו ליה או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה פשיטא שלש מייתינן".
עירובין סח. "ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אמר להו רבא נישיילה לאימיה אי צריכא נחים ליה נכרי אגב אימיה. (ובראשונים פי' דהיינו ע"י גוי) הרי שלא הותר אלא ע"י ריבוי בשיעורין".
ב' סוגיות אלו איירי בדחויה, דלהרשב"א שרי מדאו' ולהר"ן אסור (ואת היתר הריבוי בחימום מים להר"ן, צריך ליישב בפנ"ע).
ביצה כב: "משנה: ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתיה". ובראשונים (לקמן) איתא דלב"ש שרי לרבות לצורך פניו ידיו ורגליו מדין ריבוי בשיעורין (ברשב"א הביא מביצה יז. ממלא נחתום חבית של מים וכו', אבל תוס' שבת לט: ד"ה אלא"כ הביאו מסוגיא דעירובין סח. דאישתפוך חמומיה. וכבר הקשה עליהם הגרע"א (שם), ועי' בתוס' רא"ש וצ"ע). ואף לצורך כל גופו, דנאסר מצד שאינו שוה לכל נפש, לא נאסר בריבוי בשיעורין אלא מטעם גזירה).
♦

בין ריבוי בשיעורין לריבוי מעשים

הנה מקור ההיתר נאמר בהוספת בשר לקדירה, שהכל נחשב כהרחבת הבישול של אותה חתיכה שהאדם חפץ לבשל. ואף בפת, שנחלקו בה ת"ק ור' שמעון ב"א (כנ"ל ע"פ הרשב"א), אין מניעה מצד אפייתם להיחשב כריבוי בשיעורין, מפני שהכל הוא בכלל הרחבת האפייה של פת אחת לצורך יו"ט. אבל ודאי שיהא גדר וגבול לזה, דמי שהניח ב' קדירות בב' ידיו על האש לכאו' יחשב כשתי מלאכות ולא כריבוי בשיעור הבישול^[9]. א"כ יש לדון אף במי שהצית אש תחת ב' קדירות - אם נחשב הדבר כריבוי בשיעור, או דדמי לפת בתנור^[10].
יש סברא לחלק בין מדליק אש תחת ב' קדירות, דחשיב שני מעשים, לבין אופה כמה לחמים יחד, כי הדבר תלוי בדרך וצורת המלאכה. הדרך היא לבשל בקדירה אחת ולאפות לחמים רבים בב"א, אבל לבשל ב' קדירות אפשר שאין דרך כזו, לבשלם בפעולת הדלקה אחת. לפי"ז, הפעלת 'נורות חשמל' רבות, כיון שכך הוא הדרך להפעיל הרבה ע"י 'מתג' אחד, אם יש לפניו ב' מתגים ומנין הנורות אינו שווה, הוא כדין ריבוי בשיעורין. ולפי"ז, ב'חברת חשמל' המפעילה את כל צורכי העיר יחד, עדיפא מיניה לדון אותה כריבוי בשיעורין, שכך היא דרכה.
[ואין לחלק דשאני 'נורות חשמל', שהן במקומות נפרדים ואינן מתאחדות תחת שם אחד, וק"ו במדליק 'מזגן' ונורות. ולא היא, דענין ריבוי בשיעורין איננו איחוד התוצאות ל'גוף אחד', אלא איחוד המעשה - לתת שם היתר המעשה על ריבוי התוצאות, כשהן ממין אחד, כל זמן שהפעולה נעשית כדרך. ובנדו"ד, נדון המתג כצורת 'הפעלת החשמל' הרי הוא מעשה מאוחד, וכן הוא באפיית כמה לחמים].
(ראיתי מחכ"א) לפי מה שמבואר לעיל מסוגיא דביצה יא: דהתירו מליחה בכמה חתיכות בשר, וברש"י דכולהו 'חד טירחא', למדנו הרחבה לגדר 'מעשה אחד'. הרי במליחתו מוציא האדם מתחת ידו גרגירי מלח רבים - יותר מהשיעור הנצרך לו לחתיכה אחת, א"כ פעולתו דומה לזריקת כמה חצים, דכל חץ הוא כמעשה נפרד. וצ"ל דכיון שהכל נופל תחת 'מעשה מליחה', מתאחדות כל תוצאות המלח ל'ריבוי' בשיעור המליחה.
וביותר, דהנה כתב הרא"ש (הנ"ל) דכל חתיכה בעי הפיכה לצורך מליחתה (וא"כ לא חשיב חד טרחא), אך רש"י פליג, וליישב את דברי רש"י כתב המהר"ם שיק (או"ח קל"ח) דס"ל דכל זמן שלא פירש האדם מן המלאכה חשיבא מלאכה חדא (וכעין מ"ש שבת קלג: בציצין שאין מעכבין, כל זמן שהוא עוסק במילה - חוזר. וברש"י, דכולא חדא מילתא היא) והוא חידוש בגדר ה'מעשה'. והרא"ש פליג ע"ז.
ואפשר היה לפרש דברי הרא"ש באופן אחר, דלעולם אף הוא מודה באופן המליחה לשמואל, דחשיב 'חד טירחא', כרש"י. ולא הוצרך לפרש מה שפירש אלא אליבא דרב אדא ב"א^[11], ובזה יתיישב הדבר טפי, דלכאו' מאיזה טעם יחשב שאינו חד טירחא מפני שצריך להפוך את החתיכות בין נתינת מלח על צידם האחד לבין נתינת מלח על צידם האחר, והרי בהפיכתם הוא הופך אף את חתיכתו הרצויה ליו"ט, ומעשה האיסור גופה (- המליחה) נעשה בכל החלקים בב"א, כריבוי בשיעור. אמנם, אם נפרש דקאי אליבא דראב"א, אתי שפיר, דכל חתיכה מולח בפנ"ע והופכה קודם שהתחיל למלוח האחרת.
אבל המשנה ברורה (הו"ד לעיל הערה ז) שהביא את דברי הרא"ש על השו"ע, דפסק כשמואל, מוכח דלא ס"ל הכי. וכדבריו כן הוא גם בפר"ח ובפמ"ג.
היעב"ץ (בגליון הש"ס) הקשה במה שאמר רבא (מנחות סד.) 'שתי גרוגרות בשני עוקצין', הלא אין נקראת התאנה 'גרוגרת' רק משיבשה, ולא בעודה לחה מרטיבות האילן. (והיעב"ץ תי' באופן דחוק, דקמ"ל דאף דיבשו באיביהן חייב, כסוגיית חולין קכז:). ונראה, דהנה מלאכת קצירה אינה נמדדת לפי מנין התאנים שתולש האדם, אלא בשיעור גרוגרות שבתאנים, ותאנה גדולה בשיעור ג' גרוגרות הוי ג' איסורי מלאכה, והא קמ"ל דריבוי בשיעורין הוא אף בשיעור התאנה עצמה. שו"מ שכן מוכח בריטב"א (עירובין סח.^[12]) דפי' בגמ' דריבוי בשיעורין הוא אף בתאנה עצמה, וכן משמע מדברי רש"י 'עוקץ - זנב שהוא תולה בו'. אמנם, המאירי לא פי' כן, מדפירש 'ב' וג' תאנים'^[13] (ואין לפרש דב' תאנים הוו כב' מעשים, דלא גרע מריבוי בשר שבקדירה, וכ"ש ממליחת בשר).
וכן מבואר באור שמח (שבת פי"ח ה"א) שחילק בין שחיטה לקצירה, דבקצירה איסור המלאכה תלוי בריבוי השיעור, משא"כ בשחיטה דלעולם חד נשמה היא, וא"כ שיעור התאנה הוא נפק"מ לריבוי בשיעורין.
אבל האמרי בינה (שבת סי' יז)^[14] כתב להיפך, דכתב ליישב את קושיית האור שמח (שם, ועי' עוד לקמן) מפני מה אין בשחיטה לחולה חשש שמא ירבה בשביל בריא, ותי' דדוקא בחתיכות בשר ותאנים נפרדות הוי ריבוי היחידות ריבוי בשיעורין, משא"כ בנטילת נשמה (דלא שנא בין עוף לבהמה, לתרויהו 'נשמה אחת' יש להן^[15]), וא"כ תאנה בין גדולה לקטנה שרי לכתחילה. ועי' בהערה שאפשר שהרא"ה ס"ל כשיטתו^[16].
♦

ריבוי בשיעורין בשאר מלאכות ואיסורי תורה

באחרונים דנו לגבי ריבוי בשיעורין במלאכות שבת. הח"ח במחנה ישראל (פ' ל"א בהגה"ה) דן במי שצריך לצאת בשבת עם נשק ורוצה ליטול עמו את שאר חפציו, כדי שלא יאבדו, וכתב להתיר לישא את שניהם ביד אחת, מדין ריבוי בשיעורין. וביאר טעמו כך: א. פסקי' כהרשב"א (עי' לעיל הערה ג) דדין ריבוי בשיעורין הוי דרבנן, ואפשר להקל במקום פסידא. ב. אף להר"ן שרי, דלית לן רה"ר דאו'. ונסתפק להתיר אפי' בשתי ידיים (מצד שבהוצאה דנים לפי גברא). וכן דנו במאמר מרדכי ובנהר שלום (סי' רמ"ז) להתיר להוציא אגרת ע"י נכרי, מתוך שמוציא שאר חפציו^[17].
ובאור שמח (הל' שבת פי"ח) כתב לבאר מאי שנא בשחיטה לצורך חולה, שהותר הבשר לבריא בשבת, ולא חיישינן לשמא ירבה בשביל בריא, כדחיישינן גבי תבשיל^[18]. ותי' דאיסור מלאכת שוחט הוא בהוצאת הנשמה, ונשמה לא נפק"מ בין בהמה גדולה או קטנה, דאין שיעור לנשמה, משא"כ קוצר, שהאיסור תלוי בנקצר, כל שמרבה שיעור הנקצר איסורו גדול.
[ואפשר שחילוק זה אינו אלא בנשמה ודמי לזה - מלאכת צד שאין שיעור ב'חופש החי', לכך אין במלאכה זו צד איסור ריבוי בשיעורין. אך יש מהאחרונים^[19] שתלו בדבריו דכל מלאכה שאין בה שיעור - ריבוי בשיעורין שלה מותר ואין בזה דין הקל הקל. וכגון מי שצריך להבעיר גז ביו"ט (לכתחילה) או בשבת לצורך חולה, אין נפק"מ אם השלהבת קטנה או גדולה (לתוס' ביצה כב. ד"ה והמסתפק) או בנר קטן וגדול (להרא"ש שם סי' יז)].
עוד דנו האחרונים לגבי ריבוי בשיעורין בשאר איסורי תורה מלבד מלאכות שבת:
באיסור ריבית - הנצרך ליטול ריבית לצורך פיקו"נ ומוסיף בשיעור - אחיעזר (ח"ג סי' סה) התיר^[20].
באמירה לנכרי - להחם מים בשבת ע"י נכרי - רעק"א (עירובין סח.) אסר, או"ש (הנ"ל) התיר.
במוקצה - מהו לטלטל במקום צורך, חפץ מוקצה גדול כשיש לפניו חפץ קטן.
בטומאה - כהן להטמא לב' מתים, אחד המותר לו ואחד האסור לו - בהר צבי (יו"ד רפב) כ' דמותר, משום שאין ניכר בכהן חילוקי גופי הטומאה. (וסתר עצמו ממש"כ (או"ח קע"ז) דאין ריבוי בשיעורין באיסורים).
בגילוח פאת הראש - בב"א דהוי ריבוי בשיעורין.
בבישול בשר בחלב - ב' קדירות בב' ידיו - מחנה ישראל (הנ"ל) הסתפק אם בישל בשר וחלב בבת אחת בב' ידיו (והתראה אחת על כל יד) אם חייב שתי מלקיות או דנחשב לבישול אחד.
באכילת איסור - ב' כזיתים בב"א - אפיקי ים (ח"ב סי' ל"ב), מהר"מ שיק (קל"ח)^[21].
♦

ריבוי בשיעורין - רק בהיתר וכשהתוספת כעיקר

ונראה (וכבר כתבו כן באחרונים^[22]) דלא הותר ריבוי בשיעורין, אלא במעשה היתר שהריבוי אינו אלא בשיעור ההיתר, שראוי כל חלק התוספת להיות עיקר. היינו, דהמוסיף בשר לצורך יו"ט הוא דוקא אם כל חתיכה ראויה לאכילת יו"ט, וכן בגרוגרת הוא דוקא אם כל גרוגרת ראויה לאכילת החולה.
ומוכרח כן מדאסרינן (ביצה כא.) לאפות עיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי, ולא מתירין אפיית חלק הנכרי מדין ריבוי בשיעורין. ואף לדעת הסוברים דרב הונא פליג והתיר מדין ריבוי בשיעורין (כן משמע דס"ל רש"י, שם ד"ה כל חדא) מ"מ בעינן דכל חדא וחדא תהא חזיא ליה (לינוקא עי"ש), כמ"ש פסחים מח^[23].
וא"כ, א. דבר שעיקרו איסור - א"א להוסיף עליו בשיעור, שבזה לא נאמרה הרחבה, דאיזו הרחבה יש לאיסור מאחר שאסרה התורה אף העיקר, וכי שייך להפוך דין ריבוי בשיעורין ל'פטור' מעונשין, דכל העובר עבירה בשיעור גדול יענש רק על השיעור המצומצם - כזית או גרוגרת וכדו' (ומ"ש בשבת צג: חייב אף על הכלי, עי' הערה^[24]). ועוד, דבאיסורים כשעשאן בהתראה אחת (אפי' בב' מעשים - לחכמים דר' אליעזר, כריתות טו.) לעולם חייב א', ק"ו לגבי כפרה, דהכל תלוי בידיעה^[25]. וביותר דהוא סוגיא ערוכה בחולין פב. (ועי' שם רש"י ד"ה בב"א), וצל"ע.
ב. אף במקום שיש היתר בפעולתו, א"א להוסיף עליו אלא בדבר הדומה לו, כעין בשר, שריבוי השיעור הוא בבשר עצמו וכל חתיכה ראויה לאדם לאכילת יו"ט (ואה"נ, כך הוא בכל אוכל הראוי להחליף את אכילת הבשר, אם לא החליט בדעתו לאכול בשר), ולא מבורר במלאכתו מהו העיקר ומהו התוספת. לעומת זאת, לגבי הוצאת תפילין עם נשק, אין התפילין ריבוי בשיעור הנשק, ואין התפילין מועילים לו כנשק, ורק המוציא חפיסת סיגריות (נידון באגר"מ) שכל סיגריה ראויה, הוי השאר ריבוי עליה. אבל נכרי המוציא אגרת של ישראל אין האיגרת תוספת שיעור על אגרת הנכרי^[26]. מעתה אף ב'חברת חשמל' אין תוספת חשמל שאצל בריאים (לצורך קירור ושאר צרכים שלהם) יכול להועיל לחולה (הנצרך לאור, דרך משל). ולכן כיבוס לגדול בחוה"מ אגב קטן, כיון שאין בגד הגדול יכול לשמש הקטן, א"א לדון להיתר מדין ריבוי בשיעורין^[27].
אמנם, האחרונים הנ"ל שדנו ריבוי בשיעורין בכל האופנים הנ"ל, יש להם להסתמך על מש"כ רש"י יז. "ממלאה אשה כו' - דבחד טרחא סגי, וכן בנחתום לגבי מלוי". וכן בדף יא: "בבת אחת - דחד טירחא לכלהו". דמשמע שכל עיקר ההיתר אינו רק משום הרחבת השיעור, אלא מפני שנעשה במעשה אחד ובטירחא אחת, וא"כ אף לישא חפצים עם נשק בטירחא אחת אפשר דשרי. אמנם, כמבואר לעיל הערה ד מפסקי הרי"ד, דזה דוקא במקרה שכל חתיכה ראויה לו לצורך יו"ט, ה"ה אין כוונת רש"י 'טירחא אחת', אלא כתנאי להיתר, שלא יעשנו בב' טירחות דהיינו ב' מעשים.
♦

ריבוי בשיעורין - אינו 'אי מינייהו מפקת'

לכאו' יש להגביל סברא זו, דאין הביאור מעתה שכל ריבוי בשיעורין יהיה מותר מצד 'אי מינייהו מפקת', מאחר שכולן ראויות לחולה. דהנה במ"ש (עירובין צה:) מי שהוציא ב' זוגות תפילין דלמ"ד מצוות אין צריכות כוונה אינו עובר בבל תוסיף (דאיירי שאינו מתכוין למצוה, ובכל אחד מהן ראוי לצאת יד"ח מצווה). והקשה רש"י (שם ד"ה ורבן) דמ"מ איסור שבת לא פקע, ולכך שינה את הגירסא בגמ'. והקשו (קוב"ש ב לג,ו) דהלא הוי ריבוי בשיעורין, דומיא דמבשל לחולה, דלהרשב"א אינו חייב מה"ת מפני שכל חתיכה וחתיכה ראויה לחולה, וה"נ נימא דכל תפילין ראוי לצאת יד"ח, ותרוויהו הוי ריבוי בשיעורין (והאריך לדון בזה). ולכאו' אינו שייך, דאע"פ שגדר היתר ריבוי בשיעורין הוא רק במוסיף דבר הראוי (ליו"ט או לחולה), אבל מ"מ אינו אלא בהרחבת מעשה ההיתר, שמרבה הוא את עצם שיעורו. משא"כ תפילין, דעניינו משא, ואין זו הרחבה של מעשה 'הנחת תפילין', והוא רק 'אי מינייהו מפקת' בשני מעשי הנחה, והוכחה לזה ממה שהובא לעיל מביצה כא. דחציה של נכרי אסור בריבוי בשיעורין ול"א 'כל חדא וחדא חזיא ליה', והכא דמיא לזה.
♦

טירחה למנוע ריבוי בשיעורין

בבית אפרים (או"ח כ"א) כתב: אם הקדירה עומדת מלאה כמה חתיכות והוצרך להבעיר אש סביבה בשביל החולה וא"צ להרבות ולהגדיל המדורה בשביל ריבוי החתיכות כה"ג לא מיקרי ריבוי בשיעורא כלל דאינם רק שב ואל תעשה במה שאינו מוציא החתיכות שאינם צריכים להחולה.
אבל בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סי' כד) הפליג בזה יותר: הוספת בשר לקדירה קודם שנתנה על האש הוא מעשה אסור, ואף בחירת העוקץ שיש בו ג' מול עוקץ שיש בו ב' הוא כעין מעשה איסור. אבל מי שיש לו בתוך קדירה חתיכות מיותרות שאינו צריך, אין הנתינה על האש חשובה כקום ועשה רק כשוא"ת, ובזה לא הצריכו לטרוח, ואף הר"ן דס"ל ריבוי בשיעור דאו', הכא אינו מה"ת.
♦

כשהעיקר אי"צ ל'הותרה', ובחצי שיעור

יש לדון במי שחפץ בחצי זית בשר אם מותר לו לרבות ע"ז בשיעור, די"ל שמאחר שבישול חצי זית אינה מלאכה בשבת ואף ביו"ט אי"צ להותרה, מעתה ריבוי השיעור הופך מעשה זה למלאכה, וא"א להרחיב את דין הותרה על התוספת. אלא, דהא אין מלאכת מבשל בפחות מגרוגרת, ובטור ושו"ע לא נזכר שיהא צריך לגרוגרת, רק כזית^[28], על כרחך דשרי.
[וביותר, דהרמב"ן (תורת האדם) כתב לחד אופן דכל חצ"ש בתורה חד איסור הוא, ואין בזה עדיפות של הקל הקל. וז"ל: ואם תשאל אם כן למה אמרו מאכילין אותו הקל הקל טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה והלא בשניהם אין בהם אלא איסור בעלמא, אפילו הכי כיון דבשיעורן חמורין זה מזה לעונשין, אף בפחות מכשיעור חומרו של זה יותר מחומרו של זה, אי נמי התם בשאמדוהו לכשעור והוא צריך לו בכדי צירוף].
ואולי צריך לחדש, דאמנם שיעור כזית אינו שיעור חשוב ב'מלאכת תיקון', אבל כיון שהוא שיעור חשוב ב'שיעור אכילה', כבר בכזית חשיב כ'מבשל' ביו"ט, ואף שאין צריך להיתר מלאכה, מ"מ אף בזה שרי ליה להוסיף בשיעורין, וצע"ג.
בשו"ת בית שערים (סי' רנד) כ' דאוכל נפש לא בעי כזית, אלא דבהערמה בבישול (שאפשר למיפלגא) לא מהני ריבוי בשיעורין על חצי זית, כיון דבטל חצי הזית לגבי השאר, דל"א בהו מתוך. ובשחיטה (דא"א למיפלגא) לא בטל, ומהני.
♦

ריבוי בשיעורין במקום שהעיקר אינו צד איסור ואי"צ להותרה, ורק בתוספת השיעור מתהפך לאיסור

עי' לעיל דיש שתלו ריבוי אכילת איסור בגדר ריבוי בשיעורין. ועי' ביה"ל סי' תרי"ח משו"ת בנין ציון (סי' לד) דמי שצריך לאכול ביוה"כ פחות משיעור ואכל שיעור - חייב כרת. ולכאו' מפני מה לא דנים את השלם כריבוי בשיעורין.
המכין לצורך שבת ויו"ט (ללא מלאכה) ומוסיף בשיעור לצורך חול. הנה כל 'ממלאה אשה', מלבד היתר המלאכה צריך להתיר את ההכנה (אם נפרש דאיסור הכנה לחול הוא איסור בפנ"ע, ולא משום מלאכה שבה). ובשלמא ב'עיקר' אין איסור כלל, אך את ה'תוספת' מי התיר^[29]. ולכאו' שרי, וכן משמע בתוספתא פי"ב: מדיחין עשרה כוסות שאם ירצה ישתה באחת מהן.
כעי"ז ראיתי להקשות מחכ"א, אם נפרש שטעם היתר מליחה בב"א הוא משום ריבוי בשיעורין (עי' לעיל), הלא מליחת בשר לצורך יו"ט (לאלתר) אסור מדרבנן משום מתקן, ומליחת בשר לצורך מחר אסור מדרבנן משום עיבוד. ומאחר שהותר ה'מתקן' לצורך העיקר, איך יותר ה'עיבוד' לצורך התוספת. וצ"ל דכאשר במלאכה אחת, לגבי תוספת מתהפכת לאיסור אחר, בכלל ריבוי בשיעורין הוא, ויל"ע.
על פי מה שדנו האחרונים (הובא לעיל) להתיר ריבוי בשיעורי הוצאה של נכרי, מאחר שמוציא חפצי עצמו. התם הרי אין הנכרי עובר על מלאכת הוצאה כלל ורק על התוספת נידון כמוציא בשביל ישראל.
במנחת שלמה (ח"א סי' ו') כתב דאין להתיר חזרה בקדירת בשר שיש בה דבר שלא נתבשל, מדין ריבוי בשיעורין על בשר שנתבשל.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ א). כעי"ז במלחמות (יג.) אליבא דרש"י: "וכיון שא"א לעשות אלא בו ביום אין מדקדקים בדבר לומר אפשר לצלות בענין אחר אלא באיזה ענין שמזדמן או שהוא רוצה בו התירו משום שמחת יום טוב".
↑ ב). הרחבה בביאור שיטות הראשונים: הרא"ה כתב דחימום מים מותר מה"ת (ולכך שרי ביו"ט, אף שאין תועלת בריבוי) משום שהוא גוף אחד, א"כ בחימום מים אין הבדל בחומרת המלאכה בין בישול רב לבישול מעט, והיה מקום ללמוד מכאן שה"ה בכל תאנה שנצרך האדם לקצור, לא יהיה חילוק אם יקצור תאנה גדולה או קטנה, מפני שאף תאנה זו היא גוף אחד, אך אין זה נכון, וחידושו במים בלבד. וראיה לזה ממש"כ הריטב"א (הובא לקמן בהערה טו), דתאנה גדולה כשיעור ב' גרוגרות איסורה גדולה משיעור גרוגרת אחת, ואין התאנה נידונית כגוף אחד, כמו דלא אמרי' דבפת מותר. ובריטב"א חלק עליו (במה שחידש דמים לעולם הוא גוף אחד), והכניס בקושייתו על הרא"ה דס"ל להרא"ה שאין חילוק בין מים לתאנה. ולשי' הריטב"א יש לדון, ביש לפניו ב' בעוקץ א' וג' בעוקץ א', ושניהם כשיעור הנצרך לו, אם יש עדיפות איזה יקוץ.בשי' הר"ן מבואר שאף שריבוי בשיעורין אסור מדאו' מ"מ זה עדיף מלעבור על ב' מלאכות. ואם נחלק בין ריבוי היתר לריבוי איסור (כשי' האחרונים, לקמן הערה כ), נמצא ג' דרגות: ריבוי של הותרה (ביו"ט), דשרי; ריבוי של דחויה (בחולה), דאסור מה"ת אלא דעדיף מריבוי מלאכה ומותר ע"י גוי (אלא שבזה אפשר לפרש מצד אחד, דבגוי לא נאסר התוצאה רק המלאכה); ריבוי של איסור, דאסור בכל ענין. ובביאור סברת הר"ן דאיסור ריבוי בשיעורין הוא מה"ת, למרות שאינו איסור גמור, יש מפרשים שהוא כעין חצי שיעור - חת"ס (ביצה יז.), ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כ"א).
↑ ג). המשנה ברורה (שיח, יג) פסק לחומרא כהר"ן, וכתב שם שבספרו אהבת חסד פ"ז הוכיח כן. והנה שם באהבת חסד דן בלקיחת משכון לצורך דבר המותר ודבר האסור והביא מנתיה"מ (סי' צ"ז ס"ק א') לתלות ד"ז בסוגיא דב"מ ל. בשוטחה לצורכו ולצורכה דשרי) והביא ראיה לאסור מסוגיא דאי אפשר וקמכוין (פסחים כה:) דפסקינן כרבא, וא"כ ה"ה בשוטחה לצורכו ולצורכה, דאסור. ועוד הוכיח מינה לשי' הר"ן במחלוקתו עם הרשב"א גבי נועל ביתו לשמרו וצבי בתוכו, דלהר"ן אסור ולהרשב"א שרי. עכת"ד. וע"כ שכוונת המ"ב לדמות לסוגיית א"א וקמכוין גם את ריבוי בשיעורין, דהעושה מעשה עם שתי כוונות אסור, כדפסקינן כרבא, וצ"ע. ובאמת בספרו מחנה ישראל (פרק ל"א) כתב להקל לפסוק כהרשב"א, עי' לקמן תחת הכותרת 'ריבוי בשיעורין בשאר מלאכות ואיסורי תורה'.יש לציין שאת עצם דימוי דבריו שבאהבת חסד, כתב אף הנחל יצחק סי' צ"ז.
↑ ד). פסקי רי"ד יא: "אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאין צריך אלא לחתיכה אחת. פי' אף על פי שהוא מולח לצורך חול כיון שכל החתיכות הן יחד ועדיין לא בירר אי זו יאכל כל חתיכה וחתיכה היא ראויה לו ואחרי כן יברור אי זו שירצה והשאר יניח"ובירושלמי (ביצה א,ו) "חברייא בשם רב מולח אדם דבר מרובה אף על פי שאינו יכול לאכול ממנו אלא דבר מועט". ובאו"ז (ח"ב יו"ט סי' של"ו) "ומותר נמי למלוח חתיכה גדולה אף על פי שיודע בודאי שלא יאכל אלא מקצתה כדאיתא בירושלמי" וכו'.
↑ ה). וכן משמע מחי' הר"ן (מועד קטן יב:) שצירף את ב' הדינים תחת השם 'הערמה', ז"ל: "ר' יוסי בר יהודה אומר מערימין וקימ"ל כותי' דאפילו ביום טוב שני שרי הערמה כההיא דאמרינן ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא חתיכה אחת. ומולח אדם כמה חתיכות אף על פי שאינו צריך אלא חתיכה אחת". וכבר קדמו לו בפסקי הרי"ד (הערה 4) וברוקח (הל' יו"ט סי' רצ"ח).
↑ ו). וכן הוא במרכבת המשנה (אלפנדרי) הל' יו"ט (ג,ד).
↑ ז). בשו"ע (תק, ה): מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא אחת.ובמשנה ברורה: "(ס"ק כא) בבת אחת - במפולת יד אחת כגון שיש כאן שלש חתיכות יניחם זו אצל זו ויקח מלח מלא חפניו כדי שיעור מליחה של כל החתיכות וזורה עליהם בבת אחת: (ס"ק כב) אף על פי שאינו צריך - ליו"ט אלא אחת והטעם שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר שהרי מולחן ביחד ואף על פי שהוא מוסיף קצת טרחא שהרי צריך להפך כל חתיכה וחתיכה בפ"ע כדי למולחם בצד השני מ"מ כיון דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמו שכתבנו לעיל בסימן שכ"א הקילו חכמים למלוח בבת אחת אם חושש שמא יסריח הבשר".הרי שפתח ב'במפולת אחת' כדברי רש"י, והוא מטעם ריבוי בשיעורין, וסיים ב'צריך להפך כל חתיכה וחתיכה', כדברי הרא"ש, שלא הותר כאן אלא משום שהוא דרבנן. אלא כוונתו לומר כמש"כ, דבאמת עצם זריית המלח אינו צריך להיתר רבנן, דהוא חד טעמא דריבוי בשיעורין, רק בגלל תוספת טירחא, שצריך להפך אח"כ כל חתיכה בפנ"ע, צריך להיתר דרבנן.ומה שכתבתי בדעת הרא"ש, דס"ל היתר ריבוי בשיעורין בזריית המלח במפולת יד, לכאו' הוא כוונת מש"כ השעה"צ (ס"ק כג) 'וכן משמע ברא"ש למעיין'.
↑ ח). וכ"כ הגרש"ז במנחת שלמה (תנינא סי' ק"א). אמנם במחנה ישראל (פרק ל"א) דן כה"ג להתיר.
↑ ט). אמנם בענין זה כתב ה'בית אפרים' להדיא דשרי, עי' לקמן תחת הכותרות 'טירחה למנוע ריבוי בשיעורין'.
↑ י). ויש לפרש את דברי הרא"ש הכי: אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת (והיינו משום ריבוי בשיעורין) רב אדא בר אהבה מערים ומלח להו גרמא גרמא, (ולדבריו הטעם הוא:) משום דאין עיבוד באוכלין מיקל במליחת בשר (וצריך לזה) ואף על גב דלית ליה טעמא כלל בשריותא (צ"ל כעין כשריותא) דשמואל (כוונתו, ראב"א מתיר למלוח כל חתיכה בפנ"ע, אע"פ שאין לו היתר כ'ממלאה אשה', דהא) שאין החתיכה שהוא צריך לה מיתקנא ומשבחת כלל במליחת שאר החתיכות (באמת אף לשמואל אין היתר זה, אלא דמאריך לחלק בין ראב"א, דפסקי' כוותיה לגבי מליחה, מ'ממלאה אשה') וגם צריך להפוך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה (היינו לראב"א): נראה לפרש כן בלשונו, ממה שכתב 'ואע"ג דלית ליה' כוונתו לראב"א דלית ליה טעמא דשמואל וכו'. וכן משמע ממש"כ 'כל חתיכה וחתיכה ולמולחה' - משמע כל אחת בפנ"ע. ועוד דאיך אפשר שיפרש רק את דברי שמואל, מאחר שפסק אף כראב"א.
↑ יא) הובא לשונו לקמן הע' טו.
↑ יב) ושו"מ שכ"פ השאגת אריה (סי' נ"ט) בפי' הגמ', וכ"כ בשו"ת רב פעלים (או"ח סי' כ"א).והכי הוא, דלא מצינו בכל הש"ס עקיצת גרוגרות מן האילן, אלא תאנים. ומה שאמרו לעיל מיניה 'חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת פטורין', הוא מאותו ענין, דסוגיין איירי בשיעור מלאכה האסורה לפי שיעור גרוגרת.
↑ יג). וכ"כ בספר לפלגות ראובן (ח"ו, חולין טו:).
↑ יד). ואילו המנחת חינוך (מוסך השבת, פקו"נ אות ב') ס"ל דאף בשחיטה יש נפק"מ בין עוף לבהמה. והוא חידוש, ולא מצינו כן בפוסקים לדון איסור שחיטה לפי שיעור הבשר (ולא הנשמה או הדם).
↑ טו). הנה הרא"ה ס"ל דלא אמרי' ריבוי בשיעורין אפי' ביו"ט, ומה שהתירו למלאות הקדירה, אף לת"ק, הוא משום דהתבשיל מתבשל יפה, דומיא דרשב"א דהפת נאפית יפה, ובמים (דלא שייך בהו טעם זה) מה שהתירו הוא מפני שהכל גוף אחד. וע"ז כ' הריטב"א 'אין זה מחוור דאתוספת בישול ותוספת מלאכה קפדינן, מה לי אם הכל גוף אחד או שני גופים, וכי יש הפרש בין מבשל חתיכה אחת גדולה למבשל שתי חתיכות קטנות'. הרי דבריטב"א להדיא דלא מחלקינן בין גוף א' לשני גופים, ובשיעור מלאכה תליא מילתא. אמנם, לרא"ה אפשר שכל 'גוף אחד' הותר בו ריבוי בשיעורין כשאר ראשונים, ואף לשאר דיני התורה (אך באמת דחוק להניח כן), ואם כן יכול האמרי בינה לתלות שיטתו כוותיה.
↑ טז). מה שמבואר בשבת צ. דקופת הרוכלין הכלי מצרפן. שאני התם דשם אוכל אחד על כולן והכלי טפלי לאוכל, אבל בצריך לכלי, דאינו טפל לאוכל - חייב ב', כמבואר צג:, אבל נשק ותפילין ודאי אינם תחת שם אחד ואין הכלי מצרפן (ואף לא עלה על דעתו לדון מצד זה. ואדרבה האו"ש הוכיח מצג: דיש ריבוי בשיעורין בהוצאה).
↑ יז). חולין טו:.
↑ יח). בשש"כ ובהערות הגרי"ש שבת צ. ועוד.
↑ יט). לכאו' נידון זה חלוק משאר ריבוי בשיעורין, לפי שהוא דבר שבמנין ותלוי בתביעת הבעלים, ומאחר שביד הבעלים לחלק את תביעת הממון ולמחול על חלקו, אף שמצד מעשה איסור ההלואה בריבית הוא מצטרף למעשה אחד (ולוקה א') מ"מ ריבוי הממון אינו ריבוי בשיעור. ודמי לזה מציל עצמו בממון חבירו דירבה בשיעור הממון.
↑ כ). הנה נידון האמר"ב היה על אכילת מרק נבילה אם עובר על כל כזית וכזית, ודימה לזה את דין ריבוי בשיעורין בקצירה לצורך חולה (סוגיא דגמ' מנחות סד.) וריבוי בהוצאה (תוס' גבי קופת רוכלין) וריבוי באכילת איסור. ולגבי אכילה הביא מתוס' מכות כ: (ד"ה לא צריכא) וז"ל: "וכי אדם אוכל ב' זיתי חלב בבת אחת ובחדא התראה מי מחייב שתי מלקיות משום דהויא ליה התראה אכל חדא וחדא". משמע דאילו התרו בו ב' התראות חייב ב' מלקות. אמנם, ברשב"א ובריטב"א שבת צג: מבואר להדיא להיפך. ז"ל הרשב"א: "אטו מי שבלע בבת אחת כדי שני זיתים מי איכא למימר שיהא חייב שתים, ותדע לך דהא איכא מאן דאמר בכריתות פרק אמרו לו אכלת חלב (ט"ו א') דרבי אליעזר מחייב תרתי בקוצר כגרוגרת וחזר וקצר כגרוגרת בהעלם אחד, ואפילו הכי בקצר כשני גרוגרות בבת אחת אינו חייב אלא אחת וכדאמרינן התם גבי קצר וקצר היכי משכחת לה דלא מחייב כגון שקצר שתי גרוגרות בבת אחת". וכ"כ בריטב"א שם. אמנם, כל ענין חילוקי איסורי אכילה לפי זיתים, הוא ענין בפנ"ע, התלוי בדרכי הכפרה וצירוף מחייבי הכפרה, דלחכמים תליא בהעלם אחד, ולר' אליעזר במעשה אחד, אך אינו ענין לריבוי בשיעורין. והא ראיה, דהרשב"א לא מייתי ראיה דאין חייבין על אכילת ב' כזיתי איסור בב"א, אלא מסוגיא דכריתות אליבא דר"א, ולא הביא את דין ריבוי בשיעורין דביצה או דמנחות סח.
↑ כא). בית אפרים (או"ח נ'), אחיעזר (ח"ג סה,ח), קוב"ש (ב, לג, ו. עי' לקמן תחת הכותרת 'ריבוי בשיעורין - אינו אי מינייהו מפקת'), אגרו"מ (או"ח ה סי' לה. לענין הוצאת מפתחות רבות התפוסים בטבעת א'), אבי עזרי (ריש הל' יו"ט), ובשו"ת יבי"א (ח' או"ח סי' לד). ובשש"כ (פל"ג הע' צ"ב) דן כזה. ובאמת יש לו מקור בפסקי הרי"ד, הובא לעיל הערה ד.
↑ כב). אמנם תוס' פסחים מו. כתבו דאיסור האפיה היכא דאפשר למיפלגא בלישה היינו דרבנן, מ"מ תוס' לשיטתם (מנחות סד. ד"ה שתים וכמובא ברשב"א חולין טו:) דכל איסור ריבוי בשיעורין הוא רק מדרבנן. וברשב"א (שם ובביצה כא:) רא"ש ור"ן (הביאם בית יוסף תקי"ב) מבואר שלעולם שרי אף לנכרי בריבוי בשיעורין, וטעמיה כמש"כ ראשונים שבת לט: כנ"ל, מ"מ בחציה של נכרי אסור.
↑ כג). מי שהוציא כמה מינים בכלי א' חייב חטאת א', והוא איסור א', דא"א לו להתחלק ע"י חזר ונודע (תוס' שם צ. ד"ה המוציא). וה"ט, דכל שבכלי נידון כשיעור א' לגבי הוצאה, ואי"צ בזה להיתר ריבוי בשיעורין. אבל הוציא ב' כלים ביד אחת הוי ב' הוצאות, ובזה יש לדון כל שהיה לו היתר על אחד מהן אם שייך לפרוס את מעשה ההוצאה שבכלי היתר על כלי איסור, דחפצא דאיסור הוא מעשה ההוצאה, ואף שנפעל בב' כלים מ"מ יציאתו מאחדת אותן להיות יציאה מותרת. ולכך דן אף במי שהוציא בב' ידיו, דיציאת רגליו חדא היא [ומיושבות ב' קושיות שהקשה בהערות הגריש"א שבת צ. ונדחית ראיית האמרי בינה מענין זה לאכילת ב' זיתי איסור בב"א אליבא דתוס' (דאילו להרשב"א סוגיא אליבא דר' אליעזר, ולדידיה תליא באופני הכפרה, כמבואר בהערה כ לעיל)].
↑ כד). הר צבי (או"ח א קעז).
↑ כה). וכן משמע בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' מב. שם נקט בריבוי ההוצאה ביד הנכרי כגורם לאיסור, וחלוק מנר א' למאה).
↑ כו). ודלא כשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' נ).
↑ כז). השיעורין שנזכרו בסוגיא ומפרשיה: 'חתיכה' - גמ' ביצה יז. (לגבי בישול). 'כזית' - גמ' כא. (בשחיטה), ס' העיטור (בישול) והובא בטור שו"ע. מעט' - תוס' יא: (שחיטה) הובא ברמ"א.
↑ כח). ואפשר שהוא מחמת 'הותרה', וכן צ"ל לפי הרשב"א, שכתב שחכמים הקילו ביו"ט שהוא לאו והחמירו בשבת שהוא איסור סקילה (וכ"כ בשו"ת מנח"י ח"ה סי' ל"ו). א"כ כל הכנת אוכל (בלא איסור מלאכה), כיון שאין בו היתר בפנ"ע אסור להוסיף. אך א"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ולכאו' הותר אף בלא הותרה, וצ"ע.