פסיקת המגן אברהם בבדיקת ציצית
פתיחה
המגן אברהם (או"ח ח, יא) דן בשאלה האם צריך לבדוק את הציצית כל בוקר לפני התפילה, מכיוון שיש חשש שהיא נקרעה ואסור ללבוש אותה. בתחילה הוא נוטה להקל, משום שיש חזקה שהטלית כשרה מהפעם הקודמת בה היא נבדקה ונמצאה כשרה. אמנם למסקנה הוא חוזר בו, וכותב שבמקרה זה אין זה נחשב כחזקה:אך נראה לומר טעם אחר דלא מקרי חזקה, דעשויה ליפסק בכל שעה וכמ"ש ביורה דעה סי' ר"א סי' ס"ה בשם תשובת הר"ן, והמהאי טעמא לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד משום דאין עשוין ליפסק.
אומר המגן אברהם, שמכיוון שהציצית עשויה להיפסק כל שעה, זה לא נחשב שיש חזקה שהיא כשרה, ויש לבודקה קודם התפילה, כדי לוודא שהיא אכן כשרה. פסיקת המגן אברהם מתבססת על מספר סוגיות העוסקות בחזקה, כאשר רבות מהן מופיעות במסכת קידושין, ובכך נעסוק במאמר זה[3].
♦
הקדמה
חזקות בש"ס
ראשית יש להגדיר את המושג 'חזקה'. המושג חזקה מופיע בש"ס בהקשרים שונים, ולא כל חזקה דומה לחברתה:למשל, הגמרא במסכת חולין (י ע"ב) פוסקת, שבמידה והכהן טימא את הבית בעקבות נגע צרעת שיש בו, אין חוששים שכאשר הוא הסתובב ויצא מן הבית הנגע כבר פחת משיעורו והבית טהור, מכיוון שמעמידים את הבית על חזקתו. כמו שעד עכשיו היה בו נגע שמטמא, כך גם עכשיו כל עוד לא הוכח אחרת, הבית טמא. חזקה זו נקראת 'חזקה קמייתא' (ונעסוק בה בהרחבה בהמשך).
סוג שונה של חזקה, נמצא בגמרא בקידושין (פ ע"א). הגמרא אומרת, שבמידה ואשה ותינוק נכנסו לעיר, ושוהים שם זמן ממושך ונוהגים כאם ובנה, במידה והם שכבו אחד עם השניה, אנו תולים שזהו אכן בנה של האשה, ולא אומרים שמכיוון שלא ראינו שהאשה ממש הולידה את הילד, היא לא אימו. חזקה כזאת נקראת: 'חזקת מנהג' (ע"ע במהרי"ק סי' פז, ובחתם סופר אבה"ע ב, פו).
החתם סופר (כתובות עה ע"ב ד"ה כללא דחזקות) ביאר את שני סוגי החזקות שהבאנו לעיל:
כללא דחזקות בקיצור ב' מיני חזקות, יש אחת, שברור לנו וראינו שהדבר היה כך, אמרינן מסתמא עודנו כך כשהיה ואפילו איתרע אחר כך נימא השתא הוא דאיתרע וזה נלמד מן ויצא הכהן מן הבית פ"ק דחולין.
המין השני מהחזקות הוא חזקת מנהג. הגם שלא ראינו מעולם שהיה הדבר מזה כך. אך מסתמא הוא כן ממנהגו של עולם כגון אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו. או אין אדם מתפייס במומין. וממין הזה הוחזקה נדה בשכנותי'. איש ואשה תינוק ותינוקת שגדלו בבית ובאו זה על זה נהרגים זה על זה בפ' עשרה יוחסין ובירושלמי יליף לי' ממכה אביו ואמו[4].
יש חזקות נוספות, כגון חזקת מרא קמא וכדומה, אך מדובר בסוגים שונים של חזקות, ולא נתייחס אליהם במאמר זה.
♦
א. חזקה קמייתא
הסוג הראשון של חזקה, שהזכרנו ברמז לעיל, נקרא חזקה קמייתא. הגמרא במסכת חולין (י ע"ב) דנה בשאלה, מניין לנו שכאשר החזקנו בעבר במצב מסויים, אנו תולים שכך הוא גם כרגע ולא תולים שהוא השתנה. הגמרא מביאה לראיה את המקרה של כהן, שמטמא את הנגע:מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, אמר קרא: ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים, דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא! אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה[5].
אומרת הגמרא, שלמדים דין זה מכהן שטימא בית שיש בו נגע. אולי ברגע שהכהן הסתובב כלפי הפתח, ירד הנגע משיעור גריס והבית טהור? מכך שלא אומרים כך מוכח שאנו תולים שהמצב שהיה עד כה ממשיך, כל עוד אין לנו ראיה ברורה שהוא השתנה[6].
♦
חזקה קמייתא שיש בה רעותא
נקודה חשובה נוספת עולה מדברי התוספות בחולין (שם, ד"ה ודילמא), אשר שואלים מניין שהולכים אחרי חזקה גם במקום בו התגלתה רעותא בחזקה? כלומר, אמנם למדנו מהמקרה של כהן שטימא את הבית, שהולכים אחרי חזקה במקרה שבו לא השתנה מצב הבית, אבל מניין לנו שאפילו שגילינו שהחזקה הורעה, שהולכים אחריה עד השלב שגילינו שהיא הורעה? מתרצים התוספות, שגם אם נפתח את הבית המנוגע אחרי שבוע, ונגלה שירד הנגע מגריס והוא טהור, עדיין אנו תולים שכל האנשים שנכנסו לבית במהלך שבעת הימים נכנסו לבית שהוא טמא.אנו למדים שאם פסקנו שדבר מסויים טמא או טהור, יש לתלות שהוא נשאר באותו מצב, עד שברור לנו בוודאות שהוא שינה את מצבו. גם כאשר הוא שינה את מצבו, אנו קובעים שהשינוי אירע ממש ברגע אחרון, וביחס לכל הזמן שלא ידענו בוודאות מה מצב החפץ (או הנגע במקרה שלנו), הוא נשאר במצבו הקודם[7], ובלשון התוספות:
קשה דתינח היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה וכן אחד משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרין שניהם מטעם חזקה כהאי גוונא מנלן דאזלינן בתר חזקה? ויש לומר דהכא נמי יש ריעותא גדולה דאף על גב דאישתכח שחסר לאחר שבעה אפ"ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר.
מקור נוסף לדבר זה, מופיע בגמרא בנדה (ב' ע"א) שניפגש איתה בהרחבה לקמן. הגמרא אומרת שלדעת שמאי, במידה ואשה ראתה דם, אנו תולים שהיא ראתה את הדם כמה שיותר מאוחר, ולכן אם היא נגעה בדברים טהורים לפני שגילנו שהיא טמאה, אנו משאירים אותם בחזקת טהרה[8].
♦
ב. חזקה דהשתא
נעבור למושג הבא, שמקורו בגמרא בקידושין (עט ע"א) - חזקה דהשתא, וכפי שנראה נחלקו הראשונים האם קיים בכלל מושג של חזקה דהשתא.כאשר מלאו לאשה י"ב שנים ויום אחד והיא הביאה סימני נערות, היא נקראת 'נערה'. בזמן הזה אביה עדיין יכול לקדש אותה, כמו בזמן שהיא הייתה ילדה. כאשר חולפים ששה חדשים משעה שהיא נעשית נערה (או אם היא הביאה בתוך ששה החדשים האלו סימני בגרות), היא נקראת בוגרת, ויוצאת מרשות אביה. מעתה ואילך, אביה לא יכול לקדש אותה, והיא מתקדשת על ידי עצמה.
הגמרא דנה במקרה בו נערה הביאה סימני בגרות בשעת אחרי צהריים של יום א', ובאותו יום שבו מצאו לה סימנים, אביה קידש אותה בבוקר וגם היא קידשה את עצמה בצהריים. האם במקרה זה היא מקודשת לראשון, ואנו תולים שבזמן שאביה קידש אותה היא עדיין לא הביאה סימני בגרות, או שמא היא מקודשת לשני, ואנו תולים שבזמן שאביה קידש אותה היא כבר הייתה בוגרת, ולא הייתה לאביה זכות לקדש אותה.
הגמרא שואלת באיזה זמן מדובר – אם מדובר בתוך ששת החודשים שבהם היא עדיין נקראת נערה, אז בוודאי שהיא מקודשת לראשון, מכיוון שאנו תולים שסימני הבגרות הגיעו כמה שיותר מאוחר (כי בזמן הזה היא עדיין הייתה אמורה להיות נערה עד שיעברו ששה חודשים). אמנם, אם מדובר לאחר ששה חודשים מהזמן שהיא התחילה להתבגר, אז פשוט שהיא מקודשת לשני, שהרי בכהאי גוונא אנו תולים שהסימנים הגיעו כמה שיותר מוקדם (כי בזמן הזה היא אמורה להיות בוגרת ולראות סימני בגרות), וקידושי אביה הם חסרי משמעות. למסקנה כותבת הגמרא, שמדובר שהיא התקדשה בדיוק ביום שבו נשלמו ששה חודשים (שביום הזה כבר אין חזקה קמייתא שהיא נערה), ובסוף אותו היום בדקו אותה וגילו שהיא הביאה סימנים. מה הדין במקרה זה?
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב לשמואל בנקודה זו:
רב אמר: הרי היא בוגרת לפנינו, מדהשתא בוגרת, בצפרא נמי בוגרת; ושמואל אמר: השתא הוא דאייתי סימנים.
לדעת רב, מכיוון שאנו רואים שכרגע יש לה סימנים, מסתמא גם בבוקר היו לה סימנים והיא תהא מקודשת לגבר שקידש אותה, ולא לגבר שאביה קידשה לו. שמואל חולק, וסובר שאנו תולים שבאותו רגע היא הביאה סימנים, ומשום כך היא תהא מקודשת לגבר שאביה קידשה לו.
♦
מחלוקת הראשונים בשיטת רב
נחלקו הראשונים בשאלה, מדוע לדעת רב אנו תולים שהסימנים הגיעו בבוקר, ומחלוקתם תלויה בשאלה האם קיים מושג חזקה דהשתא (שבניגוד לחזקה דמעיקרא, לא נתפרש להדיא בש"ס)[9].א. שיטה ראשונה מופיעה בתוספות (ד"ה מי איכא), שמסבירים בדעת רב, שמכיוון שאפשרי שהיא תראה סימנים באותו יום "אין בה חזקה דנערות ולא חזקה דבגרות". במילים אחרות, מכיוון שכרגע לפנינו אנו רואים שיש לה סימנים (וכפי שאמרנו לעיל, אין חזקה קמייתא שהיא נערה), זאת סיבה מספיק טובה לתלות שגם בבוקר היו לה סימנים.
בפשטות, לפי שיטת זו של התוספות עולה שלפי שיטתם קיים מושג של חזקה דהשתא, וכך משמע גם מלשון הריטב"א במקום (ד"ה ופסק), בתוספות בנדה (ב' ע"ב), וכן ביאר בשב שמעתתא (ג, טז) בשיטת רש"י:
וכתב רש"י ז"ל מי איכא למימר העמד גוף על חזקתו ותיהוי נערה, יומא דמשלם שית אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בוגרת שהיום היא עומדת להשתנות עכ"ל, ומבואר משיטת רש"י דסבירא ליה דכיון דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר השתא ומשום הכי סבירא ליה לרב הרי היא בוגרת לפנינו.
ב. שיטה שניה מביאים התוספות בשם ר"י, שהסיבה שאנו תולים שאותה אשה הייתה בוגרת כבר מהבוקר היא "דרגילות הן לבא בבקר ואין שייך חזקה דנערות". כלומר, מכיוון שבדרך כלל השערות צומחות כבר מהבוקר, אנו תולים שאותם השערות באו כבר מהבוקר.
לפי שיטת ר"י יוצא שאין כלל מושג של חזקה דהשתא, ואין אנו תולים שבבוקר היו לה סימני בגרות מפני שכרגע יש לה סימני נערות, אלא בגלל סברה מציאותית אנו אומרים כך, שהשערות רגילות לבוא בבוקר.
דברים דומים עולים גם משיטת היד רמ"ה (מובא בטור אה"ע סי' לז). היד רמ"ה טוען, שרק במידה והנערה טוענת כנגד אביה שהשערות הגיעו בבוקר, היא תהיה מקודשת למי שהיא בחרה להתקדש לו, אבל במידה והיא שותקת, היא תהיה מקודשת למי שאביה בחר.
אם הסיבה שאנו תולים שהיא ראתה סימנים בבוקר היא חזקה דהשתא, לא ברור למה מועילה או מורידה הטענה שלה, חזקה היא חזקה גם אם לא טוענים כלום. אבל אם אנו תופסים שהיא נחשבת כבוגרת מפני שיש לה ראיה שהסימנים באו בבוקר, שייך גם לטעון טענות (כבכל דיון על ראיות)[10].
אם כן, מצינו מחלוקת ראשונים בשאלה האם קיימת חזקה דהשתא. לדעת התוספות והריטב"א – כן, ואילו לדעת ר"י והיד רמ"ה – לא[11] (ע"ע בשו"ת עין יצחק ב, כד)[12] [13].
♦
ג. חזקה העשויה להשתנות
הסוג השלישי והאחרון של חזקה שאיתה אנו נפגשים, היא חזקה העשויה להשתנות (בהמשך המושג יתבאר) הנתונה במחלוקת בין המהרי"ט (ח"א סי' יא, מא) לשב שמעתתא (ח"ג סי' ט - יג), כאשר המקור המשמעותי ביותר בסוגיה זו הוא הגמרא בנדה (ב ע"א-ע"ב). נקדים ונאמר, שלדעת המהרי"ט חזקה העשויה להשתנות היא לא חזקה כלל, ואילו לדעת השב שמעתתא היא כן חזקה, אלא שהיא חזקה 'חלשה' יותר מחזקה רגילה.הגמרא במסכת נדה (שם), מביאה מחלוקת בין שמאי להלל בדין אשה שראתה דם, אבל היא לא יודעת מתי בדיוק יצא הדם. לדעת שמאי, אנו תולים שהדם יצא ברגע זה, ולכן רק הטהרות שהיא תיגע בהן מעתה והלאה יהיו טמאות. לדעת הלל אנו תולים שהדם יצא מיד לאחר הבדיקה האחרונה, לכן אם היא בדקה את עצמה ביום שלישי ולא ראתה דם, וביום שישי בדקה שוב וראתה דם, כל הטהרות שהיא נגעה בהן מיום שלישי עד שישי אנו תולין אותן (דהיינו שהן לא טמאות ולא טהורות).
מהי סברת המחלוקת בין שמאי להלל? הגמרא דנה בכך:
מאי טעמיה דשמאי? קסבר: העמד אשה על חזקתה, ואשה בחזקת טהורה עומדת, והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו - היכא דלית ליה ריעותא מגופיה, אבל איתתא כיון דמגופה קחזיא - לא אמרינן אוקמה אחזקתה.
לדעת שמאי אנו מעמידים את האשה על חזקת טהרתה, וכפי שאמרנו לעיל, כאשר יש התנגשות בין חזקה קמייתא לחזקה דהשתא, אנו הולכים עם החזקה קמייתא עד כמה שיותר מאוחר, לכן אנו תולים שהדם יצא בנקודה המאוחרת ביותר. הלל מסכים עם שמאי, אלא שהוא טוען שכאן, מכיוון שהאשה רואה דם מגופה, אין להעמיד אותה על חזקתה.
מה כוונת הגמרא? רש"י (ד"ה כיוון) כותב: "מועדה ורגילה היא, לכך אין לה חזקת טהרה". כלומר, מכיוון שמדובר במקרה שעלול לקרות (שהרי היא רואה דם כל חודש), אין לנו ללכת עם חזקתה.
כך משמע גם מהמשך דברי הגמרא. הגמרא שואלת מה ההבדל בין אשה שרואה דם, שהחזקות הן טהורות מעיקר הדין (ורק מחמירים לדעת הלל לתלות אותן), לבין מקווה, שבו אנו תולים שכל מי שטבל בו הוא טמא בוודאי. אחת מהאפשרויות שמביאה הגמרא להסביר את ההבדל בין מקווה לבין אשה היא שעל מקווה אפשר לומר שהוא 'חסר ואתא', דהיינו שמימיו עולים ויורדים, בניגוד לאשה שלא ניתן לומר כך. למסקנה, הגמרא דוחה את הקושיה, וטוענת שכך אפשר לומר גם באשה.
את קושיית הגמרא מסביר הריטב"א (ד"ה הכא מי) כך: "דגבי מקוה כיון דאורחיה לחסר מעט מעט ואי אפשר שלא לתלות שום חסרון למפרע אף על גב דאפשר דעד עכשיו לא חסר כשיעור מ"מ הוה ליה חסרון כודאי ושיעורו ספק".
כלומר, מכיוון שדרכו של מקווה להתחסר, אין לנו ללכת עוד עם חזקתו של המקווה, ולכן כל מי שנכנס למקווה יהיה טמא בוודאי. לכאורה, מדבריו יש ראיה לשיטת השב שמעתתא, שחזקה העשויה להשתנות היא כן חזקה. שהרי אף על פי שחזקת טהרתה של האשה אמורה להשתנות בשלב מסויים, למרות זאת לדעת שמאי האשה טהורה לגמרי עד השלב שבוודאי אנו יודעים שהיא ראתה דם, ואילו לדעת הלל רק תולים את הטהרות מספק. לפי שיטת המהרי"ט, הטהרות היו צריכות להיות טמאות בוודאי, שהרי אין לאשה חזקת טהרה.
אם כן, כיצד המהרי"ט יישב את הסוגיה מנדה? המהרי"ט (ח"א סי' מא) כתב, שאין הכי נמי, היינו צריכים לטמא את כל הטהרות שנגעה בהם האשה, אלא שכאן יש הלכה מיוחדת חיצונית הקשורה לספק טומאה בסוטה, ומשום כך אנחנו פוסקים שהטהרות טהורות.
מדברי תוספות הרא"ש במקום אפשר להביא סיבה נוספת לכך שאנו לא פוסלים את הטהרות גם אם נאמר שהאשה איננה בוודאי טהורה, משום שיש לשכלל בנוסחה גם הטהרות שבחזקה טהרה[14].
♦
קידושין תוך ששה חודשים
מקור נוסף לשאלה האם חזקה העשויה להשתנות הוי חזקה, מופיע בסוגיה בקידושין (עט ע"א) שהובאה לעיל. הגמרא עסקה במקרה שבו קידשו את הנערה ביום דמישלם שית, שכבר בטלה חזקת הנערות של האשה שקידשו אותה. מה יהיה הדין אם המקרה התרחש בתוך ששת החודשים שבהם היא מתבגרת? האם במקרה כזה היא מקודשת למי שאביה בחר?בפשטות אנו אמורים לומר, שבמקרה זה בוודאי שהיא מקודשת למי שאביה בחר, שהרי כל מה שהסתפקנו זה רק ביום דמישלם שית, שאפשר לתלות אם היא נערה או בוגרת, וכבר אין חזקה קמייתא שהיא נערה, אבל תוך כדי ששת חודשי הנערות, שיש לה בהם חזקה קמייתא, פשיטא שנאמר שהסימנים הגיעו כמה שיותר מאוחר, וכפי שכתבנו לעיל, שכאשר חזקה קמייתא מתנגשת עם חזקה דהשתא, אנו דוחים את השינוי לזמן המאוחר ביותר. ואכן כך כתב התוספות רי"ד במקום, וכן עולה מדברי הריטב"א (ד"ה ואסיקנא):
ואסיקנא דאי בתוך ששה חדשים של ימי נערות כגון דידעינן ודאי אימתי התחיל זמן נערות לא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו, שכל ששה חדשים אלו חזקה הם לנערות עד שיודע לנו שבגרה ואין לנו לתלות אלא משעה שראינוה בוגרת ולא למפרע.
אמנם, המאירי במקום מביא סברא בשם גדולי הדורות, שבכהאי גוונא היא תהיה מקודשת מספק, למרות שהקידושין נעשו תוך ששת חודשי המעבר. כך דייקו רבים גם מדברי רש"י (ד"ה בהא אמר), וכך פסק שיש להחמיר השולחן ערוך (אבה"ע לז, ו).
מהי סברת החוששים? אפשר לומר, שמכיוון שהנערה בשלב מסויים בוודאי עומדת להיות בוגרת, אם כן גם עכשיו אנו תולים שאין לה חזקת נערות (לפחות לא בתורת וודאי). אמנם קשה, שהרי ראינו בריטב"א בנדה שהוא סובר שחזקה העשויה להשתנות אינה חזקה, ואילו במקרה כאן עולה מהריטב"א, שחזקה להשתנות היא כן חזקה, ולכן אומרים שהנערה מקודשת למי שבחר אביה!
נראה שאפשר להסביר בשני אופנים את המושג חזקה העומדת להשתנות: א. חזקה שיש סבירות שתשתנה בעתיד. ב. חזקה שמתקדמת לקראת השינוי.
א. לדעת רש"י חזקה העשויה להשתנות היא חזקה שיש סבירות שתשתנה בעתיד. משום כך גם נערה סופה להיות בוגרת, וחזקת נערות שלה חלשה.
ב. לעומת זאת, לדעת הריטב"א רק אירוע מתמשך, כמו מקווה שהמים בו יורדים בהדרגתיות 'חסר ואתא', אנו פוסקים שהחזקה מוגדרת כחזקה העשויה להשתנות, ולכן החזקה לא תוגדר כחזקה. לעומת זאת, סימנים באים ביום אחד, ולכן החזקה כן תהא מוגדרת כחזקה.
♦
רש"י והריטב"א לשיטתם
מקום נוסף שבו אפשר לראות את מחלוקת הריטב"א ורש"י, הוא בעירובין (לו ע"א). הגמרא בעירובין מביאה סתירה בשיטת ר' יוסי, בתחילה ר' יוסי אומר שספק עירוב – כשר. לעומת זאת, בסיפא ר' יוסי אומר שאדם שטבל במקווה שספק אם יש בו ארבעים סאה – טמא.רבא מתרץ, שבעירוב יש לנו גם חומרא וגם קולא, כי אם נאמר שהוא עירב, אז הוא הפסיד את המרחק לצד שני, ואם הוא לא עירב אז הוא הרוויח את המרחק לצד השני, ומכיוון שמדובר בספק דרבנן אזלינן לקולא. לעומת זאת במקווה גם אם מדובר בטומאה מדרבנן, עדיין אם אנחנו אומרים שהוא טמא אנחנו רק מחמירים עליו, ומכיוון שהוא בחזקת טומאה, אנו תולים שהוא עדיין טמא. מקשה הגמרא: אדרבה, נאמר שבכך שהוא טבל הורעה חזקת הטומאה והוא יהיה טהור! מתרצת הגמרא שמדובר 'במקווה שלא נמדד'. נחלקו רש"י והריטב"א בפירוש זה, וכפי שנראה זה מתאים לשיטתם לעיל.
לדעת רש"י (ד"ה שלא נמדדה) מדובר על מקווה שלא נמדד מעולם, ולכן מעולם הוא לא הוחזק ככשר. לדעת הריטב"א (ד"ה ופרקינן) כוונת הגמרא לומר, שמדובר במקווה שנמדד בעבר, אלא שלא מדדו אותו הרבה זמן והוא 'חסר ואתא', כלומר לעיתים יש שיעור ארבעים סאה, ולעיתים אין. דבר זה מסתדר עם שיטתם לעיל. לדעת הריטב"א בשביל לומר שהמקווה יצא מחזקתו הראשונה, חייבים לומר שהמקווה חסר ואתא, כלומר יש בו תהליך מתמשך של שינוי, ורק בכהאי גוונא אנו תולים שהוא יצא מחזקתו. לעומת זאת, לדעת רש"י גם עצם הסבירות שדבר כלשהו ישתנה, כבר מספיק בשביל להוציא אותו מחזקתו. מכיוון שהמקווה לא נמדד זמן מרובה, יש סיכוי סביר שמימיו יפחתו, וזה מספיק בשבילו כדי להוציא אותו מחזקת כשרות.
♦
שיטת הרשב"א
גם מדברי הרשב"א עולה שהוא סבר שחזקה העשויה להשתנות היא איננה חזקה כלל. הרשב"א נשאל (ח"א סי' רטז) בדין נערה שקידשו אותה בזמן שהיא ספק נערה ספק בוגרת. בכל הדיון הרשב"א לא מזכיר את העובדה שיש לנערה חזקת נערות, ומוכח שהוא סבר שחזקה זו איננה חזקה, וכך כותב המהרי"ט (לאו דווקא בעקבות דברי הרשב"א, ח"א סי' מא): "מוכח להדיא דכל חזקה שרגילות הוא להשתנות אינה חזקה".♦
ביאת קטן בן תשע - יבמות
מקום נוסף שבו אפשר לראות את המחלוקת בשאלה האם חזקה העשויה להשתנות היא חזקה, הוא בסוגיה ביבמות (סח ע"א).קטן בן תשע שבא על אשה, יכול לפסול אותה בביאתו (למשל אם הוא בא על אשת איש), במידה והוא קטן מבן תשע, ביאתו לא נחשבת ביאה. מדברי רבא שם עולה, שגם אם קטן ספק בן תשע בא על אשה, הוא פוסל אותה מכשרותה.
התוספות במקום מקשים (ד"ה רישא), מדוע לא מעמידים את הקטן על חזקת קטנותו, וביאתו לא תפסול, ומתרצים:
ואם תאמר וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשעה ונוקי איתתא בחזקת כשרות... ויש לומר דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אף על פי שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשעה דחזקה קמייתא איתרע ליה.
כלומר, מכיוון שהקטן בא לפנינו כשהוא גדול, אנו תולים שגם בשעת הביאה הוא היה גדול. לכאורה דברי התוספות תמוהים להפליא, מאי נפקא מינה מה הוא מעמדו בעת שהוא בא לפנינו? יש לומר, שלדעת התוספות חזקה העשויה להשתנות היא אכן חזקה, והראיה שבמידה והקטן לא הופיע מולנו כשהוא גדול מתשעה חודשים, אנחנו כן נאמר שהוא בעל אותה כקטן מתחת לגיל תשע. אך כאשר מתקיים צירוף של שני גורמים – חזקה העשויה להשתנות יחד עם חזקה דהשתא – במקרה כזה אנו תולים שהחזקה העשויה להשתנות איננה חזקה כלל, והקטן יפסול בביאתו.
כפי שהבאנו לעיל, כאשר יש התנגשות של חזקה קמייתא עם חזקה דהשתא, אנו הולכים אחרי חזקה קמייתא, אז מדוע במקרה הזה חזקה דהשתא כן מכריעה חזקה קמייתא? הסיבה לכך היא שאמנם מדובר פה על חזקה קמייתא, אבל זו חזקה העשויה להשתנות, ועל חזקה כזאת גוברת חזקה דהשתא.
מדברי התוספות ישנים במקום עולה תמונה שונה. התוספות ישנים גם מקשים מדוע לא מעמידים את הקטן על חזקת קטנות, ומתרצים: "ויש לומר, דכיון דסופו ליגדל אין החזקה כלום". כלומר לפי שיטתם, חזקה העשויה להשתנות היא לא חזקה כלל, ומשום כך אנחנו אפילו לא צריכים חזקה דהשתא כדי לסתור את חזקת הקטנות של הבועל.
♦
ד. פסיקת המגן אברהם
לאחר כל דברינו, אפשר להביא שוב את דברי המגן אברהם, שפסק שיש לבדוק את הציצית כל פעם לפני התפילה, לדון בדבריו, ולראות על איזה הנחות הוא מתבסס:אך נראה לומר טעם אחר דלא מקרי חזקה, דעשויה ליפסק בכל שעה וכמ"ש ביורה דעה סי' ר"א סי' ס"ה בשם תשובת הר"ן, והמהאי טעמא לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד משום דאין עשוין ליפסק.
מדברי המגן אברהם ברור שהוא פוסק שחזקה העשויה להשתנות אינה חזקה כלל. הרי כפי שראינו יש מחלוקת ראשונים (ואחרונים) האם קיים מושג של חזקה העשויה להשתנות. המגן אברהם נוקט שגם אם לא ראיתי שאירע כל שינוי, למרות זאת צריך לחשוש ולבדוק את הציצית, כי אנחנו לא סומכים על החזקה.
כמו כן, ראינו מחלוקת בין רש"י לריטב"א בנוגע לשאלה כיצד להבין חזקה העשויה להשתנות. המגן אברהם הבין כדעת רש"י, שחזקה העשויה להשתנות היא חזקה שיש סיכוי שהיא תשתנה, ובלשון המגן אברהם "דעשויה ליפסק כל שעה". לדעת הריטב"א, שכתב שחזקה העשויה להשתנות היא חזקה שמתקדמת לקראת שינוי, ברור שהציצית לא מתקדמת לקראת קריעה, ולכן המקרה אינו נחשב כחזקה העשויה להשתנות, ויש להעמיד את הציצית על חזקתה שהיא לא נקרעה.
♦ ♦ ♦