ישיבת תורת החיים
צורת הפרשיות בתפילין ומזוזה
צורת הפתוחות והסתומות בספר תורה
שיטת ר"ת בשם סידור קדמונים ומסכת סופרים בהגדרת הפרשיות
נאמר בברייתא (שבת קג ע"ב): "פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה", ע"כ, ומבואר שם שדין זה הוא לעיכובא, וכך גם מפורש בספרי (דברים פיסקא לו). בצורתן של פרשה פתוחה ופרשה סתומה נחלקו הראשונים. הרא"ש (הל' ס"ת סי' יג) הביא שתי מסורות בשם רבנו תם, האחת שמצא ב"סידור קדמונים" והשנייה שמצא במסכת סופרים. שתי המסורות מתייחסות לרווח שבין שתי פרשיות (קטעים).ע"פ סידור קדמונים - דין פרשה פתוחה מתקיים כאשר בסוף השיטה של הפרשה הראשונה יש רווח של ט' אותיות לפחות[2], ואם לאו – משאיר הסופר שיטה ריקה; דין פרשה סתומה מתקיים כאשר באמצע השיטה יש רווח של ב' אותיות לפחות.
ע"פ מסכת סופרים - דין פרשה פתוחה מתקיים כאשר בתחילת השיטה של הפרשה השנייה יש רווח של ג' אותיות לפחות; דין פרשה סתומה מתקיים כאשר באמצע השיטה או בסופה יש רווח של ג' אותיות לפחות, ואם הסופר הגיע לסוף השיטה ונשאר לו רווח פחות מג' אותיות, משאיר שיטה ריקה.
נמצא ששתי מסורות אלו חלוקות לגבי הרווח שבסוף השיטה ובשיטה ריקה, שלפי סידור קדמונים הם יוצרים פרשה פתוחה ולפי מסכת סופרים הם יוצרים פרשה סתומה. כמו כן, רווח בתחילת השיטה יוצר פרשה פתוחה לפי מ"ס, ואילו לפי ס"ק הוא לא יוצר פרשה פתוחה.
אעפ"כ העיר הרא"ש, בשם ר"ת, שאם הסופר יעשה רווח גם בסוף השיטה הראשונה וגם בתחילת השיטה השנייה תהיה זו פרשה פתוחה אליבא דשתי המסורות, כי ס"ק מודה שהרווח שבשיטה השנייה אינו גורע, אע"פ שאינו עושה את הפרשה לפתוחה, ומ"ס מודה כן לגבי הרווח שבשיטה הראשונה[3].
♦
שיטת הרא"ש ע"פ הירושלמי
עוד הביא הרא"ש את הירושלמי (מגילה פ"א ה"ט), וכך כתוב בירושלמי (ע"פ נוסחתו): "פתוחה מראשה – פתוחה, פתוחה מסופה – פתוחה", ע"כ. והסביר הרא"ש שהירושלמי מתכוון לרווח שבין הפרשיות, ולדעתו כל שהרווח פתוח מצד אחד – מראשו (היינו שהוא נמצא בתחילת השיטה של הפרשה השנייה, ואין כתב לפניו בשורה) או מסופו (היינו שהוא נמצא בסוף השיטה של הפרשה הראשונה, ואין כתב אחריו בשורה) – זוהי פרשה פתוחה, ואם הרווח סתום משני צידיו זוהי פרשה סתומה. וא"כ הירושלמי חולק הן על ס"ק והן על מ"ס.עוד הוסיף הרא"ש, שאם כשצריך לעשות פרשה סתומה סיים הסופר בסוף השיטה – יעשה שיטה ריקה, ושיטה זו נחשבת כמו רווח שבאמצע שיטה, כיון שהיא לא פתוחה מצד אחד. ונראה שכוונתו לומר שאין לראות את הפתיחה שמימין ומשמאל כפתיחה, כיון שאין כתב לידה כלל, ואין זה כרווח שבין הפרשיות, אלא במקרה זה יש פרשה אחת מלמעלה ופרשה אחת מלמטה, וא"כ הרווח הוא כסתום מכאן ומכאן. בירושלמי כתוב בהמשך למשפט שהובא לעיל: "פתוחה מכאן ומכאן סתומה", ולכאורה דבריו מתפרשים כדברי הרא"ש הללו[4]. והירושלמי לא פירש את המקרה הבסיסי של סתומה, שהרווח סתום משני צידיו.
וסיים הרא"ש וז"ל: "וכאשר כתבתי נראה עיקר, דהירושלמי הוא עיקר כנגד מסכת סופרים, כי מסכת סופרים נתחבר בדורות האחרונים ולא הובא מדבריו בתלמוד. וגם הסברא נותנת כן כדפרשתי לעיל", עכ"ל.
♦
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (הל' ס"ת פ"ח הל' א-ב) הבין שהשם "פרשה פתוחה" ו"פרשה סתומה" אינו מתייחס לרווח שבין הפרשיות, אלא לאופן שבו מתחילה הפרשה עצמה. לפיכך, כתב הרמב"ם שפרשה פתוחה היא פרשה שמתחילה בתחילת שיטה, ולפניה יש רווח של ט' אותיות בסוף השיטה של הפרשה הקודמת, ואם לא נשאר שם כדי ט' אותיות מניח לפניה שיטה ריקה. ופרשה סתומה היא פרשה שאינה מתחילה בתחילת שיטה, ויש לזה ג' אופנים בהתאם לסיום הפרשה הקודמת: אם זו הסתיימה באמצע השיטה, משאיר רווח ט' אותיות וממשיך באותה שיטה; אם הקודמת הסתיימה קרוב לסוף השיטה, באופן שאינו יכול להתחיל את הפרשה הבאה באותה שיטה, אחרי רווח כשיעור, ישאיר מעט רווח בראש השיטה הבאה ושם יתחיל (ולא כתב כמה רווח צריך להשאיר); ואם הפרשה הקודמת הסתיימה ממש בסוף השיטה, משאיר רווח ט' אותיות בראש השיטה הבאה.ונראה שלפי הרמב"ם ההגדרה של פרשה פתוחה או סתומה נובעת מהמיקום שלה בשיטה. פתוחה היא פרשה שמתחילה בפתח השיטה, וסתומה היא פרשה שמתחילה במעמקי השיטה. הרווח שבין הפרשיות אינו חלק מעצם הגדרת הפרשה (כפי שמשמע מדברי הרא"ש, שהגדיר שהרווח עצמו הוא זה שסתום או פתוח), אלא הוא רק היכר והבחנה בין הפרשיות, וקיבלו חכמים שבפחות מט' אותיות לא הוי היכר[5]. ונמצא שצריך שיתקיימו שני תנאים: שיהיה רווח של ט' אותיות, ושהפרשה תתחיל בתחילת השיטה, בפתוחה, ולא בתחילת השיטה, בסתומה.
על כן, באופן השני של פרשה סתומה, שהשאיר רווח קטן בסוף השיטה הראשונה ומשאיר רווח קטן בתחילת השיטה השנייה, צ"ל שאם היה כדי ט' אותיות בשיטה הראשונה, הרווח בשיטה השנייה צריך להיות כלשהו, דהיינו בכדי שיהיה היכר שאין זה בתחילת השיטה. אבל אם בשיטה הראשונה היה פחות מכדי ט' אותיות, לכאורה צריך בשיטה השנייה רווח שישלים לשיעור זה. ונדון בזה להלן (בפרק ג') בע"ה.
♦
מקור שיטת הרמב"ם בנוסח אחר בירושלמי ובמסכת סופרים
בירושלמי הנ"ל הנוסח שלפנינו[6] שונה מנוסח הרא"ש, וז"ל: "פתוחה מראשה – סתומה, פתוחה מסופה – פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן – סתומה", ע"כ. וזה בדיוק כדברי הרמב"ם[7], שרווח שלפני הפרשה עושה אותה לסתומה ולא לפתוחה. ולשיטת הרמב"ם, ש"פתוחה" מתייחס לפרשה עצמה ולא לרווח שבין הפרשיות, ניחא יותר שכתוב "פתוחה" ולא "פתוח". ואם יש רווח גם בסיום הפרשה הראשונה (שמסתיימת לפני סוף השורה) וגם בפתיחת הפרשה השנייה (שמתחילה אחרי תחילת השורה), זוהי פרשה סתומה. והירושלמי לא פירש את המקרה הפשוט של סתומה, שהיא סתומה מכל צד.הבית יוסף (יו"ד סי' ערה אות ב, ד"ה אחר זמן) הביא בשם הר"י אסכנדרני[8] נוסח של ברייתא ממסכת ספר תורה (לפנינו כעין זה במס' ס"ת פ"א הל' י-יא, והגר"א במסכת סופרים הנ"ל הגיה כן לשיטת הרמב"ם), שהוא בדיוק כשיטת הרמב"ם, וז"ל: "פתוחה שעשאה סתומה וסתומה שעשאה פתוחה הרי זה תגנז. איזו היא פתוחה, כל שהתחיל מראש שיטה. כמה יניח בסוף שיטה ויתחיל מראש שיטה והיא נקראת פתוחה, כדי לכתוב ג' תיבות משם של ג' אותיות[9]. גמר הפרשה בסוף שיטה, משייר שיטה אחת. גמר בסוף הדף, מניח שיטה בתחלת הדף. ואם נשארה שיטה בסוף הדף, מתחיל מתחלתו. ופרשה סתומה מתחלת מאמצע שיטה. וכמה יניח באמצע שיטה ריוח והיא נקראת סתומה, כדי לכתוב ג' אותיות (נוסחא אחרינא: ג' תיבות)", ע"כ.
♦
הכרעת השו"ע והרמ"א
וסיכם הבית יוסף (שם ד"ה וירא שמים) להלכה, שירא שמים יקפיד לעשות באופן שיהיה כשר גם להרמב"ם וגם להרא"ש, דהיינו שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה, ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה. וכך בדיוק הוא פסק בשו"ע (ס"ב). והרמ"א בדרכי משה (אות ב) הביא בשם "חכם אחד בתרא היה נקרא הר"ר ליפמן"[10] שאם אינו יכול לעשות באופן שיהיה כשר לכו"ע אל יזוז מדברי הרמב"ם ומסדרו, כי כתב דבריו ע"פ ספרים ישנים שנמצאים כדבריו וכן נמצא בס"ת שכתב עזרא הסופר, ולכן אין לנטות מדבריו. עכ"ד. וגם בשו"ע העיר הרמ"א שאם לא יוכל לכוון כדברי הב"י לא יסור מדברי הרמב"ם, "כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר; ומ"מ אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו, אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה", ע"כ.♦
דין פרשיות המזוזה והתפילין
הבבלי והירושלמי נחלקו בדין הפרשיות במזוזה
הגמרא במנחות (לא ע"ב ולב ע"א) מביאה עדות של ר' חלבו שרב הונא היה עושה את פרשיות המזוזה[11] סתומות, ואומרת: "מיתיבי, אמר רשב"א: ר"מ היה כותבה על דוכסוסטוס כמין דף, ועושה ריוח מלמעלה וריוח מלמטה, ועושה פרשיותיה פתוחות, אמרתי לו: רבי, מה טעם? אמר לי: הואיל ואין סמוכות מן התורה; ואמר רב חננאל אמר רב: הלכה כר"ש בן אלעזר, מאי לאו אפתוחות! לא, אריוח וכו'. אמר ליה אביי לרב יוסף: ואת לא תסברא דכי אמר רב אריוח? והא רב אית ליה מנהגא, והאידנא נהוג עלמא בסתומות וכו'. רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לעשותן סתומות, ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי, ומאי פתוחות דקאמר רשב"א? אף פתוחות", ע"כ.לעומת זאת, בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) הסיקו בשם רב להיפך: "מזוזה – אית תניי פתוחה, אית תניי תני סתומה. שמואל בר שילת משמיה דרב: הלכה כמי שאומר פתוחה, שאין זה מקומה", ע"כ.
♦
העיקר להלכה כהבבלי אבל באשכנז המנהג היה כירושלמי
ופסקו הרי"ף (הל' מזוזה ה' ע"א) והרמב"ם (הל' מזוזה פ"ה ה"ב) כרב נחמן בר יצחק שבבבלי, וז"ל הרמב"ם: "ומצוה לעשות הרווח שבין פרשת 'שמע' ו'והיה אם שמוע' פרשה סתומה; ואם עשה אותה פתוחה – כשרה, לפי שאינה סמוכה לה מן התורה", ע"כ. וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' רפח סי"ג).אבל הרא"ש (הל' מזוזה סי' ה) כתב וז"ל: "והאידנא נהגו להניח מעט חלק בתחלת שיטה ואחר כך מתחיל והיה אם שמוע, והיינו פתוחה לפי הירושלמי ומסכת סופרים, ותלמודא קאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כרב (הונא). ושמא סמכינן אירושלמי, דפליג אגמרא דידן דמסקינן דכי קאמר רב אריוח ולא אפתוחות, ובירושלמי פסק רב בהדיא כמ"ד פתוחות", עכ"ל[12]. ומקורו בדברי ר"י שהובאו בתוספות (מנחות לב ע"א ד"ה והאידנא). ובהמשך דבריו הציע הרא"ש בשם ר"י[13] ביאור אחר בירושלמי, שעל פיו רב מתכוון להתיר גם בפתוחות ולא דווקא בפתוחות, כרנב"י בבבלי. ולמעשה הציע הרא"ש לעשותן סתומות, "לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות".
♦
לדעת הרמב"ם בתפילין אם שינה פסול שלא כסברה הפשוטה
ובסברה היה נראה לומר שאין חילוק בזה בין מזוזה לתפילין, וכשם שבמזוזה אם עשאה פתוחה כשרה משום שאינה סמוכה לה בתורה, כך גם בתפילין. אבל הרמב"ם (הל' תפילין פ"ב ה"ב) כתב וז"ל: "וצריך להיזהר בפרשיות, שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה – פסלן. ושלש הפרשיות הראשונות – כולן פתוחות; ופרשה אחרונה, שהיא 'והיה אם שמוע' – סתומה", עכ"ל. ובטעם הדבר הציע הבית יוסף (או"ח סי' לב אות לו) שכיון שב'קדש' ו'והיה כי יביאך' אם שינה פסל, כיון שהן כן סמוכות בתורה, לא מפליגינן בינייהו. ובשו"ת מהרש"ל (סי' לז, בתשובת גיסו הר"ר יהושע שונצא, ד"ה ויראה לי) הובא הסבר קצת שונה, שבתפילין פוסלים בסתומות שעשאן פתוחות, גזירה שמא יבוא לשנות לעשות הפתוחות סתומות[14].אמנם, מהרש"ל עצמו (שם ד"ה ראשית הדברים) דקדק בלשון הרמב"ם, שלא כתב שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה "פסול", כמו שכתב לגבי ספר תורה (פ"ז הי"א): "הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל"; ומתוך כך הסביר שלדעת הרמב"ם התפילין אינן פסולות, אלא: "שפוסלן מהכשר תיקונן, ויש מהן שפוסל לגמרי כגון מן הפתוחה סתומה, ויש מהן שפוסל מהכשר מצותן כגון מן הסתומה לפתוחה שהרי מצוה מן המובחר בסתומה כמו במזוזה", עכ"ל. אבל לכאורה דוחק גדול לומר ש"פסלן" היינו למצווה מן המובחר. ויותר נראה שהרמב"ם התייחס דווקא לפרשיות, כיון שבתפילין כל פרשה היא בדף נפרד או אף בקלף נפרד, ופסול של אחת אינו פוסל את כולן.
♦
דחיית הוכחת הט"ז מהגמרא כדעת הרמב"ם
והנה, בהמשך לסוגיה הנ"ל ניסתה הגמרא להביא ראיה לדברי רנב"י: "לימא מסייע ליה: כיוצא בו, ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה; הא מורידין – עושין, אמאי? הכא סתומות והכא פתוחות! דלמא להשלים (שיטה בודדת שהייתה חסרה וכיו"ב, רש"י ע"פ שטמ"ק)", ע"כ. ובס"ת ברור שהפרשיות של המזוזה סתומות, וא"כ "הכא פתוחות" היינו במזוזה. ולכן רש"י (ד"ה הכא סתומות) הסביר שהגמרא באה לסייע לרנב"י במה שטען שרשב"א לא הכריח שיהיו דווקא פתוחות, אלא התכוון "אף פתוחות". ורש"י ציין גם שהקושיה היא מס"ת, וכנראה הוא סבר כהנחה הפשוטה הנ"ל, שאין חילוק בין תפילין למזוזה, ולכן הקושיה לא יכולה להיות מתפילין.אולם, הט"ז (או"ח סי' לב סקכ"ה) הסביר שהרמב"ם לא קיבל סברה זאת, משום שאם תפילין כמזוזה והקושיה היא רק מס"ת, הגמרא הייתה יכולה לדחות את הראיה בטענה שסברת "אין מורידין" נצרכה בשביל להסביר למה מתפילין אין עושין מזוזה. אלא על כרחך תפילין שאני ממזוזה, ובהן מוכרחים לעשות את הפרשיות כבס"ת.
אלא שלכאורה דבריו דחויים מהמשך הסוגיה (לב ע"ב), ששם הקשו: "הא מורידין – עושין? והא בעיא שרטוט!" וקושיה זו היא בהכרח מתפילין בלבד, שהרי ס"ת בעי שרטוט, כמזוזה[15]. ולא תירצו כדבריו, שסברת "אין מורידין" נצרכה בשביל להסביר למה מס"ת לא. וכך הקשה הפמ"ג (שם).
♦
דחיית הוכחת הפמ"ג מהגמרא כדעת הרמב"ם
הפמ"ג עצמו הסביר שלדעת הרמב"ם הקושיה הייתה דווקא מתפילין, כי מס"ת אי אפשר לעשות מזוזה מטעם אחר, שהפרשיות אינן סמוכות זו לזו, ולדעת הרמב"ם (פ"ה ה"א) אי אפשר לחבר את פרשיות המזוזה בתפירה, כפי שהציע רש"י (כאן ד"ה ודילמא, ע"פ גירסת השטמ"ק בדבריו). ולכן על כרחך בתפילין עושים סתומות דווקא. ובא התירוץ שמדובר בהשלמה, דהיינו שיכתוב את פרשת והיה אם שמוע בהמשך אותו דף של פרשת שמע, עכת"ד.אבל גם זה לכאורה קשה מאוד. ראשית, פלא גדול שבתפילין יהיה גיליון מספיק גדול מתחת לפרשת שמע כך שיהיה אפשר לכתוב מתחתיה את פרשת והיה אם שמוע כולה, שהיא הפרשה הארוכה ביותר בתפילין[16]. ובפרט אם התפילין קטנות במיוחד, כפי שהרמב"ם (פ"ג ה"ד) מדגים גובה של תפילין של יד "כאצבע או יתר על זה מעט או פחות מעט"[17]. וא"כ הכתב בהכרח קטן מאוד ואי אפשר להוסיף בכתב קטן יותר, וגם הגיליון קטן מאוד. ושנית, לפי דבריו, אליבא דהמקשן, הברייתא לא מובנת במה שנקטה שאין עושין מזוזה מ"ספר תורה שבלה ותפילין שבלו". שהרי מס"ת אין שום היכי תמצי לעשות מזוזה, וממילא לא הייתה אמורה להיות שום הו"א להתיר, ולא מטעם ש"אין מורידין".
♦
ייתכן שמקורו של הרמב"ם בדין הבסיסי של פתוחות וסתומות
בספר יד פשוטה הביא כמקור לרמב"ם את הברייתא דשבת (קג ע"ב):"וכתבתם – שתהא כתיבה תמה וכו'. פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשנה פתוחה", והתבאר בפתח דברינו שזה לעיכובא. ורש"י שם ציין:וכתבתם – דתפילין ומזוזה", לומר שדינים אלו נוהגים לא רק בס"ת (שבעיקר בו עוסקת הברייתא, שהרי היא מתייחסת גם לשירות) אלא גם בתו"מ. ואמנם הגמ' להדיא הוציאה את המזוזה מן הכלל; אבל אולי הרמב"ם הסיק מכך שדווקא את מזוזה הוציאו מהכלל, ולא דיברו על תפילין, שתפילין עודם בכלל, כס"ת.♦
לדעת העיטור בתפילין עושים את כל הפרשיות פתוחות לכתחילה
העיטור (הל' תפילין, ח"ב נו ע"ג וע"ד) פסק להיפך מהרמב"ם, שהגמרא דיברה דווקא על מזוזה, כיון שהיא נכתבת בדף אחד (כלומר בעמודה אחת), אבל בתפילין, כיון שהן נכתבות בארבעה דפים, יש לעשות את כל הפרשיות פתוחות. וז"ל (ע"פ הגהות שער החדש): "ואצטרכי' לפרושא תפלין של יד אם עושה פרשיות סתומות כמזוזה וכו'. דאית למימר קדש והיה כי יביאך שהן סמוכות [עושה פתוחות, שמע והיה אם שמוע] עושה סתומות ופתוחות כמזוזה[18]; ואי' למימר מדאמרינן (מנחות לב ע"א) תפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה שאין מורידין מקדושה כו' הא מורידין עושין, ופרכינן אמאי התם סתומות הכא פתוחות, ש"מ תפלין (פתוחות) [סתומות] נינהו. ואית דמפרשי מסת' מקא פריך דפתוחות נינהו [אולי צ"ל מס"ת קא פריך דסתומות נינהו]. ומסתב' לן מדלא איירי בגמרא בתפלין דכ"ע פתוחות נינהו, דכל פרשה ופרשה עושה בדף א', ובמזוזה הוא דאיירי, שכתובה בדף א' ואם עשאה בב' דפין פסולה וכו'. וכי היכי דעל הארץ דמזוזה קיימא בראש שיטה (מנחות לא ע"ב לשיטה שנייה), ה"נ בש"ר ובש"י[19]. ולא חזינן לרבוותא מהאי", עכ"ל.♦
פשט הסוגיה נראה דווקא כשיטת העיטור
ומה שהגיה שער החדש בדברי העיטור, ללמוד מהסוגיה ד"אין מורידין" שהמסקנה היא שהתפילין סתומות, זה כשיטת רש"י, שניסו להוכיח שלא חייבים דווקא פתוחות; ולא כרש"י אלא כרמב"ם, שההוכחה היא מתפילין. אבל מהר"י אבוהב (סי' לב סד"ה ויעשה כל פרשיותיה) הביא את העיטור, וכתב שהוא מביא ראיה מסוגיה זו לשיטתו שפרשיות התפילין פתוחות. וע"פ דבריו נראה שאין להגיה בדברי העיטור. והעיטור הבין בגמרא שמה שרצו להוכיח אינו שרשב"א שאמר פתוחות התכוון "אף פתוחות", אלא שהמנהג לעשות סתומות הוא רק לכתחילה. וזה לכאורה פשט הגמרא, שזהו עיקר החידוש של רנב"י[20]. וגם קשה לפירש"י, שהבין שמוכיחים מהברייתא מה רשב"א התכוון: הרי אין כל הכרח שהברייתא היא כשיטת רשב"א, ואפשר להישאר בפשטות עם ההנחה שאין הלכה כרשב"א והברייתא הזו היא אליבא דהלכתא. ועפ"ז טענת הגמרא היא: "הא מורידין – עושין, אמאי? הכא (במזוזה) סתומות והכא (בתפילין) פתוחות"[21]. והיה פשיטא לגמרא שבתפילין עושים את הפרשיות פתוחות, כיון שממילא כל אחת מהן כתובה בדף נפרד, וכפי שכתב העיטור להדיא שכך מסתבר לדעתו. והקשו דווקא מתפילין ולא מס"ת, כי בס"ת הן באמת סתומות, כמו במזוזה. ונמצא שבביאור סוגיה זו דברי העיטור מרווחים יותר מרש"י והרמב"ם.♦
שיטת מהר"ם פדואה בשם האו"ח להכשיר בדיעבד בתפילין כמזוזה
האורחות חיים (הל' תפילין סי' כו) הביא את שיטת הרמב"ם ושיטה חולקת, שדין תפילין כדין מזוזה, וז"ל: "וצריך ליזהר בפרשיות שאם עשה הפתוחה סתומה או הסתומה פתוחה פסול. ג' פרשיות ראשונות פתוחות, והאחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה. כך כתב הרמב"ם ז"ל. ובעל השלמן[22] כתב: וזה אינו נראה מן הגמרא, ובמזוזה נראה המסקנא בהפך זה, דרב נחמן מסיק מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דאמי עכ"ל. פי' הרמב"ם ז"ל פתוחה שיתחיל הפר' בראש השיטה וסתומה שיתחיל הפר' באמצע השיטה. וי"מ פתוחה שיניח חלק בסוף שיטה אחרונה וכשמסיים כל השיטה אז היא סתומה. וטוב לעשותן ככל הדעות, שיניח ריוח בתחלת פר' רביעית ושיסיים אותה בסוף שיטה", עכ"ל. ומהר"ם פדואה (שו"ת סי' עז) הבין שהוא חולק על הרמב"ם, ומכשיר ב"והיה אם שמוע" שעשאה פתוחה, ומהר"ם פדואה קיבל בזה את דבריו.♦
השו"ע פסק כהרמב"ם לפסול אפילו דיעבד והרמ"א כמהר"ם פדואה להכשיר
הרא"ש (סדר תיקון תפילין, קכד ע"א) והטור (סי' לב) כתבו לעשות את ג' הפרשיות הראשונות דתפילין פתוחות ואת הרביעית סתומה. והבית יוסף הביא על זה את דברי הרמב"ם, שאם שינה פסל, וכנזכר תמה על דבריו והציע להם יישוב. ובשו"ע (שם סל"ו) העתיק את דברי הרמב"ם. אבל הרמ"א בדרכי משה (אות י) הביא את דברי מהר"ם פדואה, שלכתחילה יש לעשות כהרמב"ם, אבל בדיעבד אם עשה את הפרשה האחרונה פתוחה כשר. ובשו"ע הוא העיר שיש מכשירים בכולם פתוחות, והוסיף עוד: "ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת 'והיה אם שמוע' בראש השיטה כשאר הפרשיות", כלומר שעושים את כולן פתוחות לכתחילה.♦
הב"י העיר שלמעשה נאלצים לעשות כהרמב"ם ולדעת הרא"ש סומכים על העיטור
והבית יוסף בהמשך דבריו עמד על כך שאי אפשר לעשות את "והיה אם שמוע" סתומה גם להרמב"ם וגם להרא"ש, כיון שאי אפשר לכתוב בעמוד אחד סוף "שמע" והתחלת "והיה אם שמוע". לפיכך, המנהג הנכון הוא לעשות כדעת הרמב"ם, להתחיל "והיה אם שמוע" באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון. ואע"פ שלדעת הרא"ש זו היא צורת פתוחה, אין לחוש מפני כך לעשות שני זוגי תפילין, דכל כהאי גוונא סמכינן על בעל העיטור, שכתב שכל ארבע פרשיות שבתפילין יעשה פתוחות, עכת"ד. והרמ"א חזר וציין כאן למה שכתב לעיל בשם מהר"ם פדואה, להכשיר בדיעבד בכולן פתוחות. ועוד יש להוסיף שזה בדיוק המנהג שכתב הרא"ש שנהגו, והצדיקוֹ.♦
ג. צורת "והיה אם שמוע" במזוזה ובתפילין
הרא"ש לכאורה נוקט שרווח כשיעור שמחולק בשתי שורות מצטרף
והנה הרא"ש (הל' מזוזה שם) פתח במסקנת הגמרא, שמצווה לעשות את פרשיות המזוזה סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי, וציין שהוא פירש את דין פרשה פתוחה ופרשה סתומה בהלכות ס"ת. ואז הציג את המנהג שבזמנו, שהיו מניחים מעט חלק בתחילת שיטה ואח"כ מתחילים "והיה אם שמוע", ותמה שהרי זו פתוחה לפי הירושלמי ומסכת סופרים, ותירץ שסומכים על הירושלמי, שדינן בפתוחות. ומבואר שה"מעט חלק" הוא כשיעור רווח פרשה. ואח"כ דן הרא"ש בדברי הירושלמי, וסיים בזה"ל: "וטוב שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה וכן בראש השיטה, לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות", עכ"ל. ונראה מדבריו בפשטות שהוא רוצה לקיים את דינא דגמרא לעשות פרשיות סתומות, וא"כ צ"ל ששני הרווחים המועטים הללו מצטרפים לשיעור פרשה.♦
לדעת הט"ז גם הרמב"ם סובר כן
והט"ז (סי' לב סקכ"ו) הבין שגם הרמב"ם מודה לזה, וזוהי הצורה השנייה של פרשה סתומה שכתב הרמב"ם. וז"ל הרמב"ם (הל' ס"ת פ"ח ה"ב): "ופרשה סתומה יש לה שלוש צורות: אם גמר באמצע שיטה – מניח רווח כשיעור, ומתחיל לכתוב בסוף השיטה מתחילת הפרשה שהיא סתומה, עד שיימצא הרווח באמצע. ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הרווח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת – יניח הכל פנוי, ויניח מעט רווח מראש שיטה שנייה, ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה. ואם גמר בסוף השיטה – מניח מתחילת שיטה שנייה כשיעור הרווח, ומתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע השיטה", עכ"ל.והבין הט"ז שכיוון שהמקרה השלישי הוא שגמר בסוף השיטה, על כרחך המקרה השני כולל כל מצב שלא נשאר בשיטה כדי ט' אותיות ועוד תיבה אחת – בין אם יש מקום לט' אותיות בלי התיבה, ובין אם אין מקום לט' אותיות. וכיון שבהכרח צריך ט' אותיות כדי שיהיה שיעור רווח פרשה, צ"ל שב"מעט רווח" שבשיטה הבאה משלים את שיעור הרווח לט' אותיות. ותנא דמסייע להט"ז בהבנת הרמב"ם הוא המאירי (קרית ספר מאמר ב' ח"ב ד"ה ונשוב לדברינו, עמ' נא), שהביא את דברי הרמב"ם וחלק עליו בנקודה זו, וז"ל: "ולגדולי המחברים ראיתי שכל שנשאר חלק בשטה שפרשה ראשונה מסתיימת שם, אלא שלא נשאר בה שיעור – מניח מעט חלק בשטה שאחריה ומתחיל בה פרשה שניה, והרי היא סתומה. נראה לדעתם ששני החלקים מצטרפים לשיעור א'. ולא יראה לי כן, אלא שאינה פרשה כלל, וצריך שיניח בשטה של פרשה שניה חלק כשיעור הראוי קודם התחלתה באותה שטה בעצמה, שאין החלקים מצטרפין", עכ"ל.
♦
הט"ז הציע לסמוך על אפשרות זו ולעשות תפילין שיהיוכשרות לכו"ע
ומתוך כך הציע הט"ז פתרון לתפילין, כדי שיהיו כשרות לכתחילה לכו"ע. וז"ל: "ואם כן הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעשה בדרך זה: דפרשה ראשון ושני יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות. רק שפרשה הג' יתחיל ג"כ בראש הדף, ויסיים פחות מכשיעור, דהיינו פחות מט' אותיות. והפרשה הד' יעשה ג"כ תחלת הדף ריוח קצת, עכ"פ פחות מכשיעור. נמצא שהפרשה הד' היא סתומה לדברי הכל: הן להרמב"ם, דגם זה מקרי מתחיל באמצע, וגם להרא"ש אין כאן פתוחה, כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעור לא הוי פתוחה", עכ"ל. המשנה ברורה (ס"ק קסד) הביא את דברי הט"ז הללו וציין שכ"כ בתשובת הרמ"ע מפאנו ובביאור הגר"א, וכן משמע מפמ"ג שגם הוא נהג לעשות כן. ובביה"ל (ד"ה לדעת הרמב"ם) הביא את דעת החולקים, כדלהלן, וסיים שמוטב לעשות כעצת השו"ע אך בוודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז. וערוך השלחן (סי' לב סס"ג) כתב שרוב גדולי ישראל הסכימו לט"ז וכן עושין ברוב תפוצות ישראל.♦
הגר"ז מוכיח מהטור שהרא"ש לא מכשיר צירוף רווחים
וראש לחולקים על הט"ז הוא הגר"ז, שכתב בשו"ע שלו (סי' לב סנ"ג) שיש לחוש שאין שני הרווחים מצטרפים זה לזה להשלים שיעור פרשה, ואם עשה כהט"ז אין כאן פרשה כלל, מכיוון שאין ריוח ט' אותיות במקום אחד. ובתשובה (סי' א) הטעים את דבריו. ראשית, הטור בהלכות ספר תורה (יו"ד סי' ערה) הציג את מסקנת הרא"ש בדין צורות הפתוחות והסתומות, ובדין הסתומה כתב וז"ל: "והסתומה צריך שיהיה חלק באמצע כדי שלש אותיות. הילכך אם נשאר עדיין חלק כדי להניח שלש אותיות ולהתחיל בפרשה אחרת בסוף השיטה – יעשה. ואם לאו, יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחילת שיטה שלישית", עכ"ל. ואם איתא לדברי הט"ז, היה לו לומר שיניח בשיטה שתחתיה רק רווח מעט, בכדי שיצטרף רווח זה עם הרווח שבסוף השיטה הראשונה.♦
מה שהרא"ש הכשיר במזוזה אינו צירוף רווחים אלא רווח שאינו פרשה כלל
שנית, לדעת הגר"ז הרא"ש הולך בשיטת הסמ"ג. הסמ"ג במצוות מזוזה (עשין כג) מביא את מסקנת הבבלי, דלרב מצוה בסתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי, לפי שאין שתי הפרשיות סמוכות בתורה, ואח"כ הביא את לשון הירושלמי ופירשו ע"פ מסורת שבידו. וז"ל הירושלמי, ע"פ גרסתם: "מזוזה – אית תניי פתוחה, אית תניי תני סתומה. שמואל בר שילת משמיה דרב: הלכה כמי שאומר פתוחה, שאין זה מקומה. פתוחה מראשה פתוחה, פתוחה מסופה פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן סתומה", ע"כ. וכתב הסמ"ג וז"ל: "וקבלתי כך הפירוש: לא שתהא פתוחה לגמרי, שראשה שיעור ט' אותיות לדברי סידור קדמוני או ג' אותיות לדברי מסכת סופרים, ולא שתהא פתוחה לגמרי מסופה, שאם כן היתה פתוחה גמורה; אלא תחלק שיעור הפתיחה לכאן ולכאן, פחות משלש אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה, ופחות משלשה אותיות בתחילת שיטה במקום שמתחיל והיה אם שמע, להכירא בעלמא לפי שאינן סמוכות בתורה. וזו היא סתומה גמורה, מאחר שאין שיעור פתיחה לא בתחילה ולא בסוף, ולא קשיא דרב ארב", עכ"ל. וכתב על זה הגר"ז וז"ל: "ומשמע להדיא דרוצה לומר דהוי סתומה גמורה כמו פרשת ויחי שאין שם פרשה כלל, והכי נמי אין נקרא עליו שם פרשה כלל, מאחר שאין שם שיעור פרשה לא בסוף שיטה הראשונה ולא בראש שיטה שאחריה", עכ"ל.ועל פי זה, הוא הבין כך את דברי הסמ"ק (סי' קנד), שכתב: "נהגו רבותינו להניח קצת חלק בסוף שמע וקצת חלק בתחלת והיה אם שמוע ובין הכל שיעור חלק שלשה אותיות, כדאמרינן בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה", עכ"ל. וכן את דברי הרא"ש הנ"ל, ואת דברי הטור (יו"ד סי' רפח) שכתב: "ובהפסק שבין פרשת שמע לוהיה נהגו לעשותה סתום, על כן טוב שלא להניח שלש אותיות לא בסוף שיטה שמסיים בה שמע ולא בראש שיטה שמתחיל בה והיה", עכ"ל. ויש לחזק זאת, שבהל' תפילין (או"ח סי' לב) כתב הטור: "ויעשה כל פרשיותיה פתוחות וכו' חוץ מפרשה אחרונה שיעשה סתומה", וכאן נקט "לעשותה סתום", וקצת משמע שאין כוונתו לדין פרשה סתומה אלא לצורה של "רווח סתום".
♦
כך הבינו גם הבית יוסף והב"ח
והבית יוסף (יו"ד סי' רפח אות יג), הביא את דברי הרא"ש הנ"ל והקשה עליהם, וז"ל: "וקשה לי על דבריו, דכיון שאינו מניח ריוח כשיעור שלש אותיות נמצא שאין כאן פרשה, ואנן ודאי שיעור ריוח פרשה בעינן בין זו לזו, ולא נחלקו אלא בצורתה אם פתוחה אם סתומה. ולהרמב"ם ודאי צריך לשייר בתחלת שטה שמתחיל והיה ריוח כשיעור ט' אותיות, שזו היא צורת סתומה לדעתו כמו שנתבאר בדבריו פרק ח'", עכ"ל. ואח"כ העתיק את דברי הסמ"ג. וכתב הב"ח (שם אות ז) שמה שקשה על דברי הרא"ש והטור תירץ הסמ"ג, ומביאו בית יוסף, עכ"ד. ונראה שהבין שהב"י הביא את הסמ"ג כדי להסביר וליישב על פיו את הרא"ש.♦
היתר זה הוא דווקא במזוזה ולא בתפילין
ועל פי זה, טען הגר"ז שאין ללמוד ממזוזה לתפילין. זאת, מפני שבמזוזה קי"ל שאין הפרשות מעכבות מפני שאינן סמוכות בתורה, ולכן יש מקום גם למה שכתב הסמ"ג לעשות רווח קטן "להכירא בעלמא לפי שאינן סמוכות בתורה". אבל בתפילין קי"ל דאם שינה פסול, והט"ז עצמו (סקכ"ה, הובא לעיל) ביסס בזה את שיטת הרמב"ם ע"פ הגמרא (כמובא לעיל), וכשם שאין להכשיר בהם כשעשה את "והיה אם שמוע" פתוחה, כך אי אפשר להכשיר כשעשאה בלי רווח פרשה. ולכאורה יש סייעתא לזה מכך שלמרות שבהל' מזוזה כתב הרא"ש לעשות כפתרון הנ"ל, בהל' תפילין (סדר תיקון תפילין, קכד ע"א) הוא כתב רק: "ועושה כל הפרשיות פתוחות מלבד האחרונה", עכ"ל.♦
גם ברמב"ם מבין הגר"ז שאינו מכשיר צירוף רווחים
וגם בדעת הרמב"ם כתב הגר"ז שאין כוונתו להתיר צירוף. ומה שכתב בצורה השנייה שדי במעט רווח, היינו בכגון שיש שיעור ט' אותיות בשיטה הראשונה, ורק אינו יכול לכתוב שם תיבה אחת אחרי הרווח. ומעט רווח מהני לעשותה סתומה כיון שאינה מתחילה בראש שיטה, אחר שכבר יש רווח כשיעור להבחין בין פרשה לפרשה, אבל לא בכדי להשלים את השיעור הנצרך כדי לעשות זאת לפרשה חדשה. ואם אין כשיעור הרווח במקום אחד, אין כאן פרשה כלל.♦
לפי שיטה זו תפילין שנעשו כדעת הט"ז הם פסולים
וברור שהבית יוסף סובר כהגר"ז ולא כהט"ז. גם מקושייתו על הרא"ש והבאתו את דברי הסמ"ג כתירוץ, שמהם עולה שהוא לא הבין שהרא"ש מצרף רווחים, וגם מכך שהוא טען שאין פתרון לעשות בתפילין ככו"ע. וגם המאירי, כמובא לעיל, לא הסכים לצירוף רווחים. והביה"ל (שם) ציין שכ"כ המאמר מרדכי. ועפ"ז פסק ביחוה דעת (ח"ב סי' ג) שלספרדים, שקיבלו הוראות מרן, אין להניח תפילין שנעשו ע"פ הט"ז, והמברך עליהם מברך ברכה לבטלה, והוא בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין.♦
יש לפקפק בפירושו של הגר"ז בדברי הסמ"ג
והנה אף שראייתו הראשונה של הגר"ז, מדברי הטור בהלכות ספר תורה, ראיה נכוחה היא, אבל ביחס לדברי הסמ"ג יש לפקפק בפירושו. ניתן לומר שמה שנקט "להכירא בעלמא" נועד להסביר מדוע לא עושים סתומה גמורה כפי שהיא בתורה, ולומר שכיון שאין הן סמוכות בתורה עושים דבר שהוא כעין פתוחה, אבל אין היא פתוחה ממש, "מאחר שאין שיעור פתיחה לא בתחילה ולא בסוף". ולכן כתב ש"זו היא סתומה גמורה", שאע"פ שהיא דומה לפתוחה אין היא פתוחה כלל, אלא היא סתומה לכל דבר ועניין. וסיבה טובה יש להבין כך, והיא שבסברה לא מובן מדוע צריך "לחלק שיעור הפתיחה לכאן ולכאן". אם בעצם רוצים שלא יהיה רווח, אלא שרוצים שיהיה היכרא בעלמא בין הפרשיות – די היה לעשות רווח פחות מכשיעור או למעלה או למטה. ועוד, שהוא מסיים: "ולא קשיא דרב ארב", כלומר ע"פ מה שפירש הירושלמי מה הן "פתוחות", שאמר רב, אין זה סותר למה שהוא אמר בבבלי לעשות סתומות. והרי בבבלי נאמר בפשטות שיש לעשות סתומות, ולא התחדש כירושלמי (להבנת הגר"ז) שצריך לעשות להיכרא בעלמא רווח שאין בו דין רווח. וערוך השלחן (שם) הבין בסמ"ג כדברי הט"ז.♦
בדברי הרא"ש קשה מאוד לקבל את הבנת הגר"ז
ואפילו אם נקבל את הבנת הגר"ז בדברי הסמ"ג, בדברי הרא"ש נראה שקשה מאוד לומר כדבריו. הרא"ש העתיק (בסי' ד) את דברי רב הונא שעשה סתומות ואת דברי רשב"א שר' מאיר עשה פתוחות, והעתיק (בסי' ה) את דברי רנב"י שמצווה בסתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי, ועליהם כתב: "ודין פרשה פתוחה ופרשה סתומה כתבתי לעיל בהלכות ס"ת". ואז הביא את המנהג שבזמנו וכתב שלפי הירושלמי ומסכת סופרים זו פרשה פתוחה, והתקשה ש"תלמודא קאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות כרב (הונא)". ומזה נראה בבירור שאת "נהוג עלמא בסתומות" הוא הבין כפרשה סתומה רגילה, ולא כ"סתומה גמורה כמו פרשת ויחי שאין שם פרשה כלל". ובסוף דבריו, כשכתב שטוב לעשות פחות מכשיעור, נימק זאת: "לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות". ודוחק לומר שאין זה אלא זכר בעלמא למה שאמרו בגמרא "נהוג עלמא בסתומות".יתר על כן, מבואר בסוגיה שההנחה היסודית והפשוטה היא שצריך לכתוב את הפרשיות כפי שהן כתובות בתורה, אם פתוחה פתוחה ואם סתומה סתומה. מה התחדש בדברי רשב"א הוא שבמזוזה, כיון שאין פרשיותיה סמוכות מה"ת, אפשר לשנות ולעשות את הסתומה פתוחה. אם איתא שהרא"ש מחדש שלא צריך בכלל רווח פרשה, הרי זה חידוש מופלג, והוא היה מוכרח לומר זאת בבירור. ויותר מכך, הוא היה מוכרח להביא לזה מקור. ואילו כאן הוא מציג הכרעה של הגמרא (בבלי, ולמסקנתו גם ירושלמי) לעשות לכתחילה סתומות ובדיעבד פתוחות, ומציג מנהג לעשות פתוחות – ואומר מדעתו, ע"פ הבנת הגר"ז, לעשות בלי רווח פרשה כלל. וזה לא דמי כלל לדברי הסמ"ג, שתמך יתדותיו בפירוש שקיבל במסורת לדברי הירושלמי.
ויש לציין שהפרישה בהלכות מזוזה (סי' רפח אות יד) הסביר את הטור כמו הסמ"ג, אבל הוא עצמו, בדרישה בהלכות ס"ת (סי' ערה אות א), הציג בדעת הרא"ש את שתי האפשרויות: שלא צריך שיעור פרשה כלל, או שכן צריך, אבל מצרפים את שני הרווחים.
♦
חידוד מחלוקת הט"ז והגר"ז בהבנת דברי הרמב"ם
ובדברי הרמב"ם יש פנים לכאן ולכאן, ונשוב ונחדד את נקודת המחלוקת בהבנת דבריו: בצורה השנייה של סתומה, שבה נאמר ש"יניח מעט רווח מראש שיטה שנייה", הרמב"ם הגדיר שהמקרה הוא: "אם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הרווח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת". ובצורה השלישית, ש"מניח מתחילת שיטה שנייה כשיעור הרווח", המקרה הוא: "אם גמר בסוף השיטה". והשאלה היא באיזה משני המקרים נכנס המקרה שנשאר מן השיטה פחות מרווח כשיעור. לדעת הט"ז הוא כלול במקרה השני, והמקרה השלישי מתייחס דווקא לגמר בסוף השיטה, ולדעת הגר"ז הוא כלול במקרה השלישי, כי כל שלא נשאר רווח כשיעור הוי כגמר בסוף השיטה.♦
בכל שיטה יש חיסרון אך הדעת נוטה יותר להבנת הגר"ז
החיסרון בשיטת הט"ז הוא שהרמב"ם לא כתב בבירור שאותו "מעט רווח" צריך להיות כשיעור המשלים לט' אותיות. החיסרון בשיטת הגר"ז הוא שבפרשה פתוחה הרמב"ם כתב להדיא: "במה דברים אמורים? שנשאר מן השיטה רווח כשיעור תשע אותיות. אבל אם לא נשאר אלא מעט, או אם גמר בסוף השיטה" וכו', ולפי הבנת הגר"ז הוא היה צריך לומר ממש כך גם בפרשה סתומה. ומסתמא הגר"ז יאמר שהרמב"ם נסמך בזה על מה שביאר בפתוחה, שיוצא משם שרווח מעט דינו כגמר בסוף השיטה. אבל יש בזה דוחק, כי אפשר לומר להיפך, שלשונו בפתוחה מלמדת שמעט רווח ואין רווח הם שני עניינים שונים, ולשונו בסתומה דווקא יותר משתמעת כדברי הט"ז, ש"לא נשאר מן השיטה כדי להניח הרווח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת" כולל גם מקרה שלא נשאר מקום לתיבה וגם מקרה שלא נשאר רווח כשיעור. אשר על כן, הדעת נוטה יותר לדברי הגר"ז[23], אבל אין הדבר מוכרע.♦
ישנן שיטות שונות בשאלה מהו שיעור רווח פרשה לדעת הרא"ש
מלבד כל זאת, יש בעיה קשה ביישום העצה של הט"ז. הט"ז עצמו כתב בדעת הרא"ש ששיעור הרווח, בין לפרשה פתוחה ובין לפרשה סתומה, הוא ט' אותיות. ועפ"ז כשמחלק את הרווח זה מועיל, להבנת הט"ז, בין להרמב"ם ובין להרא"ש. והטור (יו"ד סי' רעה) כתב בשם הרא"ש שהשיעור לפתוחה הוא ט' אותיות ולסתומה ג' אותיות. וגם לפי זה עצת הט"ז יכולה להועיל, כי כל שיעשה רווח פחות מט' אותיות אין זו פרשה פתוחה, וממילא יהיה צריך לצרף את הרווחים והיא תיעשה סתומה.אלא שאפילו לדברי הטור, וק"ו לדברי הט"ז, אין סימוכין בדברי הרא"ש, וגם לא במקורות שהוא הזכיר – סידור קדמונים, מסכת סופרים והירושלמי[24]. וכבר עמד בזה הדרישה (שם אות א), וגם הקשה שמדברי הרא"ש בהל' מזוזה נראה שהשיעור הוא ג' אותיות, גם לפתוחה וגם לסתומה, כמו שכתב הרא"ש בשם מסכת סופרים. הרא"ש שם כותב: "והאידנא נהגו להניח מעט חלק בתחלת השיטה ואחר כך מתחיל והיה אם שמוע, והיינו פתוחה" וכו'. ו"מעט חלק" לכאורה אינו ט' אותיות אלא ג' אותיות, הרי ששיעור הפתוחה הוא ג' אותיות. וכך מבואר גם במה שסיים: "וטוב שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה וכן בראש השיטה, לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות", הרי שאם יניח כשיעור ג' אותיות תהיה זו פרשה פתוחה.
♦
לפי שיטת הדרישה אין אפשרות ליישם את הפתרון של הט"ז
ואם אכן נוקטים בדעת הרא"ש ששתיהן צריכות ג' אותיות, נפל פיתא בבירא. כי אם ישאיר בצירוף הרווחים ט' אותיות, בהכרח לפחות באחד הצדדים יהיה רווח יותר מג' אותיות, ולשיטת הרא"ש זו פרשה פתוחה, ולא הועלנו כלום. ואם ישאיר פחות מג' אותיות בכל צד, כעצת הרא"ש, אין כאן ט' אותיות, ולהרמב"ם אין כאן פרשה כלל ופשיטא שפסול.♦
האחרונים כתבו שבתפילין של ראש לא צריך להקפיד בפתוחות וסתומות
בעיה נוספת יש לכאורה בתפילין של ראש. בסמ"ק (מצוה קנג) כתוב בזה"ל: "וצריך שיהו שלש פרשיות פתוחות והיה אם שמוע סתומה", ע"כ; וסיים: "פירוש של פתוחה שיניח חלק בסוף שיטה אחרונה, וכשמסיים בסוף השיטה זו היא סתומה, ואם שינה פסול", עכ"ל. אבל בסמ"ק מצוריך (מצוה קנ, מהד' רוזנברג ח"ב עמ' יא-יב) הלשון היא: "וצריך שיהא ג' הפרשיות פתוחות, ובשל ראש שכל פרשה ופרשה בקלף אחד לבדה צ"ע אם יש קפידא בפתוחות, והיה אם שמוע סתומה", עכ"ל. ונראה שכוונתו לומר שכיוון שהפרשה כתובה בקלף לבדה אין משמעות לשאלה איפה היא מסתיימת, כיון שאין זה משפיע על הפרשה שאחריה.ומהר"י אבוהב (סי' לב ד"ה ויעשה כל פרשיותיה) דן בשיטת הרמב"ם, והסיק לעשות כפי שהוסבר לעיל בדעתו. ובייחוד דן בפרשות הפתוחות, ובפרט בפרשת קדש, איך לעשותן פתוחות. ואח"כ כתב וז"ל: "וזה יראה מחוייב בתפלין של יד, כשעושה אותם בקלף א'. ובתפלין של ראש אין בהם (ניכר) [היכר] זה, והיה נראה שאין לחוש ע"ז, מאחר שהם כ"א בפני עצמה. ובס"ה הקצר נסתפק אם צריך פתוחות [ב]של ראש[25]. וראוי להחמיר עכ"פ ולעשות ג"כ בשל ראש", עכ"ל.
והמגן אברהם (סקמ"ט) כתב וז"ל: "כתב סמ"ק ובתפילין של ראש שהן ד' קלפים אין להקפיד בפתוחות וסתומות, אך נהגו להקפיד, עכ"ל. וכן כתבו הכל בו ומהר"י אבוהב", עכ"ל[26]. והפמ"ג (אשל אברהם שם) כתב שלכאורה כוונתו שאפשר להתחיל והיה אם שמוע בראש שיטה ולעשותה פתוחה, אף שבתורה היא סתומה, אבל בדרישה מבואר שמותר להתחיל גם את ג' הפרשיות האחרות באמצע שיטה, מכיוון שעכ"פ זוהי פתוחה מאחר ואין לפניהן כלום. ותמה על זה, ובכלל דבריו כתב שלרמב"ם ניכרת הסתימה באותו קלף עצמו. ועוד כתב שאין להכשיר והיה אם שמוע בראש שיטה אם סיים שמע בסוף שיטה, דעכ"פ צריך שיעור רווח בין פרשה לפרשה.
והמשנה ברורה (ס"ק קנה) כתב, בשם האחרונים, שבתש"ר אין להקפיד בפתוחות וסתומות, אך נהגו לכתחילה להקפיד בזה. ובביאור הלכה (ד"ה יעשה כל פרשיותיה) כתב שלפי הפמ"ג אפשר שיש להחמיר אפילו בדיעבד אם התחיל כל פרשה באמצע שיטה, ונראה שחושש לו; אבל בשלא הניח חלק בסוף השיטה (בב' ראשונות) הכריע להקל, שלא כהפמ"ג, מטעם דכיון דכל פרשה כתובה בקלף בפני עצמו נחשבת כפרשת קדש בתש"י, שהיא פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום.
♦
הרמב"ם לכאורה כן מחייב להקפיד ואולי הפתרון של הט"ז לא יועיל בזה
והנה בדעת הרמב"ם נראה ברור שחובה להקפיד בפתוחות וסתומות בתש"ר כמו בתש"י, שכן אחר שתיאר את עשיית הפרשיות של ראש ושל יד כתב בסתם שצריך להיזהר בפרשיות הפתוחות והסתומות, ולא חילק. ובאמת פלא שהאחרונים הקלו בזה, על סמך דברי הסמ"ק שהבית יוסף פקפק בהם, ולא חשו לדברי הרמב"ם הברורים. אבל שמא יש לומר שכאשר הפרשיות בבתים שונים לא יתיר הרמב"ם לצרף רווחים, דמאחר והסתימה ניכרת באותו קלף עצמו, כדברי הפמ"ג, ומאחר ומחשיבים את הפרשה כפתוחה מצד הקלף עצמו בלי התחשבות בקלף שלפניו, כדברי הביה"ל, אולי צריך שתהיה ניכרת הפתיחה והסתימה דווקא בקלף עצמו.♦
יש מקום להכשיר את הפתרון של הט"ז גם בזה
אכן, לפי מה שהתבאר בדעת הרמב"ם, עיקר ההגדרה של הפרשה היא ע"פ מקום התחלתה בשיטה, אלא שצריך גם רווח ט' אותיות כדי להבחין בין פרשה לפרשה. ובתפילין של יד ברור שצריך רווח בין פרשה לפרשה, דומיא דס"ת, שצריך רווח גם בדף חדש. אבל בתפילין של ראש יש מקום לומר שלא יהיה צריך רווח כשיעור (וכדברי הביה"ל), אלא רק שיתחיל את הפתוחה בראש השיטה ואת הסתומה לא בראש השיטה. ולפי מה שהתבאר בשיטת הט"ז, הטעם שבצורה השנייה של סתומה הצריך הרמב"ם רק מעט רווח הוא שגם ע"י מעט רווח אין היא מתחלת בראש השיטה, וחל עליה שם סתומה. ולפי זה הפתרון של הט"ז יכול להועיל גם בתש"ר.♦
מסקנה הלכה למעשה
המורם מכל האמור, שמצד הבנת דברי הראשונים יש מקום לדברי הט"ז אף שאין הם מוכרחים: בדעת הרא"ש יותר נראה כדבריו, ובדעת הרמב"ם הדברים כמעט שקולים, אך נוטים לדברי הגר"ז. וכיוון שמכלל ספק לא יצאנו, מוטב לעשות כדברי השו"ע, ולא כדברי הט"ז. שהרי תפילין העשויות כשו"ע כשרות לכתחילה לשיטת הרמב"ם, שהוא העיקר, וגם לשיטת הרא"ש אפשר שכשרות עכ"פ בדיעבד, כשיטת כמה ראשונים שתפילין כמזוזה וכולן פתוחות כשר בדיעבד, ואליבא דהעיטור כשרות אף לכתחילה. לעומת זאת, תפילין העשויות כעצת הט"ז פסולות ודאי אליבא דהמאירי, ואפשר שגם אליבא דהרמב"ם, וגם בדעת הרא"ש לא ברור ומוחלט שהן כשרות. יתר על כן, מחמת הספק מהו שיעור רווח פרשה אליבא דהרא"ש, לא ברור כלל שהעושה כהט"ז הרוויח משהו לשיטת הרא"ש. אכן, כיוון שפשט המנהג בקהל אשכנזים לעשות כדברי הט"ז, כמו שכתב ערוה"ש, קשה לומר שהמברך על תפילין העשויות כשיטת הט"ז מברך ברכה לבטלה. ומכל מקום טוב ונכון להחליפן בתפילין העשויות כשיטת השו"ע.♦
ד. סיכום
צורת הפתוחות והסתומות בספר תורה
נחלקו ראשונים בצורת עשיית פרשיות פתוחות וסתומות, והשיטות העיקריות בזה הן של הרמב"ם והרא"ש. דעת הרמב"ם היא שפרשה פתוחה מתחילה בראש השיטה לעולם, ופרשה סתומה מתחילה באמצע השיטה לעולם, ובין פרשה לפרשה יש ליתן רווח כשיעור כתיבת ט' אותיות. ועפ"ז יש שתי צורות לפתוחה: א. משייר רווח כדי לכתוב ט' אותיות לפחות בסוף השיטה, ומתחיל את הפרשה בשיטה הבאה; ב. משאיר שיטה ריקה ומתחיל את הפרשה בשיטה שאחריה. ולסתומה יש שלוש צורות: א. משייר כשיעור ט' אותיות בסוף הפרשה הקודמת ומתחיל את הפרשה באותה שיטה; ב. משייר מעט רווח בסוף השיטה ומעט רווח בתחילת השיטה הבאה; ג. משייר רווח כשיעור הנ"ל בתחילת השיטה ואחריו מתחיל את הפרשה.ודעת הרא"ש היא שפרשה פתוחה היא פרשה שהרווח[27] פתוח מצידו האחד לפחות, כלומר שיש רווח כשיעור בסוף השיטה או בתחילת השיטה, או רווח כשיעור בסוף השיטה וגם רווח כשיעור בתחילת השיטה הבאה. ופרשה סתומה היא פרשה שהרווח סתום משני צידיו, מימין ומשמאל (כצורה הראשונה של סתומה להרמב"ם) או מלמעלה ומלמטה (דהיינו שיטה ריקה, במקרה שאין רווח כשיעור בסוף השיטה שלפניה או בתחילת השיטה שאחריה).
ונמצא שרווח בסוף השיטה יוצר פרשה פתוחה לכו"ע, ורווח באמצע השיטה יוצר פרשה סתומה לכו"ע. ואילו ברווח בתחילת השיטה דעותיהם מתחלפות: לרמב"ם זוהי סתומה ולרא"ש זוהי פתוחה. ולהיפך בשיטה ריקה: לרמב"ם זוהי פתוחה ולרא"ש זוהי סתומה. ופסקו השו"ע והרמ"א שהעיקר כהרמב"ם, אבל יר"ש יקפיד לעשות באופן הכשר לכו"ע.
♦
דין פרשיות המזוזה והתפילין
ובמזוזה דנו בגמרא (מנחות לא ע"ב ולב ע"א) האם פרשיותיה צריכות להיות "סתומות", כמו בס"ת, או "פתוחות". ומסקנת הגמרא לעשותן לכתחילה סתומות, אבל אם עשאן פתוחות כשרה, מפני שאינן סמוכות בתורה. לעומת זאת, בירושלמי (מגילה פ"א ה"ט) הכריעו לעשותן פתוחות. הרי"ף והרמב"ם פסקו כהבבלי, וכ"פ השו"ע; אבל הרא"ש כתב שהמנהג כהירושלמי. אכן, למעשה הציע הרא"ש לעשות רווח פחות מכשיעור גם בסוף שמע וגם בתחילת והיה אם שמוע, ובזה לעשותן סתומות, כהבבלי.ובתפילין היה נראה שדינן צריך להיות כמזוזה, ומאותו הטעם, שהפרשיות אינן סמוכות בתורה. ואכן נראה שכך הכריעו כמה ראשונים. אבל הרמב"ם כתב שבתפילין צריך לעשותן לעיכובא כפי שהן בתורה. ולאידך גיסא, העיטור כתב שבתפילין עושה לכתחילה את כולן פתוחות, מאחר וכל פרשה כתובה בדף נפרד. ולמעשה, השו"ע פסק כדעת הרמב"ם שאם שינה פסול, והרמ"א פסק שבדיעבד אם שינה כשר, ואף ציין שהמנהג לעשותן פתוחות לכתחילה.
♦
צורת "והיה אם שמוע" בתפילין
הבית יוסף עמד על כך שבתפילין אי אפשר לעשות את "והיה אם שמוע" סתומה גם להרמב"ם וגם להרא"ש, כיון שאי אפשר לכתוב בעמוד אחד סוף "שמע" והתחלת "והיה אם שמוע". לכן הכריע הב"י לעשות כהרמב"ם, להתחיל "והיה אם שמוע" באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון. ולשיטת הרא"ש יוצאים בזה, עכ"פ כשיטת העיטור.והט"ז הציע פתרון לתפילין שיהיו כשרות לכו"ע: להשאיר פחות מט' אותיות בסוף "שמע" וכן בתחילת "והיה אם שמוע", באופן שבצירוף שני הרווחים יחד יהיה שיעור ט' אותיות. וזה על פי הבנתו ברא"ש לגבי מזוזה, ששני הרווחים שהם פחות מכשיעור מצטרפים לכשיעור. וגם בדעת הרמב"ם הוא הבין שבצורה השנייה של סתומה מדובר גם בכגון שאין בשורה הראשונה כשיעור הרווח, ושני הרווחים מצטרפים לכשיעור.
אולם, הגר"ז חלק עליו מכל וכל. לדעתו הרא"ש לא הכשיר צירוף רווחים, אלא סבירא ליה שבמזוזה לא צריך רווח כלל, והרווחים פחות מכשיעור נעשים להיכרא בעלמא. וכך הוא הבין גם בסמ"ג ובטור. וגם הרמב"ם, לדעתו, לא הכשיר צירוף רווחים, ומה שהוא הכשיר בצורה השנייה ברווח מועט הוא דווקא במקרה שנשאר בשורה הראשונה רווח כשיעור ט' אותיות. ונמצא שלדעתו העושה כהצעת הט"ז אין לו שיעור פרשה כלל, והתפילין פסולות לכו"ע. וכך מפורש במאירי, שאינו מכשיר צירוף רווחים.
בדברי הסמ"ג והרא"ש נראית יותר הבנת הט"ז, אבל בדברי הטור נראית יותר הבנת הגר"ז. ברמב"ם יש קושי בשתי ההבנות, והדעת נוטה להבנת הגר"ז, אף שהמאירי הבין כהבנת הט"ז.
אכן, יש חוסר בהירות בשאלה מה הוא שיעור רווח פרשה לשיטת הרא"ש: האם ט' אותיות לפתוחה וג' לסתומה (דעת הטור), שתיהן ט' אותיות (דעת הט"ז) או שתיהן ג' אותיות (דעת הדרישה). ואם שיעור הפתוחה הוא ג' אותיות, נמצא שכדי לעשות סתומה ע"י צירוף לדעת הרא"ש צריך שבכל צד יהיה פחות מג' אותיות. ולדעת הרמב"ם זה פסול ודאי. ואם יעשה ט' אותיות ע"י צירוף, לדעה זו נמצא שלא הועיל דבר, שכן לשיטת הרא"ש עשה פתוחה, כמו שהיה אם היה עושה כפסק השו"ע.
וכיון שבהצעת הט"ז יש הרבה עיקולי ופשורי, והעושה כן נכנס לספק גדול שמא תפיליו פסולות, ועכ"פ שמא לא הועיל כלום במה ששינה, מוטב לעשות כדברי השו"ע ולא כדברי הט"ז. אמנם, כיון שפשט המנהג בקרב האשכנזים לעשות כדברי הט"ז, קשה לומר שהמברך על תפילין כאלו מברך ברכה לבטלה, אבל טוב ונכון להחליפן בתפילין העשויות כשיטת השו"ע.
♦ ♦ ♦