עיון מחודש במקורה של מצות הדלקת נר שבת
א. פתיחה והצעת הדיון
שלושה סוגי נרות שבת הם: נר רשות, נר מצוה ונר חובה. רשות ביד כל אחד מישראל להדליק מערב שבת נרות ככל שיחפוץ, על מנת שימשיכו לדלוק אף בשבת[2]. מצוה[3] מיוחדת לכבד, לעטר ולענג את השבת ככל הניתן ברחיצה, בגדים נאים, מאכלים משובחים וחמים, מיטה מוצעת, בכל אשר יוכל, ולעניינינו: בנרות דולקים להפיץ אור[4]. חובה פרטית ומיוחדת השיתו חכמים על כל משפחה מישראל להדליק נר בערב שבת, כדי לשמור על שלום הבית ולכבוד ועונג השבת.וכך ניסח זאת הרמב"ם (הלכות שבת ריש פרק ה'): "הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה, אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת".
עלינו, אם כן, לברר מהו היחס בין מצות הדלקת הנר לבין שאר עניני עונג שבת כרחיצת פניו ידיו ורגליו, שהם אינם חובה גמורה[5].
על נקודה נוספת בשורש מצוה זו עלינו לעמוד: הגדרת ההבדל בינה לבין נרות שאר הלילות. מפשטות דברי רבי אבהו[6] עולה כי חיוב הדלקת הנר בשבת הוא לאו דווקא מדיני כבוד ועונג שבת, אלא משום 'שלום בית' - להאיר לדרים בבית את התנהלותם. לכאורה, בכל לילה קיימת מצוה זו, ואכן יש מפרשים[7] את המימרא (שבת כ"ב:): "אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו", כמתייחסת לאדם שאם ידליק את נר החנוכה בחצירו לא יישאר לו נר להאיר בתוך ביתו אפילו בליל חול, דהיינו שאף נר של יום חול חשוב הוא, כי מתקיים על ידו שלום בית. ואם כן מה היא החובה המיוחדת בנר שבת- האם רק מפני שלא יהיה אפשר להדליק לאחר השקיעה?
לא זו בלבד אלא שהשפת אמת מצביע על כך שיתכן שרבי אבהו אכן מתייחס למצות הדלקת הנר שבכל לילה משום שלום בית. זה לשונו: "א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת. רבינו חננאל לא גרס בשבת [וכן הוא בתנא דבי אליהו זוטא (פ' ט"ז) בנוסחא הישנה]. וגם לגירסא דידן נראה הכוונה דמזה למדו חכמים מצות הדלקת נר בשבת, אבל ותזנח משלום הוא בכל הלילות כשאין נרות להדליק ליכא שלום, וכן התקינו נר בשבת שיהיה שלום".
את עונג וכבוד שבת ניתן לקיים במגוון דרכים, ו'שלום בית' הוא עקרון חשוב בכל לילה- האם אין הגדרה ייחודית יותר למצוות נר שבת?
♦
ב. "שאני אומר נר שבת חובה" - האם דברי רבא מוסכמים? דיון במחלוקת אביי ורבא
לדעת רוב מוני המצוות מדרבנן[8], מצות נר שבת נכללת ברשימת מצוות אלו, לצידן של התקנות הקדומות: נטילת ידים, עירובי חצירות, קריאת מגילה ועוד. בדברינו נשתדל להראות כי יתכן והתוקף למצוה זו נקבע רק בזמן האמוראים לאחר חתימת המשנה, והמנהג להדליק נר לצורך שבת, שאין ספק שנהג, אם לא כמצווה בוודאי כהנהגה מעשית, לא היה בגדר חובה ותקנת חכמים, ובוודאי שלא בברכה. ננסה להגדיר גם את מהות התקנה ויחסה לסעודת השבת.נקודת המוצא היא ללא ספק פרק במה מדליקין במסכת שבת, במשנה ובתוספתא. כבר נקדים כי הפרק, על כל חלקיו, יכול להתפרש בשופי על הדלקת הנר של רשות[9], כמו גם ברייתות נוספות המובאות בתלמודים ובמדרשים קדומים. כך יכול להתפרש הדיון בשיטת בית שמאי (שבת י"ח:) המחייבים גם את שביתת הכלים בשבת, "גיגית ונר וקדרה ושפוד מאי טעמא שרו בית שמאי? - דמפקר להו אפקורי[10]". נר שבת נכלל ברשימה של מלאכות רשות שהיו רגילים כולם לעשות מבעוד יום ונמשכו לתוך השבת, והסגנון בהחלט נראה כמתייחס לענייני רשות ולא מנגיד בפירוש את דעת בית שמאי עם מצות הדלקת הנר[11]. נראה איפוא כי בזמנם עוד לא תוקנה מצוה זו[12].
לפני שנתבונן בביאור המשניות, נפנה לאבן הבוחן בסוגיא זו: מחלוקת אביי ורבא (שבת כ"ה:).
בניגוד לדעת חכמים, סובר רבי ישמעאל שאין להדליק נר לשבת מעיטרן "מפני כבוד השבת". בביאור דבריו "אמר רבא מתוך שריחו רע, גזרה שמא יניחנה ויצא[13]". "אמר ליה אביי, ויצא. אמר ליה, שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה, דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצוה".
בהנחה שחובת הדלקת הנר לשבת היתה מקובלת על כל ישראל מימים קדמונים יש להבין את שיטת אביי, האם להבנתו אין חיסרון בכך שהנר לא בא לידי תכלית והאדם לא ישהה לאורו?
זאת ועוד, מה פשר דברי רבא "שאני אומר נר שבת חובה", האם זו אמירה שלו? האם אין זו הלכה ידועה ופשוטה?
ההצעה הרווחת אצל המפרשים, כמו רש"י ובעלי התוספות[14], היא שבחובת ההדלקה של נר שבת כמאיר את הבית ומביא שלום אכן לא נחלקו אביי ורבא. מחלוקתם היא בפרט נוסף באותה תקנת חכמים, האם יש חובה גם לדאוג לכבוד ועונג השבת על ידי הדלקת נר במקום הסעודה. אביי[15] סבר שאין חיוב כזה, ולפיכך יכול האדם לקיים את סעודתו בחוץ. העיקר הוא שהנר דולק ומאיר בבית. ואילו רבא מפרש את דעת רבי ישמעאל ש"מפני כבוד השבת" יש לדאוג שהסעודה תהיה לאור הנר[16].
[את דעת חכמים אפשר לפרש בשני אופנים, אפשר שהם סוברים כדעת אביי, שאין חיוב להדליק נר במקום הסעודה, אך אפשר שהם סוברים שאין לחשוש שמא יצא מחמת ריח העטרן[17]].
ההכרח לפרש שגם אביי מודה שנר שבת הינו חובה (רק לא במקום סעודה) נובע מן ההבנה הפשוטה כי המשנה עצמה עוסקת בחיוב נר זה, הרי שנר שבת היא מצוה מקובלת ואין עליה חולק. אמנם כמה אחרונים הקשו על הנחה זו כפי שנראה להלן.
מאידך, אם נפרש את כל פרק במה מדליקין כמתייחס לנר רשות ומצוה אך לא חובה, נוכל לתלות בזה גופא את מחלוקת אביי ורבא. לאביי אין מקור מהמשנה לחובת הדלקת נר שבת, ולרבא פרק במה מדליקין עוסק כולו בנר חובה של השבת, וכדברי המשנה "חייב אדם לומר... הדליקו את הנר".
ביאור זה במחלוקת אביי ורבא, שנחלקו אם יש כלל חובה בהדלקת נר שבת, הובא כבר בתוספות הרא"ש ובכמה מגדולי המפרשים האחרונים.
זו לשונו: "הדלקת נר שבת חובה. פירוש צורך הדלקת הנר כלומר מה שמדליקין בשבילו הנרות דהיינו הסעודה חובה היא שיסעוד במקום הנר בשביל עונג שבת, דאם תמצא לומר הדלקה ממש וכי אביי סבירא ליה שהיא רשות והא תנן על שלש עבירות נשים מתות על שאינן זהירות בהדלקת הנר. מיהו לישנא משמע דאהדלקה ממש קאי, ונראה דסלקא דעתך דאביי דנענשות משום דמאחרין ומדליקין ואתו לידי חילול שבת". דהיינו, אביי פירש את המשנה באופן אחר (עליו נפרט בהמשך) ולא כחיוב הדלקת נר שבת, לפיכך סבר שאין כלל מקור לחובה כזו.
הפני יהושע כתב ממש כדברים אלו וביתר ביאור[18], וסיים: "הוצרכתי לזה משום דלכאורה אין לחלק בין הדלקת נר במקום סעודה להדלקת נר בבית, שהרי עיקר מצות הדלקת הנר היינו משום שלום בית כדאיתא לעיל בגמרא".
בלשון אחרת כתב החתם סופר: "הדלקת נר בשבת חובה. צריך עיון כיון דאביי נמי ידע הא כמ"ש תוס' ממתני' על ג' עבירות נשים מיתות וכו' ורק שלא ידע שצריך להיות נר במקום סעודה וזה לא השיב לו רבא ועיקר חסר מדברי רבא. תו צריך עיון הא אביי בילדותו כבר ידע דבעי נר שבת במקום סעודה... ולולי דברי תוס' הייתי אומר אביי הוה סבירא ליה הדלקת נר שבת הוה מצוה כמו כמה מצות שאין מחוייבים לחזור אחריהם ומכל מקום בעידן ריתחא מענישים אעשה כי האי... ומשום הכי נשים מתות בשעת לידתן דהוה עידן ריתחא. אבל אין לנו לאסור להדליק בעטרן משום שמא יצא, דאפילו אינו מדליק כלל אין אנו אחראים לו כמי שאינו לובש טלית בת ד' כנפות. ואמר רבא לא כי חובה היא, היינו מהמצות שבית דין שלמטה מכין אותו עד שתצא נפשו".
גם השפת אמת העיר על דברי התוספות: "משמע דפירש דמתני' הוא שאין זהירות להדליק כלל הנר, ולכאורה יותר נראה לפרש שמאחרין להדליק ובאין לחילול שבת, דאין סברא כלל שיענשו על ביטול מצוה דרבנן, בשגם דגם הבעל יכול להדליק, אלא שנתנו להם המצוה, אבל לא שיענשו כל כך על זה. ואולי לשון הגמ' לקמן על עסקי נר הזהרתי אתכם משמע לתוס' דהיינו מצות הדלקתה, ואינו מוכרח".
אם לא נקבל את החילוק של התוספות בין הדלקת נר משום כבוד הסעודה להדלקת נר של שלום בית[19], נמצא כי לדעת אביי אין חובה כלל להדליק נר שבת, וכך פירש הוא גם את המשנה. נושא הגדרת החיוב של נר שבת עמד אפוא, לשיטת כמה מהמפרשים, במחלוקת אביי ורבא על דברי רבי ישמעאל.
ובסיכומו של דבר, לפנינו שני ביאורים במחלוקת אביי ורבא. לשיטת תוספות, שניהם מודים שנר שבת חובה, אלא שנחלקו האם נר במקום הסעודה אף הוא חובה. להצעתו של תוספות הרא"ש הרי שבזה גופא נחלקו אביי ורבא האם יש כלל חובה להדליק נר שבת, בין במקום הסעודה ובין בבית.
♦
ג. ביאור פרק במה מדליקין כמתייחס לנר רשות ומצוה אך לא חובה
ברור לנו שאם נחלקו אמוראים בתוקפו של חובת הדלקת הנר, אליבא דכמה מהמפרשים, הרי שאין הכרח בדברי המשנה לאחד מן הצדדים. וכפי שהבאנו הרי שניתן לפרש את המשנה על נר רשות או מצוה, אך לא חובה, וכפי שנבאר כעת.המשניות הראשונות עוסקות בפסולי נרות להדלקה בשבת, אך נרות אלו פסולים להדלקה גם בלא קשר לנר חובה. טעם הפסול הוא שנרות אלו אינם דולקים יפה ולכן יש לחשוש שמא יבוא האדם להטות אותם בשבת או אף לכבותם, ויעבור בזה על איסורים מן התורה[20]. בין השאר עוסקת המשנה בעוד פרטי דינים השייכים לנר בשבת ויום טוב, כמובן ללא קשר לתקנת נר שבת.
משנה ו' כותבת: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". זוהי המשנה ממנה הוכיחו התוספות שמצות הדלקת הנר היא חובה אליבא כולי עלמא. אך כפי שהבאנו - תוספות הרא"ש והפני יהושע הציעו להעמיד את המשנה במציאות בה נשים לא נזהרו והדליקו נרות להאיר את החשיכה לאחר השקיעה [או שהן מדליקות בנרות לא כשרים וגורמים לכך שיטו אותם בשבת]. עבירה גדולה כזו בוודאי גורמת לעונש שכזה[21]. כך גם כתב הרש"ש: "ולעניות דעתי נראה דזה אין סברא דליהוי להו עונש מיתה בעבור שאינן נזהרות להדליק את הנר. שהוא אינו רק מדברי סופרים (עיין רמב"ם ריש פ"ה), דבשלמא נדה היא בכרת, עיסה הטבולה לחלה במיתה בידי שמים, אמת הוא שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים... אבל לחשבה בהדי הני אין לנו... לכן נראה לי דהכוונה בכאן על שאינן זהירות בהדלקת הנר מבעוד יום ומחללות את השבת באיסור סקילה. [דומיא דא"ר אחא לקמן בברייתא בעון שמכבסות כו' בשבת]. ולזאת סמך לה ג' דברים צריך אדם לומר כו' עם חשיכה כו' הדליקו את הנר...".
בכך פירש גם מדוע כתבה המשנה את הפועל "הדלקת הנר" ולא ובנר (כמו: 'חלה', ולא 'הפרשת חלה'), שכן עיקר התביעה מהנשים הייתה על ההדלקה האסורה.
המשנה האחרונה, משנה ז', מסיימת בשני חלקים מקבילים: "[א] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר. [ב] ספק חשכה ספק אין חשכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין".
כפי שכתב הרש"ש, האדם נדרש להזהיר את בני ביתו לסיים את מלאכות החול ופרט הדלקת הנר (יתכן וזו היתה המלאכה האחרונה לפי רדת החשיכה) קודם כניסת שבת. ובספק חשיכה כבר אסור להדליק. על שאר ענייני כבוד ועונג שבת לא צריך להזהיר במיוחד, שכן לא כלול בהם חילול שבת.
מקור להבנה זו מצאנו בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, שמות פרשת ויקהל פרק ל"ה): "וחכמים אומרים מצוה להדליק מפני שלום ביתו, ושלא יבא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד, כגון שהוצרכה לו נר לחולה ולחיה, ועוד משום שלא יאכל בחשך, ואפילו שרץ בקערה אינו רואה, ואם נאמר יאכל מבעוד יום, אין זה כבוד שבת, שהרי לא נתקדש היום".
נוכחנו אם כן שאין הכרח [אף שיתכן לפרש כן], שהמשנה עסקה בנר חובה, וממילא אין לנו מקור קדום[22] לחובת הדלקת הנר.
♦
ד. הקשיים שבשני המהלכים לביאור אביי ורבא
גם תוספות וגם תוספות הרא"ש נדחקים במדה מסויימת בביאור הסוגיא. תוספות מפרשים את פרק במה מדליקין כמתייחס לנר חובה [אף על פי שאין הוכחה לכך] ולפיכך דברי רבא "שאני אומר נר שבת חובה" מתייחסים לחובה נפרדת של נר, הדלקה במקום הסעודה. לכאורה, אין משמעות בדברי רבא לכך שהבדיל בין נר חובה של בית ונר חובה של סעודה[23], ובמילים אחרות, אם נר הסעודה נקרא בדברי רבא "נר שבת" איך נקרא הנר המחוייב מדינא דמשנה?אך גם אם כל המחלוקת בין אביי ורבא היא האם קיים בכלל חיוב כזה של נר שבת או שהוא רק מצוה, צריך ביאור- מפני מה מצאו האמוראים מקום דווקא בדברי רבי ישמעאל לחלוק עליו, הרי יש ביניהם מחלוקת יסודית בביאור כל הפרק, ולא רבי ישמעאל הוא זה שחידש את חובת הדלקת נר השבת.
♦
ה. הצעה מחודשת בביאור מחלוקת רבא ואביי – הרכבה של שני הביאורים
אנו ננסה לאחד את שני המהלכים הנ"ל לביאור אחד מחודש.ראשונה נקדים לבאר את החידוש של התוספות שישנה חובה מיוחדת להדליק במקום הסעודה. מקור להבנה זאת מצאנו בשם רב אחאי בעל השאלתות, כפי שצוטט בספר המנהיג[24]: "וכתב רב אחא משבחא שצריכה להדליק נר שלשבת, דאמרינן התם אין מדליקין בעיטרן מפני כבוד השבת, ומפרש רבא שלא יניחנה ויצא, [אמר ליה אביי ויצא] אמר ליה שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה. [והכי פירושה סעודת השבת במקום הנר חובה], וכדאיתא בסוף יומא 'מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא כעין יממא'[25], והיינו דאמרינן בפרק ערבי פסחים 'ואמר לן טעימו מידי דלמא אדאזליתו לביתייכו מתעקרא לכו שרגא ובקידושא דהכא לא נפקיתו, דאין קדוש אלא במקום סעודה'[26].
ובהדלקת הנר במקום סעודה חובה ומצוה משום עונג שבת ושלום בית. ורבא דאמר [ל]אביי (ב)הדלקת נר בשבת חובה, לא אצטריך ליה לאיניש, אלא שבמקום סעודת השבת היא חובה, דבלא סעודת שבת הא אשמעינן מתני' דחובה דתנן על שלש עבירות הנשים מתות, ואסמכוה רבנן אקראי, ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר בשבת. אם כן אתא רבא לאשמועינן דבמקום סעודת שבת היא חובה[27]".
ביאורם של תוספות מופיע אם כן כבר אצל רב אחאי, הכותב שעיקר החידוש של רבא הוא שיש לאכול את סעודת השבת לאור הנר. לחידוש זה הביא שני מקורות שנבדוק להלן. וכמו תוספות גם ספר המנהיג הוכיח מהמשנה שעל עיקר חובת הדלקת הנר לא חלק אביי, וממילא לא דיבר רבא. הוכחה שניתן לפרוך, כפי שנראה.
נראה על פי המתבאר עד כה שלדעת תוספות יש שני דינים שונים בהדלקת הנר: א. הדלקה משום כבוד ועונג שבת ושלום בית. הדלקה זו היא בוודאי מצוה אך אין הוכחה שהיא חובה (כי את המשנה אפשר להעמיד על נר מצוה ורשות). ב. אכילת הסעודה במקום מואר (עיקר המצוה היא הסעודה, לא הנר[28]). לרבא זו חובה גמורה וזו גם כוונת רבי ישמעאל שחיישינן שיצא ממקום הסעודה. לאביי אין חובה כזאת, רק מצוה.
נציע את המקורות לחובה זו של אכילת הסעודה, כפי שהביאם רב אחאי:
"אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין. אמר אביי הלכך, מאן דאית ליה סעודתא - לא ליכלה אלא ביממא" (יומא ע"ד:). דהיינו אכילה נכונה ומכובדת היא דווקא לאור היום או הנר.
"ואף רב הונא סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר אין קידוש אלא במקום סעודה. ואף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה. דאמר אביי כי הוינא בי מר כי הוה מקדש אמר לן טעימו מידי, דילמא אדאזליתו לאושפיזא מתעקרא לכו שרגא, ולא מקדש לכו בבית אכילה, ובקידושא דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה" (פסחים ק"א.).
במקרים בהם לא היה נר לאכול לאורו את סעודת ליל השבת, העדיפו האמוראים לאכול את סעודתם בבית אחר בו דולק הנר.
הגם שאי אפשר להוכיח משני המקורות כי יש חובה לאכול דווקא לאור הנר[29], אך ניתן ללמוד מכאן על חשיבות אכילת הסעודה לאור הנר, ורב אחאי וראשונים נוספים הבינו כי זה הוא מקור לדברי רבא שאכילת הסעודה לאור הנר היא חובה גמורה.
נראה כי כך משתמע גם מדברי רי"ץ גיאות (הלכות קידוש עמוד י"ד[30]) שכתב: "והדלקת נר של שבת חובה, וטפי מייתבא דעתיה לסעוד ולהתענג. ואפילו יש לו ב' בתים וכבה נרו באחד מהם מקדש באותו שנרו דולק וסועד, כדרב הונא דקדיש ואיתעקרא ליה שרגא ועיילו ליה מאניה לבי גנניה דרבה בריה וקדיש וטעים מידי. אבל אם כבה נרו וליכא נר כל עיקר אי איכא אור כוכבים אי נמי אור הלבנה דמשמש לאורן מקדש לאורן וסועד ואי לא מקדש וסועד מכל מקום דקדוש היום וסעודה בלילי שבת דבר תורה ואי אפשר לסלקן משום דליכא נר...". משמעות דבריו שהנר הוא חלק מהסעודה, וכפי שמצינו במסכת פסחים. ולא עוד אלא שהוסיף שאף אם אין לו נר לא נפטר מחובת הסעודה, ויאכל בחושך.
נזכיר גם את דעת סמ"ג[31] שאין לברך על נר שבת אם לא במקום הסעודה, ולכן ביום הכיפורים אין לברך כלל על הדלקת הנרות ליום הכיפורים. וכפי שהבאנו לעיל מדעת השאלתות, וכך הוכיח הנצי"ב[32], שלדעתו רק במקום סעודה אפשר לברך, ונרות שבחדרים אין בהם חובה ואין לברך עליהם.
[וזו לשון המגן אברהם (סימן רס"ג סק"ה) על דברי השלחן ערוך "שואל על הפתחים. - דהיא עיקר סעודת שבת". וראה בשלחן ערוך הרב (שם סעיף א') שכתב שעיקר הדלקת הנר במקום סעודה, ואף שמדליקים גם בשאר החדרים יש כמה בהבדלים בין החיובים, ראה שם ובקו"א].
כעת, בעקבות ההבנה שרבא חידש רק את נר הסעודה כחובה, ניתן לפרש שאמנם דעת רבא היא שחובה לסעוד לאור הנר, חובה שיש מביאים לה מקור במסכת פסחים, אולם על חובת הדלקת הנר מערב שבת לשם עונג וכבוד או שלום בית, לא דיבר רבא, ואין לנו מקור להניח שהוא סבר שיש חובה כזאת. אם כך, הרי שלדעת אביי שני העניינים אינם חובה אלא מצוה בלבד.
דהיינו, מדברי התוספות קיבלנו את ההבנה שרבא ואביי נחלקו רק על נר הסעודה, ומתוספות הרא"ש קיבלנו שאין מקור מהמשנה לחיוב הדלקת נר שבת של כבוד, עונג ושלום בית.
כיון שאנו מפרשים את כל פרק במה מדליקין כמתייחס לנר רשות ומצוה אך לא חובה ואף רבא יפרש כן, בהכרח שהבין שרבי ישמעאל החריג את נר העטרן מ"במה מדליקין" לא בגלל החשש הרגיל של "במה אין מדליקין" - שמא יטה[33], אלא מסיבה אחרת וכדבריו: "מפני כבוד השבת"[34]. רבי ישמעאל סובר, אפוא, אליבא דרבא שחובה להדליק נר באופן שיגרום לכבוד השבת.
ואיך הבין רבא את דעת חכמים? יתכן שרבא העמיד את דברי כל התנאים שנר השבת הינו חובה, אלא שלחכמים אין לחשוש שמא יצא ולא ישהה לאורו של הנר (וכך הבינו הרא"ש והפני יהושע). אך יתכן גם שאכן רבי ישמעאל הוא זה שחידש את חובת הדלקת נר שבת מפני כבוד השבת, וזה המהלך בו צעדנו.
אביי בהחלט יכול לפרש את דברי רבי ישמעאל, כמו את כל הפרק, לנר רשות ומצוה אך לא חובה, ולסבור שאין לנו כלל מקור לתקנת חכמים כל שהיא המחייבת להדליק נר שבת מעבר למצות ההכנה לשבת הרגילה. לכן תמה מה בכך אם יצא האדם מביתו (תמיהתו היא על רבא, שטען שהחיסרון בנר עיטרן הוא שמא יצא מביתו, ולא על רבי ישמעאל, שהסביר את עצמו "מפני כבוד השבת").
לפי פירושינו יובן מדוע מחלוקת רבא ואביי מצטמצמת לפירוש דברי רבי ישמעאל בלבד, ומדוע לא הזכירו את החילוק בין נר השבת לנר הסעודה, שהרי בעוד כל הפרק עוסק בדיני נר מצוה ורשות ובחששות שמא יטה, רבי ישמעאל חידש דין מיוחד "מפני כבוד השבת", על דין זה בלבד אמר רבא "שאני אומר נר שבת חובה" ולפיכך חיישינן שמא יצא ויאכל בחושך. על חובת הדלקת נר שבת של כבוד, עונג ושלום בית אין לנו כלל מקור מהמשנה והגמרא!
לדברינו, תובן ההגדרה הייחודית של נר שבת כלפי שאר ענייני כבוד ועונג ושלום בית, שכן בעוד הם מוגדרים כמצוה, הרי שנר שבת הוא מדיני הסעודה ולפיכך הוא הוקבע לחובה, כמו הסעודה עצמה.
♦
ו. נר שבת במקום הסעודה – שיטות הראשונים
ביקשנו לחדש שכיון שאין לנו שום הוכחה מדברי התנאים שנר שבת הוא חובה, וגם אין לנו הכרח שרבא חידש שיש חובה להדליק נר שבת שלא במקום הסעודה, הרי יתכן שנר השבת שבבית נשאר בגדר מצוה (ששרשה בדברי הנביאים על כבוד ועונג שבת), אך לא חובה.ברור שאין הבנה זו מוסכמת על הראשונים, הן לתוספות והן לתוספות הרא"ש הרי שלדעת רבא נר שבת חובה גם בבית, וכמו כן לדעת הרמב"ם אין לחלק כלל בין נר במקום הסעודה לנרות הבית. אמנם, הבאנו כי שיטת הראשונים שאין מברכים על נר שבת שלא במקום אכילה תואמת לדברינו [ולהלן נעמוד על שיטת הסוברים שאף שנר שבת חובה אין לברך עליו כלל, אפילו במקום הסעודה].
האם לדעת תוספות מברכים על נר שבת שבבית, לכאורה כן[35]. אך אם כן, האם מוכרח שלדעת השאלתות והסמ"ג, שאין מברכים על נר שלא במקום אכילה, אין חובה כלל להדליק בשאר חדרי הבית? האם אפשר גם להבין שישנה אפשרות שלישית- שאף שנר שבת חובה גם שלא במקום אכילה לא נתקנה עליו ברכה? לא מסתבר, ובדברינו להלן נראה שאדרבא יש יותר סברא לברך על נר שבבית מאשר על נר הסעודה, שקיום מצוותו אינו אלא בלילה ולא מיד בשעת ההדלקה.
נמצאנו למדים שיש מקור להבנתינו בסוגיא, בדעת הפוסקים שאין מדליקים ומברכים אלא במקום סעודה.
מהר"ם מרוטנבורג[36] פסק לאברכים לומדי תורה ששוהים תקופות ארוכות מחוץ לביתם, ומתאכסנים בחדרים המיוחדים להם, שידליקו נרות בברכה בחדרם, שכן תקנת הדלקת הנר היא משום שלא יכשלו בעץ ואבן. אבל מי שנמצא עם אשתו אינו צריך לברך על הדלקת הנר בחדר, כי הוא נפטר בברכת אשתו.
עוד פסק שהנוהגים לאכול את סעודת השבת לפני השקיעה בחצר בעוד שיש אור השמש עליהם, שידליקו נרות בבית ובמקום הסעודה אין צריכים להדליק כיון שהנרות תוקנו משום שלום בית והרי האור גדול, "ואמר בשם אביו רבינו ברוך כי גדול אחד הנהיג כן בגרמייז"א".
לפי המהר"ם הרי שחובת ההדלקה היא רק משום שלום בית, לקולא (אין צריך להדליק במקום הסעודה אם יש שם אור) ולחומרא (צריכים להדליק בברכה אף שלא במקום הסעודה). ומברכים על נר אף שלא במקום סעודה.
נשאל המהרי"ל (שו"ת סימן קמ"ד) האם אפשר לסמוך על פסק זה של מהר"ם ולברך בחדרים שאין אוכלים בהם, וענה תשובה מורכבת, לפי שתי הדעות בחובת ההדלקה שלא במקום אכילה:
"[שאלה]... ועל נר שבת אם נוהגין אחרי התשב"ץ הבחורים שאינם בביתם אם מברכין בהדלקת נר בשבת. [תשובה] ונר של שבת לבחורים, במאי נסתפקת הואיל ותשב"ץ וא"ח [הטור] כתבו לברך. ואי משום שאין אוכלין שם וכדברי סמ"ג דנר יו"כ לא דמי, דמכל מקום הכא משתמשין לצורך אכילה להכין כליהם וכלי סעודה מה שאין כן ביום כיפור, וכל שכן דכולא רבוותאה פסקו דיש לברך כשחל להיות יום כיפור בשבת ולא חיישינן אדסמ"ג, אלא חשבי ליה שלום בית אפילו בלא אכילה".
לדבריו, אם נחשוש לסברת הסמ"ג הרי שנפרש את דברי מהר"ם בחדרים בהם משתמשים לצרכי סעודה. נמצאנו למדים שאין ראיה מהמהר"ם לברך בחדרים שאין סועדים בהם. מאידך, עיקר ההלכה היא כדעת המרדכי, שמברכים על הנר ביום הכיפורים אף שאין אוכלים, וממילא אפשר גם לברך על הנר בחדרים.
המגן אברהם לאורך סימן רס"ג מזכיר את שני הצדדים ומכריע לעיקר שניתן לברך אף על הדלקה שלא במקום אכילה כלל (ראה ספר חובת הדר לרבי יעקב בלוי, קונטרס הלכות הדלקת הנר ס"ק ו').
גם לשיטות (שנפסקו להלכה) שנר שבת חובה בין במקום אכילה ובין בשאר החדרים, הרי שאין מברכים בשני המקומות, ואדרבא לאחר שהדליקו את נר הסעודה בברכה גם לשיטתם יתכן שאין חובה כלל להדליק בשאר החדרים אלא משום הדור מצוה[37]. וצריך עיון בגדר הדבר.
מהשלחן ערוך והפוסקים בסימן רס"ג נראה שנר שבת הוא "חובת גברא" על כל אדם ואדם להדליק נר בבית לכבוד שבת. ואף אם אין צריך להדליק נר במקום הסעודה, כגון אורח בבית בעל הבית שמדליק נר, ואין לו חדר נפרד שיצטרך להדליק שם נר, הרי הוא חייו להשתתף עם בעל הבית בנרו.
הראשון שקבע כחובת גברא את חיוב הדלקת הנר, וסבר שאף אורח המתארח במקום שבו כבר דולק הנר חייב להשתתף עמו, היה הראבי"ה (סימן קצ"ט) שכתב: "וקרוב הדבר בעיני דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת כמו לנר של חנוכה[38], אם לא מדליק[ין] עליו בגו ביתיה, אם מו[ס]ר לו בעל [הבית] ביתו בחנם. ואם ב' בעלי בתים דרים ביחד דמי להא דתניא והמהדרין נר לכל אחד ואחד, וכל שכן [לשאינן קרויין] בני ביתו". וכך פסק השלחן ערוך בסעיף ז'.
בלא חידוש הראבי"ה היינו אומרים שאם כבר הדליקו נר במקום הסעודה אין חובה על האורחים להשתתף עם בעל הבית. ויתכן שאף אין עליהם חובה להדליק בחדרם, שהרי הוא אינו מקום סעודה.
נראה לסכם דינים אלו להלכה בשלושה שלבים[39]: א. חובה להדליק במקום סעודה. ב. חובה להדליק בשאר חדרי הבית (אם לא הדליק במקום סעודה כגון שיש שם אור השמש, או ביום כיפור). ג. חובת גברא על כל אחד להדליק גם אם נמצא במקום שכבר מדליקים (אך יוצא בהדלקת אשתו בביתו).
יתכן שלדעת ראבי"ה החיוב הוא רק חובת גברא להדליק נר אחד (או שנים) לכבוד שבת, ולכן אם כבר הדליק נר במקום הסעודה שוב אינו חייב להדליק בשאר החדרים. מאידך, אם לא הדליק במקום הסעודה נשאר עליו חובת הגברא להדליק לפחות בשאר החדרים משום שלום בית. אך עדיין צריך ביאור למה לא תקנו חובה להדליק הן במקום הסעודה והן בשאר החדרים משום שלום בית[40].
♦
ז. האם מברכים על נר שבת? – מחלוקת רבינו תם ורבינו משולם
בגמרא לא הוזכר חובת ברכה או נוסח ברכה למצות נר שבת.באמצע תקופת הגאונים שלח רב נטרונאי גאון[41] (כפי שצוטט בהלכות גדולות, הוצאת ר"ע הילדסהיימר - ברלין תרמ"ח ע"פ כת"י רומי, עמוד 85[42]): "ושדר רב נטרונאי ריש מתיבתא, המדליק נר של שבת צריך לברך בר' אשר קדש' במצו' וצ' להדליק נר של שבת. מה טעמא, דהדלקת נר בשבת חובה היא, דאמר רב יהודה אמ' שמואל הדלקת נר בשבת חובה ואסמכוה רבנן אקרא, שנ' וידעת כי שלום אהלך וגו'. לפיכך חייב לברך נר של שבת ברוך להדליק נר של שבת".
למעשה בספר המנהיג[43] נזכר כי כבר רב אחא משבחא בעל השאלתות, מראשית תקופת הגאונים, הורה לברך על נר שבת. וכך כתב בהקשר להדלקת נר יום-טוב: "...למדנו מזה שאין מברכים על הנר בלילי ימים טובים. וכן כתב רב אחא בנר שבת לברך להדליק ולא הזכיר נר של יום טוב". אציין שלפי אחת הנוסחאות[44] של ספר המנהיג, גם בתחילת הקטע (אותו ציטטנו לעיל) הגירסא היא: "וכתב רב אחא משבחא שצריכה [לברך] להדליק נר שלשבת".
כך גם בסדר רב עמרם גאון: "והמדליק נר של שבת צריך לברך, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. מה טעם, כיון דחובה, שכך אמרנו הדלקת נר בשבת חובה. דאמר רב יהודה אמר שמואל הדלקת נר בשבת חובה ואסמכוה רבנן אקרא דכתיב וידעת כי שלום אהלך וגו', הילכך חייב לברך. ואם תאמר רבנן מנין צוינו, רב אמר מן שאל אביך ויגדך".
רב סעדיה גאון כתב בסידורו (עמוד ק"ט): "לפני שקיעת החמה ביום השישי חייבים להדליק נר לשבת, ורובינו מברכים עליו להדליק נר השבת".
בסוף תקופת הגאונים ביררו אצל רב האיי את מקור הברכה[45]: "וששאלתם עיקר ברכה להדליק נר של שבת מנהגא או הלכתא ואי הלכתא היכא כתיבא בתלמוד... נר של שבת הלכתא היא ואף על גב דלא אמרה בהדיא דאמר ליה רבא לאביי שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה ותנן במתניתין שלשה דברים צריך אדם וכו' ותנן על שלש עברות נשים מתות וכו' וקי"ל כאביי דאמר דמאי דדבריהם בעי ברכה".
וכן פסקו ספר העיתים (הלכות ערבי שבתות[46]), הרמב"ם (פ"ה מהלכות שבת הל"א), מחזור ויטרי (סימן ק"ב) ועוד.
אף שבכתבי הגאונים פשוט כי יש לברך על הדלקת נר של שבת, הרי שבאירופה רבים לא נהגו לברך[47], משכך התפתח פולמוס בשאלה זו בין רבינו תם ורבינו משולם. את חילופי הדברים ביניהם אנו מוצאים בספר הישר חלק התשובות תשובות מ"ה מ"ז ומ"ח, ובכתבי רבותינו הראשונים בדורות הבאים.
טען רבינו משולם: "וברכת נר כמו כן הורה הוא [-רבינו אליהו] ונוהג תחילה, וכן במקומות אחרים הרבה ראינו שאין נוהגין לברך. וטעמא דמסתבר שאין הדלקתה גמר מצותה, ואינה [אלא][48] כדי להאיר בלילה. ואם היתה עששית דולקת והולכת אינו חייב לכבותה ולהדליקה כדאשכחן לענין נר חנוכה".
רבינו משולם ידע על קיומו של מנהג לא לברך על הדלקת נר שבת, ואף הביא לכך טעם. אין ההדלקה, לדעתו, עיקר המצווה שכן התכלית היא האור בלילה, ואילו בעת ההדלקה נעשית רק ההכנה למצוה. ובכלל אין מצוה להדליק אלא שיהיה נר דולק[49], אם כן בוודאי שאין ההדלקה מצוה, אלא עצם האורה.
רבינו תם האריך במילים חריפות להשיב על דבריו ולקעקע את המנהג שלא לברך. הוא דרש ממנו לסמוך על דעת רב עמרם גאון ושאר הגאונים ורבנן סבוראי שפסקו לברך. ולעצם הטענה שאין העשייה גמר מצוה ענה: "הא ליתא שגמר מצותה היא כנר חנוכה דלפרסומי ניסא היא, והכי נמי מדהוה[50] שלום ביתו דאין לו להקדים ולא לאחר". כשם שבנר חנוכה אין אומרים שההדלקה אינה גמר מצוה, כך גם בנר שבת, שתיקנו זמן מיוחד להדלקתהנ), יש לברך, ואנו מחשיבים זאת כגמר מצוה של שלום ביתו.[51]
לעצם המנהג כתב לו רבינו תם: "ולפי שהנשים מברכות בלחש וקולם לא ישמע, שכחת המנהג שגם אני לא שמעתי מימי, ופעמים שהיתי מדליק היתי שוכח לפי שאינה באנשים כבנשים". מדבריו נראה שלא היה מנהג ברור וידוע בזה, אפילו אצל גדולי הראשונים.
על מה שטען רבינו משולם שאין ההדלקה גמר המצוה, שהרי אין חובה להדליק נרות שבת אם יש כבר נר דולק בבית, ענה לו רבינו תם בתרתי: "ומה שכתבת שאם היתה עששית דולקת והולכת אינה מכבה ומדליקה, ומה בכך[52] הלא בכיסוי הדם אם נתכסה ברוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב, וכן בסוכה העומדת ועשויה ואינו יכול לחדש בה דבר אינו מברך אם יעשנה, ואם יחדש בה דבר ברכה הנוהגת בה[53]. ועוד שנשים שלנו מנהג בידם לכבות ולהדליק. ואני ראיתי בעיני ואשאלם ותאמרנה כן. ואם אינן נביאות בני נביאות הן".
רבינו תם נוכח שהמנהג היה לכבות ולהדליק את הנר הקיים לכבוד שבת. בדבריו המובאים בתוספות בשבת נראה כי בסופו של דבר זו גם הייתה דעתו למעשה[54] ואף הביא לכך ראיה: "ויש שרוצים לומר דאין לברך אהדלקת נר מדקרי ליה חובה כדאמרינן (חולין קה.) מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. ואומר רבינו תם דשיבוש הוא, דלא דמי למים אחרונים דלא הוי אלא להצלה בעלמא אבל הדלקת נר היא חובה של מצות עונג שבת, וכמה חובות הן דטעונין ברכה.
ומה שאומר טעם אחר שלא לברך משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא היה צריך לכבותה ולחזור ולהדליקה ולא להדליק אחרת, אין נראה דהא גבי כיסוי הדם (שם פז.) אם כסהו הרוח פטור מלכסותו, אפילו הכי כשמכסה צריך לברך. וכן נולד מהול איכא למ"ד דאין צריך להטיף ממנו דם ברית, וכשמל תניא בשילהי פרק ר' אליעזר דמילה (לקמן דף קלז:) המל אומר כו'. ובסדר רב עמרם יש המדליק נר בשבת מברך אשר קדשנו כו'. ועוד נראה לרבינו תם שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק כדאמר ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר (לעיל דף כג:)".
אפשר שדברינו לעיל מתאימים לשיטת רבינו משולם, שכן לדברינו אין ראיה שרבא חייב את הדלקת הנר בבית, אלא רק לסעוד לאורו. ואף שחובה להדליק בערב שבת נר לצורך הסעודה, הרי שאם יש כבר נר דולק אין צריך להדליק נר אחר או לכבותו ולהדליקו מחדש, שהעיקר הוא שיהיה מקום הסעודה מואר, ואין זה תקנה על האדם אלא על המקום. על חובה כזאת מובן שלא תקנו ברכה. לעומת זאת, נר חנוכה מיועד לפירסומי ניסא כל זמן הדלקתו ולכן מברכים עליו.
אך רבינו תם התייחס לחובת הדלקת הנר כחובה בפני עצמה החלה על האדם משום כבוד ועונג שבת[55] ושלום בית, על חובה כזאת יש לברך [ואילו הדלקת הנר במקום הסעודה היא חובה נוספת].
מחלוקת זו הובאה ברבים מספרי הראשונים, שהביאוה כל אחד בסגנונו[56]. למעשה, פשט המנהג כרבינו תם כפי שהביא האורחות חיים (דין הדלקת הנר בערב שבת אות א'): "כתב הר"י מקורביל ז"ל, יש חכמים שמצוים לברך, ויש מצוים שלא לברך משום דחובה היא משום שלום ביתו פירוש שלא יכשל בעץ או באבן או בשום דבר. ונוכל לומר שמה שאמרו ז"ל שאין מברכין על דבר שהיא חובה, הני מילי בדבר שהיא חובת הגוף לשמרו מנזק כגון מים אחרונים, אבל חובת אסור והיתר כגון זו שהוא חובה משום עונג שבת ודאי מברכין. ונהגו לברך על פי רבינו תם ז"ל".
מדבריו נראה שלדעת הפוטרים מברכה כל חובת ההדלקה היא בשביל למנוע סכנות, ועל סוג חובה כזה לא תקנו ברכה. יתכן גם שלזה התכוונו רבינו תם (במכתבו הראשון סימן מ"ה עיין שם) ותוספות, שחילקו בין מים אחרונים לחובת הדלקת נר שבת.
אכן, נראה כי אף שיתכן שחלק מהפוטרים מברכה השתמשו בטעם זה[57], טעם זה אינו מתאים לפי דברינו, שכן הצענו שעל עניין השלום בית לא חייבו כלל ברכה אלא רק במקום הסעודה, ולפיכך יש לברך על הדלקת הנר במקום הסעודה משום כבוד ועונג, אלא שמטעם אחר פטר רבינו משולם.
רבינו משולם עצמו, במכתבו לרבינו תם, הביא סיבות אחרות לפטור מברכה[58]. ולהבנתינו דעתו היתה שעיקר הדלקת הנר היא לצורך הסעודה ולכן אין גמר מצותה מיד אלא בשעת הסעודה בלילה. ועוד סובר הוא שהעיקר הוא לאכול לאור הנר, ולא להדליק נר במקום הסעודה, לפיכך סבר שאין לברך. סיוע להבנתינו את דעת רבינו משולם נמצא בציטוט של דבריו בהגהת המרדכי (שהובאה לעיל בהערה): "רבינו משולם לא היה מברך על הדלקת הנר... ונר שבת אין גמר עשייתה אלא בשעת אכילה".
♦
על כל פנים, להלכה נמצא כי הדלקת הנר במקום הסעודה היא חובה אליבא דכולי עלמא (אלא שיש שלא בירכו עליה), ואילו הדלקת הנר בבית, שלא במקום האכילה, משום כבוד עונג ושלום בית שנויה במחלוקת (לרוב הראשונים יש חובה בשניהם, ויש ראשונים, ובכללם הרמב"ם שלא חילקו כלל ביניהם). למעשה, נפסק כדעת המחייבים את נר השבת בברכה גם על הדלקה בבית, אם לא הדליקו במקום הסעודה, אך עדיף לברך על הנר שבמקום הסעודה, והוא עיקר המצוה.
♦ ♦ ♦