הוצאת חפצים ע"י היוצא בהיתר חוץ לתחום
מה מותר לטלטל עם היולדת * איסור תחומין בנסיעה לבי"ח מרוחק * השימוש בנהג נכרי * ישוב דעת היולדת מפני הכשרות והצניעות * האם לחשוש לחילול שבת מיותר של יהודים
מה מותר לטלטל עם היולדת
הוצאת היולדת מחוץ לתחום מותרת משום פיקו"נ, ומותר לטלטל עמה ברה"ר ומחוץ לתחום את מה שנצרך ללידה [מסמכים], ומזון שסביר שתצטרך לו [מאחר וקשה לקבל מזון בבתי החולים שלא בשעת הארוחות. אמנם, האג"מ (או"ח ה' כ"ו) ביאר שמה שהתירו ליוצאים לעדות החודש לקחת מזונות הוא רק מפני החשש הרחוק של פיקו"נ במניעת מזונות לזמן ארוך, ולכן כתב שאין להתיר ליוצאים לפיקו"נ להוציא עמם מזונות - אם הולכים רק לזמן שהוא קצר מהזמן שבין אכילה לאכילה, שאז צריכים לאכול לפני היציאה, ולא יהיה חשש שיסתכנו], וכן מותר לקחת מה שנצרך כדי שהנסיעה תתבצע ללא עיכוב [כסף למונית, ג'ק להחלפת גלגל].אמנם, אסור לקחת את מה שלא מועיל להצלתה, ולכן לא תוכל ליטול עמה בשבת מזון שאינו נצרך לפיקו"נ, ספר תהילים ובגדים להחלפה מחמת איסור טלטול ברה"ר וכרמלית. אכן, יש להעיר שאם הנסיעה בהולה אין להתעכב כדי להוציא מהרכב חפצים מיותרים.
♦
איסור תחומין כשמותר לטלטל
איסור תחומין [ביציאת בני האדם וכליהם מחוץ למרחק 1140 או 920 מטרים ממקום השביתה, לפי השיטות השונות בעניין קביעת שיעורי האורך של תורה] קיים גם כשאין איסור טלטול, כגון ביו"ט, בהוצאת בגדים בדרך לבישה, ובמקום המוקף מחיצות כדין [כגון שתחום הבעלים כלה באמצע מקום המוקף כדין] (מ"ב שצ"ז ז', שע"צ שצ"ז ד').♦
תחומין בחפצי היוצאים להציל
כשעשו את היוצאים לפיקו"נ כאנשי העיר החדשה[2], מסתבר שגם נתנו תחום חדש לחפצים שהוציאו עמם לצורך הפיקו"נ, אם כי אין הדבר מפורש בש"ס להיתר, כי היתר זה מפורש רק לגבי תחום האנשים ולא לגבי חפציהם. אין להוכיח היתר לגבי החפצים ממה שמצאנו שאנשי המלחמה מותרים לחזור בכלי זינן למקומם, כי שם הוא היתר מקומי של 'התירו סופן משום תחילתן' ליוצאים למלחמה, כדי שלא יתָפסו על ידי האויבים ללא כלי זיין. ואין היתר זה מלמד על כל היוצאים לצורך פיקו"נ[3], אלא היא מקבילה לסברא של 'א"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבא', שנאמרה כדי שלא ימָנעו בעתיד מלהציל. יש שהסתפקו (שו"ת קנין תורה בהלכה ד' ל"ט, וכ"כ בארחות שבת ב' כ' הע' פ"ו) שמא הסברא של נמצאת מכשילן לעתיד לבא לא קיימת לגבי מי שממילא ילך, כגון היולדת עצמה ובעלה, ואולי גם לגבי רופא המקבל משכורת, ובודאי שאין לומר סברא זו כדי להתיר נטילת מזון כשר עבור היולדת, והגרשז"א (מנחת שלמה א' ח') נשאר בצ"ע על ספק זה.♦
האם חפצי היוצא לפיקו"נ נגררים אחריו
הסברא להתיר ליולדת ליטול עמה חפצים מחוץ לתחום [באופן שאין איסור טלטול, כגון ביו"ט או בדרך מלבוש, או במקום המוקף מחיצות שלא שבת בהן] היא לומר שחפציה מקבלים את התחום שלה, וכשהיא יצאה בהיתר לתחוםחדש - גם חפציה נגררים אחריה לשם, אלא שלא מצאנו לזה ראיה, כאמור. יתר על כן, לפי סברה זו נאלץ לומר אחד משני דוחקים: או שחפציה התפצלו בשבת לשני תחומין: אלו שיצאו עמה - תחומם כתחומה, ואלו שנשארו - נשאר תחומם כשהיה, או שנדחוק שלאחר שתחומה של היולדת הוסט לעיר אחרת אסור יהיה לטלטל ד' אמות את חפציה שנשארו במקומה הראשון, כי הם כבר מחוץ לתחום בעליהם[4].בשו"ת מנחת שלמה (א' ט"ו) צידד לומר שתחום חפציה כתחום החדש שלה, שהרי לא מצאנו שהזהירו את מי שיצא מחוץ לתחום וכעת הוצרך לנקביו, ואת מי שמשלח את השעיר, ואת היוצא מחוץ לתחום מפני הסכנה [שהם נחשבים 'יוצא בהיתר'] – שהם חייבים לצמצם בבגדים שאינם נצרכים הרבה, כגון כיסוי ראש ועניבה, למרות שאם היו לובשים בגד שאיננו שלהם - היינו אומרים שיש בזה איסור תחומין. וגם סתימת מרן הח"ח בספרו מחנה ישראל (ל"א) מעידה שלא ראה בזה איסור [והסבר הדבר, מאחר ודייקו בלשון 'הבהמה והכלים כרגלי הבעלים' - אפשר שאיסורם תלוי בתחום הבעלים, וכשהוא יוצא בהיתר משום פקו"נ או משום כבוד הבריות - גם ממונו נגרר אחריו ושרי, ולכן לא הזהירו את היוצאים חוץ לתחום לפיקו"נ - שלא יקחו עמם את רכושם. וכ"ז בממונו, אך לא כשלובש בגד שאינו שלו], אלא שנשאר בצ"ע בהיתר זה. וכן הביא שהגאון יעקב (עירובין מ"ה:) הסתפק לאסור לטלטל ד' אמות את החפצים שנשארו בביתו של מי שהוציאוהו חוץ לתחום, ומובנת כוונתו שחפציו נגררים אחריו לחומרא לאסור את החפצים הנשארים במקומם, ולמד ממנו שה"ה גם להקל לטלטל עמה את חפציה כשיוצאת בהיתר. וכ"כ הגר"י נויבירט זצ"ל (במאמר 'בעיות המתגייס בשבת', תשכ"ז) להתיר למי שלוקחים אותו בשבת למלחמה ליטול עמו גם חפצים שאינם נצרכים לפיקו"נ, באותו תיק[5] שנמצאים בו החפצים הנצרכים לפיקו"נ[6].
♦
להפקיר את החפצים מע"ש
הדרך המובחרת כדי שלא יהיה איסור תחומין בהוצאת חפצי היולדת מחוץ לתחום היא רק להפקירם מע"ש, כך שלא יקָבע להם תחום, ולא לזכות בהם לאחר מכן, וגם זאת רק באופן שאין איסור טלטול, כגון ביו"ט או במלבוש בדרך לבישה.כתב האג"מ (או"ח ה' ל') שכשמפקיר ספרים כדי שיוכל לקחתם מחוץ לתחום כשיוצא לפיקו"נ - כשמגביהם ללמוד יכוון שלא לזכות בהם, ושגםלאחר השבת לא יחזור לזכות בהם אלא יפקירם לכל - כדי שלא יהיה ספק בכוונתו.
♦
תחומין בחפץ שבתנועה
מבואר בגמ' (עירובין מ"ו.) ש'נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם', וביאר רש"י 'כיון דניידי לא קנו שביתה ואפילו הן של יחיד אינן כרגליו', וביאור הדבר שתחום הדבר נקבע במקומו של החפץ, אך לחפץ הנמצא בתנועה עדיין אין מקום קבוע, ולכן יש מקום לומר שכל זמן שהחפץ היה בתנועה מאז כניסת השבת - לא נקבעה שביתתו. אשר על כן, יש מקום לומר שאם הנסיעה לפיקו"נ התחילה לפני שבת - כל זמן שהרכב לא נעצר - אין איסור תחומין. גם אם הרכב נעצר ברמזור אולי ניתן לחדש שעצירה ברמזור היא כעין 'לכתף', שכלפי איסור טלטול ברה"ר אינה נחשבת כהנחה כי היא חלק מההליכה, וה"נ לגבי תחומין יתכן שעדיין היא לא נחשבת כעצירה. אלא שעדיין ניתן לחלק שבנהרות המושכין - המים עצמם בתנועה, משא"כ החפצים שברכב אינם בתנועה, אלא הם מונחים ברכב שבתנועה. אכן, בעניין זה נחלקו רבותינו, שהרמב"ן והרשב"א (עירובין מ"ג.) כתבו שאפילו ספינה שבתוך י' לקרקע לא נקבעת לתחומין, מאחר והיא בתנועה, ויש לדמות ספינה המונעת מחמת המים למזון המונע מחמת הרכב, ואילו הרדב"ז (ד' פ"ז) כתב שיש לספינה תחומין מאחר והיא נחה ורק המים בתנועה, והכריע הבה"ל (ת"ד ד"ה ממקום) שצ"ע למעשה. ומסתבר שבשעה"ד של נסיעה ללידה יש להקל בזה.♦
תחומין לחפצים היוצאים בתוך רכב
עוד היה מקום לומר שמאחר והחפצים הם בתוך רכב, הנחשב כרשות היחיד - אינו דומה כל כך ליציאה מחוץ לתחום. אולם, מצאנו בתוס' (עירובין מ"ג. תוד"ה הלכה) שרשב"ם רצה להתיר ליכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום, וחזר בו משום שמא יפגעו בו ליסטים [ויצטרך להשאר בשטח בארבע אמותיו] או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות [כי הרי הקרון הוציאו מחוץ למקום ששבת בו בכניסת השבת], ולמדנו מכאן שכשהחפצים יוצאים מחוץ לרכב - נחשב שכעת הם מחוץ לתחומם, שהרי הם לא שבתו במחיצות השכונה שהגיעו אליה בשבת, אלא ברכב.♦
הוצאת חפצים אחרים אגב חפצי ההיתר
לגבי איסור טלטול ברה"ר ובכרמלית - פשוט שאת החפצים הנצרכים לפיקו"נ מותר לטלטל, ואסור לטלטל את מה שלא נצרך, וגם אסור לתת לנהג גוי לטלטל עבורו מה שאינו נצרך לפיקו"נ. אמנם, יש לדון האם ניתן לטלטל את החפצים המיותרים באותו תיק של החפצים הנצרכים. גם כאשר הנהג גוי אין להתיר את טלטול החפצים שאינם נצרכים לפיקו"נ מרשות לרשות ואת הוצאתם מחוץ לתחום מאחר ואסור אפילו לתת לגוי חפץ של הגוי באופן שיֵיראה כאילו הגוי מוציא את החפץ בשליחותו של היהודי (רא"ש שבת א' א'), וא"כ כל שכן שאסור לתת לו חפצים של היהודי כדי שיוציאם עבורו. אמנם, לדברי הגר"י נויבירט דלעיל - ניתן לתת לנכרי באופן שיטלטל אותם יחד עם חפצי ההיתר. אכן, יש לעיין בזה מאחר וכדי להתיר לצרף חפצים שאינם נצרכים לפיקו"נ עם החפצים המותרים בטלטול חייבים לומר שמותר ריבוי בשיעורין ע"י נכרי., ובפשטות אף שיש קולא מסויימת בריבוי בשיעורין ע"י נכרי, אך נראה שבנדו"ד אינו בכלל הקולא שבריבוי בשיעורין (פרק זה נכתב עפ"י מאמרו של הרב נ. בן יעקב שליט"א 'ריבוי בשיעורין', ירחון האוצר כ, עמ' ר"צ, ובסיועו):בספר מחנה ישראל (למרן הח"ח פרק ל"א בהגהה) חידש שחייל שנצרך להוציא נשק בשבת מותר להוציא עמו באותה הוצאה גם תפילין ושאר דברים שנצרכים לו, מטעם היתר ריבוי בשיעורים, המבואר בראשונים. עיקר ההיתר מתבסס על הסוגיא (ביצה י"ז.) 'ממלאה אשה כל הקדירה בשר' - שמשמע שיחד עם מלאכת ההיתר לצורך יו"ט - מותר להוסיף באותה קדירה גם לצורך חול. לדעת הר"ן (ביצה ט': 'כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו, ומיתסר מדאורייתא') ריבוי בשיעורין ע"י ישראל אסור מדאורייתא, אך דוקא במקום שדחויה, כגון במה שהקוצץ גרוגרות לצורך חולה שיש בו סכנה - אסור לקצוץ גרוגרת מיותרת (שכל שאמרו במנחות ס"ד. שעדיף לקצוץ שלש גרוגרות בענף אחד משתים בשני ענפים - הוא רק כי הן שתי קצירות, אבל אם היו בענף אחד - היה אסור לקצוץ את השלש כשנצרך רק לשתים). משא"כ במקום שהמלאכה מותרת, כגון כשמבשל ליו"ט. אמנם, לדעת הרשב"א (ביצה י"ז.) ותוס' (מנחות ס"ד. ד"ה שתים) - אף במקום דחויה התירו, וגזרו רק בשבת שהיא בסקילה, ולא ביו"ט שהוא בלאו.
על סמך שיטה זו התיר במחנה ישראל ליטול את התפילין עם הנשק במקום פסידא [ואף להר"ן שריבוי בשיעורין הוא איסור תורה - הרי אין לנו רה"ר דאורייתא]. גם באור שמח (שבת י"ח) מצאנו היתר ריבוי בשיעורים בהוצאה ('באיגרת דנושא הרבה איגרות לבי דואר מבני כל העיר, ובלאו איגרת דידיה נושא איגרות דעלמא, שדרך מלאכה זו לעשות על ידי שליח לצורך אנשים הרבה - שנושא האגרות בכיס אחד או בדלוסקמא אחת ואין דרך מלאכה זו להיעשות רק על ידי רבוי הוצאה - שרו בית שמאי ליתן לעו"ג בערב שבת היכא שקצץ, ולא גזרו'), וגם בשו"ע הרב (רמ"ז) כתב שצירוף מכתבים לדוור הנכרי שמוליך ממילא מכתבים - הוא נידון של ריבוי בשיעורין [אלא שאסר לצרפם], ועל פיהם הלכו אחרונים רבים. לפי דעות אלו, יולדת המטלטלת לצורך פיקוח נפש מותרת [בצירוף איזה קולא, כדי להתיר את האיסור דרבנן] לטלטל שאר דברים שאינם לצורך פיקו"נ - כל שהיא מטלטלת אותם באותה הוצאה, כגון שאם היא הולכת ברגל - צריכה לאחוז בידה את כל מה שמוציאה [המחנה ישראל שם הסתפק האם המטלטל את חפצי ההיתר ביד אחת ואת החפצים המיותרים ביד האחרת - נחשב כמלאכה אחת או לאו, ונשאר בצ"ע. ולפ"ז, צריך להחמיר שתטלטל את החפצים שאינם לפיקו"נ באותה יד שהיא מוציאה בה את החפצים הנצרכים לפיקו"נ], או שכל החפצים יהיו באותו תיק, וק"ו שיהא מותר להוציא את חפציה ע"י נכרי, עם החפצים הנצרכים לפיקו"נ.
אמנם, יש להקשות על עיקר היתר זה. אמנם, היתר ריבוי בשיעורין נאמר בגמ' לגבי מלאכת יו"ט, אך מצאנו באחרונים רבים שהעתיקוהו גם לגבי איסורים אחרים, כגון ריבית, אמירה לנכרי, טומאת מת לכהן, גילוח פאת הראש, בישול בשר בחלב, ואכילת איסור[7]. ויש להקשות כיצד למדו מכאן לגבי איסורים נוספים, שהרי: א. לכאורה לא הותר ריבוי בשיעורים אלא רק במקום שעיקר המעשה הוא היתר [אפילו שהותר רק בדחויה, כדעת הרשב"א] - אך לדבר שעיקרו אסור אי אפשר להוסיף בשיעור, כי אם העיקר הוא אסור כיצד ההרחבה שלו תהיה מותרת (הר"ן ביצה ט': 'כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו, ומיתסר מדאורייתא'). לפיכך, לא ניתן לומר שאם עשה הרבה בשיעור האיסור - יתחייב רק על השיעור הקטן ולא על התוספת.
ב. אף במקום שיש היתר בפעולתו, אי אפשר להוסיף עליו אלא בדבר הדומה לו כי גם התוספת צ"ל ראויה להיות העיקר, כעין דוגמת הגמ' שמותר להוסיף בשר שאינו נצרך ליו"ט בעת בישול או מליחת הבשר הנצרך - ששם ריבוי השיעור הוא בבשר עצמו, וכל חתיכה ראויה לו לאכילת היו"ט [ולכאורה ה"ה מאכל אחר הראוי להחליף את אכילת הבשר, אם לא החליט בדעתו לאכול בשר], ולא מבורר במלאכתו מהו העיקר ומה היא התוספת. ומאידך, אכן אסרו לאפות ביו"ט עיסה שחציה של ישראל וחציה של נכרי [כשהחצי של הנכרי לא ראוי לישראל]. סברא זו מובאת בכמה אחרונים, אם כי אין לה מקור ברור, אלא שבדומה לה מצאנו בפסקי הרי"ד (ביצה י"א:) על מה שאמר שמואל אמר 'מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת' [ובדברי רש"י יש משמעות שהוא תלוי בהיתר ריבוי בשיעורים, וכן הרמב"ם צירפם לדין אחד, וכ"כ הב"ח בשיטת הרמב"ם], ובפסקי הרי"ד שם כתב 'אף על פי שהוא מולח לצורך חול - כיון שכל החתיכות הן יחד ועדיין לא בירר אי זו יאכל - כל חתיכה וחתיכה היא ראויה לו ואחרי כן יברור אי זו שירצה, והשאר יניח'. מנידון זה למד האג"מ (או"ח ה' ל"ה) להתיר להוציא ביו"ט חפיסת סיגריות שיש בה גם סיגריות שאיננו מתכנן לעשן ביו"ט - כי כל אחת מהסיגריות היא ראויה לו, ושאר הסיגריות הן ריבוי על הנצרכות לו, אך אסר להוציא ביו"ט צרור מפתחות שיש בו גם מפתחות שאינם נצרכים לו. ניתן להסיק מכאן שלהלכה אין להוציא את התפילין עם הנשק הנצרך לפיקו"נ - כי הרי התפילין אינם ריבוי בשיעור הנשק, ואינם מועילים לו כנשק. ובדומה לכך, אין ללמוד מכאן להתיר לתת לנכרי להוציא אגרת של ישראל עם האגרת שהנכרי מוציא לצרכו, וכן אין מתירים לכבס את בגדי הגדול בחוה"מ אגב בגדי הקטן. וכדברים הללו כתבו האחרונים להגביל את היתר ריבוי בשיעורין דוקא כשהתוספת היא ראויה כמו העיקר[8].
במחנה ישראל כתב שאפשר שאין איסור לחייל לשאת את חפציו האישיים עם החפצים שהוא אנוס לשאתם, ושישתדל בכל היכולת לשאתם ע"י נכרי או על העגלות. ולגבי נשיאת מעותיו והתפילין - כתב שיתפרם בבגדו מע"ש, ואם אינו יכול לתופרם - במקום הדחק ישאם עם חפצי ההיתר, בהסתמך על הרשב"א, ובפרט למאי דקי"ל שאין רה"ר בזה"ז, כפי פסק הרמ"א שהתיר למי שבורח מהגוי להוציא את כספו כשהוא תפור בבגדו. וקשה להחמיר בזה אפילו לדעת הר"ן, שהרי אין לנו רה"ר בזה"ז.
אמנם, כל זה במקום דחק ופסידא, וברה"ר שאינן גמורות, אך אינני רואה את פתח ההיתר לסמוך ולטלטל חפצים שאין בהם הפסד ודחק, כגון ספר תהילים, מזון עודף, טישיו, בושם, תפילין [שאין חשש שיפסדו אם ישארו בביתו, ויוכל להניח תפילין שאולות], וכל כיו"ב, ובפרט שקשה להכריע שהדרכים הבין עירוניות שלנו אינן רה"ר גמורה - שהרי הן דרכים רחבות ופתוחות לכולם, ובפרט לדעת הרמב"ן הסובר שבכביש בין עירוני גם רש"י יודה שאין צורך בס' ריבוא כדי להחשב רה"ר [אא"כ סומכים על מה שחידשתי במאמר אחר לסמוך על מחיצות הגבול המדיני כביטול לרה"ר הנמצאת ביניהן].
עם זאת, עדיין ניתן להוסיף סברא להיתר שעליה הסתמך הגר"י נויבירט זצ"ל (במאמרו 'תחומין ביוצא להציל', תשכ"ז) להתיר לחיילים לשאת את חפציהם האישיים עם החפצים הנצרכים לפיקו"נ - שמאחר והם מניחים את החפצים ברכב שחלקו מעל י' טפחים מהקרקע, הרי שמבואר ברמב"ם (שבת י"ד י"ט) שפטורים על הוצאתו. ואף שעדיין יש בזה איסור דרבנן אך יתכן שכל האיסור דרבנן הוא על הוצאת הכלי עצמו שחלקו בתוך י' לקרקע, אך בהוצאת החפצים שבתוך הרכב, שמעולם לא נראו כיוצאים מרה"י - אין אפילו איסור דרבנן (שמעתי מהגרז"מ קורן שליט"א, בביאור היתרו של הרב נויבירט זצ"ל, ראה בהע' ד׳).
אשר על כן, באופנים הרגילים שנושאים עמם חפצים הנצרכים לפיקו"נ - ראוי להמנע מלשאת יחד עמם גם חפצים שונים שאינם נצרכים לפיקו"נ, כי תנאי בסיסי בהיתר ריבוי בשיעורין הוא שהריבוי יוכל לשמש במקום העיקר, כך עכ"פ לפי עיקר מסקנתנו, וכ"ה בפסקי הרי"ד, אלא שאחרונים רבים דנו להקל בזה! אמנם, אם כל מה שמרבים הוא רק חפצים הראויים לשמש במקום העיקר, והריבוי בשיעורין הוא רק מחמת הגדלת הכמות יותר ממה שנצרך לפיקו"נ, אך לא מחמת חפצים אחרים - כאן יש לדון שיהא מותר להרבות בהוצאה זו באותה הוצאה עם חפצי ההיתר [כגון כשהכל מונח באותו תיק], ובפרט אם נושאים אותם ברכב שחלקו מעל י' טפחים מהקרקע, אך עדיין צ"ע אם לסמוך על כך שלא במקום הפסד, וצ"ע.
בהתאם לזה: אם מוציאים ביו"ט מזון הנצרך לפיקו"נ - יכולים להוציא מזון נוסף באותה טירחה, אך לא יוכלו להוציא בושם. וכן, כשמוציא כסף הנצרך למונית - לא חייב לדקדק בסכום המדוייק, כי כל הכסף ראוי לשימוש לפיקו"נ [אמנם, לאחר שישלם למונית הכסף כבר יחשב כמוקצה]. אולם, כשמוציאים את המסמכים הנצרכים לפיקו"נ - לא יוכלו להוציא עמם ספר תהילים. בדומה לכך, כשמוציאים עבור היולדת בגד חם - לא יוכלו לצרף לו טלית ותפילין, שהרי הם אינם ראויים ליולדת.
ועדיין צ"ע בכל זאת, שהרי בהוצאה בשבת הרי גם הוצאת העיקר היא הוצאת איסור, אלא שהיא נדחית מפני פיקו"נ, והרי מוכח מהגמ' שכשצריך לתלוש שתי גרוגרות לצורך חולה - אסור לתלוש שלש גרוגרות, ע"כ שתלישה לצורך פיקו"נ לא נחשבת 'היתר' המתיר לרבות עליו [כמו בישול ביו"ט], ולפ"ז בשבת לא תוכל לקחת עמה מזון וביגוד עודף, אף שנוטלת עמה את המזון והביגוד הנצרכים לה, וכ"ש שלא תוכל להוציא עמה ספר תהילים, בושם, וכל כיו"ב, שכלל לא מרבים את העיקר המותר. אמנם, הח"ח במחנה ישראל הסתמך על כך גם בהוצאה בשבת, ועל כן מוכרחים לומר שהוא סבר שמותר להרבות בשיעורין אף כשהבסיס הוא מעשה אסור [ודלא כהר"ן האוסר], או שסבר שמה שנעשה לפיקו"נ נחשב כמעשה מותר [וצ"ע ממה שלא הותר להרבות על הגרוגרות הנצרכות לפיקו"נ], או שסמך על רש"י שבטירחא אחת מותר הכל [כפי שיתבאר בסמוך], וצ"ע.
האחרונים שדנו לגבי ריבוי שיעורין באופנים שונים, יתכן שהסתמכו על פשטות לשון רש"י (ביצה י"ז.) 'ממלאה אשה כו' - דבחד טרחא סגי, וכן בנחתום לגבי מלוי', וכן (ביצה י"א:) 'בבת אחת - דחד טירחא לכולהו' - שמשמע שעיקר היתר ריבוי בשיעורין איננו מפני הרחבת השיעור, אלא מפני שהדבר נעשה במעשה אחד ובטירחא אחת, ויתכן שמכאן למדו להתיר לשאת חפצים שאינם נצרכים לפיקו"נ עם החפצים הנצרכים לפיקו"נ. אמנם, לאור הסברא המבוארת בכמה אחרונים, וגם רמוזה בפסקי הרי"ד (ביצה י"א:) שהיתר ריבוי בשיעורין מותנה במה שכל חתיכה תהא ראויה לו לצורך יו"ט[9] - הרי שלא יוכלו להוציא ביו"ט חפצים שאינם תחליף למין שמוציאים בהיתר. ולפ"ז, יש לבאר שגם כוונת רש"י 'טירחא אחת' איננה שדי בתנאי זה כדי להתיר להוציא ככל העולה על רוחם עם חפצי ההיתר, אלא הוא רק תוספת תנאי: שאף כשמותר להרבות בשיעור - הוא רק כשיעשה זאת בטירחא אחת ולא בשתי טירחות - שאז הוא כשני מעשים, וצ"ע.
אמנם, כשהעושה את הריבוי בשיעורין הוא נכרי - מבואר בר"ן (ביצה ט':) שאף שריבוי בשיעורין ע"י ישראל אסור מדאורייתא (לשיטתו) - אך ריבוי בשיעורין במלאכת נכרי הוא קל יותר [שהרי התירו (עירובין ס"ח.) לחמם מים למילת התינוק כשנשפכו - כשהנכרי יחמם אותם אגב חימום המים הנצרכים לאמו החולה (שהחימום עבורה מותר ע"י נכרי). יש לבאר את הקולא שבריבוי בשיעורין ע"י נכרי, שהאיסור באמירה לנכרי איננו מחמת שהדבר נחשב כעשייה של ישראל, אלא רק כאמירה כללית הגורמת לתוצאה, ובאמת בזה התוצאה אינה נמדדת בכל שיעור כאיסור חמור כאילו היה עושה כן הישראל (ובזה מתיישבת קושיית רעק"א)]. אכן, כל זה הוא רק באופן שמוציא דבר הראוי לשמש כעיקר המותר, כמ"ש לעיל, דאל"ה איננו בכלל ההיתר של ריבוי בשיעורין, שהוא מותנה בהיות הדבר ראוי לשמש כעיקר[10].
♦
כמה נידונים הקשורים לנסיעה ללידה בשבת
שמעתי שמועה בשם אדם גדול שהורה לאדם אחד - שלא יסע עם אשתו היולדת לבי"ח החילוני שבעירו אלא שיזמין נהג גוי ויסע עמו לבי"ח חרדי בעיר אחרת, כדי שלא להכשיל את צוות ביה"ח החילוני בחילול שבת, ולצורך רגיעת היולדת שמעדיפה להיות במקום כשר וצנוע יותר, ושגם יתן לנהג חפצים כדי שיקחם עם היולדת. ולענ"ד לא יפה הורה מכמה טעמים:♦
א. האם מותר להשתמש בנכרי לצורך פיקו"נ
רוב הראשונים סוברים שאין להשתמש אפילו בגוי מזומן המצוי בפנינו לצורך פיקו"נ כשהזמן בהול - כשאפשר לעשות ע"י ישראלים גדולים, מפני שיש לחוש שהגוי יתרשל בדבר או מפני שיש לחוש שיטעו הרואים שבקושי התירו לחלל את השבת במקום פיקו"נ ויבואו לחזר אחר גוי כשלא יהיה מזומן ויסתכן החולה, וכן פסק בשו"ע, וכן הסכמת הפוסקים[11]. אמנם, יש ראשונים שהעדיפו לעשות ע"י גוי מזומן כשאין חשש עיכוב, אך גם לשיטתם אין לחזר אחריו כשאינו מזומן בפנינו, וכ"פ הרמ"א. ומ"מ לדברי שניהם אין לחזר אחר גוי רק כדי למעט בחילול שבת, וממילא לא יפה הורה שיזמינו גוי לנסיעה זו [ודלא כספר תורת היולדת], אלא היה צריך להורות שיקראו לתחנת מוניות של יהודים, שהם יותר מזומנים מאשר הגוי שהוא אדם פרטי ומסתבר שלא יבוא מיד [ואין לו לבקש שישלחו דוקא נהג גוי, כי זה אינו בכלל 'מזומן כאן' וגם עלול לגרום לעיכוב נוסף, ומ"מ אין לו לחוש למה שהמונית תחזור למקומה באיסור, שהרי גם בלעדיו היא מחללת שבת] (כך ההוראה ששמעתי מפוסק חשוב). וגם עדיף שיזמין אמבולנס, ויש יתרון לאמבולנס כי הוא גם יוכל לטפל בלידה יותר מאשר נהג מונית, והרי המצוי אצל הוראה יודע שהנשים ממתינות בבית יותר מהנדרש כדי למנוע נסיעה בשבת, וגורמות שלידות בבית ובאמבולנס שכיחות יותר בשבת מביום חול. ולכן עדיף שהיולדת תהיה באמבולנס מאשר במונית, וגם מפני שפעילות אמבולנס בשבת אינה מרידה בה', משא"כ במונית המחללת שבת.♦
ב. האם משנה כוונת נהג המונית
מה שחשש שנהג מונית יהודי נחשב כמחלל שבת כי כוונתו רק לריווח ממון ולא להצלה - אינו טעם הגון, מאחר והוראה רווחת היא שהולכים אחר המעשה בפועל ולא אחר המחשבה, ולכן בחשש פיקו"נ נוהגים להתיר לקרוא גם למונית הנהוגה על ידי נהג שאינו מתכוון להצלת נפשות, ונסיעה זו אינה נחשבת עבורו לחילול שבת, כי סוף סוף המציאות היא שמציל נפשות. ובודאי שמועיל ליידע אותו שהנסיעה היא לפיקו"נ, ובכך לא רק מעשיו יהיו בהיתר אלא גם כוונתו. גם מה שהנהג שב למקומו באיסור אינו עניינה של היולדת, כי הוא מחלל את השבת בכל אופן[12].♦
ג. הטלטול עם הנהג הנכרי
לענ"ד לא יפה הורה במה שהתיר לקחת עמהם חפצים בשבת, שהרי הגוי מוציא את החפצים עבורם לכבישים בין עירוניים שקרובים להחשב רה"ר, ויש לחוש בזה לאיסור טלטול ולאיסור תחומין. ופשוט שמה שהתירו לעשות את צרכי החולה על ידי גוי אמור רק בצרכי רפואתו ולא בהוצאת בגדיו ומזונו, שאינם כל כך נצרכים. ואף שאם החפצים כעת נמצאים במקום המוקף מחיצות כדין - אין לנו לאסור לטלטל את החפצים, אולם אין להורות לעשות כן לכתחילה. אמנם, יש יותר מקום להתיר ע"י נכרי טלטול חפצים מיותרים שמטלטלים אותם עם חפצי ההיתר, וצ"ע, וראה לעיל (תחת הכותרת 'הוצאת חפצים אחרים אגב חפצי ההיתר').♦
ד. ישוב דעת היולדת מפני הכשרות והצניעות
מה שצירף טעם של ישוב דעת היולדת מפני הכשרות הצניעות וכיו"ב - אינו נראה, מאחר וההיתר לחלל שבת לצורך ישוב דעת היולדת נאמר בגמרא רק לגבי מקרה שהיא עלולה להסתכן מחמת הפחד שמא אין עושין יפה את מה שהיא צריכה, ופאניקה זו עלולה לגרום לה סכנה. לעומת זאת, ישוב דעתה מפני חסרון יחס חם וכשרות - אינו בכלל ההיתר, כי אלו אינם אמורים לגרום לה לפאניקה. ואף שהאשה אומרת שרק בכך דעתה תתיישב - אולם אנו יודעים שעם ריבוי לידותיה, וכ"ש כשהזמן יהיה לחוץ – היא כבר תסתפק בבי"ח קרוב שגם שם תנאי הלידה משופרים לעין ערוך ממה שהיה נהוג בימי קדם, וכל השתדלות שאינה סבירה ודאי אינה בכלל היתר דיתובי דעתא. לאור זאת, יש מקום לומר שאין להתיר לתומכת לידה לחלל שבת, כי לא סביר שיש חשש שהאשה תסתכן מפאניקה מפני שהתומכת לידה לא נמצאת, אך הכל לפי העניין[13]. וכמובן, שהכוונה היא כשליולדת כבר יש מלווה שדואג לצרכיה והתומכת נצרכת רק להקלה על הלידה. זאת, מפני שההיתר של מלווה להתלוות אליה בשבת הוא כדי לוודא שעושים לה את כל צרכיה, אך לא מחמת 'יתובי דעתא', אלא כחלק מהיתר פיקו"נ הרגיל.♦
ה. האם לחשוש לחילול שבת מיותר של יהודים
מה שחשש לחילול השבת המיותר של יהודים גם אינו סיבה להורות ליולדת עצמה לחלל שבת ביציאה מחוץ לתחום ובטלטול חפצים ברה"ר - שהוא חילול שבת שאינו נצרך לצורך ההצלה כאשר יש בי"ח בעירם. החשש שיהודים יחללו שבת שלא לצורך לא מתיר ליולדת לחלל שבת בעצמה ביציאה מחוץ לתחום ובטלטול במקומות שאסור לטלטל בהם, ובפרט שבבתי חולים רבים מזומנים ממילא אנשי צוות גוים - כך שאם יהודי מומר יבחר לחלל שבת בעצמו - אין זה מענינה של היולדת[14].♦ ♦ ♦