בגדר מנהג "שלום זכר"
ננסה לברר נקודה אחת בקשר למנהג "שלום זכר", והיא עד כמה עניין האכילה משמעותי בו, ואף שמדובר במנהג, וממילא חשוב לדעת מה נהוג בפועל, עכ"פ יש מקום לבירור הנובע ממקורותיו.למדנו בבבא קמא (פ' ע"א): "רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן", לגבי שבוע הבן פירש רש"י שמדובר בברית מילה, וכתבו בתוספות על ישוע הבן: "פ"ה פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ"מ אין שייך לשון ישועה ור"ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה". וכוונתם באומרם שהיו רגילין וכו' להסביר מה הדבר שלשמו הגיעו האמוראים, וע"כ שהיו עושין סעודה, ובפשטות משמע שמדובר בסעודת הודיה על היוושעות הולד, ונהגו לקרוא לבית באותו יום על שם אותה סעודה, אולם לא התבאר כאן האם מדובר במנהג בעל תוקף של סעודת מצוה וכדומה.
והנה בספר הערוך (ערך שבע) כתב וז"ל: "בב"ק... ישוע הבן פירוש יום הולדת הבן, כדכתיב והמליטה זכר, ישוע והמלטה חד הוא, והיה מנהגם להיכנס לכבד אבי הבן בבשורת בן זכר זה פירש ר"ח" עכ"ל, משמע שנכנסו לכבד או לשמוח עם אבי הבן על הולדת בן זכר, ומה הוא פשר השם ישוע הבן? זה היה הכינוי לאותה התכנסות והיא נקראה על שם שהוולד נושע, אולם תוכנה של ההתכנסות לא היה של ישועת הלידה. בעלי תמר (כתובות פרק א) הביא שאכן מנהג קדום זה נזכר כבר בירמיה (כ, טו): "ארור האיש אשר בשר את אבי לאמור ילד לך בן זכר שמח שמחהו"[2], וברד"ק שם: "שמחהו באמת שמחהו כשאמר לו כי בן זכר נולד לו כי בני אדם שמחים לבן זכר ודואגים על הנקבה".
בתרומת הדשן (רס"ט) כתב על דברי התוס': "ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא לרש"י כדאית ליה ולפר"ח כדאית לי' מדאיקלע רב להתם דהא אמרינן חולין צה ע"ב דרב לא הוי מתהני מסעודת הרשות, והיה רוצה לומר דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפר"ח וקבעה בלילי שבת בשעת שהכל מצויין בבתיהם". וכתב בעלי תמר שעיקר חסר מן הספר שטעם הכניסה הוא לכבדו בבשורת בן זכר[3]. אולם, אפשר שהיה ברור לתרוה"ד שתוכן ההתכנסות הוא הודאה על היוושעות הולד, מתוך שמה - ישוע הבן, ואכן צ"ב מדוע לא עושים כן לבת, ואולי י"ל שחזי לאיצטרופי לדברים האמורים בירמיה, ולכן נהגו רק על בן ועדיין צ"ב. עכ"פ לא ברור שיש כאן עיקר חסר מן הספר. כך נראה גם מהפרי מגדים (משבצות זהב או"ח תמד, ט) שהביא את דברי תרוה"ד וכתב: "ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת לאחר צאת הכוכבים והקהל התפללו ערבית בלילה, י"ל דקורין לזכר בליל זה, לא בליל שלפני המילה, דמשמע התם שנושע מבטן אמו, וקרוב ללידה עושין בשבת שהכל מצוין בבתיהם ועושין בליל שבת הסמוך ללידה, וא"כ משמע שבת שניה הסמוך למילה לא הוה מצוה, יע"ש". ואף שצ"ב מנין לו ומדוע שבשבת אחר כך לא תהיה סעודת מצווה, אבל משמע שהדבר קשור לשמחת על היוושעותו ממעי אימו, שהיתה באותו ליל שבת, ומשום מה, מאוחר יותר אין זו אותה שמחה.
מקור נוסף למנהג מצוי באורחות חיים (הלכות מילה): "ונהגו בכל מקומותינו שמי שמל את בנו או מכניס בנו או בתו לחופה שמשלים עם כל שונאיו וקורא אותן לאכול ולשמוח עמו כדי שיברכוהו ולא יקללוהו וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת"[4].
♦
האם הסעודה היא עיקר המנהג
בהסבר דעת התרוה"ד כתב היש"ש (ב"ק פ"ז ל"ז): "אלא נראה, כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה. אלא כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן, לפרסם המצוה. ולפירוש ר"ת לפרסם הנס, שנמלט הזכר והאשה. ועל כן כתב חכם אחד, ומהרא"י הביא בספרו (ת"ה ח"א) סימן רס"ט וז"ל, דמה שאנו נוהגין עכשיו, לאחר שנולד הזכר נכנסים לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה, דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפי' ר"ת, וקבעו בלילי שבת, בשעת שהכל מצוין בביתם". ובשו"ת חוות יאיר (סימן ע') דן בהגדרתו הרחבה של היש"ש, אך כתב בתו"ד שודאי דברי רש"ל על שבוע או ישוע הבן נכונים ומקובלים ומתיישבים על הלב "כי הסעודות בעצמן נעשו ע"ש המצוה ובשם סעודות מצוה יש לכנותם כי המצווה סיבת הסעודות"[5].לפי זה, יש מקום להסתפק האם הסעודה היא עיקר העניין, ואם לא מתאפשר לאכול אין משמעות להתכנסות עצמה, או שמא אפ"ל שיש לה משמעות כהודאה, אף שיש עניין משמעותי בסעודה[6]. לפי העולה מהערוך שעצם הכניסה היא תורף המנהג מסתבר יותר שתהיה לכך משמעות גם בלי הסעודה, שכלל לא הוזכרה בדבריו. והנזכר בערוך השולחן (יו"ד רס"ה ל"ז) [בעיקר כלפי הבוקר] מחזק הבנה זו: "ועוד כתב דנהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר... אין המנהג בסעודה רק בטעימת פירות וקורין זה בן זכר, ולמחרת בשבת אחר התפלה נכנסים אצל היולדת ליתן מז"ט וקורין לזה שלום זכר ונוהגין שלא לטעום כלום ואומרים שזהו מתקנת המדינה לבלי להכביד על הבעל ברית".
לדרכו של האורחות חיים, יש מקום להסתפק שכן מחד גיסא משמע שעיקר המנהג הוא זימון שונאיו כדי להשלים עמהם וכו', אולם מאידך גיסא הדרך היא קריאתם לאכול ולשמוח עימו, ואפשר שהעניין תלוי בנסיבות ובהערכתו של אבי הבן, האם נראה לאדם שיש ערך למפגש גם ללא אוכל.
הט"ז (יו"ד רסה סקי"ג) הביא עוד שני טעמים למנהג וכתב: "וראיתי סמך אחד לזה ממדרש רבה פרשת אמור פרשה כ"ז ר' לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת עכ"ל. ובדרישה הביא מתשובת מהר"ר מנחם מה שנוהגים בשבת לבקר אצל התינוק הנולד שהוא אבל על תורתו ששכח כדאיתא פ' המפלת עכ"ל". גם לטעמים אלו נראה שענין האכילה אינו מרכזי[7].
♦
הסבר הגרי"ד סולוביצ'יק
טעם מחודש מופיע בספר נפש הרב (עמוד רמ"ב) בשם הגרי"ד סולוביצ'יק (מבוסטון) והוא שעושים שלום זכר בליל שבת כדי לבקר את היולדת ולראות אם צריכה היא שיחללו עליה את השבת, שכן בימים אלו יש לה דין של חולה שיש בו סכנה [עם חילוק בין שלושה ימים ראשונים לאלו שאחריהם, כמבואר באו"ח סימן ש"ל ואכמ"ל]. אמנם, קשה להבין לפי זה מדוע דווקא בזכר, ולא מצאנו רמז לכך במקורות הנ"ל, ונראה שהגרי"ד חיפש טעם פשוט להסביר את עצם המנהג ואת היותו בשבת דווקא, דבר שעדיין צריך הסבר אחרי המקורות הפשוטים. לטעם זה ברור שהסעודה אינה משמעותית.♦
חידושי גדולי דורנו בהבנת המנהג
שניים מגדולי דורנו העמיקו בהבנת המנהג וחידשו בהבנתו, תוך העלאת שאלות על הטעמים הנ"ל. בשו"ת תשובות והנהגות (כרך ב סימן רב) כותב הגר"מ שטרנבוך שלפי דעת התרוה"ד והמדרש המובא בט"ז אין צורך שהתינוק יהיה במקום השלום זכר אבל לטעם הדרישה שנוהגין בשבת לבקר אצל התינוק שנולד משום שהוא אבל על תורתו ששכח "משמע שהענין רק כשהתינוק שמה, וכמבואר בלשונו 'אצל התינוק שנולד'...". ועל גבי דברים אלו הוא מוסיף: "נראה שעיקר הטעם שמשום בשבת הוא ע"פ מה שמבואר בזוה"ק שכל השבוע מתברך משבת קודש, ולכן יש חשיבות לשבת שלפני הנשואין או לפני מילה או אפילו לפני יאהרצייט כי אז הזמן שהשפע כבר מוכן, רק יורד כל דבר בזמנו, ולכן בשבת מודה אבי הבן ומשבח לה' על השפע וברכה דמילה שבא כבר אז בשבת, וכל אחד בא ומברך אותו, ומסייע זכות הרבים לזכות בברכה ושפע, ומודים ושמחים ומשבחים אלקינו ית"ש על חסדיו, וא"כ ניתן לעשות השלום זכר גם במקום שאין התינוק שם, וכן המנהג". ולפי זה נראה גם כן שהסעודה אינה עיקרית.בשו"ת משנת יוסף (ח"י, סימן קמ"ד) כותב הגר"י ליברמן שלטעם התרוה"ד לא ברור מה טעם השלום זכר [ולא נחה דעתו כנראה בענין ההודאה], ואילו לטעם המדרש רבה לא ברור למה צריך סעודה, הרי השבת עוברת כשלעצמה. לטעם הדרישה צ"ב למה בליל שבת, והרי בקושי התירו לנחם אבלים בשבת. לפיכך, הוא מחדש ששלושת הטעמים משלימים זה את זה. עיקר הטעם הוא לנחם את התינוק, וזה מתאים בליל שבת, בו האנשים מצויים בבית, ושלא יטריח כל אחד את היולדת כשנוח לו, ובשבת יש ענין נוסף והוא לקבל פני המטרוניתא שהיא השכינה, ועיקר קבלתה הוא בליל שבת, כשיש לה עליה, עיי"ש[8]. גם לדרכו נראה שאין הסעודה עיקר.
עם זאת, כאשר הוא מזכיר מצב של יום כיפור שחל בשבת הוא אומר: "ובשנה... שליל שבת היה ליל יוכ"פ, קדושת שבת ויו"ט תעמוד לרך הנולד להתברך במקום השלום זכר [ויתכן וכדאי לעשות וואך נאכט, אצל הספרדים ברית יצחק, יותר מהרגיל, ולקרוא לכמה אנשים שיברכוהו דעיקר השלום זכר הוא מהטעמים הנ"ל וגם כדי לקבל ברכות המבקרים שיזכו אביו ואמו לגדלו לתורה ולחופה ולמעש"ט" ואח"כ הוסיף "בליל פסח ג"כ נדחה השלום זכר". נראה שברור לו שאין עושים שלום זכר בליל שבת זה, וצ"ב מדוע אין אפשרות להתכנס לזמן לקצר לברך את הולד וכו', לאור האמור לעיל - שלכמה שיטות אין האכילה עיקר[9].
לעומת זאת בספר מנהגי מהרי"צ הלוי ([דינר] חלק ב' עמוד כג) כתב: "אדזמו"ר העיד שבעיר מולדתו קעלן כששבת הראשונה ללידת התינוק היתה ביו"כ שחל בשבת נהגו אגשים לבוא לבית התינוק אחר תפלת כל נדרי וערבית לברך במזל טוב ולומר שמע והמלאך וכן ראוי לעשות גם בליל הסדר שחל בשבת"[10]. דבר זה נוגע לכאורה גם למקרה שהאב נמצא עם האם שילדה ואין בידו אוכל וכו', שיש טעם באסיפתו כמה אנשים מזדמנים לזמן מועט כדי לקיים מנהג חשוב זה[11].
♦ ♦ ♦