מכתבים מהגה"צ רבי שריה דבליצקי זצ"ל
עם הערות וביאורים
מכתב א'
בענין אופן לבישת הבגדים
בס"ד, כ"ב בסיון תשע"בלכבוד הגאון האדיר רבי שריה דבליצקי שליט"א
בשו"ע (סימן ב' סעי' א') איתא: "לא ילבש חלוקו מיושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה".
ובפמ"ג (מ"ז סק"א) כתב שדין זה אינו מעיקר הדין אלא הנהגה טובה, ועיקר דין זה נאמר לת"ח.
וכ"כ בשו"ת אג"מ (יו"ד ח"ג סי' מ"ז סוף ענף ג' ובסי' ס"ח ענף ד') שדין זה אינו אלא מידת חסידות, והוסיף שם (בסימן מ"ז) שלמתלבשים עצה טובה להתלבש בבית המרחץ.
ברצוני לשאול:
א. ראיתי בשם אחד הרבנים שליט"א שאם המשנ"ב לא הביא את דברי הפמ"ג משמע דלא סבירא ליה הכי, א"כ אולי גם בנידוננו דעת המשנ"ב שהוא מעיקר הדין.
ב. במש"כ האג"מ שאפשר להתלבש בבית המרחץ, הנה יש שפקפקו בדין זה, וברצוני לשאול איך יש לפסוק בזה למעשה.
ג. מדברי האג"מ משמע שנקט שיש חובת צניעות גם כשמתלבש בחדר סגור. וצ"ע מה שהרבה נוהגים להתלבש כדרכם בחדר סגור.
בברכת התורה
יוסף פליסקין
♦
תשובה
ז' תמוז תשע"ב.שלו' וברכה
דין זה אינו נוהג בזמנינו, והיה רק אז, כפי צורת לבושם שהלכו חלוק ארוך שלובשים דרך הצואר וישנו ערומים לגמרי בכסוי סדין ועל כן היה אפשר לקיים כך, דהיינו בפשיטה, כל מה שמושך החלוק למעלה מושך הסדין לכסותו וכן להיפך, משא"כ בזה"ז שכפי צורת הלבוש אין זה במציאות כלל דאיך אפשר להחליף מכנסיים תחת הסדין, ואצלנו העיקר למעט כמה שאפשר להישאר ערום, לדוגמא (כמשחליפים) [כשמחליפים] מכנסיים של חול למכנסיים של שבת, להכין מכנסי שבת לפני שפושט מכנסי חול ולא לפשוט מכנסי חול ואח"כ לחפש מכנסי שבת בארון. וכל כהאי גוונא ותן לחכם וכו'[2].
וחדר האמבטיה אינו עיר מקלט וגם לא חדר סגור ואין שום חילוק.
בברכה
ש. דבליצקי
♦
ביאורים
בגמרא (שבת קיח:): "ואמר רבי יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי". ופירש"י: "כשפושט חלוקו פושטו כמו שהוא לובשו דרך ראשו ומכסה את עצמו תחילה משום צניעות בסדינו מתחת, ויושב במיטתו".ובטור (סימן ב'): "וימהר לקום בזריזות, ולא ילבש מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב ונמצא כשיקום שהוא מכוסה, כמו שהיה מתפאר רבי יוסי מעולם לא ראו קורות ביתי שפת חלוקי". ע"כ. וכן כתב גם בסדר הלילה (סימן רל"ט): "ויפשוט בגדיו, וכשיגיע לחלוק לא יהפכנו ממטה למעלה שא"כ נמצא גופו ערום, אלא יפשיטנו דרך ראשו ויכסה עצמו בסדינו מתחת ויכנס במיטתו, כמו שהיה מתפאר רבי יוסי מעולם לא ראו קורות ביתי שפתי חלוקי". ע"כ.
ובאגרות משה (יו"ד ח"ג סימן מ"ז ענף ג') כתב שמה שמוכרחים לגלות הגוף כגון להתלבש, עדיף לעשות בבית המרחץ, כיון שהוא מקום שהדרך להיות בו ערומין. והוכיח כן מהמבואר בקידושין לב: שאין עומדין בפני ת"ח בבית הכסא ובית המרחץ כיון שאינו מקום הידור, וממילא גם לענין גילוי הגוף, שכתב המשנ"ב (שם) שענינו משום כבוד השכינה, י"ל שאין זה שייך בביה"כ ובית המרחץ, שאינם מקומות ששייכים בנתינת כבוד. ומ"מ עדיף לגלות בבית המרחץ כיון שהוא מקום המיוחד לגילוי הגוף, עכ"ד.
ויל"ד בראייתו, דלכאו' יש לחלק בזה טובא, דעמידה בפני ת"ח הרי עניינה תוספת כבוד והידור, ומובן היטב שזה אינו שייך בבית המרחץ, שאינו מקום מכובד, אבל גילוי הגוף אין עניינו תוספת הידור, אלא שלא להיות מבוזה, וזה שפיר יתכן לומר ששייך גם בבית המרחץ, וצ"ע.
והאג"מ סיים דבריו, שמאחר שאין ענינים אלו אלא הנהגות טובות ומידת חסידות יש לסמוך על זה. והנה הן אמת שהפמ"ג (סימן ב' מ"ז סק"א) כתב שעניין זה הוא רק מידת חסידות, והוכיח כן מלשון הרמב"ם (פ"ה מהלכות דעות ה"ו): צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמם, לא יתבזו ולא יגלו ראשן ולא גופן. משמע ששאר אדם מתגלים ראשם וגופם. וכן ממקור הדברים בדברי הגמ' שרבי יוסי השתבח בזה, ואם היה מדינא מאי רבותיה, ומשמע שעשה כן מחסידות ולשאר אדם אין איסור.
אלא שיש לדון האם גם המשנ"ב נקט בזה כדברי הפמ"ג, ויל"ע בזה מכמה הוכחות:
א. בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ב') הוכיח ממש"כ המשנ"ב (שם): "וכן כשרוחץ בנהר הדין כן", משמע שנקט שהוא דין גמור ואינו רק הנהגה טובה[3].
ב. ראיתי בכתבי אאמו"ר שליט"א ששמע מהגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, שאם המשנ"ב לא הביא דברי הפמ"ג, משמע שאינו פוסק כדבריו.
ג. וכן כשדיברתי בזה עם הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א נקט בפשיטות שכיון שהמשנ"ב (סימן ב' סק"א) הביא ענין זה באריכות בלי להסתייג, משמע שנקט שהוא מדינא.
ועל ראיות הפמ"ג יש מקום להשיב:
א. מה שהוכיח מדברי הרמב"ם, שכתב צניעות גדולה נוהגים ת"ח בעצמם, הלא בהלכה זו יש עוד דברים שלמעשה נקטינן שהם מעיקר הדין, כמו גילוי הראש, שהמשנ"ב (סימן ב' סקי"א) פסק בשם הט"ז (סימן ח') שהוא חיוב מדינא.
ב. וביותר, שבתחילת הפרק כתב הרמב"ם: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו" וכו', ואח"כ כתב את כל הדינים שבפרק, וכן במשך כל הפרק חוזר ואומר שאלו הן הנהגות ה"חכם". וזה מכבר שמעתי מהגאון רבי מאיר גריינימן שליט"א, בעל אמרי יושר, שהקשה דבאמת יש הרבה דברים שכתב הרמב"ם בפרק זה שנוהגים גם בכל אדם, כמו בהלכה ד': "לא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין". ע"כ. וכי נאמר שרק ת"ח עתיד ליתן את הדין אבל כל אדם לא. וכן בהלכה ז': "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דיבורו... ודן את כל האדם לכף זכות". ע"כ. והלא זו מצוה מדאוריתא של "בצדק תשפוט עמיתך", וכי נאמר שזה שייך רק בת"ח. וכן בהמשך הדברים: לא ירצה חבירו בשעת כעסו, ולא ישנה בדיבורו, וכן בה"ח: "לא ילך ת"ח בקומה זקופה", שבקידושין ל"א כתוב על זה לשון "איסור", וכל דברים אלו לא מסתבר שנאמרו רק בת"ח.
ואמר הגאון בעל אמרי יושר שליט"א, שכנראה כונת הרמב"ם שאף שדברים אלו שייכים גם בכל אדם, מ"מ ת"ח צריך להיזהר בהם ביותר. אף שעדיין צ"ע מדוע הרמב"ם לא ציין כלל שיש הרבה מדינים אלו שנוהגים גם בכל אדם, עכ"ד.
שוב מצאתי שכבר קדמוהו בביאור זה, שבהלכה ד' כתב הרמב"ם: "אע"פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לת"ח שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול" וכו'. וכתב הלחם משנה: "בגמרא ברכות כ"ב אמרינן שלא יהא ת"ח מצוי אצל אשתו כתרנגול, ולאו דוקא ת"ח, ובפכ"א מאיסורי ביאה (הלכה י"א) כתב רבינו אין דעת חכמים נוחה למי שמרבה בתשמיש וכו'. ולכך יש לתמוה קצת על רבינו בדין זה וקצת דינים אחרים אשר בפרק זה הם נוהגים בכל, כגון לא יהיו שניהם שכורים ולא עצלנים וכו', כל זה כתב ג"כ בפכ"א מאיסורי ביאה (הלכה י"ב) ולא היה ראוי לכתוב כאן אלא דברים המיוחדים לת"ח כמו שהתחיל בתחילת הפרק כשם שהחכם וכו' דמשמע דכל אלו הם דברים מיוחדים לת"ח. ואולי י"ל דאפילו הדברים הנוהגים בכל שאר העם הנזכרים כאן כתבם גבי ת"ח מפני שהוא צריך להיזהר בהם ביותר". ע"כ.
והנה הוא כתב כן רק לגבי דברים שהרמב"ם הזכירם במקומות אחרים לגבי כל אדם, אבל הגר"ח פאלאג'י בלב חיים (סימן נ"ח) הקשה מדוע הרמב"ם הביא את הדין שלא ללכת בקומה זקופה רק לת"ח, וכתב: "ובעיקר הסוגיא איכא למימר דגם לכל אדם אסור, ומה דנקט לת"ח היינו דלגבי ת"ח איכא ג"כ גנאי, כי לכל העם בשגגה ולא דייקי כ"כ במילי דשמיא, משא"כ בת"ח דמלבד האיסור איכא ג"כ גנאי". ע"כ[4].
ולפי כל זה שוב אין הוכחה ממה שהרמב"ם הביא את האיסור לגלות הגוף רק לגבי ת"ח, שנקט שאין זה מדינא, אחר שיש כמה דברים שאף שהם מדינא מ"מ הביאם רק לת"ח.
ומה שהוכיח הפמ"ג מדברי רבי יוסי שהשתבח בזה, כתב המשנה הלכות (שם) דהלא מיד אח"כ מבואר עוד בגמ' שם א"ר נחמן תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת, וזה בודאי חיוב, וצ"ל שמה שנשתבחו הוא שדקדקו בזה ביותר ומעולם לא עברו ע"ז.
וכן נקט בבית ברוך על חי"א [להג"ר בנימין יהושע זילבר זצ"ל בעל אז נדברו, כלל א' אות ל"ב בהערה]: "אבל גילוי בשר ממש אינו מועיל מנהג, דמנהג פריצות הוא, כמו לענין גילוי מקום מכוסה באשה, דלענין צניעות אין חילוק בין איש לאשה, רק דבאשה אסורה נמי משום דמכשילה את אחרים". ע"כ. וכן יעוין עוד במשנה הלכות שם, שהאריך להוכיח שחיוב גמור להקפיד בזה.
תבנא לענינן, מאחר שנתבאר שלדעת המשנ"ב דין זה הוא מעיקה"ד, יל"ע אם לדעתו אפשר לסמוך על היתר זה דהאג"מ להתפשט בבית המרחץ, כיון שהיתרו של האג"מ מבוסס בין היתר על מה "שאין ענינים אלו אלא הנהגות טובות ומידת חסידות", והרי לדעת המשנ"ב זה מעיקה"ד.
ובשו"ת אז נדברו (ח"ח סימן נ') נקט שבבית המרחץ יכול להחליף הבגדים כדרכו אף כשאינו מתרחץ, כיון שהמקום מיוחד לכך, למרות שנקט שענין זה הוא מדינא וכנ"ל.
וכן הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א, אף שהורה שדין זה הוא מדינא וכנ"ל, מ"מ הורה לי שאפשר לסמוך על היתרו של האג"מ לענין בית המרחץ. ויל"ע בזה.
ובבן איש חי (ש"ר פרשת ויצא אות ה') כתב בענין ההנהגה בבית הכסא: "לא יגלה עצמו עד שישב, והנכון שלא לגלות אלא מלפניו טפחיים ולאחריו טפח, אך אם המקום מטונף ויש חשש שיטנפו בגדיו אין צריך להיזהר בזה אלא יגלה כפי הצורך לפי המקום וכל מה שאפשר למעט בגילוי ימעט וכמ"ש הרב חס"ל ז"ל, וכן נמי כל דאיכא חשש טינוף יש להקל בביה"כ שיש בו מחיצות ודלת סגור, ולכן בזמן הזה דעל הרוב כל בתי כסאות יש בהם מחיצות ודלת סגור, אין מקפידין בענין הגילוי כ"כ". ע"כ.
ויש מי שלמד מדבריו שנקט כהאג"מ, שבביה"כ אין כלל דין צניעות בכיסוי הגוף, אבל לכאו' אין מזה הוכחה, דהוא דיבר כשעושה צרכיו שממילא צריך לגלות, שאז אינו צריך לדקדק כ"כ בשיעור, אבל לכאו' אין מדבריו ראיה שיהיה מותר לכתחילה לגלות שם חלקים אחרים בגוף. ועכ"פ הא מיהת חזינן יסוד זה שבביה"כ סגור אין חמור כ"כ ענין הגילוי.
וכל דברינו הם רק באופן שיכול להתלבש בלי לגלות הגוף, שבזה יל"ד האם מ"מ אפשר לכתחילה להתפשט בבית המרחץ, אבל באופן שאי אפשר [כמו שכתב הגר"ש זצ"ל בפנים במכתב א'] בודאי שלפי חידושו דהאג"מ עדיף להתפשט בבית המרחץ אף לדעת המשנ"ב.
♦
מכתב ב'
בענין דיבור בסוף התפילה
בס"ד, ט' במרחשון תשע"גלכבוד הגאון הגדול רבי שריה דבליצקי שליט"א
השלום והברכה
אשמח אם יואיל כת"ר שליט"א לענות לשאלותיי.
כתב באליהו רבא סימן נ"א סק"ג בשם פסקי תוס' וז"ל: "וכשמתפלל עם הציבור אין לדבר עד שמסיים עלינו".
ברצוני לשאול:
א. האם פסקינן למעשה כדברי הא"ר.
ב. לפי דברי הא"ר יש להסתפק באדם שמתפלל לאט והציבור כבר אחרי עלינו והוא עדיין לא, האם הוא בכלל האיסור לדבר.
בברכת התורה
יוסף פליסקין
♦
תשובה
י"ד טבת תשע"ג.שלו' וברכה
כנראה שזה מידת חסידות שלא להפריע למנין עם הדיבורים שלו[5] ובזמנם היה עלינו סיום התפילה, וכל זה לא שייך כשהתאחר בתפילתו והציבור כבר גמר5.
בברכה
ש. דבליצקי
♦
מכתב ג'
בענין ישיבה קודם ואחר התפילה
בס"ד, אור לכ"ה בתשרי תשע"ג[6][7]לכבוד הגאון הגדול רבי שריה דבליצקי שליט"א
בעמח"ס זה השלחן ועו"ס
השלום והברכה
אשמח אם יואיל כת"ר שליט"א לענות לשאלתי.
ברמב"ם פ"ז מהלכות תפילה הלכה י"ח כתב: "ובתפילת המנחה מתחיל לקרות תהלה לדוד מיושב, ואח"כ עומד ומתפלל", וכן בפ"ט מהלכות תפילה ה"ח גבי אשרי דמנחה: "והעם מיושב".
אמנם בשו"ת הריב"ש סוף סי' תי"ב כתב דמה שכתב הרמב"ם מיושב, לאו דוקא הוא, ובא לומר שכך נהגו הציבור או לומר שאין צריך לעמוד.
אך יש שהבינו מדברי הרמב"ם שצריך להקפיד לישב בדוקא בעת אמירת אשרי, וברצוני לשאול איך הפשט האמיתי ברמב"ם, ומה דעת כת"ר שליט"א להלכה.
בברכת התורה
יוסף פליסקין
♦
תשובה
כ"ה תשרי תשע"ג.לכ' שליט"א
הרמב"ם פוסק כהירושלמי שלפני ואחרי כל שמונה עשרה צריך לשבת, ולכן הכניס את זה בהלכותיו אם לא[8] בעקביות, וזה בהל' תפלה פרק ז' הל' י"ז[9], הל' י"ח (פעמיים). פרק ט' הל' ה' (פעמיים)[10], הל' ח', הל' ט'.
עיקר ההלכה היא לשבת ולאו דוקא בפסוק זה או אחר. ומה שהר"ם כותב את זה באשרי הוא כי בירושלמי אסמכוהו להלכה זאת לפסוק אשרי יושבי ביתך. אבל למעשה העיקר לשבת מעט גם אם לפני או אחרי אשרי.
בברכה
ש. דבליצקי
ובראש הדף הוסיף:
פ"ז הל' י"ז לגבי אחרי שחרית. הל' י"ח אשרי לפני מנחה, ושם מעריב אחרי התפלה. פ"ט ה' אחר שחרית (פעמיים כותב). שם ח' לפני מנחה ואחרי מנחה[11]. שם ט' לפני מעריב[12].
♦
ביאורים
בירושלמי (ברכות פ"ה הלכה א'): "א"ר יהושע בן לוי זה שהוא עומד ומתפלל צריך לישב שתי ישיבות, אחת עד שלא יתפלל ואחת משיתפלל, עד שלא יתפלל אשרי יושבי ביתך, ואחת משיתפלל, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". ע"כ. מבואר דהירושלמי נקט שמה שכתוב: אשרי 'יושבי' ביתך, וכן מה שכתוב: 'ישבו' ישרים את פניך, הכונה שצריך דוקא לשבת.וברמב"ם (פ"ז מהלכות תפילה הלכה א'): "בשחר כל העם יושבין וש"ץ יורד לפני התיבה" וכו'. ובהלכה י"ח: "ובתפילת המנחה מתחיל לקרות תהלה לדוד מיושב ואח"כ עומד ומתפלל... ובתפילת הערב קורא קר"ש ומברך לפניה ולאחריה וסומך גאולה לתפילה ומתפלל מעומד וכשישלים ישב מעט ויפטר". ושוב בפ"ט הלכה ה' [לגבי אחר שחרית]: "ואומר והוא רחום וכו' תהלה לדוד וכו' הוא עומד והן יושבין". ושוב בהלכה ט': "בערב כל העם יושבין והוא עומד ואומר והוא רחום" וכו'[13].
ובדברי חמודות על הרא"ש (ברכות פ"ה אות ל"ז) למד בדברי הרמב"ם שהוא דין 'לשבת' כפשוטו, וביאר לגבי קודם התפילה: "וטעמא איכא, שהרי ודאי שע"י ישיבה מתיישב יותר בדעתו לכון למה שירצהו". וכן לגבי אחר התפילה ביאר: "שיותר נראה כשיושב במקומו שאין התפילה עליו כמשוי ממה שאם יעמוד על עמדו קצת ואח"כ ילך לו". ע"כ.
וכעין זה הביא בתשובות והנהגות (ח"ב סימן מ"ט) מרשימות הג"ר מיכל שורקין שליט"א בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל, שלמד בדברי הרמב"ם שמדיני הכנה לתפילה יש לשבת קודם כל תפילה, כדי שהתפילה תהיה קבע ולא ארעי. וכן הגר"ח קניבסקי שליט"א בארחות יושר (סוף ערך תפילה, ברשימת דיני תפילה שרבים מזלזלים בהם אות ל"ב) למד בדברי הרמב"ם לגבי אשרי ובא לציון שאחר שחרית, שיש דין לשבת דוקא. ובספר דרכי החיים (ח"א פי"ח עמ' של"ב) מובא שהגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל אמר בשיחה: ויש גם ענין גדול לשבת באשרי שלפני שמו"ע [במנחה]. וציינו שם לדברי הרמב"ם אלו [ואיני יודע אם הציון הוא מדבריו או שהמדפיסים הוסיפו, ועכ"פ מסתבר שכונתו לזה].
וכן בשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סימן פ"ט) הסיק מדברי הרמב"ם שיש להקפיד למעשה לשבת באשרי שקודם מנחה.
אמנם בשו"ת הריב"ש (סוף סימן תי"ב), אחר שמבאר דעתו שאין חיוב לשבת בנפילת אפים, מסיים: "והרמב"ם ז"ל שכתב בסדר התפילה שיושבין בנפילת אפים, דעתו לומר שכך נהגו הציבור, או לומר שאין צריך לעמוד, כי כן כתב גם באשרי ובסדר קדושה". ע"כ.
והנה לגבי נפילת אפים נפסק בשו"ע (סימן קל"א סעיף ב') דלא כוותיה, ובבית יוסף (שם) כתב בשם חכמי הקבלה שצריך שתהיה דוקא מיושב. אבל הא מיהת חזינן שהריב"ש למד בדברי הרמב"ם לענין אשרי שקודם מנחה, שאין כונתו שצריך דוקא לישב, ודלא כהאחרונים הנ"ל.
ושלחתי להגר"ח קניבסקי שליט"א להעיר על מה שבארחות יושר למד מהרמב"ם שצריך דוקא לישב, דלכאורה להריב"ש אין צריך לישב, וכתב לי: "ראוי להיזהר הואיל ונפיק מפומא". ע"כ. וצ"ע.
וכששלחתי הדברים לפני הגאון רבי מאיר הלוי סאלאווייציק זצ"ל ראש ישיבת בריסק [ע"י נכדו הבה"ח שמשון הלוי סאלאווייציק נ"י] אמר שלא ידוע לו על דברי הגר"ח מבריסק הנ"ל.
ומהגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א שמעתי, דמשמע שלא כדברי הריב"ש ממה שבפ"ז הי"ח כתב הרמב"ם לגבי אחר תפילת מעריב: "וכשישלים ישב מעט ויפטר". והרי לגבי אחר מעריב לא צריך לכתוב שאי"צ לעמוד [שהרי כבר נגמרה התפילה], ומשמע שלדעת הרמב"ם יש קפידא דוקא לשבת.
ומאידך, יש להוכיח קצת כדברי הריב"ש מדברי הרמב"ם בפ"ט ה"ה לגבי אחר שחרית: "ואחר שישלים כל התפילה ישב ויפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואח"כ יעמוד ש"ץ לבדו ואומר קדיש פעם שניה והן עונין כדרך שענו תחילה ואומר והוא רחום וכו' תהלה לדוד וכו' הוא עומד והן יושבין". ע"כ.
והנה מש"כ שהן יושבין באשרי ובא לציון, אם אתינן עלה מדין שיש לשבת אחר התפילה, הרי לכאו' דין זה כבר קיימו במה שישבו בתחנון, וממה ששנה הרמב"ם וכתב שיושבים באשרי, מוכח לכאו' כדברי הריב"ש, שבא לומר שכך נהגו, או לומר שאי"צ לעמוד[14]. וצ"ע.
ואם ננקוט שכונת הרמב"ם היא שיש לישב בדוקא, יל"ע עוד מדבריו בפ"ט ה"ט: "בערב כל העם יושבין והוא עומד ואומר והוא רחום... ומתחיל לפרוש על שמע" וכו'. והשתא אם יש קפידא שהציבור ישבו, א"כ מדוע הש"ץ עומד, ומה מקום יש לחלק בזה בין הש"ץ לכל הציבור.
והנה הדברי חמודות והגר"ח מבריסק שלמדו שטעם דברי הרמב"ם הוא משום הכנה לתפילה, כנראה למדו שמקור דברי הרמב"ם הוא מהירושלמי הנ"ל, ולמדו שכיון שבירושלמי למדו כן מהפסוק אשרי יושבי ביתך, ממילא יש לשבת דוקא בזמן אמירת אשרי [ואמנם יתכן שלמדו שגם להרמב"ם אין דין לשבת דוקא באשרי, אלא שכתב כן באשרי כיון שמשם למדו דין זה, וכדברי הגר"ש זצ"ל בפנים במכתב ג'].
ובדברי חמודות הנ"ל נראה שלמד שזהו חלק מהדין המבואר בברכות לב: המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפילתו ושעה אחת אחר תפילתו, קודם תפילתו מנין שנאמר אשרי יושבי ביתך, לאחר תפילתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ע"כ. ולמד הדברי חמודות שלדעת הרמב"ם לא סגי בסתם שהייה, אלא צריך שהייה בישיבה דוקא, שבזה מיישב דעתו יותר קודם התפילה, ואחר התפילה מראה בזה יותר שאינה עליו למשאוי. וזה מתיישב היטב, כיון שגם בירושלמי למד את הדין שצריך לשבת קודם ואחר התפילה מפסוקים אלו.
אלא שיל"ע בזה, כיון שבירושלמי הנ"ל, אחר שכתב דין זה דריב"ל שיש לישב קודם ואחר התפילה, כתב: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה ושוהין שעה אחת לאחר תפילתן". ע"כ. ומשמע לכאו' שהם שני דינים נפרדים.
וצ"ל שבאמת הם אותו הדין, אלא שבתחילה הביא הירושלמי אתעיקר הדין שהוא לשהות קצת קודם ואחר התפילה בישיבה, ואח"כהוסיף שחסידים הראשונים לא הסתפקו במיעוט זמן זה, אלא שהו שעהשלמה.
וכן בביאור הגר"ח קניבסקי שליט"א לירושלמי למד ג"כ ששניהם אותו הדין, וביאר שבתחילה הביא הירושלמי את דברי ריב"ל, ואח"כ הביא שגם חסידים הראשונים נהגו כן [ואמנם לדבריו קצת צ"ע מדוע הירושלמי לא הוסיף שום מילת קישור והביאם כשני דברים נפרדים, אבל לדברינו ניחא, שזו תוספת לדברים, שחסידים הראשונים הידרו בשעה שלמה].
ולפי זה יומתק יותר מה שבגמ' דברכות הנ"ל מבואר: "א"ר יהושע בן לוי המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפילתו שנאמר אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך", ע"כ, ואח"כ הביאה הגמ' את דברי הברייתא הנ"ל המתפלל צריך שישהה וכו'. וגם מקור דברי הירושלמי הנ"ל שצריך לישב קודם התפילה הוא ג"כ מדברי ריב"ל, ומבואר היטב כיון ששתי מימרות אלו יסודן באותו הדין דשיהוי קודם התפילה.
ולפי כל זה נוכל לבאר את מה שהרמב"ם כתב שקודם תפילת ערבית הש"ץ עומד והעם יושבין, דכיון שיסוד הדין לשבת הוא מהדין דשיהוי קודם התפילה, ממילא דוקא על הציבור תיקנו שאת שיהוי זה יקיימו בישיבה, אבל לגבי הש"ץ עיקר התקנה היתה שישהה בעמידה משום כבוד הציבור.
והנה בארחות יושר (שם) הביא שיש להקפיד למעשה על דינו של הרמב"ם לשבת באשרי ובא לציון שאחר שחרית [ורק הוסיף שמרן החזו"א זצ"ל נהג לעמוד בקדושת ובא לציון]. אבל לכאו' צ"ע, כיון שלפי מה שנתבאר הרי לדעת הרמב"ם צריך לשבת גם אחר התפילה, ולא שמענו לנהוג לדקדק לשבת מעט לאחר תפילת מעריב. ואמנם זה יתכן לחלק שבזה לא החמירו, כיון שתפילת ערבית רשות, אבל עדיין צ"ע שבתפילת מנחה בימים שאין אומרים תחנון לא שמענו למעשה לדקדק לשבת אחר התפילה.
ובארחות יושר הוכיח עוד שיש להקפיד לשבת בעת אמירת ובא לציון, מדברי הביה"ל (סימן תפ"ט סעיף א' ד"ה ומצוה) שהביא את דברי הרי"ץ גאות: ובמוצ"ש שאומרים אחר תפילת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין, נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכו'.
ודבריו צ"ע, שכן זה מבואר ודאי למעיין שם, שלא בא לומר שצריך דוקא לשבת, אלא שדן אם שייך לצאת בספירת העומר מדין שומע כעונה, ובין הדברים הביא שכיון שדרכם הייתה לשבת בזמן ובא לציון, נהגו לצאת בספירת העומר מהש"ץ. אבל לא בא לומר שיש דין לשבת דוקא, יעו"ש.
ובדברי חמודות (שם) דייק עוד מדברי הטור (ריש סימן צ"ג): ובבואו להתפלל ישהה מעט קודם שיקום להתפלל. ע"כ [ולשון זו העתיק גם השו"ע]. ודייק מהלשון "קודם שיקום" שלא סגי בשהייה סתם, אלא צריך שהייה בישיבה דוקא. ולכאו' יל"ע, שלדבריו מדוע כשכתב הטור לשהות קודם התפילה, לא הוסיף שהשהייה צריכה להיות בישיבה דוקא.
והגאון רבי שלמה זלמן אולמן זצ"ל כתב לי: "אני חושב שיש לפסוק כמו הריב"ש שכתב שכונת הרמב"ם שמותר לעשות כן". ע"כ. וכן כתב לי הגאון רבי אברהם ארלנגר שליט"א בעל ברכת אברהם: "מאחר שבטור ושו"ע לא העתיקו שצריך מיושב, משמע כריב"ש דאין קפידא, ולומר שיש קפידא צריך ראיה". ע"כ.
שוב העירני מו"ז הגאון רבי נחום אייזנשטיין שליט"א לדברי הטור (סוף סימן קל"א) שכתב: "ואומר ש"ץ ואנחנו לא נדע וכו', והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו דכתיב (דברים ט', ט') ואשב בהר, וכתיב (שם י', י') ואנכי עמדתי בהר וגו', ואתנפל לפני ה', ומאחר שאין בנו כוח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע". ע"כ. והביאו המשנ"ב (סק"ט).
ודייק מו"ז שליט"א שגם בתפילת מנחה יש לדקדק לשבת באשרי, כדי לקיים התפילה בישיבה. ואמנם יתכן לומר שזה מקיימים בתחנונים שלאחר נפילת אפים, אבל מאידך יתכן שכוונת הטור בדוקא לסדר הזה, קודם ישיבה ואחר כך עמידה, וא"כ צריך לשבת דוקא באשרי, ויל"ע בזה[15].
ואם ננקוט שיש בזה קפידא, הרי שיצא חידוש, שענין הישיבה אינו רק משום הכנה לתפילה וכדו', אלא שיש בזה ענין בעצם להתפלל גם בישיבה כדי להתפלל בכל האופנים.
והנה בדרכי משה (סימן צ"ה סק"א) הביא: "כתב מהרי"ל (הלכות תפילה) שהיה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת שמו"ע מתי שהתחיל ש"ץ תהלות לקל עליון, ובמנחה כשירד ש"ץ לפני התיבה, ובערבית כשהתחיל ש"ץ קדיש, עכ"ל, וכן הוא המנהג". עכ"ד הדרכי משה. ובשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן ע"ז) למד מזה שמהרי"ל היה עומד במנחה גם בזמן אמירת אשרי.
אמנם לכאו' אין הכונה שמהרי"ל נעמד בתחילת אשרי, אלא קודם קדיש, רק שבזמנם היה הש"ץ יורד לפני התיבה רק קודם קדיש. וכן בתשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א בסוף ספר אשי ישראל (תשובה קי"א) כתב שהכונה היא רק אחרי אשרי.
ויש להוכיח כן מדברי הרמב"ם (פ"ט מתפילה ה"ח): "במנחה אומר ש"ץ אשרי... הוא והעם מיושב ועומד ש"ץ ואומר קדיש והם עומדים אחריו ועונין כדרכן". ע"כ. הרי מבואר שבזמנם היה הש"ץ יורד לפני התיבה רק קודם קדיש.
ויש מי שהוכיח שהכונה היא שמהרי"ל היה עומד מתחילת אשרי, ממה שקודם ערבית כתוב "כשהתחיל ש"ץ קדיש", ובמנחה שינה הלשון וכתב "כשירד ש"ץ לפני התיבה". אבל אינו מוכרח, דיתכן שבאמת גם במנחה ירד קודם קדיש, והטעם שכתוב "כשירד ש"ץ לפני התיבה" הוא כיון שזהו סימן יותר מובהק, שמהרי"ל נעמד יחד עם הש"ץ, משא"כ בערבית שאי אפשר לכתוב כן.
♦ ♦ ♦