מדוע אין חובת שמחה בחנוכה כבפורים - לדעת מהר"ם מרוטנבורג
הקדמה
דעות הראשונים בעניין שמחה בחנוכה
נחלקו רבותינו הראשונים האם יש דין שמחה בחנוכה. הרמב"ם (מגילה וחנוכהג, ג) כתב: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל". לעומת זאת בטור (סימן תרע) הביא: "והיה אומר הר"מ מרוטנבורק ז"ל שרבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה". דעה שלישית הובאה בדרכי משה (שם): "וכתב מהר"א מפראג וז"ל אבל במרדכי הארוך (פסחים סי' תרה חדושי אנשי שם אות א) כתב ובמגילת תענית (פרק ט) אמרו שקבעו יום טוב משום חנוכת המזבח וכן כתב אור זרוע (הל' חנוכה סי' שכא)...". דעה זו, אף שלמעשה דומה היא לרמב"ם, שונה היא לכאורה בענין עקרוני, האם הנס מחייב קביעת חובת שמחה, שכן לשיטתה, אין הנס מחייב זאת, כדעת המהר"ם ורק חנוכת המזבח, הולידה חיוב זה.היו שר"ל שאולי גם הרמב"ם סבור, שחובת השמחה אינה אלא בגלל חנוכת המזבח[2], אבל פשט דבריו אינם נראים כך, אלא כקשורים לניסים, וברור שיש ראשונים הסבורים כך. כן משמע למשל מדברי אביו של הרמב"ם (מובאים בפרוש יד פשוטה כאן, ומעבר לעצם הדברים סביר להניח שיש בהם כדי ללמד על דעת הרמב"ם): "עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס", ומדעת התוס' בתענית י"ח (ד"ה הלכה): "...אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב"[3].
היש"ש (בבא קמא פרק ז, לז) דימה בין השיטות וכתב: "ואותן סעודות שעושים בימי חנוכה. נראה שהם סעודות מצוה. ולא כדברי מהר"ם… אלא כדברי הרמב"ם (ה' חנוכה פ"ג ה"ג) שהן ימי שמחה והלל. וכן נמצא במרדכי ארוך... וימי משתה ושמחה נמי נקבעו, כדאיתא במגילת תענית. דקבעו י"ט, משום חנוכת המזבח". במבט ראשון ניתן לחשוב שהוא למד גם ברמב"ם שהשמחה היא בגלל חנוכת המזבח, אך בהמשך הוא כותב: "ועוד נ"ל, דקל וחומר הוא. דהא לא גרע מבי ישוע הבן, דע"כ סעודות מצוה נינהו. מדאזיל רב להתם. והיינו טעמא, מאחר שהוא לפרסם מצוה, או הנס, כדי ליתן שבח והודיה למקום, נקרא מצוה. ק"ו ימי חנוכה, דניתנו לשבח והודיה, ולפרסם בהן הנס". משמע שעיקר ענין השמחה הוא משום הנס, והוא הזכיר את המרדכי רק כחיזוק לעצם ההלכה ולא לנימוקה.
וכאן הבן שואל, מה "הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים". שאלה זו נסובה על דברי המהר"ם, אבל לפי האמור לעיל נראה שהיא נכונה גם בנוגע לשיטת המרדכי, שכן גם הוא סבור שאין חנוכה דומה לפורים בזה, ורק חנוכת המזבח גרמה לחיוב השמחה, משא"כ לדעת הרמב"ם אין השאלה קשה, שכן כנ"ל תוקנה שמחה בעקבות הנס. אף שהשאלה וחלק מהתשובות ידועות, נראה שיש ערך בסידור הדברים והוספה עליהם.
חלק מרכזי במאמר יעסוק בהסבר הלבוש ובדיונים סביבו. לפניו ואחריו נעסוק בשיטות הט"ז והב"ח, שיש בהן נקודה משותפת עם דברי הלבוש, על אף ההבדל בין כל שיטה לחברתה, ולסיום נזכיר מספר הסברים נוספים.
♦
שיטת הט"ז - הבדל בסוג הנס
הט"ז (או"ח תרע סק"ג) מיישב את השאלה תוך שימת לב להבדל בסוג הנס: "ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים דבפורים הי' הנס מפורסם להצלת נפשות וע"ז יש שמחה בעוה"ז, משא"כ בחנוכה דאע"ג דהיתה ישועה ממנו יתברך במלחמה, מ"מ לא היה מפורסם על צד הנס רק בנרות היה הנס מפורסם, ע"כ קבעו להלל ולהודות כי אין מזה שמחה בעה"ז, והצלת נפשות היה טפל בזה ע"כ עשו עיקר מן הנס המפורסם שהוא מורה על הודיה כי כן ראו רצונו יתברך בזה".והקשה על כך בנימוקי או"ח: "לכאורה יפלא הרואה ביוסיפון ובראשונים ישתומם ויתפעל על גודל פלאות הנס אשר עשה ה' בהצלת נפשות ישראל מהיונים הרבים לאלפי אלפים ובני חשמונאי היו רק י"ג אנשים ועמם מתי מספר מעט וכמו שאומרים בהודאה... ואין לך נס גדול מזה בהצלת נפשות ישראל, מש"כ בפורים שהיה מלובש בטבע יותר כמו שכתבו בספרים". והוסיף השם משמואל (חנוכה תרפ"ד) שלכאורה יש לומר הפוך, שנס הנרות, שהיה רק בבית המקדש, לא היה כ"כ מפורסם כמו נס המלחמה, שהיה בכל רוחב הארץ[4].
יש להקדים שמש"כ הנמוקי או"ח שבפורים היה נס מלובש בטבע, אין הדבר פשוט כ"כ. אמנם מצינו באוצר הגאונים למגילה סי' ל"ז (ובספר האשכול מהדורת נחל אשכול ח"ב עמ' 62): "שהנס לא היה בגלוי כניסי מצרים יוצאים ממנהגו של עולם אלא בדרך הטבע סבבו הקב"ה ולא הראה בפרסום ידו הגדולה (לכך העלימו שמו)". לעומת זאת, האבודרהם אינו סובר כך וכותב (בשער השמיני) שמברכים שעשה לי נס דווקא על נס היוצא ממנהג העולם "אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדו כגון שבאו עליו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצל וכיוצא בזה אני חייב לברך שעשה לי נס במקום הזה. ואם תאמר והרי פורים שהיה נס כמנהג העולם ומברכים שעשה ניסים וי"ל התם נמי יצא ממנהג העולם מפני שני דברים. הראשון- שבטל כתב המלך והוא הפך דת פרס ומדי, והשני שהרג קרוב לשמונים אלף מאומתו בעבור אהבת אישה אחת ואין זה מנהג העולם וטבעו, ובחנוכה לאו משום מעשה דיהודית ...אלא משום פך השמן"[5].
אולם אפשר שגם אם נקבל את הדעה שבפורים הנס היה נסתר אפשר ליישב את קושייתם, לאור דברי האבודרהם, ובעזרת דברי הפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק ג) שהסביר: "במגילה הנס מפורסם וניכר לכל בלילה ההוא כמה נסים... במגילה שלא היה כלל על צד הטבע בשום ענין, מה שאין כן בנס חנוכה על ידי יהודית שחתכה ראש האויב, אף על פי שהכל מאתו יתברך, לא היה כל כך מפורסם לכל. ועיין סימן רי"ט ט"ז [ס"ק] ו', נס הוא דבר המוכח וניכר שיוצא חוץ להיקש העולם, כמו שיש [סימן ריח] ברכה על נס כו'. ולפי זה שעשה נסים בנר חנוכה רק על השמן, לא המלחמה"[6].
דבריו בנויים על דברי הט"ז בסימן רי"ט (ס"ק ו') המבאר את ההבדל בין ברכת הגומל וברכת שעשה לי נס: "לענין ברכה שעל הנס פסק בסי' רי"ח ס"ח דלא יברך נראה הטעם דברכת הנס ניתקן תוספת על מה ששייך לברכת הגומל בדבר שהוא חוץ לטבע לגמרי והכל מודים שאצבע אלקים היא אבל הגומל הוא אף על פי שנעשה לו תשועה שאפשר דרך הטבע מ"מ הוא מחזיק טובה לו יתברך ולתלות בהשגחה". מהלשון "חוץ לטבע לגמרי" אפשר לחשוב שמדובר בחריגה מחוקי הטבע, אולם כבר בדברי אבודרהם הנ"ל רואים שהוא הצריך יציאה ממנהג העולם, וראה כזו בפורים בדברים שאים חורגים מחוקי הטבע, אלא שעליהם ניתן לומר "הכל מודים שאצבע אלוקים היא", כדברי הט"ז.
והנה גבי חנוכה נקט אבודרהם את נס פך השמן ולא את נצחון המלחמה, ואף שאי אפשר לומר בוודאות שהמלחמה אינה ראויה להגדרה זו, שמא נקט את פך השמן החורג מחוקי הטבע, אבל נראה יותר שלחימה בשדה בקרב וכו', ונצחון מעטים מול רבים, אינו גורם לכל לראות בכך אצבע אלוקים, כמו מה שהזכיר בפורים, ולכן לא הזכירם בחנוכה. והט"ז מיקד עוד יותר ואמר שכיון שיהודית חתכה את ראש האויב [וציין, שדבר זה מובא ברמ"א כנימוק לאכילת מאכלי חלב] אפשר להסביר זאת בדרך טבעית שאין הקב"ה מעורב בה, משא"כ בפורים, שמעבר למש"כ אבודרהם, התרחשות המאורעות בלילה בו נדדה שנת המלך, אומרת דורשני ומובילה לראיית אצבע אלוקים המתגלה בארמונו של אחשורוש וכו'. ומה שהעיר השם משואל שפך השמן היה במקדש ואינו מפורסם כמלחמה, אין זו קושיה שכן הדבר התפרסם בכל מקום, וממילא כיון שהנס המפורסם יותר לא היה קשור ל"שמחה בעוה"ז", אין נכון לציינו בשמחת עולם הזה.
וכ"כ הכת"ס (שם) בהסבר דברי הט"ז, שאף שהיה נס גדול בשדה הקרב בחנוכה אפשר בטעות לתלותו בכוחם של הלוחמים: "ונ"ל להמתיק דבריו דוודאי גם נצחון המלחמה מאת ה' היתה זאת כמ"ש בעל הנסים רבים ביד מעטים וכו' אלא שמי שלבו נוקפו יוכל לומר שהי' בטבע כי היו חשמונאים גבורי כח כאשר היו באמת לכן הראה ה' להם השגחתו בדבר הנראה לעין כל בנרות והחלק יעיד על הכל כי הנצחון ג"כ מאתו יצא, ומ"מ לא רצה ה' לעזרם בלי שילחמו נגד שונאיהם דממעט בניסא כל האפשר עדיף".
♦
שיטת הלבוש והדיונים סביבה
דברי הלבוש – הבדל בסוג הצרה
הלבוש חוזר שלב אחורה ומבדיל בין חנוכה ופורים באופי הגזרה, וז"ל בסימן תר"ע: "ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה, ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם, כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם, כדרך המלכים המנצחים זה את זה וכובשין אחד מדינות חבריהם ומכריחן לאמונתן, ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר, אלא שנתן השם יתברך וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות, ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו, ובעזרתו יתברך לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו", וממילא מתעוררת שאלת ההשוואה לפורים: "אבל בימי המן שהייתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות, שאפילו המירו דתם ח"ו לא היה מקבל אותם, לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו יתברך גם כן על ידי משתה ושמחה, הלכך ריבוי הסעודות שעושין בחנוכה אינן אלא סעודות הרשות"[7].הרמב"ם (מגילה וחנוכה ג, א) מתאר את הצרה כך: "בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול..." לצד הגזרות יש בדבריו גם פשטו ידם וכו’, ובעוד שממונם אינו ענין רוחני[8], בנותיהם מתפרש בשני מובנים פיזי ורוחני. הרמב"ם לא מחדד את מה שמוסיף הלבוש, שאם היו נכנעין לדתם הכל היה "מסתדר", אולם ניתן בהחלט לראות בדברי הלבוש המשך ומיקוד של דברי הרמב"ם. אלא שיש להבין הרי גם בחנוכה כשלא רצו לעבור על הדת, שוב רצו להורגם והקב"ה הצילם ממות, ומה א"כ בין חנוכה לבין פורים. ויש מי שכתב[9] שלכן סוברים כמה ראשונים שיש חיוב שמחה בחנוכה, למרות שהם מודים לעיקרון שבדברי הלבוש, מפני שבפועל הייתה גם כאן סכנת נפשות, ובאר בדעת הלבוש שסכנת המוות הייתה עקב מצוות התורה למסור את הנפש ולא לעבור, ולא בגלל היוונים שרצו להורגם ויהי מה, וממילא אין זו מוגדרת סכנה שעליה יש לקבוע שמחה. אולם, מלשון הלבוש נראה שהנקודה מעט שונה, שאף שהיתה בפועל סכנת חיים אבל כיון שהמאבק היה על הנפש, ראוי לציין את ההצלה בדרך מתאימה.
♦
קושיית הט"ז - וישובה הפשוט
הט"ז בסק"ג מקשה על הלבוש: "ואין זה נכון דהא פירש"י בפ' כי תצא דגדול המחטיא את האדם יותר מהורגו". אכן, אפשר היה לפרש שגדול המחטיאו היא אמירה המעצימה את חומרת מעשיו של המחטיא, ולאו דווקא מגדירה את חומר הצרה עצמה, אולם, אף שהלשון נשמעת כך, אין כנראה סברה לומר כך, ולכן מבין הט"ז שמשמעות האמירה היא שגזרה רוחנית חמורה מגזירה גשמית. מדברי הט"ז עולה שהוא הבין בדברי הלבוש שיש כאן מדרג חשיבות של ניסים, לפיו נקבע צורת ציון הנס. בעוד שחנוכה אינו נחשב נס גדול, כי הוא לא נגע בחיי העם כפשוטו, בפורים הייתה גזרת מוות ולכן ראוי פורים לציון משמעותי יתור בדמות שמחה ומשתה. לפיכך, הקשה עליו הט"ז, כאמור. אולם ניתן לבאר אחרת, לא מדובר במדרג אלא בהתאמת הגזרה וסוג הנס לאופן ציון ההצלה ממנו, וכפי שכתב בערוך השולחן (סק"ט): "ריבוי הסעודות שמרבין בהם הם סעודות הרשות שלא קבעום למשתה ושמחה כפורים משום דגזירת המן היתה על הגופים להשמיד להרוג ולאבד לכך צריכין לשמח הגוף אבל גזירות אנטיוכוס היתה ביטול תורה ומצות ואף שזה גרוע מגזירת הגוף מ"מ סוף סוף הם גזירות הנפש לכך צריכין לשמח הנפש בהלל ותודה וזמירות ושירות ותשבחות ואין להגוף עניין בזה[10]." וסיים "ומתורץ קושית הט"ז סק"ג". הכת"ס (או"ח קל"ז) הוסיף על הסבר זה: "והדברים פשוטים וברורים עד שאני תמה על הט"ז וא"ר שלא נחתו לדבר פשוט כזה".בפשטות, נחלקו הט"ז והלבוש האם תוכן התקנה נקבע לפי אופי הצרה או שיש דרך כללית לציין יציאה מצרה, וממילא ההבדל נובע ככל הנראה מחשיבות נס זה לעומת נס אחר, הגורמת לתקנה מורחבת לעומת תקנה מצומצמת. אולם אפשר לבאר בדרך נוספת, וכפי שכתב הגר"ש פינקוס (תפארת תורה סימן י"ט). לדבריו, נחלקו הט"ז והלבוש בעיקר דין יום פורים וחנוכה. הט"ז סובר שהם ימים טובים מדרבנן, כעין ימים טובים של התורה, לכן הקשה מדוע אין חובת שמחה בחנוכה הרי נס חנוכה, שבו ניצלנו מהעברה על דת, הוא סיבה חזקה לקביעת יו"ט, לא פחות מפורים. לעומתו, סובר הלבוש שאין כאן דין יו"ט דרבנן, אלא תקנה זכר לנס, ולכן בפורים שהייתה גזרה על הגופים ,אופן הזכרון הוא גם בענייני הגוף ובחנוכה אופן ציון הנס תואם לסוג הנס[11].
בפרי צדיק (לחנוכה ט) כתב בהסבר הלבוש בדומה לנ"ל, אך הוסיף הדגשה מסוימת בהבהרת הצורך לחגוג בגוף את הצלת הגוף: "אבל באמת יש לומר דודאי גדול המחטיא וגזירת היונים היתה גדולה וקשה משל המן. אבל מכל מקום לענין סעודה שיהיה מצוה לענג את הגוף לא יתכן רק בפורים שהיה הנס גם לגוף שמורה שחביב לפני ה' יתברך גופי ישראל שיש בהם קדושה ועל כן תיקנו בו מצות סעודה לענג גם את הגוף". וגם ביחס לחנוכה הסביר יותר: "מה שאין כן בחנוכה שרצו רק להשכיחם תורתך. אף שגדול מן ההורגו מכל מקום הנס היה רק לנשמות ישראל ולא לגוף. והוא רק שמחה בדברי תורה שזכו לאור תורה שבעל פה ביתר שאת" ועדיין, מדוע על כך אין לתקן שמחה? "ועל זה לא תיקנו משתה דאיתא (אבות ו', ד') כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו'"[12].
♦
האומנם גדול מחטיאו גם באונס? - הסבר האליה רבה
קושית הט"ז בנויה על שני אדנים: א. חומרת החטא חמורה מסכנת הריגה. ב. קביעת הזכר לנס צריכה להיות מותאמת לחומרת הסכנה. עד כה הסברנו בדעת הלבוש שאין הוא מתייחס לטענת הט"ז כי הוא לא מקבל את הנקודה השניה, וכל ענין החומרה של חטא לעומת הריגה אינו נוגע לקביעת התקנה. אולם האליהו רבה הבין שאין כל הבדל עקרוני ביניהם בכללי קביעת התקנות ואופיים, אלא הם נחלקו בנקודה הראשונה, האם כאן אכן שייך ענין זה של גדול המחטיאו, וכתב: "ולענ"ד לא קשה מידי, דשם מחטיאו ברצון הוי, מה שאין כן הכא דהוי ע"י אונס. ועוד קי"ל ביו"ד בסי' קנ"ז [רמ"א ס"א] כל מקום שנאמר יהרג אל יעבור אם עבר ולא נהרג אף על פי שחלל השם מכל מקום נקרא אנוס ופטור, ואם כן לא שייך באונס טעם דמחטיא קשה שמוציאו מעולם הזה ועולם הבא." מדויק בדבריו שיש כאן שני שלבים. בתחילה יצא האליה רבה מנקודת הנחה שגם אם מדובר באונס המחייב מסירות נפש, אין חטא כזה גדול מהריגה, משא"כ חטא ברצון, אולם אח"כ הוסיף ובאר, שגם אם נאמר שהעובר עברה במקרה שחייב למסור את נפש, והיה דינו שחייב מיתה אם עבר - גדול המחטיאו יותר מההורגו, אין זה נכון בעניינו, שכן ע"פ דין נקרא אנוס, אף אם היה צריך למסור את הנפש ולא מסר, וממילא ברור שאין חומרת מקרה זה, כחומרת המחטיא אדם לעבור ברצון. הכתב סופר [שם] מחזק את הדברים בעזרת דברי הגמרא במגילה י"ב, א שם הקשו תלמידיו לרשב"י שאמר שהתחייבו ישראל כליה בשושן מפני שהשתחוו לצלם, וכי משא פנים יש בדבר, ומתרץ הם לא עשו אלא לפנים לפיכך לא עשה עמהם אלא לפנים: "וקשה הלא בע"ז יהרג ואל יעבור… ולהנ"ל ניחא קצת הגם שלא עשו כראוי דהיה להם למסור נפשם על ע"ז דיהרג ואל יעבור, מ"מ לא עברו על איסור דע"ז אלא על עשה דונקדשתי בתוך ב"י ולא היו ראוייים לעונש כ"כ ול"ק וכי משא פנים יש בדבר".עם כל זה, הט"ז סבור שסו"ס היה מחטיא והיו חוטאים ואין האונס מקטין את גודל הנס של ביטול הגזירות, כי וודאי מדובר ביציאה ממצב לא רצוי.
הגרי"מ חרל"פ (מי מרום חנוכה מאמר ו) באר את דעת הלבוש כך: "ועל כן יפה כתב הלבוש דמש"ה לא קבעו שמחה מפני שלא היתה הגזירה על הגופות, ואעפ"י שהמחטיא את האדם יותר גרוע מן ההורגו, מ"מ היה לזה מקום אם לא הגיעו אז ישראל לרוממות ערך קדושתם וגילוי אצילות נפשם ולא היו מרוצים ח"ו מהמס"נ, אולם אם נתגלה אז דבקותם הנצחית כלות נפשם והתגעגעותם להיות נהרגים ונחנקים ונסקלים על קדושת שמו, שמי שזוכה לזה בפועל אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו כהרוגי לוד [פסחים נ, א] אין כל טעם לקבוע שמחה על ההצלה מזה כי לא די שלא הצטערו על זה אלא שעוד התגעגעו לזה". מדבריו משמע שאין להסתפק בדברי האליה רבה שחטא באונס אינו חמור, כי סו"ס יש כאן חטא כנ"ל, אבל המיוחד במקרה זה היה שמסירות הנפש הייתה בשמחה, כך שמבחינת עם ישראל ההצלה מהצורך למסור את הנפש אינה כה משמעותית. ויש לשים לב לחידוש האמור כאן, שהשמחה במסירות נפש מפחיתה בערך השמחה שבהצלה ממנה.
♦
חומרת החטא לעומת סכנת חיים היא הסיבה לא לקבוע שמחה
מיוחד הוא תירוצו של ר' שלמה קלוגר (חכמת שלמה אורח חיים סימן תרע), בכך שלדעתו מקבל הלבוש את שתי הנחותיו של הט"ז ואעפ"כ אומר את דבריו: "מה שהקשה עליו הט"ז הלא המחטיאו קשה יותר מן ההורגו… לא נעלם זה מהלבוש, רק אדרבא כן כוונתו, כיון דהוי נס גדול יותר והוי נס חדש, ובעינן ניכוי זכיות [שבת לב, א], לכך אין שמחה בזה". כלומר, דווקא קושי החטא לעומת ההריגה מגדיל את גודל הנס, וממילא גורם בעקיפין למיעוט זכויות, מה שמקטין את השמחה.מעניין להשוות זאת להסבר שבשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן כז): "ולפענ"ד כוונת הלבוש, דוודאי מחטיא גרע, מכל מקום הנס מה שהקב"ה מציל את האדם מן החטא, הוא קל יותר ממה שמצילו מהמוות, שהשי"ת עושה למען שמו ולמען תורתו הקדושה, ואם כן אין ניכר כל כך ההצלה בשבילנו, אבל נס דנעשה להצלת הגופות זה נס גדול יותר ומראה חשיבות עמו בני ישראל גם בגופן, על כן ישמח הגוף גם כן כמו בפורים, מה שאין כן בחנוכה". שני ההסברים מקבלים את הנחות הט"ז אך טוענים שתי טענות הפוכות. בעוד שהגר"ש קלוגר סבור שגודל הנס מנכה זכויות, מתוך הנחה שהנס נעשה בשביל האדם, סבור המהר"ם שיק שהנס נעשה למען ריבוי כבוד שמים, וממילא אין בו חידוש כה גדול.
בקדושת לוי (לחנוכה) הדגיש גם הוא את הצלת התורה לעומת הצלת ישראל וישב כך את עצם השאלה שבה אנו עוסקים: "דבשלמא נס דפורים היה נתפשט מקודם גזירת המן ואחשורוש להרוג ולאבד (אסתר ג, יג), ושמעו בדבר והתחילו לעורר את לבבם בתענית (שם ד, טז), ולפשפש כל אחד במעשיו, והסכימו יחד לעבוד את השם יתברך באמת ובלב שלם, ואחר כך כשהגביר הבורא ברוך הוא את חסדו הגדול והצילם מהריגה, אז ראו בחוש גודל אהבתו יתברך. אבל בנס דחנוכה היה עיקר הגזירה להעבירם מעל תורתנו הקדושה, יכול להיות שעיקר הצלתו יתברך היתה רק מחמת התורה אשר אהובה לפניו מאז ומקדם, ואם כן אינו ניכר כל כך גודל אהבתו, ובשביל זה לא גדול כל כך פרסום הנס עלינו, ועל זה לא קבעו אלא להודות ולהלל". נזכיר שבפרי צדיק הנ"ל כתב "מכל מקום הנס היה רק לנשמות ישראל ולא לגוף. והוא רק שמחה בדברי תורה שזכו לאור תורה שבעל פה ביתר שאת", אך לא דיבר על התורה כשלעצמה לעומת ישראל, כקדושת לוי, אלא על גוף לעומת נשמה של ישראל.
♦
תירוץ הב"ח - ההבדל מתחיל בחטאים שגרמו לצרה
בעוד הלבוש והט"ז מיישבים את השאלה תוך עיסוק בסוג הצרה ובסוג הנס, הב"ח מיישב את שאלת ההבדל בין חנוכה לפורים, תוך חזרה אחורה שלב אחד, לחטא שבגללו קרתה הצרה, ומזכיר ארבעה שלבים - החטא, העונש, התשובה, אופן ציון הנס :"ונראה דבפורים עיקר הגזירה הייתה לפי שנהנו מסעודתו של אותו הרשע (מגילה יב א)[13] ועל כן נגזר עליהם להרוג ולאבד את הגופים שנהנו מאכילה ושתייה של איסור ושמחה ומשתה של איסור וכשעשו תשובה עינו נפשותם… ולפיכך קבעום למשתה ויום טוב לזכור עיקר הנס אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה ועל כן הייתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא (אוצר מדרשים [אייזנשטיין] עמ' 193 ד"ה דור) שגזר עליהן אותו הרשע לבטל התמיד, ועוד אמר להם מצוה אחת יש בידם אם אתם מבטלין אותה מידם כבר הם אבודין ואיזה זה הדלקת מנורה שכתוב בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד כל זמן שמדליקין אותן תמיד הם עומדין כו' עמדו וטימאו כל השמנים וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה', ע"כ נעשה הנס גם כן בנרות תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה ולפיכך לא קבעום אלא להלל ולהודות שהיא העבודה שבלב".יש לשים לב לחידוש שבדברים, ראשית הקביעה שנתרשלו בעבודה[14], שנית לגבי הגזרה. במקורות אחרים אנו מוצאים שהגזרה הייתה אחרת, למשל במגילת אנטיוכוס מצינו שגזרו על שבת ראש חדש ומילה, באגרת תימן כתב הרמב"ם: "וכן אירע בבית שני, כשגברה מלכות יון הרשעה וגזרו שמדות גדולות ומשונות על ישראל לאבד הדת, וגזרו עליהם חילול השבת ולהפר ברית מילה, ושיכתוב כל אחד מישראל בלבושו שאין להם חלק בה' אלוקי ישראל, ושיחקוק בקרן שורו כעניין הזה, ואחר כך שיחרוש בו". וכאן נאמרו דברים אחרים. שלישית, באותו מדרש לא מוזכרת ההתרשלות ואף לא, מסירות נפשם על העבודה אלא: "עמדו וטמאו כל השמנים שבביהמ"ק ולא נשתייר כ"א פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים, ועמד הקדוש ברוך הוא וקבע להם שמונה ימי חנוכה שלא היה מועד עד עכשיו" והב"ח מבין שמעבר לזה היתה מסירות נפש למען מטרה זו שהובילה לנצחון על היוונים. ורביעית, הדבר העולה מהתבוננות זו - הקישור בין עבודת המקדש לעבודת הלב של הלל והודאה, שהיא ורק היא נקבעה כציון לנס.
♦
תירוצים נוספים
נס בגלות לעומת נס בזמן הבית
הסבר אחר עולה מדברי הגר"א (ביאור לאסתר א, ב): "נס שבארץ ישראל אין כ"כ חידוש, ולכך חנוכה אינו כ"כ נס כמו פורים אף שהיה נס גדול מאוד לפי שהיה בזמן המקדש". וכן כתב בשמו בספר אמונה והשגחה[15] (אות י"ד) עם איזכור הקשר לצורת ציון הנס: "לפי שהיה בחו"ל ולא בזמן הבית, וע"כ אנו עושים זכר לנפלאותיו זה ברוב חדוה וניתן להכתב". כעי"ז כתב גם בפרוש יוסף לקח למגילת אסתר (ט כג): "שלהיות הנס הזה אחר חורבן הבית עת היותנו בהסתר פנים מלפניו יתברך... ועם כל זה לא מאסנו... ושלח ידו להצילנו, עד כי כאשר ראו על ככה מרדכי ובית דינו גזרו לעשות שמחה ויו"ט… וטעמו אחרי הודיע ה' אותנו שבהיותנו בארץ אויבינו לא עזבנו יאות לנו לשמוח שמחה שלימה".♦
האם היתה הצלת נפשות בחנוכה?
הסבר מחודש וחריף כתב החידושי הרי"ם (על התורה חנוכה), ונראה שכדי להבינו צריך להביא את דברי הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ו): "כיצד מי שחלה ונטה למות ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו". אף שבסמוך (ה"ד) פסק שאם עבר ועשה במקום שהיה צריך לההרג: "מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה". כיון שבחולה הוא זה שבחר לעבוד ע"ז לעומת אונס שם מיוחס המעשה לאנס. נראה שעל סמך זה, מחדש חידושי הרי"ם: "אם רוצים סתם להרגו וע"י עבודת ע"ז הרי ביכולתו להציל את עצמו הריהו עובד ע"ז גמור אם ח"ו עבר ועבד חייב על זה מיתה", ולפי זה מובן: "למה עושים בפורים סעודות ובחנוכה לא", שהרי בפורים רצו להרגם "ועל ידי עבודת ע"ז היה ביכולתם להציל את עצמם ואם היו עושים את זה ומצילים את עצמם הרי אז היו עובדי עבודה זרה ממש וחייבים מיתה ולכן ע"י הנס ניצלו ממות ולכן עושים סעודות", לעומת זאת בחנוכה: "נגזר עליהם לעבור על מצות ואם היו נהרגין הרי היו מקיימין את מצות ונקדשתי בתוך בני ישראל ומקדשין את שם ה' ולא היתה כאן הצלת נפשות ע"פ הדין, והנס מנע אותם מלקדש את שם שמים לפי הדין ולכן אין עושים סעודות", כמובן, שיש מן החידוש באמירה שכיון שהיו צריכים למסור את הנפש, אין כאן הצלת נפשות- שהרי סו"ס ניצלו.♦
המתים במלחמה, הימשכות המלחמה או אי ודאות שלא תתחדש - כסיבה לדין
עוד כתב ביוסף לקח על מגלת אסתר (ח טז): "לא נקבעו ימי חנוכה למשתה לפי שמתו במלחמת חשמונאי". סברה כזו הזכיר הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"ו - אורח חיים סימן מא) בענין יום העצמאות: "ומיהו מכיון שכמה אלפים מאחינו בית ישראל נהרגו במערכות ישראל ה' ינקום דמם אין לנו לקבוע אמירת הלל בברכה. ומכל שכן שהתאריך ה' אייר שהוכרז על מדינת ישראל כמדינה ריבונית ועצמאית, אינו יום שנגאלו מצרתם, כי הרי המלחמה נמשכה אח"כ ביתר שאת ורבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, והכרזת שביתת הנשק היתה ביום אחר, וגם לאחר מכן נפלו חללים ע"י אויבינו המקיפים אותנו כי כסלא לאוגיא".בשם משמואל (חנוכה שנת תרפ"ד) הסביר באופן אחר הקשור למלחמה: "יש לומר הטעם דהמלחמה ימים רבים מקמי חנוכה היתה עד שהוציאו אותם מכל הארץ, ולא היה ביום מיוחד, ע"כ לא קבעו למשתה ושמחה ביום מיוחד, אלא קבעו ע"ש נס הנרות שהי' ביום מיוחד"[16]. וכאן המקום להביא את דברי ה"גליא מסכת" (או"ח סימן ו) המסביר את אי קביעת היום למשתה ושמחה[17] על רקע אי הוודאות שהמלחמה אכן נגמרה: "משום שעסק ישועה והצלה שנעשה להם אז, לא הוקבע להם באותה שעה להצלה וישועה חלוטה, כי הלוא ידוע בכל ענין מלחמה יחליפו כח זה לעומת זה פעמים מתגבר אחד לנצח לפי שעה אבל אין הניצוח חלוטה וקבוע שבקרוב יתגבר עליו שכנגדו ויחלישו" אבל הפורים שהייתה עדיין נבואה, הייתה להם וודאות שהענין נגמר. דברי ה"גליא מסכת" מקבלים משנה משמעות על רקע העובדה שאכן אחרי הנצחון בכ"ה בכסלו, היו מספר קרבות נוספים, בחלקה הצליחו המכבים ובחלקם נכשלו, ולדברי ה"גליא מסכת" אכן התברר שנכון היה לא לציין את הניצחון שבכ"ה בכסלו. אולם לפי זה שהדעות האחרות שלא חששו להפסדים עתידיים, סוברות שאין להפחית בערך הניצחון המשמעותי שבמקביל לו היה גם טיהור המקדש וכו', בגלל ספקות על העתיד.
♦
טעמים נוספים על פי פשט וע"פ החסידות
בשו"ת כנף רננה (או"ח פ') הסביר ע"פ המבואר בסימן תצ"ב דנוהגין להתענות בה"ב אחר פסח וסוכות שמא מתוך שמחה ומשתה באו לידי עברה, ולכן חנוכה שהוא שמונה ימים לא תיקנו משתה ושמחה, כדי שלא לבוא לידי עברה, אבל פורים שהוא יום אחד לא חששו.בבני יששכר (מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ד - הלל והודאה) הסביר: "...ונ"ל דהדין הוא דאין נהנין ממעשה נסים [תענית כד ב], רק כשהיתה הציווי ליהנות עפ"י נביא הנה השמחה והאכילה ושתיה היא המצווה כיון שהוא עפ"י נביא..על כן בכאן כיון שכבר נפסקה הנבואה נקבע המועד הזה רק להודות ולהלל…". בשם משמואל (חנוכה תרעא) הוסיף: "...שבמה שעושין סעודה אף שלא נצטוו עלי' בזה ניכר איך התורה חביבה להם, וכעין שאמרו ז"ל (שבת ק"ל א) כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה שפירש"י שעושין משתה. ומבואר אצלנו במק"א שהוא דוקא משום שלא נצטוו ואעפ"כ עושין". וכעי"ז בארו את דברי התוספות (פסחים דף סח ע"ב ד"ה הכל) על דברי רבי אליעזר שהכל מודים בעצרת דבעינן לכם, כיון שהוא יום שניתנה תורה "דהא דבעי רבי אליעזר בעצרת לכם לאו דוקא מקרא אלא מסברא" שכיון שהענין הוא כדברי רש"י "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו", דבר זה ניכר יותר, כאשר אינו בא מחיוב הנובע מפסוק אלא מסברא שיש בה משום גילוי חיבתם של ישראל לתורה[18].
♦
סיכום
התבוננות בהסברים שהובאו כאן מלמדת שבמבט כולל יש שתי סיעות. הראשונה כוללת בתוכה את הב"ח, הט"ז והלבוש, והיא סבורה שאופי ציון הנס וההודאה עליו נובעים מההבנה מה בדיוק התרחש [ועקב מה], ומבט זה מראה כיצד עלינו להנציח לדורות מאורעות שכאלו באופן הדומה לתוכנן ומהותן. לעומתם, רוב התירוצים האחרים לא רואים בנקודה זו דבר משמעותי, וסבורים שיש לתקן לפי גודל הנס או לפי שיקולים נלווים שנכון להביאם בחשבון בקביעת אופן ההודאה.♦ ♦ ♦