תורת החיים
יד בנימין
זמן הדלקת נרות חנוכה
זמן הדלקת נרות 'משתשקע החמה'
בברייתא (שבת כא ע"ב): "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". ובגמ' שם: "עד שתכלה רגל מן השוק, - ועד כמה? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי". ע"כ. ופרש"י: "רגלא דתרמודאי שם (אומה) [אמנות (נמוק"י וכת"י)] מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונים מהן", ע"כ. ובשאילתות דרב אחאי (וישלח שאילתא כו): "שאילתא דמחייבין דבית ישראל לאדלוקי שרגא דחנוכה מאימתי היא מצוותה כך שנו חכמים משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". ע"כ. וכעי"ז בשו"ת הגאונים (שערי תשובה סי' רלג), ובסדר רב עמרם גאון (ד"ה מצות נר).♦
שיעור זמן 'שתכלה רגל מן השוק', והיוצא לעניין זמן ההדלקה
בתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן רלג): "ומהו תרמדאי בני אדם עניים העושים מלאכה בשדה או בפעולה או שומרי פירות ומתאחרין לאחר כל בני אדם עד שחשכה", ע"כ. ונמצא שזמן ההדלקה קודם שחשכה. וכעי"ז כתב הרי"ף (ט.): "רגלא דתרמודאי וכו'... ומתעכבין עד אחר שקיעת החמה כמו חצי שעה עד שמגיעין לבתיהם" ע"כ. וכ"כ הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פ"ד ה"ה) וז"ל: "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק". עכ"ל. וכ"מ מלשון בה"ג (חנוכה סי' ט עמ' קנו). וכן מוכח מפירוש רש"י על דברי הגמ' (מנחות לו ע"א): "ועד מתי מניחן? עד שתשקע החמה, רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק, וחכמים אומרים: עד זמן שינה" ע"כ. ופרש"י: "שתכלה רגל מן השוק - לאחר שחשכה". וכן דעת הרשב"א (שבת כא:) והר"ן (ט. ד"ה מצותה). וז"ל המאירי (שבת כא ע"ב ד"ה אחר): "דכליא רגלא דתרמודאי ר"ל הנושאים עצים שהם המעריבים יותר והם מתעכבים עד חצי שעה אחת אחר שקיעת החמה ואחר זמן זה כבר כלה רגל כל אדם מרשות הרבים" ע"כ. ועוד יש קצת סייעתא מלשונו שם (דף כב ע"א): "נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוך לפתח ולהדליקה שם הן מבחוץ לזמן הקדום, הן מבפנים לזמן של עכשיו ומצד שמאל כדי שתהא מזוזה בימין הנכנס שנ' בה ביתך דרך ביאתך ודרכו של אדם להרים רגל ימין תחלה ותהא נר חנוכה משמאל הנכנס ופרשו בהגדה ויבא בעל הבית בתפליו ובטלית מצוייצת ביניהם חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם", ע"כ. וכתב הבה"ל (סי' ל סע' ב ד"ה אם לא חלץ): "ר"ל גמר שקיעה דהוא צה"כ, דאז הוא זמן חליצת תפילין מדינא, דאילו ביה"ש – אפילו אם היה לו מקום לשמרן אין צריך לחלצן, כן מוכח במנחות לו ע"ב, אפילו למאן דאית ליה לילה לאו זמן תפלין, וכ"ש לדידן דפסקינן לילה זמן תפילין, וכ"כ הלבוש והפמ"ג דמורין כן לכתחילה", עכ"ל. וא"כ מה לתפלין בהדלקת נרות בצה"כ?♦
פשט לשון 'משתשקע'
כתב בספר הישר לר"ת (חידושים רכא) וז"ל: "ועל כרחיך אני צריך לפרש משתשקע החמה כמו שפירשתי שכבר נכנסה ברקיע... ומשתשקע משמע שנכנס כבר ועדיין לא הגיע לאחורי כיפה מכל וכל. וראיה לדבר נר חנוכה דאמרי' מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ריגלא דתרמודאי דההוא לילה הוא". ע"כ. ובספר המנהיג (הל' חנוכה) כתב: "משתשקע החמה כשקיעת חמה דתענית, דאמר שמואל כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, דהוא צאת הכוכבים דמעלות השחר ועד צאת הכוכבים יממא הוא כדכתיב קרא בעזרא ומייתינן להו בריש ברכות, דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין כדאמר בפסח שיני וחזי כשרגא בטיהרא וליכא פרסומי ניסא אלא משקיעת החמה הראשון ואילך". ע"כ. וכן פירש בספר מרדכי הארוך (סי' תנה), והובאו דבריו בב"ח על הטור (סי' תרעב סע' א): "סוף שקיעה היינו צאת הכוכבים דשרגא בטיהרא מאי אהני, וכן הא דקאמר (תענית יב ע"א) כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא שמיה תענית היינו צאת הכוכבים", ע"כ. וכן פירש הרא״ש בתענית (פ״א סימן יב): "ואף על גב דאמרינן בפסחים פרק מי שהיה טמא (דף צד ע״א) דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה׳ מילין, פר״ת היינו מתחילת שקיעת החמה כשהחמה מתחילת ליכנס בעביו של רקיע אבל שקיעת החמה היינו סוף שקיעה והוא זמן צאת הכוכבים". ע"כ. וכן הוא באגודה (מנחות פ"ג, ב).לעומת זאת, בספר יראים (סי' רעד) כתב: "והא דתניא בנר חנוכה מצותה משתשקע החמה בעוד יום קצת קאמר" ע"כ. וכ"כ בתשו' מהר"ם (מהד' מוה"ק ח"א סי' קכז): "ונרות חנוכה נמי מדליקי' מבע"י משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין" עכ"ל.
ויש לדקדק במשמעות לשון 'משתשקע' בש"ס, דהנה המנהיג והמרדכי (דלעיל) כתבו להוכיח מדאמרינן (תענית יב ע"א) כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא שמיה תענית, ופי' היינו צאת הכוכבים, וכ"פ בטוש"ע (סי' תקסב סע' א), אך על דרך מה שפי' בבית יוסף שם דטעמא משום שאין העולם בקיאים מה הוא סוף שקיעה לכן נהגו להמתין עד צאת הכוכבים. ועל־פי זה הכריע בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן עב): "המוכח בראשונים דזה פשוט בעיניהם דכל תענית שלא שקעה חמה היינו משהגיעה השקיעה לא צאה"כ, ודין צאה"כ נולד מטעם שאין בקיאים לדעת זמן תחילת שקיעה אחרונה" עכ"ל. נמצא שאין ללמוד מדין זה לדין הדלקת נרות בשקיעה. ועוד דלכאו' לא ראי זה כראי זה, שהרי שונה לשון 'משתשקע', שהיא לשון עתיד, היינו משתחל לשקוע, מלשון 'ששקעה עליה' בלשון עבר, והיינו סוף שקיעה כנ"ל. וכפי שהוכיח היראים (בס"ס רעד ובדפוס ישן קב, וכ"כ הפר"ח והגר"א בסימן תערב) מהגמ' בב"מ (דף פח:): "אי תנא עד שיפקסו - הוה אמינא: עד דגמר לפיקוסייהו, קא משמע לן - משיפקסו, מכי אתחולי פיקוסייהו".
ובספר חזו"ע (חנוכה, ריש עמ' סג) כתב הגרע"י להוכיח מדשנינן בגמ' (זבחים נו.) "אמר רב יצחק בר אבודימי, מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה? שנאמר 'ביום הקריבו את זבחו יאכל', ביום שאתה זובח אתה מקריב, ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב", ע"כ. וסתם בפשטות ד'שקיעת החמה' שם היינו צאת הכוכבים, ולכאו' אי"ז מוכרח, דמצינו לרבנו יונה (על הרי"ף בברכות יח.) שכתב וז"ל: "תפלת המנחה עד הערב, אין לפרש עד יציאת הכוכבים שהוא לילה ממש, דעל כרחנו אית לן למימר דעד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה, משום דהכי אמרינן בזבחים (דף נו א) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו' רוצה לומר דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים, ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים, ועיקר התמיד הוא זריקת הדם, וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה, הכא נמי תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד". ע"כ. והדברים הובאו מערכה מול מערכה בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' כ"ב) וביביע אומר (ח"ז או"ח סי' ל"ד), שנקט עד צאת הכוכבים, והביא בזה סוללות של ראשונים ואחרונים דאזלי בתרייהו, ובשו"ת יצחק ירנן (ח"ג סי' ט) שהביא גם כן בטוב טעם את דברי האומרים דקאי אשקיעה ממש.
ומאידך, בגמ' בשבת (לד ע"ב): "תנו רבנן: בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה... ואיזהו בין השמשות - משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין... הכסיף העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל". ע"כ. ומוכרח מלשון הגמ' דאין לפרש לשון משתשקע על צה"כ.
ועוד דמי סני לגמ' לשון צה"כ שהוכרחה לכתוב לשון זו?
ומצינו סייעתא ממסכת סופרים (כ, ב): "מצות הדלקתו משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם". ע"כ. ובמס' שבת (כג ע"ב): "דביתהו דרב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה, אמר לה רב יוסף: תניא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן". ע"כ. מה כאן בשקיעה אף כאן בשקיעה.
♦
שרגא בטיהרא מאי אהני
כתב בהגהות מרדכי (סי' תנה) דלא ידליק בשקיעה משום שרגא בטיהרא מאי אהני, וכתב היראים (ס"ס רעד ובדפוס ישן קב, הובא לעיל בחלקה): "הא דתניא בנר חנוכה (שבת כ"א ע"ב) מצותה מתחילין בני אדם לשוב לבתיהן ומתמיהין שרואים נר משתשקע החמה בעוד קצת יום קאמר דכיון שהחשיך קצת לא הוי שרגא בטיהרא ובאותו זמן בעוד היום ויודעים שמחמת מצוה היא ואיכא פרסומי ניסא", ע"כ. ומבואר בדבריו שהיא הנותנת! התמיהה בהדלקת הנר בעוד היום גדול היא היא הפירסומי ניסא. עכת"ד. וכעי"ז כתב בתשו' מהר"ם (מהד' מוה"ק ח"א סי' קכז). ודווקא מדליק בלילה נראה כמדליק לאורה.ועוד יש לדייק בזה מטעם התקנה, שתיקנו חז"ל להדליק הנרות בזמן בו העם ברחובות, וקשה לומר שזמן זה הוא בצה"כ, שהרי אז כבר חושך ממש ורובא דעלמא כבר מצויים בבתיהם, וכולי האי ואולי תרמודאי שבים אז לביתם, כדפי' רש"י ורי"ף שזהו זמן 'שתכלה רגל מן השוק', והיינו סוף זמן הדלקת נרות. ופשיטא שרובא דעלמא היו רצים לבתיהם בזמן השקיעה כשמתחיל להחשיך, ואז איכא טובא פרסומי ניסא, ודו"ק.
ועוד המציאות תוכיח דאין לומר על הנרות בשקיעה 'שרגא בטיהרא מאי אהני' שהנרות נראים באופן ברור ויפה וניכרים לעין.
♦
שיטת ר"ת בזמני היום בקיצור נמרץ
נחלקו הראשונים מתי הוא זמן צה"כ. דעת המהר"ם אלשקר (סי' צ"ו) ע"פ הגאונים: שקיעת החמה היא ציון זמן כניסת כל גלגל החמה מתחת לקו האופק (למרות שעדיין יש אור בפועל). מיד לאחר השקיעה מתחיל זמן ביניים הנקרא 'בין השמשות', שנחשב לזמן מעבר בין יום ללילה. זמן זה מסתיים עם צאת הכוכבים.דעת רבנו תם (תוס' שבת לה. ד"ה תרי תילתי): ישנן שתי שקיעות שיש להתייחס אליהן, האחת בעת שהחמה מתכסה מעינינו, והשניה שיעור ג' מילין ורבע (58 דקות וחצי, לפסק השו"ע סימן תנט סעיף ב'), אחרי כן - הרבה זמן אחרי השקיעה בפועל. רק אז מתחיל זמן 'בין השמשות', שנמשך ג' רבעי מיל (י"ג דקות וחצי), ורק לאחר מכן, כלומר לאחר שיעור מהלך ארבעה מילין (שהם 72 דק') מהשקיעה הראשונה, זהו זמן צאת הכוכבים. וכן פסקו השו"ע (סי' רס"א), המג"א (סי' של"א, ס"ה, סק"ב) וחשש להם המשנ"ב שם.
וכתב בברכי יוסף (שם סק"א) שהמנהג בזה כסברת הגאונים ע"ש, ובספר חבל נחלתו (ד, כ) כתב: "ומצאתי בספר ארץ חיים (סתהון) באורח חיים סימן רסא שהאריך במחלוקת הראשונים והאחרונים לעניין זמן שקיעת החמה וצה"כ. כתב: ‘והרב נחפה בכסף ח"א בביאורו לתוס' הרא"ם דף קנד סוף ע"ג כתב דגם בעיה"ק ירושלים ת"ו אתריה דמרן ב"י ז"ל לא נהגו כוותיה בהך דפסק כשיטת ר"ת. וכתב דבודאי שהוא מנהג קדום להתפשטות קבלת הוראות מרן ז"ל ולא קיבלנו עלינו הוראתו בפרט זה’ ע"ש", ע"כ.
אכן, רבים וטובים היראים לדבר ה' חששו לסברת ר"ת, שכן פסקו השו"ע המג"א והמשנ"ב. אולם כמעט ולא מצינו מי שהלך לשיטת ר"ת גם להקל. ומשמע מכאן שגם לאחרונים דסבירא ליה שלכתחילה ראוי להחמיר כר"ת, סוברים שעיקר כמהר"ם אלשקר, ופשוט.
♦
דעת הטוש"ע בדין זמן הדלקת נרות
בטור (ריש סי' תרע"ב) הכריע: "מצותה מסוף שקיעת החמה עד חצי שעה מן הלילה שאז העם עוברין ושבין ורואין בביתם ואיכא פירסומי ניסא". עכ"ל. וכתב הב"ח שם: "וכן כתב במרדכי הארוך פירוש סוף שקיעה היינו צאת הכוכבים דשרגא בטיהרא מאי אהני וכן הא דקאמר (תענית יב א) כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא שמיה תענית היינו צאת הכוכבים ומתחלת שקיעה עד צאת הכוכבים ארבע מילין כך פר"י וכ"כ בהגהות מרדכי שלנו (סי' תנה) ונראה דפירוש זה הוא לשיטת רבינו תם דשקיעת החמה היא קודמת למשתשקע כמ"ש לעיל בסימן רס"א", ע"כ. ופשוט דסבירא ליה לטור כהרא"ש בתענית שהבאנו לעיל.ובשו"ע (סע"א) העתיק דברי הרמב"ם, רק הוסיף עליו 'סוף שקיעתה' וז"ל: "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק". ע"כ. ובמג"א כתב ע"פ דברי הב"ח על הטור: "היינו צאת הכוכבים". וכן דעת רוב ככל האחרונים ז"ל.
ואמנם צ"ע, דדרך השו"ע לנקוט לשון ברורה ולא סתומה, וא"כ מה לו להגיה בדברי הרמב"ם סוף שקיעה דהיה לו לומר צה"כ. ועוד דעל הטור פי' הבית יוסף (סוף ד"ה ואהא דתניא) וז"ל: "ונראה שדקדק רבנו לכתוב מסוף שקיעת החמה משום דתחילת שקיעת החמה עדיין היום גדול כמו שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין", עכ"ל. ובתוס' הנ"ל (שבת לה ע"א ד"ה תרי תילתי מיל): "קשה דהכא משמע דמשקיעת החמה עד הלילה ליכא אלא תלתא ריבעי מיל ור' יהודה גופיה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צד. ושם) סבר דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבע מילין וצאת הכוכבים לילה הוא כדאמרינן בריש פ"ק דפסחים (דף ב. ושם) וכדמוכח קרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה וגו' דמיניה מפיק בפ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יממא הוא ואומר ר"ת דהתם מיירי בתחילת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנסה חמה בעובי הרקיע". ע"כ. כלו' פירוש 'משתשקע' כאן הינו ביה"ש. וצ"ע מדוע הפנה הב"י דווקא לתוס' הזה, בעוד שיש מקומות אחרים בהם פירשו התוספות כשיטתיה, דשקיעה הוי צה"כ (ע' תוס' מנחות כ ע"ב ד"ה נפסל בשקיעת החמה, ע"ז לד ע"א ד"ה מתענין לשעות, ובספר הישר דלעיל). ועוד קשה דהיאך הביא את דעת הרמב"ם ובה"ג בסתם בלי לבאר דפליגי על שיטת הטור. ויש לדקדק מדוע העתיק את לשון הרמב"ם בעוד דסבירא ליה צה"כ, ומדוע הגיה 'סוף' שקיעה, ואפשר שכתב כן לאפוקי שקיעה ראשונה. נמצא לכאו' שאפשר להבין דסבירא ליה למרן להדליק נרות בזמן שקיעה שניה. ועוד ניתן לדייק מכך שהב"י הביא את דברי התוס' הללו בדווקא, דסבירא ליה דהיינו תחילת ביה"ש. וכ"פ הרב יעב"ץ בספר מור וקציעה (תרע"ב): "ה"ק מצותו משתשקע חמה, נתן בזה שיעור גבול להתחלת זמן ההדלקה, ומשמעו על כרחך קודם הלילה, בעוד יום קצת, דאל"ה משעת צאת הכוכבים (דהוא התחלת הלילה ודאי) הו"ל למימר". ע"כ.
♦
המדליק בצה"כ דגאונים לא עביד כאף ראשון
נמצא דהסוברים להדליק בשקיעה (ראשונה/שניה): הגאונים, רש"י, רי"ף, רמב"ם, בה"ג, רשב"א, ר"ן, מאירי, ובעל היראים. ומאידך ר"ת, מרדכי, וטור בצה"כ דר"ת. וא"כ לכאו' המדליק בצה"כ דהגאונים, לא עביד לא כמר ולא כמר, ונמצא דהמדליק בצה"כ מחדש זמן הדלקה שלא היה נהוג כלל בזמן הראשונים. ומ"מ תרי דינין המה, ונכון הוא לחלק ביניהם. אך ראוי ונכון הוא לישר דרכנו בדרך שדרכו בה ראשונים כמלאכים, ולא יכניס עצמו במשעול הכרמים.♦
לדעת מרן המדליק בשקיעה לא הפסיד, ולדעת הרמב"ם אחרי חצי שעה עבר זמנה
כתב בשו"ע (או"ח סי' תרעב) וז"ל: "אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים. ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להקדים מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק". ע"כ. והיינו שבדיעבד יכול אף להדליק מהפלג, ק"ו להדלקה בשקיעה הנראית [דק"ל כגאונים]. אולם לסברת הרמב"ם אחר צה"כ אינו יכול להדליק וברכתו לבטלה, וראוי הוא הרמב"ם שיחששו לשיטתו, ובפרט שמספקא לן דעת השו"ע וכפי שהתבאר.♦
אף שהמדליק בצאת הכוכבים יוצא לכו"ע, מכניס עצמו בספקות
אמנם המדליק בדיוק בצה"כ יצא לכו"ע שכן סברת הרמב"ם להדליק עד חצי שעה, וצה"כ (למרן) הוא 13 דק' וחצי לאחר השקיעה, אך יצא חומרו קולו, שמעתה נכנס לזמן תפילה ולמחלוקת הפוסקים בדין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ועד שיסיים את תפילתו ויאסוף בני ביתו, לדעת הרמב"ם כבר עבר זמנה ובטל קרבנה. והמתפלל מבעוד יום הכניס עצמו במחלוקת הפוסקים על ברכות ק"ש מבעו"י, ובחשש מתרתי דסתרי למאן דלא יקדים המנחה קודם הפלג [ואף אם התפלל קודם ביה"ש, למרן (סי' רלג סע' א) אינו מועיל אם לא יעשה לעולם כחד מינייהו]. ועוד יש להוסיף שלשון הרמב"ם בזה 'לא מאחרין ולא מקדימין' קמשמע לן שעיקר מצוותה בשעת השקיעה בדיוק וכל שעה אחרת אין היא לכתחילה.♦
ע"פ הקבלה יש להדליק בשקיעה דווקא
כתב בפע"ח (שער חנוכה דף קט ע"ב): "ודע, כי אנו מדליקין אותה עם שקיעת החמה, כי אז היא מדת לילה, והיא יורדת למטה, אל הבריאה וליצירה ולעשייה, לתת טרף לביתה וחק לנערותיה, ואז אנו ממשיכין לה אותן האורות שהיו לה למעלה. ולפי שעיקר המשכה היא מאותו האור הנמשך אליה מן הראש, שהוא הו"יה אהי"ה, כי כשהם מלאים ביו"דין הם גי' רגל, ואין האור הזה יכול להמשיך אליה, אלא זמן מועט, לכן גם מצות הדלקה אינה אלא זמן מועט, וזהו עד שתכלה רגל מן השוק, כי השוק הם העולמות התחתונים, עד שתכלה אותו רשימו מן האור שנמשך אחריה למטה עד מקומה". והו"ד בסידור היר"א (ח"ד עמ' 9-10). ובספר שמחת כהן לרבי מסעוד אלחדאד (סו"ס קיג) ענה על שנשאל אודות מנהג בית אל יכב"ץ בזמן הדלקת נרות וז"ל: "לאחר תפילת המנחה ע"פ סדר הכוונות שהוא קרוב לעת השקיעה הולכים כל הקהל לביתם ומדליקים עפ"י סדר הכוונה ממוהרש"ש זיע"א ואח"כ חוזרים לבית הכנסת ומתפללים תפילת ערבית לאחר צאת הכוכבים". ע"כ. וכ"כ רבי עובדיה הדאיה (שלום וצדק סו"ס מו): "נהגו ק"ק בית אל להדליק עם שקיעת החמה כי כן מפורש בפע"ח וכו'".♦
אחרונים הסוברים שיש להדליק בשקיעה
נמצא איפוא האחרונים שלשיטתם יש להדליק את נרות החנוכה בשקיעה: הגר"א (אות ב) והפר"ח (אות א), ויעב"ץ (מור וקציעה), וכ"פ עוד מגדולי חכמי אשכנז מהם מהר"מ בנעט (אות א), ובס' ברכת אברהם (הו"ד בקובץ מפרשים כ"י בסוף שו"ע מ' י-ם), ובאבני נזר (או"ח סי' תצז, ד), וכן נוטה לשון ערוה"ש (אות ד), ושו"ת אז נדברו (ח"ז סי' ע), וממסקנת האגרות משה (או"ח ח"ד סי' קא אות ו) נראה שחשש לזה. וע"ע בשו"ת יצחק ירנן (ח"א או"ח סי' נא).♦
העולה מכל האמור
ע"פ דעת רוב הראשונים, ועל צבאם הרי"ף והרמב"ם, ומשום דק"ל כהגאונים דסבירא ליה שקיעה אחת היא, ובכך קשה לפרש לשון 'משתשקע' היינו צה"כ, ומשום שמספקא לן דעת השו"ע, וכיוון דחכמי הסוד כתבו שכן נכון, ומשום שהמדליק בשקיעה לכו"ע לא הפסיד, ומאידך המדליק אחר חצי שעה מן השקיעה לדעת הרמב"ם לא יוצא ידי חובתו, ומשום שמחשובי האחרונים יש שצידדו להדליק בשקיעה ושכן היה מנהג ירושלים, כן נראה להורות. ומ"מ מהיות טוב יניח שמן כדי שיעור שידלקו חצי שעה אחר צה"כ. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. והאמת והשלום אהבו.♦ ♦ ♦