פתח תקווה
ברכת המצוות לאחר קיומן בנר חנוכה ובשאר מצוות
כתב הרמב"ם (פי"א מהלכות ברכות ה"ה-ו) שהעושה מצוה ולא בירך – אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת [כציצית, תפילין וסוכה] מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא [כשחיטה, כיסוי הדם, הפרשת תרו"מ וטבילה] אינו מברך, עי"ש.♦
מצוות הדלקת נר חנוכה עשייתה קיימת או דבר שעבר
האחרונים דנו האם הדלקת נר חנוכה הוי כמצוה שעשייתה קיימת, שמברך עליה גם לאחר עשייתה, או לא – עי' בחזו"ע חנוכה עמ' קל"ג.ובאמת שכבר נחלקו בזה הראשונים:
בספר הפרדס [לתלמיד הרשב"א] (שער ט' פ"ג) כתב: "הרי שהדליק נר חנוכה כ"ז שהנרות דולקות חוזר ומברך, הרי שמל את בנו בלא ברכה כ"ז שעוסק באותו ענין חוזר ומברך אבל אם חלץ התפלין או שכבו הנרות של חנוכה או שסיים מלהתעסק במילה וכדומה לזה הו"ל מעוות לא יוכל לתקון" ע"כ, ומבואר דפשיטא ליה שכל עוד הם דולקים בזמן ההדלקה הוי כמצוה שיש לה המשך- שמברך. וכן מתבאר מדברי ר' אליהו מלונדריש בפסקיו לסדר זרעים (עמ' ל"א) שכתב: "י"א דכל דבר שמצותו ארוכה כגון ציצית שהמצוה כ"ז שהוא מעוטף וכן הדלקת הנר שהמצוה כ"ז שהנר דולק מברך בלמ"ד להתעטף להדליק אבל דבר שאין המצוה קיימת אלא שעה אחת כגון שחיטה כיסוי שאחר ששחט וכסה נעשית מצותו וכו' ברכתו על" עי"ש, ומבואר שהדלקת הנר שוה לציצית, שהמצוה היא בכל רגע.
אולם הרבה ראשונים לא ס"ל כך: הנה ר"א בן הרמב"ם בתשובה (סי' פ"ג) כתב בתוך הדברים: "ואין טעם שאדם יברך ענט"י אחרי נטילתן יותר משיברך להדליק נר חנוכה אחרי שהדליק וכשם שזה אסור כך זה אסור" עי"ש, ומבואר דפשיטא ליה שהמצוה נגמרת בהדלקה, כשחיטה וכדומה. וכן מתבאר מדברי הראשונים בפסחים ז' ע"ב גבי נוסח הברכות בעל ול' שהביאו בשם ר"ת (בספר הישר סי' ש"מ) שכל ברכה שיש לה משך זמן, כציצית ותפלין וכדומה, מברך בל' וברכה שאין לה משך זמן, כשחיטה ומילה וכדומה, מברך בעל, וכתב הרמב"ן וז"ל: "וק"ל שהרי נ"ח מברכין עליה להדליק ואע"פ שעשייתה גמר מלאכתה אלא שר"ת אמר דהואיל וצריכה שמן כדי שתהא דולקת משקיה"ח עד שתכלה רגל מן השוק כמו שאין עשייתה גמר מלאכתה, ואינו מחוור" ע"כ. ומבואר דפשיט"ל לרמב"ן שנ"ח הוי מצוה שאין לה שיהוי והיא נגמרת בהדלקה, דומיא דשחיטה וכדומה. וכ"כ המאירי שם וז"ל: "וקשה לדבריהם נר חנוכה אלא שמתרצים שמאחר שצריך ליתן שמן שיעור שתכלה וכו' הרי הוא כאין עשייתה גמר מלאכתה, ואין זה מתיישב שהרי ההדלקה הוא המצוה ואם כבתה אין זקוק לה" עי"ש, וכ"כ עוד בספרו מגן אבות (ענין ח') עי"ש. וכן הקשה הרי"ד בספר המכריע (סי' ס"א) ע"ד ר"ת וז"ל: "הדלקת נ"ח וכו' כיון שהדליקה ושם בה שמן שיספיק לזה השיעור מה יש לו עוד לעשות הלא גמר כל המצוה ולא נשאר לו עוד לעשות דבר ואמאי אמרינן דמברך להדליק" וכו' עי"ש. ומבואר דפשיטא ליה שנר חנוכה לא הוי מצוה שיש לה שיהוי, אלא היא מצוה דומיא דשחיטה וכדומה. וא"כ פשוט שלדבריהם אם לא בירך בשעת ההדלקה לא יברך לאחר מכן.
והנה מדברי ר"ת גופיה, וכן מלשון הרא"ש בפסחים שהעתיקו, נראה לכאורה דפליגי על הרמב"ן וסיעתו הנ"ל וס"ל כדעת ספר הפרדס, דחשיב נר חנוכה מצוה שיש לה שיהוי ומברכים גם לאחר שגמר להדליק, וכמ"ש בדעתם הגרע"א בתשובה (תנינא סי' י"ג) עי"ש. אולם נראה שאין הכרח לזה, דהנה לשון ר"ת בספר הישר (וכמו שהובאה גם בספר המכריע) כך היא: "הואיל ועשיית מצותו זוהי גמר מלאכתו 'דכיון שבדק עכשיו שוב א"צ לחזור ולבדוק' וכו' מברך על המעשה דכיון שעשאן פעם אחת 'שוב אינו חייב לחזור בו ולהאריך במצותן' אבל שאר מצוות שאין להם הפסק 'דכל שעה חייב להתעסק בהם' כגון תורה ותפלין ציצית וסוכה וכו' מברך לעשות, ונר חנוכה 'אע"ג שיש לה הפסק' יש לה זמן שצריך שיהא בה שמן וכו' ואע"ג דאם כבתה אינו זקוק לה מיצרך צריך" עי"ש. והמעיין בדבריו היטב יראה שכונתו היא על נוסח הברכה, ש'על' משמעו שהאדם עושה מעשה רגעי וזהו, ולכן רק בשחיטה וכדומה מברך 'על', אבל ל' משמעו מעשה שיש לו המשך, כגון תורה ותפלין. לפיכך, בנר חנוכה, אפילו שההדלקה עצמה היא רגעית מ"מ כיון שחייב 'בשעת ההדלקה' לדאוג שיהיה שם שמן כשיעור – שייך לברך עליו בל', שהכונה היא לדאוג 'עכשיו' שהנר ידלוק במשך הזמן. משא"כ אם היינו מברכים על הדלקת היה משמע שמספיק להדליק לרגע אחד וזה לא נכון. אבל לא מיירי ר"ת לענין אם לא בירך מתחלה שיברך 'להדליק נר חנוכה' לאחר שכבר אינו מדליק והנר דלוק ועומד, וזו לא שמענו אלא כוונתו היא על שעת ההדלקה, שהנוסח מתאים יותר ו'דומה' למצוה שיש בה שיהוי. וזו כונת הרמב"ן שהביא את דברי ר"ת שכתב 'כמו' שאין עשייתה גמר מלאכתה. ולכן נראה שאין ראיה מדבריהם שמותר לברך לאחר ההדלקה.
והנה בפשטות קי"ל סב"ל ולא יברך לאחר ההדלקה, אולם נראה שיש לדון בכל עשיית מצוה אף שאין לה המשך האם הדבר פשוט שאין מברכים לאחר עשייתה, כדעת הרמב"ם הנ"ל, או שיש חולקים בזה.
♦
ברכת המצוות לאחר עשייתן
הנה הדרכ"מ בסי' קנ"ח (אות ג') הביא בשם האו"ז פ"ק דברכות (סי' כ"ה) שבכל המצוות אם לא בירך קודם עשייתן מברך אחריהם, עי"ש, וכ"כ עוד הדרכ"מ ביו"ד (סי' י"ט אות ב') בשם האו"ז פ"ק דחולין (סי' שס"ז) לגבי שחיטה, ופסק כן בהגהת שו"ע בסי' קנ"ח סי"א עי"ש. והאחרונים האריכו בזה, בעיקר ביו"ד שם (עי' בש"ך ובפר"ח ובשאר אחרונים שם על ס"א), והעולה מדבריהם הוא שמהראשונים שהביאו הש"ך והפר"ח לכאן ולכאן אין מלשונם ראיות ברורות כ"כ, וע"כ נבאר את הדברים מה שיותר ברור ומוכרח בדברי הראשונים.הנה האו"ז כתב בזה בתחילת מסכת חולין בסי' שס"ז בקצרה וציין למה שכתב בהלכות ק"ש סי' כ"ה, ושם האריך בזה בכמה ראיות [ועי' בביאור הגר"א בסי' קנ"ח סקכ"ה שסתר ראיות אלו], ועוד הביא ראיה בשם ר' משה בר' יעקב מסוף מסכת פסחים: "ברך על הפסח פטר את הזבח והזבח היה נאכל ראשון והיכי משכחת לה לאו כגון ששכח ואכל הזבח בלא ברכה והביאו את הפסח וקתני פטר הא לא ברך על הפסח לא פטר וצריך לברך על הזבח אע"פ שגמר ואכל דהיינו כרבינא בברכות נ"א ודלא כרמב"ם שכתב שאם קידש את האשה ולא בירך לא יברך" וכו' עי"ש [וגם ראיה זו אינה ראיה, לפי מה שפירשו שם שאר המפרשים את המשנה]. ועכ"פ מבואר שדעת האו"ז ור' משה בר' יעקב שמברכים בדיעבד גם לאחר המצוה. וכ"ד הריקאנטי בפסקיו, דבסי' ע"ב כתב: "כל מצוה שלא בירך קודם עשייתה מברך אחר עשייתה בר מסעודה דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכו' והרמב"ם ז"ל כתב וכו'" עי"ש, והבין הש"ך ביו"ד שם שדעת הריקאנטי כדעת הרמב"ם, מפני שסיים בדבריו. אולם אין הדבר נראה, דהא הוי כסתם ויש, דבסתם כתב את דעת האו"ז ולאחר מכן הביא את הרמב"ם, והמקור שלו הוא מהאו"ז הנ"ל. ומפורש כן בריקאנטי בסי' רל"ה שכתב: "ומ"ש רב אלפס דאין לברך ברכת אירוסין אחר עשייתה נ"ל דבדיעבד שרי דהא קי"ל כל היכא שלא בירך קודם המצוה מברך לאחריה בר מסעודה כדכתיב לעיל בסי' ע"ב" ע"כ. ומפורש דס"ל כאו"ז [וגם נראה מדבריו דלא פליג על הרי"ף אלא מפרש דבריו דרק לכתחלה קאמר ולא בדיעבד]. וכן יוצא לדעת ראבי"ה בסי' קל"ח שפסק גם גבי ברכת הנהנין שמברך אפילו לאחר שגמר סעודתו ולא אמרינן אידחי ואע"ג דדחי תלמודא ראייתו של רבינא מיהו רבינא קאי בשיטתיה וכו', וציין לתשובתו בסי' תתקע"ב שהאריך בזה, עי"ש. וא"כ ה"ה וכ"ש לברכת המצוות, שאף שלא היה דחוי מעיקרו מברך לאחר המצוה. וכ"ד המיוחס לרשב"א במנחות ל"ו וז"ל: "דנהי דצריך לברך עובר לעשייתן לכתחלה – בעבור זה אין אנו אומרים דאם עשה המצוה בלא ברכה קודם לעשייתה שלא יהא יכול לברך אחר עשייתה שהרי יש כמה מצוות שמברכין עליהם לאחר עשייתן כגון טבילה ונט"י וברכה דלהניח וברכת אירוסין אלא שלכתחלה תקנו חכמים לברך קודם אם אם לא ברך קודם עשייתה צריך שיברך לאחריה" עי"ש. ור' מנוח בפי"א מברכות ה"ה, על דברי הרמב"ם שם שכתב שאין לברך לאחר העשיה, כתב: "ויש חולקים ואומרים דבכל המצות כולם מברך אחר העשיה ואין בהם משום ברכה לבטלה שהרי ברכת המצות ברכת הודאה היא חוץ מברכת הלחם והיין והפירות שמברך בתחלתן משום דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכבר נדחית דעבדיה לאיסוריה" ע"כ. וכ"כ בקצרה בספר הבתים בשם ר' יוסף בן פלט עי"ש, ונדפס בשלמות כמו שהביא ר' מנוח ב'ספרן של ראשונים' בסופו, בתשובתו הגדולה של ר' יוסף בן פלט לר"א אב"ד, שהביאו הראשונים בענין טעם למצוות שמברכים עליהם. וכ"נ דעת האהל מועד בשער הברכות (דרך א' נתיב א') שכתב: "וכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן בא להוציא לדעת הר"ם פי' שאפילו בשוכח אין מברכין לאחר עשייתן ויש חולקין וכמו שיבאר בנתיב שאחר זה" ע"כ. ובנתיב ב' הביא חלקים מדברי הר"י בן פלט וכתב וז"ל: "אם לא בירך קודם שנהנה נדחית ברכה דעבדיה לאיסוריה שנהנה בלא ברכה אבל שכח ולא בירך קודם עשיית המצוה מברך לאחר עשייתה ולא דמיא לברכת הנהנין, ומיהו הר"ם סובר דאף על המצוה אינו מברך אחר עשייתה" ע"כ. ומבואר שבסתמא כתב את דברי הר"י בן פלט ונראה שכך דעתו נוטה. וכ"ד ספר המנהגות (עמ' 44) שכתב: "ואם שכח ולא בירך עד אחר הניגוב יברך ולא דמי למאי דאמרינן לאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך עליו משום דההיא מיירי בברכת הנאה אבל נט"י לאו ברכת הנאה היא" ע"כ. וזה כסברת הר"י בן פלט.
וא"כ התבאר שדעת האו"ז, ר' משה בר' יעקב, ריקאנטי, ראבי"ה, מיוחס לרשב"א, ר' יוסף בן פלט, אהל מועד וספר המנהגות - שאפשר לברך על המצוה בדיעבד גם לאחר עשייתה.
ודעת הרמב"ם בפי"א מהלכות ברכות ה"ה ובספ"ג מאישות שאין לברך לאחר עשיית המצוה. והנה האבודרהם בתחלת ספרו הביא קטע בשם בעה"מ [שאינו לפנינו] ודייק מדבריו דס"ל כרמב"ם הנ"ל, אולם אינו מוכרח שזו כוונתו, דז"ל: "כל מצוה שיש שהות בעשייתה כדי לברך עליה עד שלא נגמרה וכו' א"צ לברך עובר אלא בשעת קיומן וכו' ולא הוצרך לומר עובר לעשייתן אלא למצות שאלו לא בירך קודם התחלתן שוב אינו יכול לברך 'בשעת קיומן' שאינו מאריך בהם כגון מילה ושחיטה וכו' באלו צריך לברך עובר לעשייתן". וכתב ע"ז האבודרהם: "וכ"כ הרמב"ם..." עי"ש. אולם, כמו שדחה הפר"ח את ראיות הש"ך ה"ה הכא, דכונת בעה"מ היא לכתחילה, שבמצות שאין מאריך בהם לא יכול לברך לכתחלה בשעת קיומן ולכן מברך קודם עשייתן, אבל לענין דיעבד לא מיירי. אולם נקוט מיהא שהאבודרהם ס"ל כרמב"ם. וכן ס"ל לרשב"ץ בתשובה (ח"ב סי' מ"ג וע"ד) עי"ש. וכן ס"ל לריב"ש בסי' פ"ב עי"ש. וכן ס"ל לתר"י בברכות נ"א וכמו שהביא הש"ך ביו"ד שם. וכן מתבאר מדברי הריטב"א בכתובות ז' ע"ב שמסכים לרמב"ם שאין לברך לאחר עשיית מצוה, אלא דס"ל שברכת הקידושין אינה ברכת המצוות, עי"ש [והמעיין בדברי האחרונים יראה שהביאו עוד כמה ראשונים, אולם חלק גדול מהראשונים כתבו רק שאין לברך בשעת המצוה או לאחריה דלא הוי עובר לעשייתן, ומזה אין ראיה לנדון דידן, דהא הם מיירו בלכתחלה, וכמו שדחה הפר"ח הנ"ל. וראיה לזה גם מדברי האו"ז, שבהלכות לולב האריך והעתיק את דברי התוס' שדנו מתי מברכים על הלולב וכו', והוא הרי סובר שגם לאחר שהניחו לגמרי יכול לברך וכנ"ל, אע"כ שהוא דן לכתחלה ולא בדיעבד, ודוק היטב בזה].
והרי"ף בתשובה (סי' רצ"ג) נשאל אם מברכים ברכת אירוסין בשעת נישואין והקדושין כבר קדמו, והשיב אין ראוי לעשות כן כל עיקר משום שהמצוות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן הלכך מברך ואח"כ נותן קידושין ע"כ. וזה מה שהביאו הרמב"ן ועוד ראשונים בפסחים ז' וכן המ"מ בספ"ג מאישות ועוד. והנה בקדושין כשרוצה לברך בשעת הנישואין לכל הדעות אינו יכול לברך, דהא הוי מופלג מהאירוסין, וגם לדעת האו"ז וסיעתו שיכול לברך לאחר המצוה זהו דווקא סמוך למצוה אבל לא זמן מופלג לאחריה [ורק אם נאמר שהמצוה עדיין נמשכת, כמו שכתבו כמה ראשונים, אבל אם כבר נגמרה א"א לברך וכנ"ל]. וא"כ מעצם הדין שכתב הרי"ף שם שאין לברך אין ראיה דס"ל לאסור לברך גם סמוך ונראה לאחר עשיית המצוה, אלא שדעת הרי"ף שבכל מצות קידושין יש לברך עובר לעשייתן, וזה דין לכתחלה ועדיין אין ראיה לענין דיעבד- האם מיד לאחר הקידושין יכול לברך או לא, ובפרט שכתב הרי"ף 'אין ראוי' לעשות וכו' דמשמע לכתחלה. וכן נראה שהבין הריקאנטי שהבאנו לעיל, דהא בסי' ע"ב הביא את מחלוקת האו"ז והרמב"ם ולא הזכיר את הרי"ף, ובסי' רל"ה שבו הביא את הרי"ף לא נראה שהבין ברי"ף שלא יכול לברך אפילו בדיעבד, דא"כ למה לא פסיק כהרי"ף והרמב"ם (שהם רבים) נגד האו"ז, אלא כונתו כנ"ל, שהרי"ף כתב הדין לכתחלה ולא מיירי בדיעבד, ודוק היטב. וא"כ גם מדברי שא"ר שהביאו את הרי"ף אין ראיה לענין דיעבד. וכן הרא"ש בתשובה (ריש כלל כ"ו) כתב שהעיקר כדעת הרי"ף בתשובה הנ"ל ומי שמברך אחר הקידושין טועה הוא ומחזירין אותו, עי"ש, וכבר כתבו הב"ח באעה"ז (סי' ל"ד) והקרבן נתנאל כתובות (סי' ז' אות ב') ועוד שכונת הרא"ש לכתחלה ולא בדיעבד כדי שלא יסתור דבריו בפסקים – עי' בדבריהם. ולפי האמור ודאי שכן הוא, דהא גם הרי"ף לא מיירי בדיעבד אלא לכתחלה.
והנה בביאור דעת הרמב"ם וסיעתו דס"ל שאין מברכים לאחר עשיית המצוה, אפשר שהם ס"ל כמ"ש בעל המנהיג בפירושו למסכת כלה (עמ' ה'), וז"ל: "ואומר אני לפנ"ד ומיעוט שכלי שלכך תקנו חז"ל ברכה לכל המצות ועובר לעשייתן לפי שאסור ליהנות מן העוהמ"ז בלא ברכה וכשם שאסור ליהנות במאכל ומשתה והנאות העולם בלא ברכה כך אסור לעשות קיום שום מצוה שבעולם בלא ברכה שאחר שיש לו שכר המצוה הרי נהנה מן העוה"ז בעוה"ב וכו'" עי"ש. א"כ נראה לפ"ז שלאחר המצוה אסור לברך, דומיא דברכת הנהנין. ובזה גופא פליגי הראשונים, דר' יוסף בן פלט כתב להדיא שברכת המצוות אינה כברכת הנהנין, והמנהיג פליג. וע"ע ברמב"ם פ"א מברכות שכתב כשם שמברכים על ההנייה כך מברכים על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה עי"ש, ונראה ג"כ שהוא מדין ברכת הנהנין. אולם הסבר זה אינו מוכרח, דהנה הריטב"א בפסחים ז' ע"ב כתב: "וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוות עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכות ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף" ע"כ. וטעמים אלו שייכים רק לפני עשיית המצוה, והריטב"א לשיטתו דס"ל שלאחר המצוה אין מברכים, וא"כ לא מדין ברכת הנהנין אתי עלה.
ולמעשה רוב האחרונים פסקו כדעת הרמב"ם – עי' בכה"ח ביו"ד שם אות ו', וכ"נ מדברי המ"ב בסי' קנ"ח סקמ"ד שרק בנט"י מברך לאחר הניגוב, משום שבלא"ה לא מברכים עובר לעשייתן והואיל ואידחי אידחי עי"ש, ומבואר שבשאר מצוות לא פסק כן, ובודאי שכן יש לנהוג למעשה מדין סב"ל. אולם יש חשיבות רבה לדעת החולקים שהם רבים, והאחרונים לא ידעו מזה וחשבו שהאו"ז הוא דעת יחיד. וגם הראשונים שהסכימו לרמב"ם נראה שלא ידעו מסברת הר"י בן פלט, ואולי אם היו יודעים שיש קדמון שחולק על הרמב"ם היו מסכימים עמו או שעכ"פ לא היו נוקטים בפשיטות כרמב"ם וכמו שמצאנו לר' מנוח וספר הבתים שהביאו את המחלוקת ולא הכריעו, והאהל מועד הסכים לר"י בן פלט, וגם מצאנו לריקאנטי שהביא מחלוקת האו"ז עם הרמב"ם והסכים עם האו"ז, ולא מצאנו כעת מי שיביא את המחלוקת בין הרמב"ם לר"י אבן פלט ויכריע כרמב"ם. וא"כ אף שלמעשה אין אנו יכולים לברך לאחר עשיית המצוה מ"מ חזי לאצטרופי סברא זו.
וא"כ נראה שלענין ברכה לאחר הדלקת נר חנוכה, שמצאנו דעת ר' אליהו מלונדריש וספר הפרדס דס"ל שהמצוה היא נמשכת ואפשר לברך לאחריה, נראה שאם לא בירך עד לאחר שסיים את כל הדלקת הנרות – אם רוצה לברך הרשות בידו אף דלא עבדינן ס"ס בברכות – מ"מ ודאי שהמברך בכה"ג יש לו על מה לסמוך. וכמ"ש בכעין זה בילקוט יוסף (ר"ה [החדש] עמוד תשע"א) [וע"ע בחזו"ע ימים נוראים עמ' רס"ב], לענין ברכת הציצית בבין השמשות בליל כיפור, שהמברך יש לו על מה לסמוך, כי שמא הלכה כדעת הרא"ש שכסות יום חייבת גם בלילה, ושמא בה"ש יום הוא. ואע"פ שאין להורות לברך מכח ס"ס, מכל מקום אין זו ברכה לבטלה והמברך יש לו על מה לסמוך, וזה עפ"י דברי המכתם לדוד סי' ג' דף ז' ע"ב עי"ש, וה"ה ממש בנידון דידן, ונידוננו יותר טוב, דהתם דעת הרא"ש היא כמעט דעת יחיד ורוב הראשונים ס"ל כדעת הרמב"ם שהקובע הוא הזמן ולא הטלית, אולם הכא המחלוקת היא שקולה לדעת הסוברים שאפשר לברך גם לאחר המצוה.
וה"ה לענין ברכת הדלקת הנר בשבת לאחר הדלקתו לדעת השו"ע והספרדים, שאע"פ שלכתחלה ודאי שיש לברך לפני ההדלקה, דמצוה זו היא ככל המצוות שיש לברך עליהן עובר לעשייתן וכמו שהאריך מרן הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א (ח"ב סי' ט"ז) ובעוד מקומות בספריו כנודע, אולם אם שכחה ולא בירכה קודם ורוצה לברך לאחר מכן הרשות בידה, דהא גם בהדלקת נר שבת לדעת ספר הפרדס ור' אליהו הנ"ל הוי מצוה מתמשכת, וא"כ יש כאן צדדים רבים להתיר לברך עכ"פ בדיעבד. וכן הנוהגות לברך לאחר ההדלקה, אע"פ דלאו שפיר עבדי דהא לכתחלה יש לברך עובר לעשייתן וכנ"ל, מ"מ אין בזה חשש ברכה לבטלה דהא יש כאן ס"ס חזק וטוב וכנ"ל.
♦
עניית אמן למי שבירך לאחר עשיית המצוה
לאור האמור, נראה שגם מי שבירך בכל מצוה - אף שאין עשייתה נמשכת - לאחר עשיית המצוה, עונים אחריו אמן:הנה הבה"ל בסי' רט"ו כתב בשם הפמ"ג שאם נוהג כדעה שלא הודחה לגמרי מן הפוסקים אין מחויב לענות אחריו אמן אבל מותר לענות, עי"ש. ומרן הגרע"י בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' פ"ח וח"ד סי' ל"א) ובעוד מקומות, חלק ע"ז, והביא מתשובת הרמב"ם (ממהדורת פריימאן סי' פ"ד) גבי קריאת המגילה בצור שהיא מסופקת אם היא מוקפת חומה או לא שכתב שצריכים לקרוא בי"ד עם ברכה ובט"ו בלי ברכה והוסיף וז"ל: "וכל מי שיענה אמן אחר ברכה לבטלה או אחר ברכה מסופק חיובה הרי הוא עתיד ליתן את הדין" ע"כ. ולמד מזה הרב זצ"ל שאף בברכה מסופקת אין לענות. אולם במהדורת בלאו (סי' קכ"ד) יש הוספה וז"ל: "וכל מי שעונה אמן על ברכות לבטלה או ברכות שיש ספק בחיובן ומתירן ללא שיקול דעת הרי הוא עתיד ליתן את הדין" ע"כ, ומבואר שרק אם מתירן ללא שיקול הדעת, דהיינו באיסור- שהיה צריך לפסוק שלא יברכו עפ"י הכללים, אז הוי ממש ברכה לבטלה, אבל אם לפי הדין יכול לברך, כגון שסומך על פוסקים שהוא נוהג כמותם וכד' אין זו ברכה ללא שיקול הדעת, ובזה לא מיירי הרמב"ם כלל [וגם לנוסח התשובה במהדורת פריימן כן הוא הענין שם ובזה מיירי ולא במחלוקת הפוסקים].
עוד הביא בשו"ת יחו"ד שם משו"ת יכין ובועז (סי' קי"ח) שהעיד על זקנו הרשב"ץ שלא היה עונה על ברכת הקידוש בבהכ"נ אמן עי"ש, אע"פ שהרשב"ץ בח"ג סי' רמ"ו קיים את המנהג לקדש בבהכנ"ס עי"ש. אולם נראה שגם זו אינה ראיה, דהנה לשון היכין ובועז היא: "ואעפ"כ כל מושבות ישראל עדיין נוהגים לקדש בבהכ"נ 'והיא ברכה לבטלה' ואדוני זקני וכו' לא היו עונין אמן וכו' ואעפ"כ לא מצאו מקום לבטלו ולכן אמר בעל הטורים אי איישר חילי אבטליה" עי"ש. ומבואר דס"ל שאין שום מקום לקיים מנהג זה וצריך לבטלו והוא ברכה לבטלה ולכן לא היו עונים אחריו אמן. אולם הרשב"ץ עצמו בח"ג סי' רמ"ו כתב: "והאידנא לא אכלי שם אורחים ומפני זה היו רוצים לבטלו קצת מהגדולים אבל אנו אומרים תקנת חכמים תקנות קבועות הם וכיון שנתקנו מפני טעם אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה" עי"ש. ומבואר דס"ל למעשה שהוא מנהג טוב ונכון וקיים ואין לבטלו וא"כ פשיטא שהיה עונה אמן עליו, וא"כ אם עדותו של היכין ובועז נכונה [הגם שיש לפקפק עליה, דהא הרשב"ש בסי' נ"ג כתב גם כדברי אביו בשם המפרשים שכיון שתקנו לקדש לא בטלה התקנה, ולא כתב שאביו לא ענה אמן אחר הברכה, ונראה שגם הוא מסכים לאומרה], צריך לומר שבתחלה ס"ל כן ואח"כ חזר בו, דלא יתכן כלל שיסבור שהיא תקנת חכמים ולא בטלה התקנה ולא יענה אחריה אמן, אלא ע"כ כדאמרן. וא"כ שוב אין ראיה להיכא שיש לו על מה לסמוך, ובפרט בקהלה שלימה שנוהגת לברך כדעת פוסקים מסויימים שמותר לענות אחריהם אמן, וכדעת הפמ"ג והבה"ל הנ"ל, וכמו שפסק גם בספר אור לציון ח"ג בתחלתו. ומצאתי כן במפורש בספר סדר היום בפירוש ברכות השחר בשחרית של שבת שכתב גבי ברכת הנותן ליעף כח שאמרו האחרונים שאין כח ביד שום ב"ד אחר הגמ' לחדש שום נוסח ברכה לא קטנה ולא גדולה וכדי שלא להקל בברכות ראוי לחוש להם מ"מ אין למחות ביד האומרה ולענות אחריו אמן ולכוין לצאת בה יד"ח ע"כ. ומפורש דס"ל שאין לברך אולם אין למחות בנוהג כן ואף יש לענות אחריו אמן ולכוין לצאת בה יד"ח, וזה כדברי הפמ"ג והמ"ב, וכן עיקר וכנ"ל.
ומעתה נראה שלפי מה שהבאנו שיש הרבה ראשונים דס"ל שמותר לברך לאחר עשיית מצוה אף שאין עשייתה נמשכת, וכך פסק הרמ"א בסי' קנ"ח וכן בדרכ"מ ביו"ד בסי' י"ט – חשיב כדעה שלא נדחתה לגמרי מן הפוסקים ואדרבה אפשר שרוב הראשונים ס"ל כן, ועכ"פ ספק שקול מיהא הוי, וע"כ אם בירך - מותר לענות אחריו אמן.
♦ ♦ ♦