בעניין כונת השמות ואם מהני תנאי - והמסתעף לכונת התפילה, השמות ועניית אמן
פרק א'
בכללות כונת התפילה
א. הכרח הכונה בתפילה
נפסק בשו"ע (סי' צ"ה סעיף א'): "המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו וכו'". ובא"ר שם הביא מספר צדה לדרך (מאמר א' בהקדמה, והביאו ג"כ בפמ"ג) דאע"פ שאמרו חז"ל מצות אין צריכות כוונה, היינו במצות המעשיות כמו סוכה וכיוצא בו, אבל תפילה עיקרה בלב, ומודו כו"ע דצריכה כונה.והביאור בזה הוא עפ"י דברי הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה חמישית), שביאר לשיטתו את פי' הציווי 'לעבדו': "לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם". וכ"כ המבי"ט (שער התפילה פ"ב): "שכוונת התפלה היא להכיר ולהורות כי אין בעולם למי שראוי להתפלל כי אם לאל ית', שהוא אדון לכל העולם ושאנחנו חסרים מכמה דברים המוזכרים בתפלה, ואנו זוכרים אותם לפניו, כדי שנכיר שאין מי שיכול לספק צרכינו ולהצילנו מכל צרותינו כי אם האל ית' ועליו אנו משליכים יהבנו"[2]. א"כ, לדעתם אין זו רק מהות המצוה של תפילה, אלא זה הוא הגדר והחפצא של תפילה, שהוא מעשה של 'עבדות' וכניעה לפני הקב"הב), ובלא הכונה חסר בעצם המעשה.
ועי'[3]ברמב"ם (פ"ד מהל' תפלה הט"ו) שגם בדבריו משמע שהעיקר הוא הכונה, כמש"כ: "כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה", ובספר מורה נבוכים (ח"ג פרק נ"א): "אם מחשב אתה במקחך וממכרך לא תחשוב שהתפללת, אבל תהיה קרוב למי שנאמר בו 'קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם". וכן בחובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג אופן ט'): "התפילה כגוף והעיון כרוח, וכשיתפלל בלשונו ולבו טרוד בזולת ענין התפילה תהיה תפלתו כגוף בלי רוח".
בלבוש (סי' ה') כתב: "וכשיברך יכווין בברכתו פירוש המלות שמוציא מפיו, וכן בכל ברכותיו ותפלותיו,שאם לא כן הוי האדם כעוף המצפצף שאין מבין מה שמצפצף".
ובאגרות חזו"א (ח"ג קנ"א) כתב: "התפילה אם היא מצוה מעשית אצלינו, אחרי שערכו לנו אנשי כנה"ג נוסח ערוך ומסודר בלתי משתנה, הינה אמנם מצוה עיונית בעיקרה, וחובת הלב, וכל שלא יצא ידי חובתה מצד הלב – לא עשה גם במעשה מאומה, שאין תפילה אלא עבודה בלבו של האדם"[4].
ועד כדי כך חשובה הכונה, שבמג"א (סי' ק"א סק"ב) הסתפק לומר דאף תפילה בליבו בלי לחתך בשפתיו יוצא יד"ח, "דאף על גב דקי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי, שאני תפלה דגמרי' מדכתיב 'ולעבדו בכל לבבכם' איזו עבודה שבלב זו תפלה, א"כ עיקר תלי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות". אלא שדחה צד זה כדלקמן.
♦
ב. הכונה - דין בצורת התפילה
והנה בריש סי' ה' כתב השו"ע את דין הכונה בברכות: "ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו", ובבי' הגר"א ציין המקור למש"כ דיכוין בברכותיו מהגמ' בברכות (דף מז.) "ולא יזרוק ברכה מפיו", ועי' ברש"י שם שפי' "לא יזרוק - במהירות, שדומה עליו כמשא...".וכ"כ הרא"ש (ז, יז): "ולא יזרוק ברכה מפיו פי' לא ימהר להוציא הברכה מפיו אלא יברך במתון ובכוונה".
וצ"ע איך ילפי' את הכונה בשמות מדין שנאמר בצורת האמירה?
וצ"ל דכשם שדין האמירה במתינות הוא דין בצורת התפילה, שהיא תאמר בצורה המתאימה לעומד לפני המלך, כן הוא בכונת פירוש המילות, מפני שתפילה היא עבודה לפני מלך בוחן כליות ולב, שמחשבה לפניו חשובה כדיבור, א"כ חלק מצורת ה'עומד לפני המלך' הוא בכונת התפילה.
♦
ג. גם בלא כונה הוי תפילה
אמנם דיש לשאול לפ"ז, מה ששאל מרנא בעל הנפה"ח (ש"ב פ"י): "שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים". שהרי קודם לכן היו מתפללים 'כל אחד ואחד כפי צחות לשונו וחכמתו', כמו שמאריך הרמב"ם בפ"א מהל' תפילה, ומשמע בדבריו שם שכל מה שבאו אנשי כנה"ג לחדש היה נוסח תפילה שווה לכל נפש, וא"כ מדוע היו צריכים להיות נביאים ובעלי רוח הקודש לתקן התפילה, אם העיקר הוא כונת האדם? [ובפרט שאין אנו כ"כ בעלי דרגה להבין את כל הסודות שהכניסו בתפילה, ואין זה 'כפי צחות לשוננו וחכמתנו'].אלא בודאי שהתפילות שתקנו לנו אנשי כנה"ג, טבוע בהם הכח שמועילות בפני עצמן לתקן תיקוניהם, ולא רק כפי דרגת המתפלל[5], וכמו שהאריך לבאר הנפה"ח בשער ב' (פרק ד'), "שזהו רצונו ית' מטעם כמוס אתו ית', שנתקן ונייחד ע"י הברכות והתפילות הכחות והעולמות העליונים, שיהו מוכנים וראויים לקבל שפעת קדושת אור עליון, ולהמשיך ולהוסיף בהם קדושת האור ורב ברכות מעצמותו ית', המתחבר אליהם ומתפשט בתוכם, וממילא יושפע זה התוספת ברכה והקדושה גם על עם סגולה שגרמו וסיבבו לכל הכבוד הזה". ולכן צריך את כל תיבות התפילה "אשר ראו והשיגו [אנשי כנה"ג] איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה".
וע"כ הגם שנתבאר חשיבות הכונה שבתפילה, מ"מ הוי רק תוספת על עיקר התפילה, כמש"כ [נפה"ח בפרקים פ"ה]: "...שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב... עכ"ז העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבא ממטבע התפלה... וכשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד, אעפ"י שלא צירף המחשבה וכונת הלב אליה הגם שודאי אינה במדרגה שלימה וגבוה כראוי ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה כיון שחסר ממנה בחי' מחשבת האדם, עכ"ז אינה לריק ח"ו ויוצא בה י"ח, כי עכ"פ הרי העלה וקישר נפשו ברוחו ועולם הנפש בעולם הרוח" (וכ"כ במג"א הנ"ל: "דבלבו לבד לא יצא... דבעי' שיחתוך בשפתיו כי הקול מעורר למעלה כידוע").
וכן נדפס באגרת דרך ה' להמבי"ט (נדפס בסוף ספר הישר) וכך כתב שם: "הכונה בתפילה היא העיקר, וזולתה ייראה כגוף בלי נשמה, ועם כל זה לא יחשוב מי שהתפלל ללא כונת מילה, כמו מי שמוציא שם שמים לבטלה ח"ו, שאם כן ייענש האדם בתפילותיו וברכותיו יותר מאשר ישתכר... כי אי אפשר אפי' לשלמים המכוונים לכוון בכל הברכות... וכמו שנזכר בתלמוד (עירובין סה. וב"ב קסד:), אלא כיון שהתפלל האדם ובירך לצאת ידי חובתו, יצא גם כי לא כיון כל הכונה הצריכה... וכן אנו אומרים בתפילה "שומע תפילת כל פה", ר"ל שלא נתכון אלא שהוציאה בפה לשום חובה בלבד".
וכמו כל ענין שבמחשבה, שעל אף שהוא פועל יותר בעולמות העליונים, אבל ב'עולם המעשה' העיקר תלוי במעשה, שהיא היסוד והבסיס לכל דבר, ומבלעדי המעשה אין אחיזה למחשבה (משל לבונה מגדל גבוה באמצע השמים, שלא פעל כלום, ולעומתו חבירו שבנה כמה קומות על קרקע יציבה, הוא זה שפעל, אכן מי שיבנה על הקרקע, ויוסיף את הקומות העליונות, הוא יוכל להגיע גבוה [ועי' בנפה"ח ש"א פ"ד ופי"א]).
♦
ד. לכל אחד ואחד יש דרגה יסודית
וברשב"א (בתשו' סי' תכ"ג) נתבאר עוד, שיש הרבה דרגות בכונה, ולכ"א יש דרגה מסוימת, כמש"כ: "תפלה בלתי כוונה נחשבת כמאומה, כי הכוונה יסוד הכל, אבל הכוונות רבות הן, מן הקטן שבאישים עד משה רבינו ע"ה, והמדרגה הראשונה בכוונות שכל ישראל עומדים עליה היא, שהשי"ת מחוייב המציאות, חידש העולם ברצונו, ונתן תורה לעמו ישראל בסיני, ולו אנחנו, ולפניו נעבוד, ואליו נודה, ולפניו נתפלל, וכו', ועל כוונה זו יתפלל כל מתפלל בישראל, ואפילו נשים ועמי הארץ, וכולם מקבלים שכר חלף עבודתם אשר הם עובדים..." (ומתאים לדברי המבי"ט, שכוונת התפלה היא להכיר את חסרונינו ושרק ה' יכול להשלימם).וכעין זה יש בכתבי החזו"א (בגליונות הגר"ח), עמש"כ הגר"ח דכונת עומד לפני המלך מעכבת בכל תפילת י"ח, וראשית העיר ע"ז: "דזה דבר שאי אפשר וכו', וכבר אמרו בגמרא [ב"ב קס"ד] דעיון תפלה אין אדם ניצול מהן בכל יום, ואמרו (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד) מחזקנא טיבותא לרישיה דכרע במודים... ואפשר כוונת הגאון בשעה שעומד להתפלל, וכל התפלה סתמא כלשמה..." ובתו"ד כתב: "וכל העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק, דלעולם יש לו ידיעה כהה שהוא בתפלה לפניו יתברך, אלא שאין לבו ער כל כך. ובידיעה קלושה סגי בדיעבד".
♦
ה. העיקר שעושה מה שביכלתו
והעיקר שמשתדל ומתאמץ האדם לכוין, כמש"כ המבי"ט בסוף דבריו, "היכול לכוין אין תפלתו רצויה בלא כונה שלימה", והיינו שאינו עושה מה שביכלתו, אבל אם עושה מה שביכלתו תפילתו רצויה לפני ה' (כי זה מה שה' דורש מהאדם, שיעשה מה שביכלתו, שגם אברהם ויצחק ויעקב לפניו ית' כלא חשובים, וכל מעלת אברהם "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", שמסר את כל לבו לה').וכ"כ בפלא יועץ (ערך כונה): "והן אמת שחטאתינו מונעים הטוב ממנו.. עד שאין אנחנו יכולים לכון דעתנו לעבוד את בוראנו עבודה שלמה עבודה תמה.. על כל פנים עתיד לתן דין וחשבון על אשר לא השתדל ברב עז ותעצומות, ואשר בכחו לעשות לא עשה לכון לפחות כפעם בפעם באיזו ברכה או באיזו תפלה או אפלו באיזו תבה ברצוא ושוב או באיזו מצוה, שהכל עולה ומצטרף לחשבון".
ובמבי"ט שם הוסיף, דיתן אל לבו להזהר ביותר בחתימת הברכות, שיש בהן ש"ש, וע"כ ראוי לעשות לו סימן בסוף ברכה לכוין בה ביותר. וכ"ה בטור (סי' ק"א, בשם הרוקח): "שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן מאה ושלש עשרה תיבות כמו שיש בתפלת חנה ומאה ושלש עשרה פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כוונת הלב" (וכ"ה לגבי חזרת הש"ץ, שנתבאר בסי' נ"ה [ע"ש בס"ו במ"ב ובט"ז] שהעיקר דישמעו הציבור את סיום הברכות ויכונו בהם).
♦
פרק ב'
גדר כונת השמות
חלק א' – מורא בהזכרת שמו יתברך
בבואנו לבאר את כונת השמות, יש להבחין בג' חלקים בהם החמירו יותר בשמות מבשאר התפילה.החלק הראשון הוא בצורת האמירה, כמש"כ הרוקח (הל' תשובה סי' כ"ה): "ויזהר כשמברך הברכות בהזכרת השם הנכבד את ה' אלקיך בהזכרת שמו שירעדו כל איבריך ליראה את השם הנכבד והנורא הזה עבדו את ה' ביראה וכן כל שמותיו הקדושים". וכ"כ השע"ת (שער ג' אות ס"א): "ודע כי ההפסד והאבדון המצוי בנפשות המון העם, הלוא הוא על שפת לשון, כי הם מזכירים שם שמים לבטלה, וגם מזכירים מבלי מורא, ועל ענין זה פרשו רבותינו (ויק"ר אמור כז) מה שכתוב "ישראל לא ידע" (וגם כאן כמו בכל דבר יש דרגה מעל דרגה, והדרגה היסודית היא שלא לאמרו בדרך קלות ראש ועראי, אלא לשים לב שמבטאים כאן את שמו של ממ"ה הקב"ה).
והרי כבר נתבאר בקדמונים [עי' של"ה תולדות אדם בית ה' אות מ"ג בשם פה"ר] שהוא ושמיה חד, וא"כ בודאי ראוי לירא בשעה שנושא על פיו את שמו ית'. וכן הובא [ביסושה"ע] מספר שערי אורה שכתב: "כי שם הוי׳ יתברך הוא שורש ועיקר לכל שמותיו ית׳, וכל השמות והספירות והעולמות והמרכבות עליונות ותחתונות כולם אחוזות וסדורות ונשואות בו וכל האותיות והנקודות תלוין בו וכל היצור עומד וקיים בו".
ועוד נאמר שם: "...וכמה אתה צריך להתבונן ולהזהר, שבעת שאתה מזכירו דע שאתה נושא על פיך כל השמות והמרכבות העולמות ומלואם ונאמר לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא, כי האיך בריה קלה ושפלה תהי׳ נושאת על לשונה שם הגדול ית׳ לעד שכל צבאות מעל׳ ומטה נשואין... וכמו אילן שמנענע השורש יתרעשו כל הענפים והעלים, כך כשמזכיר את השם ב"ה וב"ש יתרעשו כל צבא מעלה ומטה".
והיינו, שהשמות הם הגילויים של השי"ת שדרכם הוא ניכר לבריותיו[6], כמש"כ הנפה"ח [ש"ב פ"ב] "ומה שמושג אצלינו קצת ואנו מכנים ומתארים כמה תארים ושמות וכנויים ומדות, כמו שמצינום בתורה ובכל מטבע התפלה, כולם הם רק מצד התחברותו יתברך אל העולמות והכחות מעת הבריאה, להעמידם ולהחיותם ולהנהיגם כרצונו ית"ש.. ולפי כל שנויי פרטי סדרי ההנהגה שמשתלשל ונמשך לזה העולם אם לדין. אם לחסד. אם לרחמים. על ידי כחות העליונים והתמזגותם. משתנים השמות והכנויים והתארים". (והוסיף שם דאפי' השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה, לא על עצמותו יתברך לבד אנו מייחדים לו, אלא מצד התחברותו יתברך עם העולמות, כפירושו היה והוה ויהיה ומהוה הכל. ר"ל הוא יתברך מתחבר ברצונו להעולמ' להוום ולקיימ' כל רגע). עכת"ד.
♦
חלק ב' – כונה יתירה בשעת הזכרת השם
והחלק השני באמירת השם, הוא הכונה היתירה שצריכה להיות בשעת הזכרתו, כמבואר מההלכה שנאמרה בנענוע הלולב [הובא בפוסקים בסי' תרנ"א, ומקורו בהגמ"י (פ"ז אות ע) בשם הר"פ בר אליהו. ובהגהות סמ"ק סי' קצג], דאף שמנענע במילות 'הודו' ו'כי טוב' וכו', אבל בשם ה' לא ינענע, כי בעת הזכרת שם ה' צריך לכוין בו ביותר, וכשמנענע אינו יכול לכוון כל כך. ומוכח דכונת השם היא יתירה מכונת כל התפילה.וגם זה מגיע מהלכות המורא, כמש"כ החיי"א בהקדמתו: "שהמזכיר את השם צריך לומר ביראה ורעד, כמו שכתוב אם לא תשמור וכו' ליראה את השם הנכבד והנורא. והזורקו מפיו בלא כונה איה מוראו"[7].
וכונה זו בפשטות לא מיירי על פירוש המילים, על כונת הלב למעשהו, שלא יזכיר את השם בדרך מתעסק בעלמא, אלא יכוין וידע שאת שם ה' הוא מזכיר. וכמש"כ המ"ב [סי' ס' סק"ז] בפירוש הענין של 'מצוות צריכות כונה', שיש בה תרתי, א' כונת הלב למצוה עצמה וב' כונה לצאת בה, וכונת הלב למצוה עצמה היינו "שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו לד"א".וכן ידועים דברי הגר"ח שזה פי' 'כונת הלב' שכתב הרמב"ם דהוי לעיכובא, היינו שידע שהוא עומד לפני המלך ולא יהיה מתעסק. וכך כאן צריך שיכון שמוציא מפיו את שמו ית' (ועי' בהערה מעשה נורא מזה[8]).
♦
חלק ג' - כונת פירוש המילות
והחלק השלישי הוא כונת פירוש המילות, והיינו מה שכתב הטור בסימן ה' [וכ"כ בשו"ע שם]: "ויכוין בברכותיו פירוש המלות שמוציא מפיו. ובהזכירו השם יכוין פי' קריאתו באל"ף דל"ת לשון אדנות שהוא אדון הכל, ויכוין עוד פי' כתיבתו ביו"ד ה"א לשון הוי"ה שהוא היה והוה ויהיה, ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף אמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים", ע"כ.ועי' בגר"א (הביאו המ"ב) שכתב דלא כהשו"ע שצריך לכון גם פירוש כתיבתו היה והוה ויהיה, וכתב הגר"א דלפי עומק הדין א"צ לכוין אלא פי' קריאתו, דבכל מקום הולכין אחר הקריאה אף שיש בהכתיבה סודות גדולות (כיון שזה מה שנמסר לנו לומר, א"כ זה גם מה שאמורים אנו לכון. ועוד, שמסתמא אין הם שמות חלוקים, אלא משתי בחינות, שהאחד מחייב את השני, שהיות והוא 'מהווה הכל' – היינו כל רגע ורגע, א"כ הוא אדון הכל, ודו"ק), לבד בקריאת שמע שם צריך לכוין ג"כ פי' הקריאה (אולי משום שבפסוקי התורה נמסר לנו גם הכתיב, ופסוק ראשון הוא הנצרך יותר לכונה). ועי' בהערה ביאור דעת השו"ע[9].
הנה טרחו רבותינו הפוסקים לעמוד על הכונה המדוייקת הנצרכת לכון באמירת השמות[10], ולא בכדי, אלא כמשנ"ת שכל שם מורה על גילוי הנהגה אחרת, וא"כ מוכרח שתהיה הכונה הנכונה בכל שם כפי הענין שנתקן עליו. ועי' במדרש שוח"ט (צ"א, הובא בהקדמת השל"ה), עה"פ: "...אשגבהו כי ידע שמי" - "מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואינן נענין, על ידי שאינן יודעין לקרות בשם" (והאריך בזה הגרש"ד פינקוס בשערים בתפלה [בערך 'קריאה'], עי' בהערה מקצת דבריו[11]).
♦
פרק ג'
אם מהני תנאי לכונת השמות
א. העיצה להתנות, והדימוי לס"ת
והנה ידוע ומפורסם התנאי הנדפס בספר דעת קדושים (להגה"ק מבוטשאש, והועתק בהרבה ספרים וסידורים), להתנות בראשית היום על כונת השמות שמכוונם כפי ההלכה, ותנאי זה הובא גם באפיקי ים (בהנהגותיו שבסוף ספרו ח"ב אות ג'), שהסכים וזירז ע"ז.וראיה לדבריהם הביאו מהדין של כתיבת האזכרות בסת"ם, שמבואר בו שמהני תנאי מראש על כל הספר, כמש"כ השו"ע (יו"ד סי' רע"ד ס"ז): "צריך שיאמר הסופר כשיתחיל לכתוב: ספר זה אני כותב לשם קדושת ספר תורה. ומספיק לכל הספר".
וטעם הדבר דמהני תנאי מראש הוא משום דקי"ל "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", ולכן כשבתחילת הדבר מפרש את כונתו, כל ההמשך הוא באותו הכונה. וכן הוא בכל הדברים דצריכים כונה לשמה, שאין צריך לכוון בכולם, אלא סגי לפרש בתחילת העשייה, כמש"כ השו"ע (סי' י"א ס"א): "החוטין, צריך שיהיו טווין לשמן... שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית", ובמ"ב (סק"ה): "ודי בזה אפילו ליומא אחרא, דסתמא תו לשמה קאי, דכל העושה על דעת ראשונה עושה".
ופשוט שלא נתכוונו לומר דמהני תנאי זה לכונה האמצעית שהזכרנו, שצריך לשים לבו שמוציא את שמו הגדול מפיו, דזה דין בהזכרת השם גופה ולא בכונה נוספת, אבל כונתם מצד החלק השלישי שיכון פירוש המילות, וכמשנ"ת שיש לכל שם מעלה מצד הגילוי שאליו מכוון, והוכיחו מהל' ס"ת שבכל עניני קדושה מועיל תנאי לדבר שצריך כונה.
♦
ב. התנאי מועיל דוקא בתחילת הדבר
אמנם יש לדעת דלפי ראיה זו יוצא סייג גדול בדבר, שלא בכל אופן מועיל התנאי, שהרי הא דקי"ל סתמא לשמה קאי, היינו דווקא כאשר האמירה היתה סמוכה להתחלת הדבר, שאז העשייה התחילה לשמה, וממילא כל ההמשך מתייחס לכונה שהיה בתחילתה, אבל תנאי בעלמא שאינו קשור לעשייה לא מועיל. ולפ"ז גם כאן לגבי כונת השמות, גם להצד שמהני תנאי, אינו מהני כשעומד ומתנה בסתמא, אלא דוקא כשמתנה סמוך לתפילה או הברכות, ומכוון בתחילתם כפי תנאו, שאז נמשך כל שאר התפילה אחרי זה[12].וכן ראיתי מובא בשם ס' מעגלי צדק עה"ת בפתיחה שבראש הספר שכתב וז"ל: "לראות בכל היכולת לכוון עכ"פ פעם אחת בכל תפלה בראשיתה בהזכרת השם בכונה המבוארת באו"ח סי' ה'", ובשו"ת בצל החכמה (ח"ד א') הביאו וכתב בדומה לזה, שקודם שיברך ברכה ראשונה שבה הוא מזכיר באותו יום בפעם ראשונה שם הוי' ושם אלקים, יאמר כהנ"ל[13].
ויש לזה מקור קדום יותר, בסידור המקובל הר"ר הירץ ש"ץ (שנדפס לפני כ-450 שנה), שכתב "הנה מי יעמוד לנו בכל ברכה לכוונה כתיקונה, והציבור כגלגל ירוצו (שאין פנאי לכון כראוי)... לכן יכון האדם בתחילת ברכת נט"י כל יכלתו, או בתחילת יוצר אור בינו לבין עצמו, עד כי ידו מגעת, ואח"כ כשיתפלל עם הציבור יכוון ברוך אתה ה' כאשר היתה כונתי בתחילה, וכו'".
♦
ג. דוקא לאותה תפילה
ועוד יש להעיר לפ"ז, דאם מהני מצד דעת הראשונה, א"כ אין נראה שמועיל אלא לאותה תפילה שהתחיל בה. דאף שנתב' במ"ב דתנאי בציצית מועיל גם ליומא אחרא, היינו דוקא באותה ציצית, אבל א"א להתנות על כל הציציות שיעשה שיהיו לשמה אם מפסיק ביניהם [עי' במועו"ז (ח"ג רס"א) בענין אמירה בראשית היום 'כל מה שאעשה היום לשם מצת מצוה', דאין זה מהני אם הפסיק באמצע, דדוקא בציצית ותפילין שמתחיל באותו דבר לשמה וממילא מהני אלאחר כך, אבל במצה כל חדא וחדא פעולה בפני עצמה].♦
ד. הזכרת השם חמיר
ועוד יל"ע, דאף דלגבי ס"ת נפסק בשו"ע דמהני שמפרש בתחילת הכתיבה, אמנם לגבי הזכרות השם איתא שם (בסי' רע"ו): "אע"פ שאומר בתחלת הספר שכותבו לשם קדושת ספר תורה, בכל פעם שכותב שם מהשמות שאינם נמחקים צריך לומר שכותב לשם קדושת השם. ואם לא עשה כן, פסול".ואף דבש"ך שם הביא מהרמ"א בא"ח (סי' ל"ב סעיף י"ט) דכתב לגבי תפילין דסגי בדיעבד כשמחשב שכותב האזכרות לשמן, הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס"ת בפיו ע"ש, אמנם מפורש בדבריו הנ"ל דכל זה דוקא בצירוף מה שהוא מכוון עתה במחשבתו. (אך סתימת הט"ז י"מ דמהני גם בלא"ה, שכתב בסי' רע"ד בשם הסמ"ג שיאמר בתחילת הספר שכותב כל אזכרות שבו לשם קדושת השם, וכתב ע"ז: "ונראה שכן נכון דשמא ישכח אחר כך לקדש השם במקומו", ומ"מ לא סמכו ע"ז בפוסקים [ש"ך ולבוש סי' רע"ו] אלא לענין דיעבד).
וטעם החומרא של שמות הקודש הוא משום דקדושתם היא מעל לקדושת ס"ת, ולכן אף שיש כבר מחשבה כללית בכתיבת הס"ת שמכון לשמה, אמנם בשמות הקודש צריך תוספת כונה. וא"כ ה"ה בתפילה דלא יועיל תנאי בשביל דין כונה לשמות הקודש.
♦
ה. צירוף כונה פחותה לתנאי
ומ"מ אפשר דיש לסמוך על כונה פחותה בשעת האמירה, שתועיל בצירוף מה שהתנה מתחילה, וכמו באזכרות כשיש קדושה פחותה במחשבה בלבד, דבעלמא אינה מועילה, אבל בצירוף מה שהתנה מתחילה מועיל. וכעי"ז כתב בשו"ת בצה"ח (שם) דאף כשאינו מכוין בהם הכוונות המבוארות בשו"ע, צריך עכ"פ שידע בנפשו בשעת הקריאה שהוא מבטא אז שם ה', דלא גרע מפירוש המלות שחייב לדעת בכל ברכה ותפלה. ומביא ראיה מהמבואר בס' קסת הסופר (חקירה ט' ד"ה אמנם), בהא דצריכין לכתוב את השם לשמה, דדי במה שמכוין שהוא כותב שמו של הקב"ה.ועוד סיבה שיועיל תנאי בכה"ג הוא שמצידו משתדל האדם לכון כפי יכלתו, ע"כ אמרי' דמה שלא כיון הוא בגדר נאנס ולא עשאה [כ"כ בשו"ת אז נדברו (סוף ח"ב), שהאפיקי ים לא בא לפטור מהכונה, אלא כיון שעם כל ההשתדלות לכוון בכל שם עדיין הי׳ חושש אולי לא כיוון טוב באיזה שם, וע"ז מהני תנאי בבחי׳ 'נאנס ולא עשאה', שיהא נחשב כאילו כיוון בכל שם].
♦
ו. תועלת התנאי שהפירוש מונח בדעתו
אבל באמת נראה לבאר את תועלת התנאי מצד אחר, שאין זה בגדרי התנאים שפועלים 'חלות' מצד עצמם (שהרי כונת השמות אינה רק פעולה בעלמא, אלא הוא דין בצורת האמירה שידע ויבין מה שאומר), אלא התנאי הוא חלק מהכונה של האדם עצמו, שע"י שמפרש בפיו בתחילת היום את הכונה שבדעתו לכון, כעת נמצא הדבר בדעתו מכאן ואילך.ויבואר יותר, ע"פ מה ששמעתי ממו"ר הגרח"ק שליט"א, שביאר את גדר הכונה בתפילה, שאין צריך בכל פעם להעלות בדעתו את תיבות הביאור, כי אחרי שיודע ומבין את כונת המילה, כעת כבר מונח בדעתו ומצוייר פירוש הדבר, וכמו מי שלימדוהו פירוש מילת 'מכונית', שמעתה אינו צריך לחשוב בכל פעם 'ארבע גלגלים, כסאות, מנוע' וכו', אלא ברור ומצוייר בדעתו הכל כמות שהוא[14].
ובזה מתיישבת ההערה שהערנו לעיל על הגדולים שנקטו לכוין כונה כללית, למה טרחו הפוסקים לחקור ולדון מה צריך לכון בשמות. אבל לפי פירוש זה ניחא, שבודאי יש כונה מסוימת שהאדם צריך להעלות בדעתו, אבל אינו צריך בכל פעם מחדש לכוין את אותה כונה מחדש. אמנם יש בזה חילוק בין השמות לכל התפילה, שבכל התפילה משתמשים בשפה פשוטה וידועה, ובאמת לכל אחד מצוייר פירוש המילות וא"צ לחשוב על מילות הפירוש, אבל בשמות הקודש, שאין בהם שום ציור ותפיסה, איך אפשר לומר שבאמירתם לבד כבר נמצא בשכלו פירוש התיבה?
ודוקא מחמת זה נצרך התנאי בכל יום, שאינו כולל רק אמירה יבשה בפיו, אלא שיתבונן האדם בתחילת היום עומק פירוש השם, מה מורה שם הוי' ית' – שהוא היה הווה ויהיה, מהווה הכל, נמצא קיים, ושם אדנות – שהוא אדון הכל, ומשגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד מישראל (והיינו אומרו 'אדני', ר"ל אדון שלי, משגיח ומושל בי. תוצאות חיים קע"ח, וכעי"ז העמק דבר), וכן בשאר השמות. ועי"ז יועיל במקצת, לכה"פ לאותו יום, שיוכל לסמוך באמירתו שמבין את משמעות השם.
ועי' ברבנו בחיי (פר' אמור פכ"ד, הובא בא"ר ועו"פ) שכתב: "כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחלה בלבו בפירוש אותיות ה', ובמה שהן מורות ולכוין בהם במחשבתו, ואח"כ יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד".
ונסיים בדברי הגרשד"פ שם: "...דרשו חז"ל את הפסוקים תפילה למשה - תפילה לעני, שאחד משה ואחד עני שבישראל שוים הם לענין התפילה. והיינו שגם מי שלא זכה לדעת חילוקי השמות לנוראותיהם ועומק משמעות הזכרת כל שם ושם ככתיבתו, אלא מבין ענין השם ומצטייר בלבו בבהירות שכך וכך היא מידתו של הקב"ה לרחם בלי גבול, וצועק כלפי מעלה מתוך שמחה ובטחון, שמכיון שכך הם מידותיך על כן תרחמני, הוי זו שלימות של תפילה. ונמצא אחד משה בהשגה עמוקה ונוראה וידיעת השם לפרטיו, ואחד עני שבישראל שאינו בקי בתורה אבל יודע בליבו שכך הן מידותיו של הקב"ה, שניהם שוים בשלימות התפילה, ולשניהם יענה הקב"ה".
ועיין משנה ברורה סי' צ"ח: "ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין בכונת הלב, אם לא מי שבא בסוד ה' ויודע לכוין בלבא ורעותא ודחילו, דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה וכו', ובתשובת רש"ל כתב באורך והעיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו...".
ומבואר שההשגות - למי שראוי להם - מרוממות מאד את איכות התפילה, רק למעשה כרוכות בזה סכנות רבות, כגון שיוכל האדם לימשך כל כך אחר ההשגות הנפלאות ורוב מתיקותן, שעל ידי כך ישכח את עיקר ענין התפילה עצמה. אבל ודאי שמפעם לפעם כאשר יתבונן ברוב טובו יתב' ורוב גבורתו בעולם, שיעורר אצלו עמקות נפלאה בתפילה.ופעמים כאשר יראה שנחלש אצלו החשק בתפילה, הרי העיון בספרים מסוג זה יעוררו אותו וירוממוהו, ובדרך זה יוכל לחזור לתפילת "תינוק בן יומו" ביתר שאת ויתר עוז.
♦
פרק ה'
חשיבות הכונה באמן
א. ג' חיובים בעניית אמן, וממילא בחומר הכונה
הנה קודם שנכנס לענין הכונה בעניית אמן, יש לעמוד על עצם החיוב של עניית אמן. וכפי שיבואר שיש בזה ג' חלקים: יש אמן שהוא חיוב, יש אמן שהוא רשות, ויש אופן שאסור לענות.וחילוקים אלו חשובים להבנת כונת הענייה, שהרי כל החומרה שהחמירו בעניית אמן בלי כונה היא מחמת חיוב הענייה שחייב לענות, וכשעונה בלי כונה הוי כאילו לא ענה, וכמו שכתב בחפץ ה' (לבעל האור החיים, על הגמ' בברכות) דחומרא דחז"ל באמן יתומה, "היינו דוקא כאשר יוכל העונה לענות אמן שאינה יתומה, דידע על מה הוא משיב, והוא אינו חש לשמוע הברכה לענות אחריה" (והיינו, דהעונש הגדול הוא על הזלזול שמראה בזה, אחר שבידו לענות אמן כהלכתה ואינו עונה[15]).
ולכן אינו דומה חומר הכונה באמן המחוייב לחומרתה באמן שהוא רק רשות. וכגון שלא שמע את שם ה' מפי המברך (כ"כ בשונה הלכות ע"פ הביה"ל שם ובסי' קכ"ד), או שלא שמע את הברכה כלל אלאשהוא יודע על מה מברך.
וגם באמן המחויב בה, אינו דומה החיוב בברכות שיוצא בהן יד"ח[16], שבהן נאמר לדעת השו"ע הדין של אמן יתומה, ובין החיוב בכל ברכה ששומע מפי ישראל, שאע"פ שגם בה מחוייב לענות, (כדאי' בשו"ע סי' רט"ו ס"ב: "השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה, אף ע"פ שאינו חייב באותה ברכה, חייב לענות אחריו אמן"), מ"מ החיוב פחות (וכמתבאר בגדרי אמן יתומה כדלק').
♦
ב. דברי חז"ל בחשיבות הכונה באמן
ובאמת מצינו בחז"ל דברים מפליגים בחומרת עניית אמן בלי כונה, כמו שמובא מהזוהר (דברים רפ"ה, ועי' לעיל): "אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וּבוֹזַי יֵקָלּוּ - מַאן דְּלָא יָדַע לְאוֹקִיר לְמָארֵיהּ, וְלָא אִתְכַּוָּון בְּאָמֵן, דְּתָנֵינָן גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְּבָרֵךְ. וְהָא אוֹקִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמֵן, מָשִׁיךְ בִּרְכָאן מִמַּבּוּעָא לְמַלְכָּא... וּבְאַתְוָון גְּלִיפִין דְּרִבִּי אֶלְעָזָר - מֵאָלֶ"ף לְמֵ"ם, וּמִמֵּ"ם לְנוּ"ן. כֵּיוָן דְּמָטוּ בִּרְכָאן לְנוּן, מִתַּמָּן נַגְדִּין וְנָפְקִין בִּרְכָאן לְעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וּמִתְפַּשְּׁטֵי בְּכֹלָּא. וְקָלָא נָפִיק אִתְשַׁקְיוּ מִשַּׁקִיוּתָא דְּבִרְכָן, דְּאַפִּיק פְּלַנְיָא עַבְדָּא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא. תָּאנָא, כָּל מַאן דְּשָׁמַע בְּרָכָה מֵהַהוּא דִּמְבָרֵךְ, וְלָא אִתְכְּוָון בְּאָמֵן, עָלֵיהּ נֶאֱמַר וּבוֹזַי יֵקָלּוּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. מַאי עוֹנְשֵׁיהּ. כְּמָה דְּלָא פָּתַח בִּרְכָאן לְעֵילָּא, כַּךְ לָא פַּתְחִין לֵיהּ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כַּד נָפִיק מֵהַאי עָלְמָא, מַכְרִיזֵי קַמֵּיהּ, וְאַמְרֵי, טְרוּקוּ גַּלֵי קַמֵּיהּ דִּפְלַנְיָיא, וְלָא לִיעוּל, וְלָא תְּקַבְּלוּן לֵיהּ, וַוי לֵיהּ, וַוי לְנִשְׁמָתֵיהּ" וכו'. ע"שטז).[ובהמשך נתבאר גודל השכר לאידך גיסא: "וְכַד יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא, מְשַׁמְּרִין לְאָתָבָא אָמֵן, לְכַוְּונָא לִבַּיְיהוּ כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ, כַּמָה פִּתְחִין דְּבִרְכָּאן פְּתִיחָן לֵיהּ לְעֵילָּא, כַּמָה טָבָאן מִשְׁתַּכְּחִין בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, כַּמָה חֵדוּ בְּכֹלָּא. מַאי אֲגָר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל דְּגַרְמִין הַאי. אֲגָר לְהוּ בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי. בְּעָלְמָא דֵּין בְּשַׁעֲתָא דְּעָאקִין לְהוּ, וּמְצַלָּן צְלוֹתָא קַמֵּי מָארֵיהוֹן, קָלָא מַכְרְזָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין, פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבוֹא גּוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי אֱמוּנִים, אֶלָּא אֲמֵנִים. פִּתְחוּ שְׁעָרִים, כְּמָה דְּיִשְׂרָאֵל פַּתְחִין לְהוּ תַּרְעִין דְּבִרְכָּאן, כַּךְ הַשְׁתָּא פִּתְחוּ שְׁעָרִים, וְתִתְקַבֵּל צְלוֹתְהוֹן מֵאִינּוּן דְּעָאקִין לְהוּ]. [17]
♦
ג. אמן בלא כונה אין לה משמעות
ובכתר ראש (להגר"ח מוולז'ין, אות כ"ב) כתב: "בענין תפילה בלא כונה, שהיא כגוף בלא נשמה, אמר רבינו ז"ל, שאם אינה נחשבת כקרבן שיש לה נפש, בכ"ז נחשבת למנחה שאין לה נפש", ובאות כ"ה כתב: "...ועל אמן בלא כונה אמר שלא מצא שום זכות!" [והדבר מבהיל, שגם הגר"ח, שהרחיב בנפה"ח להעמיד את חשיבותו של מעשה מצוה של כל איש ישראל, ופעולתו בעולמות העליונים גם בלא כונה, כאן ביאר ש'אמן' הוא יוצא מן הכלל, ואמירתו בלא כונה אין לה שום זכות].ונתבאר עומק הדבר במהר"ל (נתיב העבודה פי"א), שביאר את דברי הגמ' (שבת קיט:): "מאי אמן – אל מלך נאמן", שלכאו' לא מובן מה ענין הגמטריא של 'אל מלך נאמן' לאמן, אלא ביאר שעניית אמן יסודה אמונה כללית, שהוא מאמין בו יתב' שהוא כל יכול. ולפ"ז ביאר הטעם ד'גדול העונה אמן מן המברך', ראשית – מחמת שהוא שבח יותר כללי, וכיון שהוא מצד הש"י שהוא מאמין בו לדבר זה אין קץ ותכלית, משא"כ הברכה אשר מברך האדם - אין הברכה מצד הש"י שהוא מאמין בו כי הכל יכול, רק שאמר שכך פועל הש"י (שמשבח על ענין פרטי). ועוד "כי העונה אמן צריך אל זה ההבנה והשכל שהוא מאמין דבר זה, ודבר שהוא בלא הבנה אין נקרא זה אמונה רק האמונה היא בלב, ולא כן המברך כי אף שראוי שיהיה לו כונת הלב מ"מ כיון שברך אם לא כיון יצא ג"כ. אבל אם עונה אמן בלא כונה אין זה אמן כלל".
♦
פרק ו'
אמן יתומה
א. גדר אמן יתומה
והנה בגמ' שם (ברכות מז:) אמרו: "ת"ר אין עונין לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן יתומה, ולא יזרוק ברכה מפיו". ע"ש דברים נוראים על מי שעובר ע"ז. ופירש"י: "יתומה - שלא שמע הברכה, אלא ששמע שעונין אמן", וכן הביא בתוה"ר מהירושל': (ס"פ א"ד): "איזו היא אמן יתומה; א"ר אבא: דין דיתיב למברכה ולא ידע למה הוא עונה".וזו חומרא יתירה על עצם הכונה באמן, דאם יודע על מה עונה אף שאינו מכוון, א"כ האמן חל על ברכה זו, אבל כשעונה אמן יתומה שאינו יודע על מה עונה, אין לאמן שום אחיזה. וכ"כ המהר"ל שם: "...שהרי כל ענין אמן שמקבל הברכה שאמר ומאמין שהוא כך, וזהו שהוא יותר מן המברך, אבל אם לא שמע הברכה אין כאן קבלה".
♦
ב. שיטת רש"י ותוס' - שלא יודע על מה עונה
והנה הקשו הראשונים על דין אמן יתומה, מהגמ' בסוכה נא: גבי אלכסנדריא של מצרים שהיו שם כפליים כיוצאי מצרים, ואיתא התם שהש"ץ היה מניף בסודרים והעם היו עונים אמן, הרי שהיו עונים אמן גם בלא לשמוע הברכה. ורש"י תירץ ע"ז: "דהנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה, ועל איזו ברכה הם עונים, אלא שלא היו שומעים את הקול". וכן תירצו התוס' [בברכות ד"ה אמן יתומה, ובתי' בתרא בסוכה ד"ה וכיוון שהגיע]: "שהיו יודעים באיזו ברכה החזן עומד אמנם לא היו שומעים אותו, אבל הכא [דאסרו אמן יתומה] מיירי שאינם יודעים כלל היכן החזן עומד ומתפלל ובאיזו ברכה הוא עומד, אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה". וכ"כ הרמ"א (סי' קכ"ד ח'): "ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה".♦
ג. שיטת ר"נ ותר"י - האיסור בברכה שמחוייב בה
והתוס' בסוכה (שם) תי' בתי' קמא בשם רבנו ניסים בשם רבנן דבני מערבא: "שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר, ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו - צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה" (כדאיתא בירושלמי: "הונא אמר רב הן הן דחייב לומר ברכה ולא ידע מה הוא עונה").וכן היא דעת השו"ע, שכתב: "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן".
ובפשטות ביאור שיטתם הוא עפמשנ"ת לעיל, דחומרת הכונה באמן היא מחמת החובה לענות אמן, ו'לענות אמן' פירושו אמן בכונה, וממילא מובן שדוקא באלו ברכות שמחוייב בהן החמירו[18], אבל בשאר ברכות לו יהא כאילו שלא ענה. אבל רש"י למד, דכיון שמחוייבים לענות אמן על כל ישראל המברך, ועניית אמן בלא כונה אינה ענייה כנ"ל, לכן צריך לדעת בכל ברכה על מה עונה, ואם לא ענה חטא ביטול האמן בידו.
♦
ג. חומרא וקולא בכ"א
ונתבאר בב"י, דבב' דעות אלו יש בכ"א חומרא וקולא, דלדעת רש"י ישקולא - כשיודע מה בירך המברך - שאפי' בברכה שמחוייב בה יענה,וחומרא - כשאינו יודע, שאפי' בברכה שאינו מחוייב בה לא יענה.ואילו לדעת רבנו יונה והר"ן, אילו היה חייב בברכה – אפי' יודע איזו ברכה בירך המברך, אלא שלא שמע הברכה – אסור לו לענות אמן, ומאידך בברכה שאינו מחוייב בה יכול לענות אפי' שלא שמע ולא יודע על מה עונה.
ולמעשה, כתב הביה"ל דיש להסתפק בזה, דמחד, הב"ח הט"ז ומגן גבורים כולם כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה, אך ממ"א א"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש מחמירין ברמ"א, דבכל הברכות אם אינו יודע לא יענה. ולכן כתב: "דשב ואל תעשה עדיף, כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל" (ובהמשך הביא מהאו"ז שגרס אחרת בירושל', דלפ"ז אין מקור משם לתירוץ הרבנו יונה לחלק בין אם מחוייב בברכה או שאינו מחוייב). וכ"כ המ"ב בסי' ק"ט (סק"ד) שהגומר תפלתו ושמע מיד הציבור עונין איש"ר, לא יענה אמן אז, רק יש"ר בלבד, דכיון דלא מתכוין אז על מה לומר האמן מקרי אמן יתומה, ורק אם נותן לבו ויודע אז על מה עונה האמן רשאי.
♦
ד. לסמוך האמן לברכה
ועי' בב"י שהביא עוד פירוש מה היא 'אמן יתומה' – "שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה". וכן הביא ברמ"א: "ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן". ובמ"ב הוסיף: "ותוך כדי דבור כדיבור דמי, ושיעור תוך כ"ד הוא מחלוקת הפוסקים י"א שלשה תיבות וי"א ארבעה תיבות... (ובצבור קי"ל דעד שכלו רוב הצבור לענות אמן הוא עדיין בכלל הברכה, ומותר לכ"א לענות עמהם)", ע"כ.ושמעתי להקשות, דהנה בסי' ר"ו פסק המ"ב דשיעור תוך כדי דיבור הוא ג' תיבות ודלא כהט"ז שכתב ד' תיבות, וכ"ה בסי' תפ"ז סק"ד, וא"כ צ"ע מדוע כאן הביא ב' הדיעות בשוה. אלא שבאמת בביה"ל העיר על עיקר הדבר לתלות השיעור בתוך כ"ד, דלשון האבודרהם: "...שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה", משמע לכאורה מזה דלא תליא שיעורא בכדי דיבור (והפמ"ג שכתב כן, הוא מכח לשון הרמ"א שכתב 'מיד', ומש"כ כן בפשטות משום דאין שיעור אחר לדבר במה ייחשב סמוך). וא"כ צ"ל דמשו"ה היקל המ"ב דאפשר לסמוך גם על השיעור של ד' תיבות, מכיון דבעיקר הדין יש מקום לומר דמהני גם ביותר מכדי דיבור (ובפרט שבסי' תפ"ז דעת הפמ"ג עצמו היא כהט"ז, דהשיעור הוא ד' תיבות).
♦
פרק ז'
כונת האמן
א. כונת אמת, ובתפילה – כן יה"ר
כתב השו"ע (קכ"ד ס"ו): "ויענו אמן אחר כל ברכה, בין אותם שיצאו ידי תפלה, בין אותם שלא יצאו, ובכוונה שיכוין בלבו: אמת היא הברכה שבירך המברך, ואני מאמין בזה". ובמ"ב (סקכ"ה) הוסיף מדברי המג"א בשם הב"ח, דהכונה שכתב השו"ע בלשון האמנה שייך בברכת הודאה, אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא, וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה. וכונתו לברכות כמו חזרת הש"ץ, שהן ברכות ארוכות שיש בתוכן תפילה, ולכן האמן קאי גם על תחילת הברכה ולא רק על סופה, כמש"כ הב"ח שם: "...ועוד יכוין לומר ויהי רצון שכך יתאמת לעינינו, וימלא משאלותינו ששאלנו ממנו חננו מאתך דעה וכו' השיבנו סלח לנו, וכן בכל שאר הצרכים ששאל השליח ציבור הנה אנחנו מחזיקים אותה השאלה ומתפללים לפניו יתעלה שיאמנו דברי בקשות אלו".ועיין בגמ' בשבת (קיט:): "מאי אמן? - אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן", ובתוס' שם כתב דצריך לכון כונה זאת, וכ"מ בשו"ע [שכתב בסס"ח שיאריך באמן שיעור שיוכל לומר אל מלך נאמן, וביאר המ"ב 'כי זהו פירושו של אמן', וכ"כ בלחם רב דזהו הטעם בשו"ע דמפני שצריך להרהר בכונה זו, לכן צריך להאריך בשיעור זה כדי שיוכל לכון כך]. וכמשנ"ת שזהו יסודו של אמן, שהוא אמונה כללית בהי"ת שהוא כל יכול.
ועי' בהערה בצורת הכונה בכל אלו הפירושים[19].
♦
ב. דברי השל"ה
והרחיב בזה השל"ה (מס' תמיד נ"מ אות נ"ט) ונעתיק חלק מדבריו, שהם יסודיים מאוד, וכך כותב השל"ה:בפירוש וכוונת מלת 'אמן' יש פנים שונות, על כן צריכים אנחנו להודיע לתועי רוח בינה, כדי שלא יצא שכרם בהפסדם.
...ובברכות השיר והשבח וההודאה לו ית', כגון ברכת אלהי נשמה שנתת בי, וברכת מודים... ובהם יכוין העונה - אמת היא הברכה וההודאה שבירך והודה המברך, כעל כל טוב אשר גמלנו ה', ואני מודה ומאמין שהשבחים לו יתברך הם יאים ונאים. (ובברכות הנהנין, יכוין העונה, אמת הוא השבח והברכה שבירך המברך, שהוא יתברך ברא והמציא זה הפרי או זה הענין).
אמנם, ברכות השאלות והבקשות והתחינות, כגון: אמן שאחר הקדיש, ואחר ברכות רחם, והרחמן שבברכת המזון, ואחר זכרנו שביעלה ויבוא ודומיהן, ואמן שאחר ברכת כהנים, יצטרך להתכוין העונה אחר המברך והמבקש, יהי רצון שיאמנו בקשת המברך והמבקש, ושכן יעשה ויקיים ה' את דברו.
והברכות האמצעיות שבשמונה עשרה, הם כולם שאלות ובקשות שאנו שואלין ומבקשים ממנו יתברך צרכנו. (וכן ברכת רצה, ושים שלום, ושלום רב, הם כולם בקשות[20]). ואולם החתימות שבהם, הם שבחיו ותואריו הנכבדים יתברך. על כן אחר ברכת אתה חונן, יצטרך לכוין בהם העונה אמן, אמת היא הברכה שבירך המברך, שהשם יתברך הוא חונן הדעת, והוא יקיים ויאמן דברי המבקש, ויחננו מדע בינה והשכל. וכן בכל האמצעיות.
...על כן יכוין האדם במאד שיהא לו אוזן שומעת, לשמוע אל הרנה ואל התפילה אשר השליח צבור אומר, איזה הוא ברכה, או איזה ענייה היא תפלה ובקשה שמתפלל ושואל צרכי עם ישראל, או איזה ברכה ואיזה ענייה הוא שבח והודאה ומשבח ומהלל לו יתברך, ובלבבו יבין לענות אמן כהוגן וכראוי.
♦
ג. דברי החיי"א בכונת אמן
והנה המשנ"ב מקודם לכן הביא את דברי החיי"א: "דיכוין בענייתו אמן גם על מה שאמר המברך ברוך אתה ד', דהיינו שאמר הש"ץ ברוך אתה ד' מגן אברהם יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם".ויסוד דבריו הוא עפ"י דברי הגר"א בכונת ברוך, וכמש"כ: "...הכוונה "אמן" שיהיה מבורך, וכן שמעתי בשם הגר"א ש"ברוך" פי' שיהיה מבורך, לא כמו שחושבים פי' ברוך, לשון שבח. רק שאנחנו מבקשים שיהי' מבורך, כידוע[21]. אם כן גם אמן פירוש כנ"ל, ומצינו גם כן בגמרא [ברכות ז, א] שא"ל הקדוש ברוך הוא לר' ישמעאל, ישמעאל בני, ברכני". ע"כ.
ובאמת שדברי החיי"א אינם עולים בקנה אחד עם דברי השו"ע, שהרי החיי"א פירש כן דוקא מחמת פירוש הגר"א בברוך שהוא לשון האצלת ברכה, שלפי פירוש זה כונת הברכה 'ברוך אתה ה' מגן אברהם' – היינו שיהיה מבורך השם שהוא מגן אברהם, ולכן גם האמן בעיקר קאי על ה'ברוך' [מכיון שלדידיה ה'ברוך' הוא עיקר הברכה, והברכה עצמה 'בפה"ע' וכו' הוא היכ"ת שמחמתו מברך את ה', ולכן פשיטא ליה שהאמן קאי על הברוך, בלבד שהוא העיקר[22]]. אבל השו"ע שפירש את האמן בדרך האמנה, משמע משום דגם הברכה עצמה היא שבח ותהילה שהוא מקור הברכה (כפי שפי' האבודרהם שהביאו הב"י לפנ"כ), ובזה מתאימה כונה זו של האמנה שמאמין בשבח זה [שעיקר הברכה לדידיה הוא ה'פרי העץ', והברוך הוא הקדמה שבא לשבח את ה' מחמת מה שהביא לו את פרי העץ].
וכן הובא בשם הגר"א (באמרי נועם ברכות ס:): "...אמן פירושו שיתקיים הדבר שיתברך הקב"ה, ולא כמו שכתבו שיש חילוק בכונת אמן, ואינו כן אלא צריך לכון בכל אמן כונה אחת", הרי מפורש שדבריו הם חלוקים על דעת השו"ע. ועיין ג"כ במעשה רב החדש בשם רי"ז מסלנט בשם הגר"ח מואלאזין בשם הגר"א זי"ע שאמר לולי דמיסתפינא אמינא לכוין באמן עכ"פ רק 'הלוואי' (דהיינו שא"צ ג"כ לחשוב הלואי שיהיה ברוך, אלא רק מילת הלואי).
♦
ד. קושיא בדברי המ"ב
וא"כ קשה בדעת המ"ב, שהביא גם את פירוש דברי השו"ע, וגם את דברי החיי"א.והיה אפשר לומר שהביא ב' השיטות כדרכו, ולא הכריע, אמנם בלשונו אין משמע כן, שהרי עיקר ביאורו בשו"ע הוא כשאר הנו"כ דהאמן קאי על השבח ורק הוסיף: "שיכוון גם על מה שאמר ברוך", ומשמע דעיקר הפירוש נקט כהשו"ע, ובא להוסיף לרווחא דמילתא את פי' החיי"א.
ועוד יש להתבונן, שהחיי"א כתב בסתמא שהאמן הולך על הברוך שיהא מבורך, וכן בשם הגר"א נתפרש בכמה מקומות דקאי רק על הברוך ותו לא, אמנם במ"ב כתב הלשון: "יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם", הרי שהוסיף המ"ב מדיליה דגם אי נימא דברוך הוא שיהא מבורך, מ"מ נשאר עיקר הברכה בלשון שבח.
♦
ה. הכונה הנסתרת כלולה, אף אם לא מכון לה
ונראה לבאר כל זה, דהנה באמת ב' מהלכים אלו בפירוש ברוך אינם סותרים זה לזה, שהרי בכמה מפרשים הביאו את שניהם, ובראשם הרשב"א [שיובא להלן] והרבנו בחיי (דברים ח, י, עי' לשונו בהערה[23]), וכתב דיש הפירוש ב'דרך הפשט', ויש הפירוש ב'דרך הקבלה' (כ"א מרבותיו, וכדרכו בכל החיבור לחלק הפירושים בפסוקים לארבע חלקים, פשט, דרש, דרך הקבלה, ודרך האמת).והיינו, שיש את הפירוש שנמסר להמון העם לכון בדרך הפשוטה, והפירוש של לשון תוספת אינו מובן אם לא בדרך הקבלה (מה שמקובלים איש איש מרבותיו, עפ"י יסודות החכמה והעבודה), ולכן אף שידעו הראשונים שכן הוא האמת בדרך הקבלה, מ"מ בגדר 'פשט' לומר שכך תקנו חז"ל להמון העם, א"א לפרשו.
וזהו כמו בכל המצוות ודרכי העבודה, שיש בהם ענינים נגלים וענינים פנימיים, ואין צריך להיות התאמה וקשר בין הדברים (ולמשל - כמו שנאמר דסוכה ע"פ פשט היא זכרון שאנו זוכרים ענני הכבוד, ובפנימיות הדברים הוא הגנה שהי"ת מגן עלינו, שזה נראה סתירה, אבל באמת תרוויהו איתנייהו, ואנו צריכים לכוון את הכונה הפשוטה).
וכך ב'ברוך', שע"פ פשוטו אנו משבחים אותו שהוא מקור הברכות, אבל בפנימיות הדברים מגיע תוספת השפעה.
♦
ו. פירוש הרשב"א - השפע מגיע מכח ההכרה בהי"ת
וכן משמע מדברי הרשב"א (ח"ה סי' נ"א) שהאריך במשמעות הברכה, וכתב: "שהוא כמלך שהכל מברכין אותו - ר"ל נותנין הברכה ומודים שהוא אדון כל אותה הברכה, ואוצרות טובו לא יכזבו לעולם. וכל שהוא מוסיף בטובו יוסיפו הכל להכיר וידעו כי אין לברכתו שיעור וערך ולא הפסק. ואילו היו עבדיו מקטינין אותו והיה פוסק להיטיב להם ידעו ויחשבו עבדיו שלא הכירו בגדולת המלך ולא הרגישו שסבה מהם שאוצרתיהן חסרים מכמות שהיו ואינו כן. אלא הם סבה ולא מצד המלך. וככה ענין הברכות, שאנו מודים לפניו על מזונותיו ועל טובות המגיעות לנו מאתו ית', ומתפללים שיתמיד טובו לברכותיו כדי שידעו הכל שהוא ברוך. וכאומרו ברוך ומבורך בפי כל הנשמה".ומבואר מדבריו, דמשמעות תוספת הברכה, היינו במה שכולם מכירים בזה שהוא מקור הברכות ומודים על זה, שזה גופא הסיבה שיוסיף להשפיע (עי' בהערה ציור לדבר[24]).
♦
ז. חשיבות הכונה באמן יותר מבברוך
ונראה להוסיף לפ"ז, שאף אם נאמר שלגבי ברוך לא הכריע המ"ב מה לכוון[25], שאף אם נכוון לשון שבח כפשוטו, האמת תישאר שע"פ הקבלה אנו פועלים ברכה.אכן לגבי 'אמן' אין הדבר כן, כיון שאמן הוא רק קיום והאמנה על דברי המברך, והכונה הכלולה באמן תלויה בכונת העונה לבד, כמשנ"ת בארוכה לעיל, וממילא מובן דלכן החמיר המ"ב לכלול גם את הכונה 'הנסתרת' בברכתו, כיון שגם הפירוש הזה קיים בברכה, ואם לא יכוון העונה, לא ייכלל מאליו.
ונפ"מ מזה, לאנשים כערכינו שאין בנו יכולת לכוון ג' כוונות במילה אחת, ועלינו לדרוש מהי עיקר הכונה לדינא, דבפשטות נאמר לפ"ז שעיקר הכונה לפי המ"ב היא כדעת השו"ע 'אמת הברכה', (ו'יה"ר' בברכה שיש בה תפילה), והכונה השניה רק לתוספת. וצ"ע למעשה.
♦
ה. פירוש 'ברוך'
ולהשלמת הדברים נביא את לשון האברבנאל (פרשת וזאת הברכה, וכ"ה ברד"ק שורש ברך) בפירוש ברוך, וז"ל: "ברכת הבורא לברואים היא שפע שישפיע עליהם טובות. אמר וברך את לחמך ואת מימיך. ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו וגו'. שענינם הטבע והשפע הנתן לאותן הדברים... אמנם ברכת הברואים לבורא אינה שפע, אבל היא הודאה שבח והלול, כמאמר דוד אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי. הנה שם הברכה שם נרדף לתהלה. וכן תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר וגו'. וזהו ענין אמרנו ברכו את ה' המבורך. רוצה לומר הללו ושבחו את ה' שהוא הראוי להלל ולשבח והוא המהולל באמת. ומזאת הבחינה יקרא הקדוש ברוך הוא חנון ורחום מן הפעול".ובספר העיקרים (מאמר ב' פכ"ו): "ברוך שם משותף, יאמר על מקבל הטוב והשפע מזולתו, כמו ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וכו', ויאמר על נותן הטוב והשפע לזולתו, כמו ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב, ברוך אתה ה' למדני חקיך וכו'. ...וזה כי ברכה שם נאמר על רבוי ותוספת טוב ושפע. וכשיאמר על המקבל יהיה ברוך פעול, וכשיאמר על הנותן יהיה ברוך שם התואר, כמו רחום וחנון שהם שמות תארים נקרא בהם השם יתברך להיות הפעל המגיע ממנו ברכה שהיא תוספת שפע ורבוי הטובה. ...וכל רבוי שפע ותוספת טובה במינים מתחלפים מן ההצלחות אי אפשר שיבא אלא מפועל וחי ורוצה וחכם ויכול, ולזה מה שנבחר לשון ברוך לשבח בו את השם יתברך, לפי שהוא שם נאמר על כל ההצלחות ויורה על היותם מגיעות מפועל חי וחכם ורוצה ויכול, כאלו תיבת ברוך שם כולל לכל מיני השלמיות... להורות שהשם יתברך מקור הברכות ושכל הטובות וההצלחות מאיזה מין שיהיו מושפעות ממנו".
♦
סיכום ודינים העולים
א. המתפלל צריך שיכוין את פירוש המילות, וזהו מעיקר התפילה ויסוד העבודה שבלב (וכמש"כ הרמב"ן שמצות התפילה מדאורייתא שתהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם), וכן הוא מצורת התפילה והברכה, שלא יזרקם מפיו אלא יאמרם בכונה.ב. ומ"מ העיקר לצאת יד"ח תפילה תלוי רק במעשה בחיתוך שפתיים, שזהו היסוד לכל, ועליו אפשר להוסיף את הכונה, שמעלה את התפילה לעולמות העליונים.
ג. וברשב"א נתבאר עוד, שגם בחלק הכונה יש דרגות רבות, והכונה היסודית של האמונה בה' והתפילה לפניו יש לכל ישראל (וכעין דברי החזו"א לגבי כונת עומד לפני המלך).
ד. והעיקר שכל אחד ישתדל ויתאמץ כפי יכלתו, ובפרט בסוף הברכות, שבהן יותר חשובה הכונה, כמש"כ הטור.
ה. בדין כונת השמות נתבארו ג' חלקים: א. מורא בשעת אמירת ה', כמשנ"ת בארוכה, ב. כונה באמירת השם, שצריכה להיות יתירה משאר התפילה, ג. כונה לפירושי השם, כמש"כ הטור והשו"ע.
ו. בדע"ק ואפיק"י חידשו דמהני תנאי לכונת השמות. וראייתם מכתיבת האזכרות שמהני תנאי, דכל העושה על דעת ראשונה עושה. והערנו לפי טעם זה, דאין זה מהני באופן כללי, אלא רק כשמתחיל את המעשה עצמו עם כונה כזו, הכל נמשך אחר ההתחלה. וממילא כשהפסיק ג"כ א"א לומר בתפילה הבאה שהוא באותו תנאי. וכן בעיקר הדבר הבאנו מהפוסקים דגם בס"ת כונת השמות חמירא, ובעי' צירוף של מחשבה בשעת הכתיבה עם התנאי, ולפ"ז גם כאן יועיל רק בצירוף הכונה כל דהו שיכון בשעת האמירה.
ז. והעיקר נראה דתועלת התנאי לצורך הכונה בפועל, ולפי הנתבאר דיסוד הכונה בתפילה הוא במה שמצוייר בשכלו מה שמוציא בפיו, אלא דבשמות הקודש א"א להיות מצוייר בשכלו אמיתות הכונה, ומה שיכול לעשות הוא להתבונן בראשית היום על תוכן ענין השמות והוראותם, ובזה יועיל.
ח. בש"ע כ' לכוון באמן אמת הברכה (היינו החתימה) ואני מאמין בזה, ובמ"ב הביא מהמג"א דבתפילה יכון גם יה"ר שיתקיימו וייאמנו הבקשות.
ט. במ"ב לפנ"כ הביא את פי' החיי"א דיכוון גם אמן שיהא מבורך שם ה', וזהו עפ"ד הגר"א ונפה"ח ש'ברוך' פי' שיהא מבורך, ולכן האמן קאי רק עליו (וכמשנ"ת שלפי' זה הברוך הוא מרכז הברכה ולא החתימה).
י. אמנם לפי השו"ע שברוך הוא שבח, וא"כ החתימה היא עיקר הברכה, א"כ האמן מכוון ג"כ על עיקר הברכה, וא"כ צ"ע במ"ב שכתב לכוון שני הכוונות, אע"פ שחלוקים ביסודם כנ"ל.
יא. וצ"ל שבאמת גם לפי הפי' שברוך לשון שבח, יש מקום לפי' בדרך הנסתר, ואף אם לא מכוון לו הוא נכלל מאליו בנוסח הברכה, אבל באמן שתלוי רק בכוונת האומר, לכן כ' המ"ב לכוון גם את הפי' השני.
♦ ♦ ♦