רב הישוב עשהאל
הקדמת כהן ע"ה לת"ח בעליה לתורה - מנהג פשוט או מנהג טעות
בשני מקומות בכתביו, הרמב"ם כותב בחריפות רבה נגד המנהג להקדים כהן עם הארץ לישראל תלמיד חכם בעליה לתורה. בתשובותיו (שו"ת הרמב"ם מהדורת בלאו תשובה קלה) הוא רואה בזה את אחת הסיבות שהביאו לחורבן בית המקדש! ובפירושו למשנה (גיטין פרק ה משנה ח) הוא כותב על מנהג זה שאין לו "שום יסוד בתורה כלל", והוא מכנה אותו "ממגרעות המנהגות". על אנשי "אלרום" (עמי צפון ים התיכון) הוא מתפלא מאוד שנוהגים כן "על אף היותם ניצולים ממגרעות המנהגות ומסברות האחרונים ותקנותיהם, ואין אצלם אלא דברים המתאימים ללשונות התלמוד, ואיני יודע מאין בא להם הפגם הזה". למרות זאת, במשנה תורה מביא הרמב"ם מנהג זה ללא כל דברי הסתייגות, והדברים תמוהים ודורשים ביאור.♦
א. ב.
שנינו במסכת נדרים (פא, א):מפני מה תלמידי חכמים אינן מצויין לצאת תורה מבניהם... רבינא אמר שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירושו הקב"ה בעצמו, דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה.
הרמב"ם נשאל על ידי חכמי צור: "מה ביאור אומרם מפני מה תלמידי חכמים אינן מצויין לצאת תורה מבניהם אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה"? לאחר שהרמב"ם מביא פירוש שקיבל מרבותיו, הוא מוסיף וכותב (שו"ת הרמב"ם סימן קלה):
והנראה לנו בבאור זה הוא, שהדבר שהתנגדו לו, שיהיה איש תלמיד חכמים נמצא, ושיעלה במעמדו כהן עם הארץ או מי שפחות ממנו בחכמה, ויקרא תחילה. ומפני שמיעטו בכבוד התורה ולא היו קוראין תחלה בתורה, אלא קוראין אחר פחות מהם, נענשו רובם, שאין תורה יוצאת מבניהם, לפי שמה שאמרנו כהן קורא ראשון וכו' כל זה אינו אלא בשוין.
נמצא שלפי הרמב"ם הקדמת כהן עם הארץ לת"ח ישראל הינה זלזול בכבוד התורה, והיא זו שגרמה לחורבן בית המקדש[2]! ומנהג זה גם גורם "שאין מצויין לצאת תורה מבניהם של תלמידי חכמים".
♦
גם בפירוש המשניות הרמב"ם מתייחס למנהג זה, וגם שם הוא מסתייג ממנו בחריפות. במשנה במסכת גיטין (נט, א) נאמר: "אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום". ובגמרא שם (בדילוג):
מנא הני מילי? ר' חייא בר אבא אמר מהכא וקדשתו לכל דבר שבקדושה. א''ל אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום, דאורייתא היא? אלא אמר אביי לכדמר דתניא הבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו, ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבהכ''נ לא, דאתו לאינצויי.
כלומר, בשונה מסעודה שיכול הבוצע לוותר על זכותו לטובת אדם אחר, בעליה לתורה אין הכהן רשאי לוותר על זכותו לטובת אחר "דאתו לאינצויי". הרמב"ם (פירוש המשניות שם) מאריך בביאור משנה זו. הוא מציין את מנהג העולם להקדים כהן לישראל ת"ח, ומסתייג ממנו נחרצות:
דע שדבר זה המפורסם בכל מקום שיהא הכהן קורא בבית הכנסת ראשון, בין שהיה ת"ח או עם ארץ, בין שהיה שם מי שגדול ממנו בחכמה או שלא היה, הרי הוא דבר שאין לו שום יסוד בתורה כלל, ולא נזכר דבר זה בתלמוד, ואינו הענין המכוון אליו בהלכה זו. ואני מתפלא מאוד שגם אנשי אלרום נוהגים כן, על אף היותם ניצולים ממגרעות המנהגות ומסברות האחרונים ותקנותיהם, ואין אצלם אלא דברים המתאימים ללשונות התלמוד, ואיני יודע מאין בא להם הפגם הזה.
אלא סדר הענין כפי שבא בקבלה הוא כמו שאבאר. הכהן קודם ללוי, והלוי לישראל. ואמר ה' וקדשתו כי את וכו', ובא בקבלה לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון. במה דברים אמורים כשלא היה שם גדול ממנו בחכמה, כגון שהיו שם כהן ולוי וישראלים והיו כולם בדרגה אחת בחכמה ולא היו גדולים זה מזה, אז חוזרים אחרי קדימת היחס, ומקדימין הכהן ואחריו הלוי ואחריו הישראל... ואין בזה שום מחלוקת.
ועוד מן הכללים אצלינו שכהן שהיה ראוי לקרא ראשון, אם הרשה לישראל שהוא כמותו או פחות ממנו שיעלה ויקרא ראשון הרי זה רשאי, אלא שאסרנו את זה מפני דרכי שלום, לפי שיכולה לבוא בכך מחלוקת[3], שיאמר השני למה הרשה לזה לעלות ולא הרשה לי כיון שהדבר תלוי בו, לפיכך אמרנו שיקרא הוא בעצמו ראשון ולא ירשה לזולתו, ועל ענין זה נתכוון בהלכה זו באמרו כהן קורא ראשון, וכך באר התלמוד.
מבואר מדבריו שלמנהג להקדים כהן ע"ה לישראל ת"ח "אין שום יסוד בתורה כלל", והוא "ממגרעות המנהגות" ומנהג פגום.
♦
ג. ד.
למרבה הפלא, למרות דבריו החריפים הנ"ל של הרמב"ם, הוא מביא במשנה תורה מנהג זה, ללא כל הסתייגות. וכך הוא כותב בפרק יב מהלכות תפילה הלכה יח:בכל קריאה וקריאה מאלו כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. ומנהג פשוט הוא היום, שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל. וכל מי שהוא גדול מחברו בחכמה קודם לקרות[4].
וצ"ע כיצד הרמב"ם סתם כמנהג העולם בלא שום הסתייגות, בעוד שלדעתו אין למנהג זה "שום יסוד בתורה כלל", והוא "ממגרעות המנהגות", ומנהג זה גרם לחורבן הבית!
♦
מדברי הב"י משמע שגם במשנה תורה הרמב"ם לא שינה את דעתו החריפה נגד מנהג זה, והסיבה לכך שהוא הביא מנהג זה בלא הסתייגות היא משום שהרמב"ם סמך על הדברים החריפים שכתב בפירושו למשנה. ז"ל הב"י בסימן קלה (עמוד מ במהדורת מכון ירושלים סוף ד"ה והרמב"ם):
ובפרק י"ב מהלכות תפלה כתב הרמב"ם ומנהג פשוט היום שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל. כלומר המנהג הפשוט היום הוא זה, ואע"פ שאינו מן הדין כמו שביאר בפירוש המשנה.
הקושי בדברי הב"י ברור: ספר משנה תורה הוא חיבור שעומד בפני עצמו, וקשה להניח שהרמב"ם סמך על כך שדבריו יתבארו מתוך דבריו בפירושו למשנה. בייחוד שבהקדמת הרמב"ם למשנה תורה הוא כותב שמלבד תורה שבכתב אין צורך בשום ספר נוסף בכדי להבין את הספר משנה תורה. לאחר שהרמב"ם מציין שם את הקושי להבין את דברי הגאונים "ואין צריך לומר התלמוד עצמו הבבלי והירושלמי וספרא וספרי והתוספתות, שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך", הוא כותב:
ומפני זה נערתי חצני אני משה בן מיימון הספרדי... ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים... בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל... כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה... לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.
♦
ה. ו.
רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (מגילה כב, א ד"ה רב קרא) הלך בדרכו של הב"י, שהרמב"ם במשנה תורה לא שינה את דעתו החריפה נגד מנהג זה, אך הוסיף על דברי הב"י שני דברים, וז"ל:לפי דבריו ז"ל בפירוש המשנה מוכח כי מה שכתב בפרק י"ב מהלכות תפילה הוא מנהג שאינו מיוסד על פי הדין, [א] אלא שראה שפשט מנהג זה ואין שומע לו לבטלו, כמו שדקדק בדבריו שאמר ומנהג פשוט הוא היום, ע"כ פי'[5] כבר פשט מנהג זה בכל המקומות. [ב] לזה כתב ההלכה בפ"ג מהלכות ת"ת[6], והמנהג בפי"ב מהלכות תפילה, למי שישר חיליה לבטל המנהג ולהעמיד ההלכה על פי התורה.
לדבריו [א] בכך שהרמב"ם כתב: "ומנהג פשוט הוא היום", הוא רומז שהוא מסתייג מהמנהג, אלא שאין לו כח לבטלו. [ב] בשונה מהב"י, לפי הראשון לציון הרמב"ם אינו סומך על דברי ההסתייגות שכתב בפירוש המשנה, אלא על מה שכתב בהלכות ת"ת ש"ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים".
אולם גם זה קשה. מהלשון "ומנהג פשוט הוא היום" משמע דווקא שמנהג זה מקובל על הרמב"ם, וכך הוא המובן הפשוט של משפט זה בהרבה מקומות. למשל: הלכות תפילה פרק ב הלכה יט[7], פרק ד הלכה ו[8], פרק ה הלכה טו[9], פרק יג הלכה ט[10] ועוד.
גם מה שכתב שהרמב"ם סמך על מה שכתב בהלכות תלמוד תורה: "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ" קשה. ביחס לקריאת התורה ישנה תקנה מיוחדת שכהן אינו יכול לוותר על זכותו לטובת אחר "דאתו לאינצויי". לדעת חלק מהגאונים ורוב הראשונים דין זה נאמר גם כשהישראל הוא ת"ח (עיין להלן אות ח). הגאונים והראשונים הנ"ל סוברים כן למרות שביחס להלכות אחרות הם מסכימים לכך שממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ, כי לדעתם בעליה לתורה ישנו דין מיוחד "דאתו לאינצויי". ממילא, לא די בהבאת הדין שממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ בכדי ללמדנו שזה הוא הדין גם בקריאת התורה, והיה הרמב"ם צריך לכתוב באופן מפורש בהלכות תפילה שת"ח קודם לכהן עם הארץ. ובכלל, אם הרמב"ם המשיך להסתייג מן המנהג באופן כ"כ חריף, מדוע הוא סמך על מה שכתב באופן לא מפורש בהלכות ת"ת, ולא כתב זאת בפרוש בדיני קריאת התורה?
♦
אכן, כמה מנושאי כליו של הרמב"ם הציעו שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בפירושו למשנה ובתשובה. כן כתב בספר מעשה רקח על ההלכה הנ"ל ברמב"ם:
וצריך לומר שבחיבורו הסכים רבינו למנהג הפשוט מפני דרכי שלום, דכל התורה כולה מפני דרכי שלום היא כדאיתא התם בהניזקין, והתלמידי חכמים גם כן מחלי להו ליקרייהו כי היכי דלא לייתו לאינצויי, וכזה עשו חז"ל בשאר דברים כדאיתא התם.
ובאופן דומה כתב בספר בן הרמה לר' חיים מזרחי זצ"ל (עמוד כג, איזמיר תר"מ).
אולם, למרות שבמקרים רבים הרמב"ם אכן חזר בו במשנה תורה ממה שכתב בפירוש המשניות - כפי שהרמב"ם עצמו מעיד (שו"ת הרמב"ם סימן קכח) - במקרה זה, שהרמב"ם כתב דברים חריפים נגד מנהג זה בפירוש המשנה, וחזר וכתב בתשובה שמנהג זה הביא לחורבן בית המקדש, נראה שאפשרות החזרה רחוקה יותר, ועדיף ליישב את הרמב"ם בלא צורך לומר שחזר בו[11].
♦
ז. ח.
כדי ליישב את שלשת הכתובים הנ"ל - דברי הרמב"ם בפירושו למשנה, דבריו בתשובה ודבריו במשנה תורה - המכחישים זה את זה, נראה להציע שבאופן עקרוני הרמב"ם לא חזר בו מהדברים החריפים שכתב על מנהג זה בפירושו למשנה ובתשובה. למרות זאת, הוא מביא מנהג זה במשנה תורה בלא כל הסתייגות, משום שהוא ייחס משמעות אחרת למנהג. לפיכך, למרות שהרמב"ם נשאר איתן בדעתו שמנהג זה יסודו בטעות, הוא כבר לא ראה במנהג זה זלזול בכבוד התורה, ולכן הוא השלים עמו. הגורם לשינוי זה הוא כנראה היוודעות הרמב"ם לשיטת הגאונים שלא הייתה ידועה לו, כפי שיבואר.למרות דבריו החריפים של הרמב"ם על מנהג זה, יש לציין שרוב הראשונים חולקים על הרמב"ם, ולדעתם כהן קודם לישראל בעליה לתורה, גם כשהישראל גדול בחכמה מהכהן, כפי שאנו נוהגים היום. עיין למשל בטור שכתב (סימן קלה):
קורין לכהן תחלה ואח"כ ללוי ואח"כ לישראל... וכתב א"א הרא"ש זצ"ל ואף אם בא כהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו שיקרא ראשון, בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים בבית הכנסת אין הרשות בידו, דלא ליתי לאינצויי. ורב הונא דקרי בכהני בשבתות וימים טובים משום דמופלג בחכמה היה... ומשמע מדבריו שאם הוא גדול ומופלג שיכול לקרות בפני כהן. אבל רב עמרם כתב כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למיקרי קמיה אפי' הוא נשיא שבישראל, וכ"כ רב נטרונאי דאפי' כהן עם הארץ קודם לישראל ת"ח.
מבואר בטור שלדעת רב עמרם גאון כהן קודם לישראל "אפילו הוא נשיא שבישראל"! וכן דעת רב נטרונאי גאון "דאפילו כהן עם הארץ קודם לישראל ת"ח". גם הרא"ש, שחלק על הגאונים הנ"ל והקדים ישראל ת"ח לכהן, סובר כן רק ביחס לחכם מופלג, אך הוא מסכים שכהן קודם לחכם רגיל, גם אם הוא גדול ממנו בחכמה. כעין זה (שיש להקדים כהן לישראל גם אם הישראל גדול בחכמה) כתבו גם התוס' במגילה (כח, א ד"ה כי קאמר) ובגיטין (נט, ב ד"ה ואפילו), וכן היא דעת ראשונים נוספים (ועיין בב"י ובב"ח, שהאריכו בביאור השיטות השונות).
מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה יש ללמוד, שבשעה שהוא כתב את דבריו החריפים נגד מנהג זה, הוא לא היה מודע לשיטת הגאונים והראשונים הנ"ל. כן משמע ממה שכתב:
ואני מתפלא מאוד שגם אנשי אלרום נוהגים כן, על אף היותם ניצולים ממגרעות המנהגות ומסברות האחרונים ותקנותיהם, ואין אצלם אלא דברים המתאימים ללשונות הלמוד, ואיני יודע מאין בא להם הפגם הזה.
מכך שהרמב"ם לא ידע "מאין בא להם הפגם הזה" ברור שלא הייתה ידועה לו שיטת רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון. גם בהמשך הדברים, לאחר שהוא מברר שת"ח קודם לכהן עם הארץ, הוא כותב: "ואין בזה שום מחלוקת"[12]!
מאחר והרמב"ם לא היה מודע לשיטה זו, הוא לא ראה שום הצדקה לקיומו של מנהג זה. הוא ראה במנהג זה העדפת כבוד הכהונה על פני כבוד התורה, ונגד זה הוא יצא בחריפות, כי יש בכך ביטוי ליחס לא ראוי לתורה וזלזול בכבודה, שכתרה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות (משנה אבות פרק ו משנה ה, ורמב"ם הלכות ת"ת פרק ג הלכה א). אך כפי הנראה ברבות השנים התוודע הרמב"ם לשיטת הגאונים הנ"ל, שתמכו במנהג זה. דבר זה כשלעצמו בוודאי הקהה את התנגדותו החריפה של הרמב"ם למנהג. שוב אין מדובר במנהג עלום ללא מקור וללא כל בסיס הלכתי, אלא במנהג שמבוסס על תורת הגאונים. נראה שקיומה של שיטת הגאונים לא רק מיתן את התנגדות הרמב"ם למנהג אלא שינה את יחסו אליו[13]. משנודע לרמב"ם שמנהג זה מבוסס על שיטת הגאונים, הוא שוב לא ראה במנהג זה זלזול בכבוד התורה, כי הנוהגים כן אינם עושים כן משום שהם מזלזלים בכבוד התורה, כפי שחשב הרמב"ם בתחילה, אלא משום שהם קיבלו עליהם את פסק הגאונים[14].
לכן, למרות שהרמב"ם נשאר איתן בדעתו, שמעיקר הדין יש להקדים ת"ח לכהן עם הארץ, ומנהג זה הוא מנהג טעות, כי דברי הגאונים אינם מכוונים לאמיתה של תורה, הוא כבר לא ראה במנהג טעות זה מנהג שמביע זלזול בכבוד התורה ויש להלחם בו מלחמת חורמה, כי המניע למנהג אינו זלזול בכבוד התורה אלא פסק הגאונים. שינוי זה הביא את הרמב"ם להשלים עם המנהג, ולכן הוא הביאו במשנה תורה כמות שהוא, בלא להסתייג ממנו.
לא זו אף זו: אפשר, שלאחר שהרמב"ם השלים עם המנהג והסיק שאין בהנהגתו זלזול בכבוד התורה (אף שאינו מכוון לדברי התלמוד), הוא ראה ערך חיובי בקיומו. כי לאחר שהמנהג התקבל בכל מקום, ערעורו יגרום לאינצויי. ואף שבתחילה הרמב"ם השתדל לבטלו, ולא חשש שהדבר יגרום לאינצויי, למרות שכבר אז היה המנהג נפוץ "בכל המקומות", זהו משום שהוא ראה במנהג זה זלזול בכבוד התורה, אך לאחר שהרמב"ם שינה את יחסו למנהג, הוא ראה ערך חיובי בקיומו, שבזה תושג התכלית העומדת ביסוד התקנה שכהן קורא ראשון - "דלא ליתו לאינצויי".
נמצא שברמה העקרונית הרמב"ם לא חזר בו מדבריו החריפים שכתב על המנהג בפירושו למשנה ובתשובה. למרות זאת הוא הביא מנהג זה במשנה תורה בלא הסתייגות, כי קיומה של שיטת הגאונים נטל ממנהג זה את משמעותו השלילית שכנגדה יצאה הרמב"ם, ויצק לו משמעות חדשה, שהרמב"ם השלים עמה, ואולי אפילו ראה בה ערך.
♦ ♦ ♦