דין יין קפוא
שאלה
בס"ד, כסלו התשע"ויתברך מן השמים, בבריות גופא מלא חופניים, אורך ימים ושנות חיים, כח ואומץ בכפליים, מע"כ הרה"ג יהושע בן מאיר שליט"א.
שלומך ישגא לעולם
שאלה: האם בתשעת הימים מותר לאכול קרטיב העשוי מיין שהוקפא (מיץ-ענבים)? האם מותר לקדש על יין קפוא? מה הברכה על יין קפוא (קרטיב העשוי מיין)?
הנני מצרף מה שראיתי בזה (צדדים לכאן ולכאן):
בתוספתא במעילה (א, ח) נאמר: "ר"א בר' צדוק אומר לול קטן היה בין האולם למזבח למערבו של כבש אחד לששים ושבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש כעיגולי דבלה מעלין ושורפין אותן בקדושה שנאמר (במדבר כט) בקודש הסך נסך שכר לה' כשם שנסיכתו בקדושה כך שריפתו בקדושה", וכן איתא בתוספתא סוכה (ג, ד). וכן הובא בגמרא סוכה (מט, א) ובגמרא מעילה (יא, ב). ועיין ברש"י (שבת עז, א ד"ה 'בכזית'). ומשמע דיש לו עדיין דין של יין.
כמו כן, מצינו דיון בגמרא במסכת סוכה (יב וברש"י שם) האם ניתן לסכך ביין קרוש או דהוי מקבל טומאה, עיי"ש.
מדברי הרמב"ם (נזירות ה, ב) נראה דניתן לדייק דהוי יין, דהרי מצינו דיין קרוש נאסר לנזיר. ואלו דברי הרמב"ם: "היוצא מן הגפן כיצד נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר או שאכל כזית מפסולת הפרי שהיא הזגין והם הקליפה החיצונה או החרצנים והם הזגין הפנימין שזורעים אותן הרי זה לוקה וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה".
הפרי מגדים (פתיחה להלכות ברכות אות יא סוף תנאי שני) הסתפק בדין יין קרוש מה מברכים עליו, ונשאר בצ"ע (ושם התלבט בין גפן לעץ!). בשו"ת דבר יהושע (ג יורה-דעה כא) דן ביין קרוש שספק אם נגע בגוי, מה דינו, עיי"ש.
בתר עיוני בזה ראיתי בשו"ת ברכת ראובן שלמה (ג, ז) שכתב דיש לברך על יין קפוא (קרטיב יין) ברכת הגפן, וביאר ד"כיון דלאחר סחיטתן עלה על היין ברכת בורא פרי הגפן, שוב אינו יורד שם יין ממנו ע"י הקפאה. דכיון דגם לאחר שהקפיאו יש בו טעם יין ותורת גפן עליו... וגם בשעה שהוא קפוי מרגיש טעם יין, ממילא נשאר עליו ברכת פרי הגפן ופשוט הוא". וכן ראיתי דהעלה בשו"ת שבט הקהתי (ו, קכג): "למעשה נראה דיברך בפה"ג".
אולם בכף החיים (רב, סקט"ז) כתב ע"פ כנה"ג והברכי יוסף (רב, סק"ב) "דעל ארופי שהוא מי ענבים שנקפא מברך שהכל". ועפי"ז כתב בספר פסקי תשובות (רב אות ג) דפוסקים רבים כתבו דאין לברך על קרטיב העשוי מיין ברכת הגפן, וזו לשונו: "אפשר שברכתו שהכל, ונכון לימנע מכל ספיקות אלו שאין להם הכרע ברור בפוסקים", והעיר דיתכן דזו כוונת הבית יוסף שעל אירופ"י מברך שהכל. וכתב שם בהערה: עיין עוד בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח, יד), שו"ת ציץ אליעזר (ג, ז), שו"ת שבט הלוי (ט, לט) ושו"ת שרגא המאיר (ח, קיג). וביאר בשו"ת שרגא המאיר כי דבר שנקרש לאו משקה הוא ולכן לא ניתן לברך עליו פה"ג.
ובזה הנני ידידו דושכ"ת, ויה"ר שנזכה ללמוד תורה לשמה, ידידו המעתיר בעדו לטובה ולאריכות ימים ושנים עדי יבא ינון ולו יקהת עמים.
בברכת התורה, ובציפיה לישועה
אלחנן פרינץ
מח"ס שו"ת אבני דרך
♦
תשובה
ב"ה טו כסליו עש"ק לפרשת "כי שרית עם-אלהים ועם אנשים ותוכל" תשע"ו לפ"ק.ברכות ושלומים למשיב לרבים דבר ה' זו הלכה, הגאון הרב אלחנן פרינץ שליט"א, בעמח"ס שו"ת 'אבני דרך'.
♦
א. גדרי משקה שהפך למוצק או מוצק שהפך לנוזלי - האפשרויות השונות
כת"ר נוגע בשאלה רחבה, איך להתייחס למשקה שקפא [או קרש] ונהפך למוצק, או לאוכל שהותך ועכשיו הוא נוזל. בשאלה זו יש לדון במספר אפשרויות, וכדלהלן:א. לכל דבר אנו מתייחסים לפי מצבו העכשווי. על כן, משקה שהפך למוצק ייחשב כאוכל, ואילו אוכל שהותך ועכשיו הוא נוזלי, ייחשב כמשקה. כשיטה זו משמע מהמג"א [קנח סק"ד, וע"ש במחצית השקל. אמנם בסימן פב סק"ב נראה שהסתפק, בחוזר לקדמותו, אי אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא. אכן, אפשר שזה דין מיוחד בק"ש לענין ההרחקה מצואה, ע"ש ובמחצית השקל ובפמ"ג], וכן פסק בשו"ע הרב בעל התניא [סדר ברכת הנהנין פרק ח סעיף ח]: "רוטב שנתבשל בו אוכל אינו מצטרף עמו כי משקה גמור הוא לכל דבר. וכן אוכל שנימוח כל כך עד שראוי לשתיה יצא מתורת אוכל. וכן משקה שנקרש עד שראוי לאכילה יצא מתורת משקה אפילו יש בו טופח על מנת להטפיח". אולם, מאידך אפשר לומר שאנו דנים כל דבר לפי מקורו. על כן משקה יישאר תמיד משקה, גם כשהוא במצב של מוצק. לעומתו, אוכל תמיד ייחשב כאוכל, גם כשהוא במצב נוזלי. קיימת גם אפשרות שלישית, והיא שמשקה שהפך למוצק נשלל ממנו שם 'משקה', ואפילו יחזור וימוח למצב של נוזל, שוב לא יהיה משקה.
ב. יש לדון, האם הדין של משקה שקרש [או אוכל שהפך לנוזלי] הוא אחיד בכל הדינים בתורה כולה [אם כי אפשר שיהיו חריגים מטעמים מיוחדים, כמו לגבי יוה"כ שתליא במיתבא דעתיה, או לגבי יין נסך שתלוי ב'ראוי לניסוך']. או שמא בכל נושא ונושא הלכתי יש לדון בפני עצמו, ובכל דבר תלוי לפי העניין, ואין להסיק מנושא אחד לנושאים אחרים. [אמנם מדברי הראשונים, ובעיקר מדברי האחרונים והפוסקים, נראה שהדין בשאלה זו אחיד בכל הדינים בתורה [פרט לחריגים, כנ"ל]. על כן ניתן ללמוד מנושא בו ההלכה מפורשת לנושאים אחרים].
ג. אולם יתכן ואפשר לחלק בין סוגי המשקים השונים. אולי יש חילוק בין משקים שבמצבם החדש, המוצק, יש להם שימוש כאוכל, לבין משקים שבמצבם המוצק אין להם שום שימוש (ראה אג"מ יור"ד ח"ב, כא). ואולי שאלה זו תלויה בחשיבות המשקה, או בשאלה אם ע"י קפיאת המשקה [או קרישתו] נשתנה טעמו גם אם וכאשר הוא יחזור למצב נוזלי.
♦
ב. דיון בראיות שהביא כת"ר לגבי דין יין קרוש
עתה נדון בראיות שהביא כת"ר לגבי יין קפוא, שחלקן הוזכרו באחרונים שונים.א. שריפת יין קרוש הדומה לעיגולי דבילה - לא הבנתי מה ראיה מסוגיא דהתם. מפורש בסוגיא (סוכה שם מט, ב) שאין מועלין ביין זה, שהרי כבר נעשית מצוותו (וכ"פ ברמב"ם פ"ב ממעילה ה"ט). וראה ברש"י שפירש (שם ע"ב): "מה ניסוכו בקדושה כו'. לא יליף מהכא אלא ששריפתו בקדושה ולא בחיל חוץ לעזרה, אבל הוצאתו משם פשיטא ליה כדי שלא יתמלאו ולא צריך קרא. מאי משמע. מהכא שריפה. אתיא קדש קדש. ואיכא למימר נמי דמצות הוצאתו ושריפתו מהכא יליף". כלומר, בתחילה כשדרשו מהפסוק 'הסך נסך שכר בקודש', ס"ל לרש"י שאין מצווה להוציאו מהלול. רק שמוציאין אותו 'כד[=בקודש], ולא מחוץ לקודש. אך לאחר שהגמ' לומדת שיש לו דין שריפה מנותר, ס"ל לרש"י שאפשר שיש מצוה ללקטו ולשורפו כמו בנותר, אבל בשום מקום לא כתוב שמעלים אותו למזבח שישרף שם! רק כתוב שהכלוי שלו בקודש. אולם איני יודע מה ראיה מכך שדינו כיין ומשקה.
והנה הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ב הי"ב) לא הזכיר שיש לול קטן, וכבר דנו בכך באחרונים (ראה ערוך לנר סוכה שם ועוד). יהיה פירושו אשר יהיה, ודאי שלדעתו אין מצווה להוציאו, ואף לא לשורפו. ואפשר שהרמב"ם ס"ל שהוא אסמכתא [שהרי כדברי הערוך לנר בבית ראשון לא היה לול, והנסכים היו מתערבין באמה, כמו הדם, ויוצאין לשדות], או שאינו כהלכתא (וע"ש בתוס' בע"א ד"ה 'אל תיקרי').
מ"מ איני רואה שום רמז בסוגיא זו שיין קרוש זה דינו כיין.
ב. רש"י שבת (עז, א ד"ה 'בכזית') - ז"ל רש"י שם: "בכזית. דמעיקרא הוה ביה רביעית, ובקרוש רביעית שלימה בעינן דלאו בר מזיגה". וראה בתשובת יד אליהו סי' כו (הובא גם בתשובות חכם צבי, ליקוטי תשובות, סימן קלז) שדן בשאלה אם יין קרוש הוי אוכל או משקה לגבי סוגיא זו. [וראה גם בחשוקי חמד יומא עט, ב שהוכיח מכאן שיין קרוש הוי בחשיבות של יין]. אמנם בחכם צבי [שם] כתב על זה: "והאריך מאוד באי יין קרוש מקרי אוכל או משקה, מה שאינו ענין לכאן לע"ד..." ואף אני לענ"ד אין שום ראיה משם. הרי מדובר שם ביחס לשיעור שבו חייב על הוצאתו בשבת. והרי איסורי הוצאה יש גם באוכלין, וגם בכל דבר. רק ש'לענין שבת מידי דחשיב בעינן'. והדיון בסוגיא שם הוא בשאלה מה הוא השיעור שבו יין קרוש נכנס לגדר של 'מידי דחשיב'. אבל אין בו שום קשר לשאלה האם יין קרוש חשיב אוכל, משקה, או שמא אף לא אחד מהם. (וראה גם 'דף על הדף' שם)[2].
ג. הגמ' בסוכה (יב, א) - שנינו במשנה (שם יא, א): "זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה, ואין גידולו מן הארץ - אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ - מסככין בו". ובגמ' (שם ע"ב) "מנא הני מילי... כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אמר קרא באספך מגרנך ומיקבך - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר - ואימא גורן עצמו ויקב עצמו! - אמר רבי זירא: יקב כתיב כאן, ואי אפשר לסכך בו. - מתקיף לה רבי ירמיה: ואימא יין קרוש הבא משניר, שהוא דומה לעיגולי דבילה! - אמר רבי זירא: הא מלתא הוה בידן, ואתא רבי ירמיה ושדא ביה נרגא. רב אשי אמר: מגרנך - ולא גורן עצמו, מיקבך - ולא יקב עצמו". ובפאר הלכה (אורבאך, דף יד, ב. במהדורה החדשה ירושלים תשס"ד בעמ' יט-כד) הוכיח מגמרא זו שיין קרוש מקבל טומאה. כמש"כ הפאר הלכה בעצמו: "אלא ודאי דיין קרוש מקבל טומאה ומוכח מדמקבל טומאה שהוא אוכל או משקה". אבל אין ראיה משם להכריע אם הוא אוכל או משקה. [ראה שם גם בהערה כב במהדורה הנ"ל. ואף שלמ"ד משקה לא מקבל טומאה מהתורה, אם יין קרוש הוי משקה, אפשר להוכיח מהפסוק שבעינן דבר שאינו מקבל טומאה. פשוט שהגמרא חיפשה מקור שממנו אפשר ללמוד לכו"ע שאין מסככין בדבר המקבל טומאה, גם למ"ד משקה מקבל טומאה מהתורה].
ד. נזיר - מפורש ברמב"ם (נזירות ה, ב), כפי שהביא כת"ר בשאלתו, שנזיר שאכל כזית יין קרוש לוקה. אמנם לענ"ד אין משם ראיה כלל לנדון שלנו, שהרי נזיר אסור בין בשתיית יין בין באכילת ענבים או היוצא מהם. ומקרא מלא כתיב (במדבר ו, ד): "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל", התורה אסרה בלשון אכילה 'יאכל'. ועל כן לא משנה אם יין קרוש הוא משקה או אוכל, כיוון שהוא 'פרי' חייב. ובירושלמי נזיר (פ"ו ריש הלכה א) דרשו 'היוצא מן הגפן' לאסור כל היוצא מן הגפן. ועוד דרשו (בירושלמי שם, ובמקבילות בבבלי) "רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותני טעמים של נזיר אמר רבי זעירא כל נותן טעם אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור ונזיר אפילו לא טעם טעם ממשו של איסור"[3].
וראה בצפנת פענח (נזירות פ"ה ה"ב, והובא גם בבמדבר עמ' לט-מא; ובברכות פ"ח ה"ח מאכלות אסורות פ"ו ה"א; מכתבי תורה מכתב מא. ושם בטעות תוס' יומא עז, ב וצריך לומר עו, ב) שהביא תוס' (המצוטט לעיל הערה א) שיין קפוא אינו ראוי לאכילה, ורק בנזיר חייב אאכילת צער כדאיתא בספרי (במדבר פרשת נשא פיסקא כד): "מחרצנים ועד זג לא יאכל, מגיד שלא פטר בו אכילת צער, שהיה בדין ומה אם יום הכפורים חמור פטר בו אכילת צער נזיר הקל אינו דין שיפטור בו אכילת צער, ת"ל מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער".
וראה שם עוד שכתב: "אבל באמת נראה דרבינו ז"ל ס"ל כמש"כ רש"י כאן [=נזיר] דף ל"ד ע"ב ד"ה 'בין הבינים' [=בין הבינים – אותו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשין שמרים – לשון רש"י] דהוא דבר קרוש ע"ש". כלומר 'יין קרוש' שכתב הרמב"ם הכוונה היא לחלק מן הענב. [אמנם ע"ש שמסיק כר"ש שזורי דיין קרוש לדברי הכל מטמא בגדר משקה, וציין לתוס' וכס"מ, וכוונתו לשאלה אי מיירי בזמן שהוא קרוש או רק כשחזר ונימוח].
[עיקר דברי הרמב"ם בהלכה זו הוא לגבי השיעור באכילת יין קרוש- כזית או רביעית. ומקורו מהמשנה נזיר ו, א (בבלי לד, א). ולביאור המשנה שם ראה בדורות ראשונים ח"א, 'המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה', פרקים כג-כד עמ' קלג-276].
♦
ג. השלכות לדינא בשאלה אם משקה שנקרש והפך למוצג נקרא משקה או אוכל
כת"ר שאל אם אפשר לעשות קידוש על יין קפוא, וכן אם מותר לאכול ארטיק מתירוש קפוא בתשעת הימים. והנה מלבד שאלות אלו יש נפקא מינות רבות לשאלה אם דבר קפוא נחשב משקה, או אוכל, או שמא לא אוכל ולא משקה. להלן חלק גדול מהנפק"מ, ואפנה לפוסקים שעסקו בכך.א. איזה ברכה מברכים על 'ארטיק' כזה - 'בורא פרי הגפן', 'בורא פרי העץ' או 'שהכל נהיה בדברו'. כת"ר ציין בשאלה את הפמ"ג (פתיחה להלכות ברכות אות יא סוף תנאי שני) שהסתפק אם ברכתו 'העץ'[4] או 'הגפן'. ובשו"ת שבט הקהתי (ו, קכג), ובשו"ת ברכת ראובן שלמה (ח"ג, ז) פסקו לברך 'בורא פרי הגפן'.
אמנם בבית יוסף (סי רב סעיף ב) כתב בשם אורחות חיים דעל אירופ"י מברך שהכל. ובברכי יוסף (שם, והובא בכף החיים שם סקט"ז) הביא שני פירושים ל'אירופ"י', ולחד הפירושים הוא מיץ ענבים שקפא. על כן יש חבר גדול של פוסקים [ציץ אליעזר ג, ז; מנח"י ח, יד; שבט הלוי ט, לט[5] ועוד] שכתבו לברך על ארטיק כזה שהכל[6]. [כמובן שאם ברכתו שהכל הוא אינו כשר לקידוש]. וכבר הביא כת"ר בשאלת חכם חצי תשובה את דברי הפסקי תשובות (רב, אות ג) שליקט כדרכו את הדעות בזה. אמנם ראה בספר שערי ברכה (שטייצברג, פרק יח סעיף ח ושם בהערה ט) שהביא שמו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל והגר"מ פינשטיין זצ"ל הורו שיברך בורא פרי הגפן[7].
וראה בשו"ת כנה"ג (שאלה א) שכתב לגבי 'שירביט', וכמדומה שמדובר בארטיק שעשוי ממיץ ענבים[8]. וכתב: "גם השירביט שעושין בשוק השירביטג[?], יש משימן העפר בתירוש כדי שיהיה מתוק ולא יהיה בו טעם קיוהא[9]. וא"כ מ"ש מהארופי, דבין בזה ובין בזה אותו העפר גורם שהתירוש לא יעשה יין אלא יעמוד במתיקותו. ולכן דעתי מסכמת לברך עליו שהכל. וכמדומה לי שבקושט' כך מברכין עליו. וכיון שברכתו שהכל אין מקדשין עליו, וזה נ"ל פשוט".
כלומר הסיבה שברכתו שהכל היא בגלל החומר הנוסף ששמים במיץ על מנת שלא יתסוס וכדי שיהיה מתוק[10]. אך לולי הוספת החומר, משמע ממנו שלמרות שמדובר כנראה במיץ קפוא, ברכתו בורא פרי הגפן ואף כשר לקידוש.
ובתורת[11]חיים (סופר, סימן רב ס"ק ד) כתב על ספק הפמ"ג (הנ"ל), שבהיותו קפוא דינו כמאכל[12]. וכנראה כוונתו שברכתו העץ ולא הגפן [כיוון שלא הזכיר כלל 'שהכל'].
ב. שיעורו לברכה אחרונה וליום הכיפורים - ביחס לברכה אחרונה נפסק שהאוכל כזית בכדי אכילת פרס חייב בברכה אחרונה (מג"א ר"י א, וע"ש במ"ב סק"א ובשער הציון אות ט). אמנם בשתייה אינו חייב בברכה אחרונה עד שישתה כשיעור רביעית, שהוא גדול מכזית [שהרי שיעור כזית הוא כחצי ביצה או כשליש ביצה (ראה או"ח סימן תפו ובנו"כ שם). ושיעור רביעית הוא כשיעור כביצה ומחצה עם הקליפה (ראה או"ח סימן רע"א במשנ"ב ס"ק סח).
וכן לענין יום כיפור, אי חשיב כאוכל אז שיעורו ביום כיפור בככותבת בכדי אכילת פרס (או"ח סי' תריב, סעיפים א, ג). אך אם נחשב למשקה שיעורו ביום כיפור במלוא לוגמיו (שם סעיף ט), וזמן אכילתו בכדי שתיית רביעית [או בכדי אכילת פרס, ראה שם סעיף י[13]]. וראה בזה ברדב"ז (לשונות הרמב"ם סי' אלף תקיח (קמה). וכעי"ז גם בשו"ת בנין ציון, נא), ובמש"כ עליו בנשמת אברהם (או"ח סי' תריב סעיף ד אות ו). אמנם ראה מש"כ בסוף בשם מו"ר הגרשז"א זצ"ל[14]. (וראה גם בפסקי תשובות סי' תריח סעיף יא).
וראה בשו"ע מהרב בעל התניא (הובא לעיל פרק א סעיף א). ומשמע מדבריו שלא חילק כלל, ואף ביין שקרש או קפא אינו משקה. (וראה 'דף על הדף' שבת עז, א).
ג. אם בירך על היין אם פטר גלידה וכדומה - על פי דין יין פוטר את כל המשקין. נחלקו האחרונים אם יין פוטר גם משקין קפואים. וראה בשו"ת בצל החכמה (ח"ג, קיד-קיז) שהאריך וחילק בין סוגים שונים של אוכל, בין אכילה בכפית או מלקק בפה ועוד, ע"ש.
ד. אם משקה קרוש מיקרי טיבולו במשקה להצריך נטילת ידים למטביל בו אוכל או לא - במג"א (קנח ס"ק ז) כתב: "וע' בב"ב דף ע"ב ובתוס' שם שגם שמן ודם וחלב שקרשו אינן משקים ומשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו זולתי היין ע"ש בשם תוס' פסחים דף י"ד". וביאר במחצית השקל: "ע"ש בשם תוספות פסחים. שהקשו התוספות דבכמה דוכתי משמע דשמן מקרי משקה, ובטהרות (פ"ג משנה ב) תנן דר' שמעון שזורי פליג עם ר' מאיר ורבנן וסבירא ליה דדבש ושמן לא מקרי משקה אלא יין מקרי משקה, ובמנחות (לא, א) פסק הש"ס הלכה כר' שמעון שזורי. ותירצו דהא דדבש ושמן לא מקרי משקה היינו אם קרשו אף על פי שחזרו ונימוחו, אבל יין אפילו קרוש אם נימח אח"כ הוי משקה. ולפי זה יש לנו שני היתרים למרקחת. חדא, מאחר שעומד לאכילה. והשני, אם היה קרוש פעם אחת אף על פי שעתה הוא נימח. אבל הט"ז ס"ק ז' חלק על היתר הראשון, דעד כאן לא קתני בתוספות דמהני אם חישב לאכילה אלא בזב ממילא, אבל אם רדוהו בידו כיון שעשה מעשה רדיה לשם משקה אין המחשבה שאחר זה שחושב עליו לאכילה מוציאה מידי מעשה ראשון. ועל דין השני נראה ג"כ שחולק, שכתב (סוף ס"ק ט) עיסה המטוגן בשומן אווז אין צריך נטילה, דלאו משבעה משקין הוא, אבל המטוגן בחמאה כיון דהחמאה היא בכלל חלב צריך נטילה. (והוא) [והא] החמאה קודם שטוגן בה העיסה היתה נקרשת, ואפילו הכי מצריך נטילה. אולם מ"א הביא לדין אחרון ראיה מתוספות פסחים דלא כט"ז".
אמנם במקור חיים (בכרך שם ס"ק ד בד"ה יין קרוש, ראה שם בהוצאת מכון ירושלים תשד"מ בהערה 6) משמע שס"ל ששאר משקים כשחזרו ונימוחו חזרו להיות משקה]. וראה ביד אהרן [אלפנדרי] (עמ' מא, א) שהוכיח כמג"א. ובאחרונים שם האריכו בזה.
ה. אם מיקרי משקה או אוכל לגבי טומאת אוכלין - ראה ברמב"ם ובהשגות הראב"ד הל' טומאת אוכלים (פ"א הל' יט, כב; ופ"ט הל' א-ב. ובכס"מ בפ"א הל' יט). וכבר הזכיר מחלוקת זו בפמ"ג בפתיחה [שהוזכר למעלה פרק ג סעיף א]. ובביאור שיטתם ובביאור והלכה זו האריכו מאוד באחרונים (ראה בהערות וציונים במהדורת פרנקל שם בפ"א ובפ"ט, וכן בנזיר פ"ה ה"ב). וראה בפאר הלכה (אויערבך הנ"ל) שלדעתו יש מחלוקת בין התוס' בפסחים (יד, ב ד"ה 'אפי' בראשון ושני') לתוס' מנחות (לא, א ד"ה 'אימא ר"ש שזורי אומר יין'). התוספות בפסחים כתבו בשם ר"ת [ששמן, אמנם כיוון שר"ת מפרש את המשנה בטהרות דווקא באח"כ נימוח, א"כ ה"ה] יין קפוא מקבל טומאה רק באח"כ נימוח, אבל כשהוא קפוא לא מקבל טומאה. אמנם בתוספות במנחות משמע שלדעת ר"ת [שמן, וכאמור ה"ה] יין מקבל טומאה אף בזמן שהוא קרוש.
וראה בכס"מ (פ"ט מטומאת אוכלים ה"א) שכתב שמלשון הרמב"ם משמע ששמן ודבש הם ראשון לטומאה רק כאשר חזרו ונימוחו. אך ייתכן ואפשר לדחוק בדברי הרמב"ם, כפי שכתב בפירוש המשניות (פ"ג דטהרות משנה ב), שהם ראשון לטומאה אף בזמן שקרשו. וראה בפאר הלכה (הנ"ל) ובעוד אחרונים שנחלקו אם הם מקבלים טומאה גם בזמן שהמשקה קרוש, או שרק אם הוא נטמא לפני שקרש, נשאר טמא גם בזמן שקרוש. (ובפאר הלכה כתב שזו מחלוקת רמב"ם ראב"ד, ע"ש[15]). אמנם כל זה בשמן ודבש, אבל את היין לא מנה הרמב"ם בפ"ט לגבי קרוש ונימוח. ובתיו"ט במשנה טהרות הנ"ל כתב שלדעת הרמב"ם יין קרוש אינו משקה ואינו אוכל. אמנם בברכת הזבח (מנחות לא, א) כתב בדעת הרמב"ם שיין אפי' כשהוא קרוש הוא משקה. וראה בפאר הלכה (הנ"ל) שהסכים לדבריו בדעת הרמב"ם. וכ"כ ביד אליהו (אליהו בן שמואל מלובלין, סימן כו). אמנם בחמד משה (לרב גדליה משה הלוי, קנח סק"ד, עמ' ס' בהוצאת גבעות עולם תש"ע) ובחתם סופר (או"ח סי' מה) כתבו שהוא מחלוקת ראשונים, ולדעת הרמב"ם יין כשהוא קרוש אינו משקה [אך אפשר שהוא אוכל].
העולה מהדברים הוא שלגבי טומאת אוכלים נראה שיש מחלוקות ראשונים [ולדעת החמד משה והחת"ס, אפשר שהוי מחלוקת אמוראים, ותלוי בשאלה אם הלכה כרבי שמעון שזורי אף ביין שקרש, ע"ש] לגבי יין קרוש אי הוי משקה, או אוכל, או שאינו לא אוכל ולא משקה. והאחרונים נחלקו בדעות ר"ת, הרמב"ם, הראב"ד והר"ש בדבר. לדעת המג"א (הנ"ל פרק ג סעיף ד) כל המשקין משקפאו אינם משקה אפילו נמוחו אח"כ. אולם יין, אף שאינו משקה כשהוא קפוא, אם חזר ונימוח לכ"ע הוי משקה. אך לדעת החמד משה והחתם סופר ועוד, בכל המשקין כשחזרו ונימוחו חזרו להיות משקה.
אמנם מו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל (מעדני ארץ, הל' תרומות פ"ב, ה"א אות ב) כתב שאף שלטומאת אוכלים לא מיקרי שמן קרוש אוכל או משקה, אפשר שלעניין תרומות ומעשרות מיקרי משקה אף שצריך הכשרה לכך שיתמוסס. לפי זה, אפשר שאין להסיק מטומאת אוכלין גם לשאר הדינים של משקה קרוש או קפוא. אמנם הסברה שכתב נכונה רק לתרומות ומעשרות, וגם הוא כתב כך רק לגבי תרומות ומעשרות.
בשו"ת אג"מ (יור"ד ח"ב, כא) כתב: "דהקרישה דאיירי התם אינו כאבן כלל ואינו מצד קרישה דקור גדול אלא שכן טבעם שמדרכן שיקפאו כשנעשו צוננים ולא כאבן אלא שאינם לחים כמים אלא כלחות דאוכלין, דמטעם זה יש להם דין אוכל כשנקרשו כדפי' הרמב"ם בפירושו להמשנה שם, ואין ענינם כלל להנידון דנקרש כאבן שאין זה מצד טבעם שזה לא היה משנה כלום גם התם, וא"כ במים שאין נקרשים מצד טבעם אלא מצד קור הגדול הם לפ"ז בדין משקה אף כשהם קרושין כאבן. ואף להר"ש והרא"ש שם במ"ב שגרסי בתוספתא דטהרות פ"ב ה"ג מים טמאים שהגלידו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן ישנה, הרי נמי מוכרחין לומר שלא נסתלק שם משקה ממנו דאם היה מסתלק איך היתה הטומאה חוזרת כשנמוחו, דמ"ש מרוטב וגריסין וחלב שלא חזרו לטומאתן ישנה דהא צריכין ליטמא מחדש שלכן כביצה מכוון טהור, אלא ודאי דהוא משום דהקרישה דהמים שע"י הקור לא בטלו משם משקה, אף דבעודו קרוש כיון דעכ"פ אינו לח כמשקה אין להטומאה כח אחיזה לדיני הטומאה, אף שישנה הטומאה עליו בעצם שלכן כשנמוחו חזרה הטומאה כמתחלה היינו דעתה יש להטומאה שעליהם כח לדיני הטומאה", ע"ש באורך.
אמנם יסוד דבריו שקרישה על ידי קור אינו 'מצד טבעם', ראה להלן (בסעיף הבא) באור זרוע הכותב להיפך, שאף שביין 'שנתקרח' הביא את דברי רבינו שמחה שבטל ממנו תורת משקה, הסתפק לגבי יין שנקרש אי עדיין מיקרי משקה או לא[16]. וראה גם להלן פרק ג סעיף ז אות ז שאף מדברי הרדב"ז נראה שלא חילק בין קרש מעצמו או קפא בקור.
ו. נכרי הנוגע ביין קרוש האם אוסרו מצד יין נסך - באור זרוע (חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קסה) כתב:
ועל היין שנתקרח אני דן שבטל מתורת משקה, כדתניא פ"ב דטהרות 'מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורין. נמוחו חזרו לטומאתן ישנה. מקוה (טהור) [שאוב] שהגליד טהור משום מים שאובים, נמחה כשר להקוות עליו'. אלמא על ידי שהגליד בטל מתורת משקה ובעודו גלד פרחה ממנו טומאה שהיתה עליו, וכ"ש שאינו מקבל טומאה. וה"ה שאינו מתנסך על ידי מגע גוי הואיל ואין תורת משקה עליו, ואם לענין מקוה בטל מתורת משקה וטהור משום שאובין וטובל בו ואוכל בקדשים ובתרומה דאורייתא כ"ש לסתם יינם ומדרבנן.
ומה שכתבת וכי גלד גרע משלג שלא היה עליו תורת משקה מעולם (אי) [אעפ"כ] על ידי מחשבה מטמאה טומאת משקין, גלד שהיה מים מתחילה כ"ש דבמחשבה נחית לתורת משקין, וסתם יין שנגלד מחשבתו עליו שיהיה עליו תורת משקה. וכשקרש (=נראה שיש כאן חסרון דברים ותיבת וכשקרש הינה כבר תירוצו של רבינו שמחה. ואולי נתכוין רבינו שמחה לתרץ מהא דאיתא בתוספתא דטהרות שם 'הדם שקרש לא אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין, ולמשקין בטלה דעתו'. אע"פ שהדם בתחילתו שם משקה עליו, מ"מ היכא דקרש פקע מיניה שם משקין ואפי' חישב עליו למשקין בטלה דעתו, וא"כ ה"ה יין שנתקרש אע"פ שבתחילתו שם משקה עליו, כיון שקרש פקע מיניה שם משקה אפי' יחשוב עליו למשקה – הערה סה בהוצאת מכון ירושלים תש"ע), תניא 'לא אוכל ולא משקה. חישב עליו למשקין בטלה דעתו אצל כל אדם'. ותו אם טומאה ישנה שהיתה עליו בעודו משקה פרחה הימנו לאחר שהגליד, (ו)היכי נחית ליה טומאה חדשה במחשבה. ועוד שאתה מייפה דין גליד לענין משקה. לענין (מקומות) [מקוואות] 'אלו מעלין ולא פוסלין השלג והגליד'. וקתני סיפא 'העידו אנשי מידבא משמו של ר' עקיבא שאמר להן צאו והביאו שלג ועשו מקוה לכתחילה'. ואילו על הגליד לא העידו (=למרות שהגליד היה מים בתחילה, אבל השלג מעולם לא היה מים – יב"מ)...
ומה שכתבת שמא יש לחלק בין גליד של יין לגליד של מים עליך להביא ראיה, דאדרבה גליד של יין הוא גרוע אפי' לאחר שחזר ונמחה טעמו, מה שאין כן במים... - שמחה בר שמואל זצ"ל.
הנה פירשנו דיין שנתקרח אין בו משום מגע גוי לאוסרו בשתיה אלא מותר בשתיה. ועל היין שנתקרש לא ידענא מאי אידון ביה. ונראה בעיני דאין בו משום מגע לאוסרו בשתיה אם נגע בו כל זמן שהוא קרוש, אבל אם נגע בו לאחר שחזר ונמחה אסור בשתיה, דאמרי' בהקומץ רבה 'אמר רבין בר חיננא אמר עולא אמר רב חנינא הלכה כר' שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו'. ואמרינן 'אהייא' ושקיל וטרי עד 'רב נחמן בר יצחק אמר איין דתנן ר' מאיר אומר שמן תחיל' לעולם'. פי' מפני שהוא משקה. 'וחכמים אומרים אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר אף היין, מכלל דת"ק סבר יין לא, אלא אימא ר' שמעון שזורי אומר יין'. פי' יין דוקא הוי תחילה מפני שהוא משקה ולא שמן דת"ק ולא דבש דחכמים דלא הוו משקה אלא אוכל. וקבעינן הלכה כר' שמעון שזורי. וקשה לר"ת (תוס' מנחות לא, א ד"ה אימא') זצ"ל דבכולי תלמודא קיי"ל דשמן חשיב משקה, פ"ק דשבת גבי בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, ובמסכת מכשירין חשיב שבעה משקין יין ושמן וכו'. ופ' חבית גבי מוהל השמן. ופ"ק דפסחים גבי הוסיף ר' עקיבה מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק שמן של כו' דייק עלה דקסבר ר' עקיבה טומאת משקה לטמא אחרים דאורייתא. ותו במסכת מכשירין סבר ר' עקיבה דמשקה הוא ומייתי לה ר"פ חבית [חלב] האשה מטמא לרצון כו' וקאמר סלי זיתים וענבים יוכיחו. ופיר"ת זצ"ל דההיא דהקומץ רבה מיירי ביין קרוש כדקתני רישא דהתם בפ"ק דטהרות 'הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שניים'. ועלה קתני בסמוך 'ר' מאיר אומר השמן לעולם תחילה' פי' אפי' קרוש, והשתא ניחא הא דנקט לעולם. וכן דבש דחכמים ויין דר' שמעון הכל בקרוש מיירי. ובהא פסקי' הלכה כר' שמעון שזורי דשמן ודבש שנקרשו הוו אוכל ולא משקה ויין שנקרש הוי משקה.
וקשה דמאי שנא יין מדם. דתניא בפ"ב דטהרות (ה"ב) 'הדם שקרש לא אוכל לא משקה, חישב עליו לאוכל מטמא טומאת אוכלין. למשקה בטלה דעתו'. וכתב רבינו שמשון זצ"ל דההיא דהקומץ רבה איירי בשמן ודבש יין שקרשו ונימוחו, הילכך אליבא דר' שמעון שזורי שמן ודבש אף על פי שחזרו ונימוחו הוו אוכל, אבל יין כשחזר ונימוח אית ביה משום מגע דהוי משקה. והלכה כר' שמעון שזורי דכשחזר היין ונימוח הוי משקה, אבל כל זמן שהוא קרוש לא הוי לא אוכל ולא משקה.
הילכך בעוד שהוא קרוש לית ביה משום מגע גוי לאוסרו בשתיה, ולאחר שחזר ונימוח אית ביה משום מגע גוי לאוסרו בשתיה. מיהו אם חישב עליו למשקה נראה בעיני שיש בו משום מגע גוי, מידי דהוה אדם שאם חישב עליו לאכילה שמטמא טומאת אוכלין. שסתם דם לאכילה קאי לגוים, וסתם יין למשקה קאי.
העולה מדברי האור זרוע שיין שקפא אינו משקה, אלא רק אי חזר ונימוח, ושאר משקים אפילו חזרו ונימוחו אינם משקה. וראה למעלה בסוף פרק ג סעיף ד שהבאתי מהמקור חיים שלמד שגם בדעת האור זרוע כל המשקים שחזרו ונימוחו חזרו להיות משקים.
דברי האור זרוע הובאו בהגהות אשרי (ע"ז פ"ב, סימן יז) ועוד ראשונים, והביאם בדרכי משה (יור"ד קכג אות ד), ופסק הרמ"א כן במפה (שם סעיף ה), וכן פסק בש"ך (שם ס"ק יב, ע"ש בפתחי תשובה סק"ד). וכן פסק בחכמת אדם, (שער איסור והיתר כלל עה, ה). בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ט) הוציא מדברי רבינו שמחה שלא זו בלבד שיין שנתקרח אין בו משום מגע גוי ויין נסך, אלא אפילו היה יין נסך מקודם ונתקרח פקע מיניה איסורא של יין נסך. וראה שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' רלד וח"ז סי' קיח) שאם הנוכרי נגע בו כשהיה קרוש, אין בו איסור יין נסך אפילו לאחר שחזר והפשיר[17].
העולה מהדברים, שבשאלה אם נוזל קפוא הוא אוכל, משקה, או לא זה ולא זה, יש מבוכה ומחלוקות בין האחרונים, החל מהמג"א, פמ"ג, ברכי יוסף ומקור חיים, וכלה באחרוני זמננו. זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואין ראיה מכרעת בדבר.
אמנם נחלקו הראשונים (רמב"ם ראב"ד ר"ת בתוס' ור"ש) לגבי טומאת אוכלים במשקה שקפא. אולם האחרונים נחלקו בכוונת דבריהם, האם מקבל טומאת משקין גם בקפוא, או רק כשחזר אח"כ ונימוח. ולגבי יין קרוש נחלקו גדולי האחרונים. דעת התיו"ט שיין קרוש לא נחשב כמשקה ולא כאוכל. דעת הברכת זבח והפאר הלכה דיין אף כשקרוש הוי משקה. מנגד, דעת החמד משה והחת"ס שדין יין קרוש שנוי במחלוקת ראשונים, ולדעת הרמב"ם אינו משקה [אך אפשר שהוא אוכל].
אמנם מצאנו מפורש בראשונים לגבי נגיעת נכרי ביין קרוש. האור זרוע פסק, והובאו דבריו בהג"ה ובעוד ראשונים, ואף הובאו דבריו להלכה ברמ"א ובש"ך, שנכרי שנגע ביין קרוש לא עשה אותו סתם יינם. אולם המחבר לא הביא דין זה.
ז. והנראה בעיני בשאלה זו של משקה קרוש אם הוא משקה או לא, שהוא מחלוקת מפורשת בראשונים. כבר האו"ז שהבאתי למעלה (בסעיף הקודם) השווה בין דיני יין קפוא [שנתקרח] לדיני מקווה.
שנינו במשנה (פ"ז דמקוואות משנה א): "יש מעלין את המקוה ולא פוסלין פוסלין ולא מעלין לא מעלין ולא פוסלין אלו מעלין ולא פוסלין השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק אמר ר' עקיבא היה ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחלה ר' יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים כיצד מעלין ולא פוסלין מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל מהם סאה לתוכו והעלהו נמצאו מעלין ולא פוסלין".
בביאור משנה זו ובתוצאות ההלכתיות הנובעות מכך נחלקו הראשונים. אפרט את עיקרי השיטות:
א. הבית יוסף (יו"ד סימן רא דף קה) הסתפק בדעת רש"י (בסוכה יט, ב ד"ה 'והטובל בו', ושם ד"ה 'לא עלתה לו'. וראה גם רש"י שבת קמד, ב), שמשמע מרש"י שמקווה שעשוי כולו משלג כשר לטבול בו, אפילו כשעודו שלג וטרם הפשיר. וכך הבינו בדעת רש"י הרבה מהאחרונים (ראה שו"ת מהרי"א, יו"ד סימן ריג; שו"ת בית שלמה, יור"ד ח"ב סימן סא; בשלמה, ס"ק סב אות ר ועוד). אמנם החתם סופר (יו"ד תשובה ר) ואחרונים נוספים כתבו שלדעת רש"י כל עוד שהשלג לא הופשר, הוא רק מועיל להשלים את המקווה לארבעים סאה, אבל אין לטבול במקווה שכולו שלג.
וכתב בב"י שגם הרא"ש (בהל' מקוואות סימן יח) סובר כדעת רש"י, שכשר לטבול במקווה שעשוי כולו משלג אפילו טרם הפשיר. אמנם ראה בש"ך, (יור"ד רא ס"ק עא) דאף לדברי הרא"ש אין מקווה שכולו שלג כשר לטבילה עד שימוח, ושלג שלא נימוח רק כשר רק להשלים לארבעים סאה. כ"כ בספר פסקי הלכות להגר"ד פרידמאן, (ח"א בשו"ת שאילת דוד שבסוף הספר, הל' מקוואות סי' ג'). וכ"כ במקוה ישראל (בביאור בית יוסף סימן נח אות טו-יח), והוכיח דבריו: שהרי אי אפשר לומר כדעת הב"י בדעת הרא"ש ששלג הוא כמו מים ועל כן אפשר לטבול במקווה שכולו שלג, שהרי לדעתו אין שלג נפסל בשאובין, ואם הוא כמים לגמרי שראוי הוא לטבילה, מדוע אינו נפסל בשאובין. וכן הק' הגרמ"מ עפשטיין (הפרדס תר"צ חוברת ג-ד). אמנם הרבה אחרונים אמרו כדעת הבית יוסף בשיטת הרא"ש, שלשיטתו מותר לטבול אפילו במקווה שכולו שלג, ראה חת"ס (יור"ד תשובה ר) ו'שמלה' (ס"ק סב) [וראה בשמלה (באות א) שכתב לתרץ את קושיית המקוה ישראל, אם שלג ראוי לטבילה כמים מדוע אינו נפסל בשאובין. גם בחת"ס (יו"ד תשובה רי"ג) ובמקוה ישראל (אות פב) עצמו כתבו לתרץ קושיה זו].
ב. דעת הרז"ה (בהשגותיו לספר בעלי נפש לראב"ד, בשער המים) ששלג הוא כמים לכל דבר, ולכן שלג שהובא בכלים נעשה שאוב ופסול ופוסל [אפילו כשיפשיר ויהיה מים – חת"ס יור"ד תשובה ר). לשיטתו כמובן כשר לטבול במקווה שכולו שלג אפילו לפני שהפשיר. אמנם דעת הש"ך (ס"ק כא. וכ"כ החת"ס, יו"ד תשובה ר, וע"ש בליקוטי הערות ס"ק י), שאף לרז"ה אסור לטבול בשלג, אפילו לא נעשו שאובים, אלא לכשיופשר. אבל רוב האחרונים (גדולי טהרה (ס"ק כט); נחל אשכול (הל' מקוואות סימן נח אות טז); דברי חיים (הל' מקוואות, אות מד); חבור לטהרה (הל' נטילת ידים סימן קס ס"ק כ); שו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סימן סד); מקוה טהרה (ס"ק עח); שו"ת ריב"א (יו"ד סימן סד) ועוד), חולקים וסוברים שלדעת הרז"ה מותר לטבול אפילו כשעדיין שלג.
ג. המרדכי (ספ"ד דשבת סי' של"ב והביאו הב"י שם) הביא שלדעת הר"ר שמריה מותר לטבול במקווה שנעשה כולו משלג אפי' בעודו שלג ולא הפשיר. הרב שמחה ס"ל כהרב שמריה, אלא שלשיטתו אסור לטבול כשהוא שלג, מכיוון שאין כל השלג נוגע בבשר, וממילא הטובל בו אינו טובל בארבעים סאה. מנגד, הרב אליעזר מביהם סובר שאין לטבול בעודו שלג [בטרם הפשיר].
להלכה הטור והשו"ע (יו"ד סימן רא סעיף ל) פסקו כדעת הרא"ש, שמותר לעשות מקווה כולו משלג, ומשמע מדבריהם שאפילו בעודו שלג מותר לטבול בו (וכ"כ מפורש בפרישה ס"ק לז בדעת הטור). אמנם, הרמ"א כתב להחמיר לכתחילה לא לטבול במקווה עד שהשלג יפשיר. ובש"ך (שם ס"ק עא) האריך שאין זו רק חומרה לכתחילה, אלא שכך דעת רוב הפוסקים שאין לטבול בו עד שיפשיר. ובשו"ת צמח צדק (יו"ד סימן קסג) כתב שכן הורה בעל התניא. וכ"פ בחתם סופר (יור"ד תשובות ר, ריג). ובשו"ת דעת כהן (סימן פט, וראה גם סימן צד) כתב: "כי כבר פשטה הוראה כהש"ך להחזיק שלג וכפור מצד עצמן לדברים שאין טובלין בהם עד שימוחו". ולפי"ז כתבו (החתם סופר שם תשובה ר', וראה בפ"ת ס"ק כא בשם שו"ת תולדות יצחק; דעת כהן שם וראה גם תשובה צח, ועוד) שכשעושים מקווה משלג או קרח, אין לשפוך עליהם מים שאובים כדי להפשירם, כיוון שלשיטה זו כל זמן שלא נפשר השלג ונעשה מים אסור לטבול בו, הרי אין דין השלג והקרח כמים, ואם ישפוך מים יהיה למקווה דין שלושה לוגין מים שאובין בתחילה, שפוסל את המקווה.
והנה לדעות שמותר לטבול במקווה בעודו שלג לכאורה נראה שמשקה שקפא דינו כמשקה. [ואף לדעת הר"ר שמחה, שאמנם אסר לטבול במקווה כשעודו שלג, אבל זה מטעם שאין כל השלג נוגע בבשר, וממילא הטובל בו אינו טובל בארבעים סאה],. ולפי"ז תהיה ברכתו של יין קפוא 'בורא פרי הגפן', וכשר לקידוש ולהבדלה, שהרי לא גרע ממקווה, שכשר לטבול בו! אולם לדעה שאסור לטבול בשלג כל זמן שלא הפשיר – אם כן אין הוא מים ואינו משקה. ולפי"ז בניד"ד, ביין קפוא, אין הוא משקה וממילא פסול הוא לקידוש ולהבדלה, ואף אין ברכתו 'בורא פרי הגפן', אלא ש'הכל נהיה בדברו'.
העולה מהדברים הוא שדינו של משקה קפוא שנוי במחלוקת ראשונים. המחבר פסק כדעות שקרח מיקרי מים לכל דבר, וממילא יין קפוא סביר שדינו כיין וברכתו 'בורא פרי הגפן', והוא כשר לקידוש והבדלה. אולם הרמ"א החמיר, לפחות לכתחילה ולדעת האחרונים אף בדיעבד, כדעות הראשונים שמשקה קפוא אין דינו כמשקה, ויין קפוא אינו יין. וממילא ברכתו ש'הכל נהיה בדברו' והוא פסול לקידוש והבדלה.
ד. איברא שבשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן פג) כתב לחלק בין מים [וטל] לבין שאר משקין, וז"ל:
ולענין הטעם השני אם נתבשל המשקה כל כך עד שנתבטל מתורת משקה וחזר להיות אוכל אינו מכשיר לענין טומאה וגם אין צריך נטילת ידים המטבל בו כי אין לו דין משקה. תדע שהדבש עושים ממנו מיני מתיקה ולא עלה בדעת אדם לומר שיהיה חשוב משקה. ולמדתי כי זה אינו נוהג במים ובטל אבל שאר משקים מותעבים על ידי בישול וחוזרים להיות אוכל שהרי החלב על ידי בישול מתקשה וחוזר להיות גוף קשה וכי נאמר שהגבינה תהיה משקה ומכשיר. וכן הדם מתקשה עד שנעשה כצרורות עפר, והראיה מהמושק שהוא דם חיה שנצרר, ובהדיא אמרו חז"ל שדם שנתבשל אינו עובר עליו משום דם, ולגבי משקה נמי אם נתבשל נתבטל מתורת משקה. וכן היין עושין ממנו בעודו תירוש על ידי בישול דבש הנקרא דכס בערבי. וכן עושין ממנו מיני מתיקה יבש שצריך קרדום לחתוך אותו וכן השמן אעפ"י שאין מתייבש על ידי האור מכל מקום הרי הוא נקרש מרוב יושנו או מפני הצנה. וכי תימא אין הכי נמי דבעודו קרוש נמי הוי משקה ליתא דבהדיא תנן דשמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה. ופסקה הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות טומאת אוכלין וז"ל 'השמן הקרוש אינו אוכל ולא משקה, חישב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו. וכן הדם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין. חשב עליו למשקין בטלה דעתו. חלב שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין. חשב עליו למשקין בטלה דעתו'. הרי לך בהדיא שאם אלו המשקין קרשו מאיליהן אפילו חשב עליהם למשקה בטלה דעתו ואינו מתטמא טומאת משקין. וכ"ש דאינו מכשיר לקבל טומאה. ומינה נמי דהמטבל בהם אינו צריך נטילה. וכ"ש אם קרשו ע"י בישול שאם חשב עליהם לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, ואם חשב עליה למשקין בטלה דעתו אצל כל אדם. אבל הטל והמים אינם בדין זה, שאפילו אם קרשו המים מחמת צנה אם חשב עליהם לאוכלים בטלה דעתו, ואם חשב עליהם למשקין מתטמאין טומאת משקין. והכי תנן בהדיא 'השלג אינו אוכל ולא משקה, חשב עליהם לאוכלין בטלה דעתו. למשקין מתטמא טומאת משקין'. וכתבה הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר. והרי השלג מים קרושים הוא לעין. והטעם נראה לי כי שאר משקין יש להם עצמות וממשות ומתעבים על ידי האור אבל המים אפילו שתבשל אותם ע"י האור הם מתמעטין. אבל אין נעשים גשם עבה ולפיכך לעולם תורת משקה עליהם.
כללא דמלתא כי שאר משקין, חוץ מהטל והמים, שנתעבו ונתקרשו בין על ידי בישול, בין על ידי צנה, בין שעמדו על ידי זמן רב, אין להם תורת משקה, כלל אפי' חשב עליהם למשקין. ואם נתקשו ונתעבו מעט ועדיין הם נגרים, שם משקה עליהם אם חשב עליהם למשקה...
ה. מבוארת דעתו של הרדב"ז שיש הבדל בין מים לשאר משקים, כולל יין. ביחס למים, כאשר חשב עליהם למשקה, אף כשהם קרושים הינם נחשבים למשקה. אבל שאר משקים, [כולל יין] שהם משתנים וע"י קרישתם או קפיאתם טעמם נפגם– כשהם קפואים או קרושים גם אם חשב עליהם למשקים בטלה דעתו. אמנם בחשב עליהם לאוכלין, דינם כאוכלין [בחלק מהמשקים].
ולדבריו, לשיטת הראשונים שאפשר לטבול במקווה שכולו שלג, כי שלג [ומים קפואים] דינו כמים, וכפי שפסק המחבר – אין הוכחה שגם יין קפוא דינו כמשקה וכיין. כי אפשר שזה דין מיוחד במים. אמנם לשיטת הראשונים שאפי' מים שקפאו אין דינם כמים עד שיחזרו וימחו, ואסור לטבול במקווה של שלג כל עוד שלא נימוח, וכפי שפסקו הרמ"א והש"ך – ק"ו שיין קפוא אינו יין, שהרי אפי' מים קפואים אין דינם כמים, ק"ו שיין קפוא אין דינו כיין, אף לדברי הרדב"ז [וצ"ל לדעת הרדב"ז שהטובל במקווה של שלג לא נקרא 'חשב עליו למשקה', כיוון שאין דעתו לשתותו].
ו. למעלה בפרק ג סעיף ו הבאנו את דעת האור זרוע שדימה מים ליין. אמנם הוא סובר כדעות שאפי' מים שקפאו אינם מים שכשרים למקווה, ק"ו שיין שקפא אינו יין. וסברה זו כתב בעצמו, וז"ל: "ומה שכתבת שמא יש לחלק בין גליד של יין לגליד של מים עליך להביא ראיה. דאדרבה גליד של יין הוא גרוע אפי' לאחר שחזר ונמחה טעמו מה שאין כן במים". א"כ שיטתו כשיטת הרדב"ז, שאם מים קפואים אינם מים, ק"ו יין קפוא. אבל אין ראיה מוכרחת מהאו"ז שלדעות הראשונים שמים קפואים דינם כמים ואפשר לטבול במקווה של שלג אפי' לפני שנימוח, גם יין קפוא דינו כיין. אמנם סברת הרדב"ז אינה מוכרחת. וגם מלשון האו"ז נראה קצת שלא סבירא ליה לחלק כלל בין מים ליין קפואים [אף שחילק בין יין קפוא לקרוש].
ז. לדברינו, שדין יין קפוא [או קרוש] תלוי במחלוקת הראשונים לגבי טבילה במקווה של שלג שטרם הפשיר, יבואר לנו מדוע המחבר השמיט את דינו של הא"ז, ואילו הרמ"א הביאו. המחבר פסק שמים שקפאו דינם כמים, ואפשר לטבול במקווה של שלג גם לפני שנימוח, הרי שס"ל שמים קפואים הם מים. א"כ גם יין קפוא דינו כיין [אם לא נסבור את חילוק הרדב"ז]. על כן לדעתו נוכרי שנגע ביין קפוא או קרוש עושה אותו נסך, שהרי דינו ממש כיין. אבל הרמ"א, שהחמיר אפי' במים שאם הם קפואים אין דינם כמים, ואסר לטבול [לפחות לכתחילה][18] במקווה של שלג שטרם נמחה, הרי לדעתו ק"ו שיין קפוא אינו יין, ואין מגעו של נוכרי עושהו נסך, וכדברי האו"ז. כך גם לשיטת הש"ך, שאף החמיר בדיעבד בטבילה של מקווה של שלג טרם הפשיר, על כן פסק להלכה כדברי הא"ז.
העולה מהדברים הוא שמצאנו מחלוקת ראשונים מבוארת אם מים קפואים נחשבים כמשקה ומים, אפי' בדין תורה של טבילה לטהרה, או שמא אין דינם כמים ואין לטבול בשלג. ולהלכה נחלקו בכך השו"ע והרמ"א. לפי"ז אף ביין קפוא יהיה שנוי במחלוקת בין המחבר לרמ"א, שלדעת המחבר דינו כיין, ברכתו 'בורא פרי הגפן', ואפשר לעשות עליו קידוש והבדלה, ושיעורו ברביעית. אך לדעת הרמ"א אין דינו כיין, וברכתו ['בורא פרי העץ' או] 'שהכל', ואין לעשות עליו קידוש והבדלה. אמנם לדעת הרדב"ז יין גריעא ממים, ואף לדעת המחבר שמים קפואים הם מים, אפשר שיין קפוא אין דינו כיין. אך גם לדבריו מוכח מהרמ"א והש"ך, הסוברים שמים קפואים אין דינם כמים, שק"ו שיין קפוא אין דינו כיין, ואין ברכתו הגפן, ופסול לקידוש והבדלה.
♦
ד. מסקנות להלכה ולמעשה לשאלות כת"ר
לאחר הגדרות ודיון בעיקרי הסוגיות, נחזור לעסוק בשאלות שלעיל: האם מותר לעשות קידוש על יין קפוא, והאם מותר לאכול ארטיק ממיץ ענבים בתשעת הימים:א. לעשות קידוש על יין קפוא - פשוט הוא שאם מדובר ביין שמעורב במים יותר משיעור יין לקידוש ואינו ראוי לקידוש אין לקדש עליו (ראה או"ח סי' רד, ה; רעב, ו ובנו"כ שם). אמנם, אני מבין מהשאלה שמדובר ביין שלפני שהוקפא היה ראוי לקידוש.
על פי ההלכה קידוש צריך כוס (או"ח סי' רעא, י). בשאלה מדובר בכוס שמולאה ביין קפוא מרוסק [ברד]. יש מקום להסתפק אם ברד בכוס מיקרי שמקדש בכוס, שהרי הברד אינו זקוק לכוס, אלא הכוס משמש כעין צלחת. וכעין סברה זו כתב באג"מ (יור"ד ח"ג סימן כב בסופו) לגבי שימוש בכלי נכרים. ואח"כ ראיתי בחשוקי חמד (יומא עז, ב) שהביא מעין סברה זו מדברי החזו"א (מקוואות תנינא סו סק"ד ד"ה ויש שכתב) ששלג לא נפסל בשאוב והוי' ע"י דבר המקבל טומאה, מכיוון שהוא עומד בפני עצמו ואינו זקוק למקוה שיחזיק אותו. ואם כן אפשר שהוא הדין לגבי ברד [=יין קפוא] בכוס. וכן ראיתי שהביאו בשם שו"ת מראות ישרים (ג, יד, אין הספר לפני לעיין בו) שכתב כן בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אך אפשר לחלק שאמנם מדין קידוש צריך כוס, אבל זה לא דין ביין שיהיה בכוס, אלא יש דין בקידוש שהאדם יקדש בכוס. ולכן אף שהברד לא צריך לכוס, למעשה הברד בכוס והוא מקדש בו, וצ"ע.
כיוון שראינו שלהרבה דעות בראשונים אפילו מים קפואים, כלומר שלג, אינם מוגדרים כמים ואי אפשר לטבול בהם, ודאי שלכתחילה לא ראוי לקדש ולהבדיל על כוס כזו עם ברד מיין קפוא. ובעיקר שגם מצאנו באחרונים הרבה דעות שברכתו 'שהכל', ואז כמובן אינו ראוי לקידוש. אמנם, כמש"כ בשבט הלוי (ח"ט, לט) שמידי ספק לא יצא[19].
ראיתי עוד סברה באחרונים, שייתכן והמברך ייצא ידי חובה גם אם יברך 'בורא פרי הגפן', שהרי כתב המג"א (סי' ר"ו סק"א) דאם בירך על פרי שלא נגמר בישולו [שלהלכה ברכתו אדמה] בורא פרי העץ, יצא ידי חובה. והסביר המחה"ש (שם) דכיון שיניקתו מן האילן, א"כ אף שאינו נקרא פרי העץ כעת, מ"מ כיון שיניקתו מן העץ אזלינן בתר עיקר יניקתו. וכ"ש הכא דאף שברכתו של יין קפוא מסופקת, דאם בירך עליו 'בורא פרי הגפן' יצא ידי חובתו בדיעבד.
אולם, יסוד הדברים הוא שלדעת חבר גדול של ראשונים, מים קפואים דינם כמים ומותר לטבול במקווה שכולו שלג שלא נימוח, וכך פסק המחבר. ואף הרמ"א לא החמיר אלא לכתחילה, וחבר גדול שלא אחרונים כתב שברכתו 'בורא פרי הגפן'. על כן נראה שאם קידש או הבדיל על כוס כזה, בדיעבד יצא.
איברא, שאם נמס אפי' קצת מהיין, עד שיש בו טופח על מנת להטפיח, לכו"ע ברכתו גפן. ונראה שאז לכו"ע יוצא בו ידי קידוש והבדלה [פרט לספק שכתבנו אי מיקרי 'כוס של ברכה']. כיוון שמדובר בברד נראה שקרוב מאוד שיש מעט יין שנמס. גם אפשר להמתין כמה דקות עד שימס טופח על מנת להטפיח.
ב. האם מותר לאכול ארטיק ממיץ ענבים קפוא בתשעת הימים - בשערי תשובה (או"ח סי' תקנא, על השו"ע בסעיף ט) כתב שאנו מחמירים אף בתבשיל שיש בו טעם בשר [כלומר שנתבשל יחד עם בשר והוציאו ממנו את הבשר. אבל פשוט שתבשיל שבישלו בכלי ראשון בן יומו של בשר מותר, וע' גם במשנ"ב ס"ק סג], והוא הדין שאסור לשתות יין אף שהוסיפו בו מים יותר מכדי שיעור מזיגה, אך יש בו עדיין טעם יין.
אמנם בשערי תשובה עצמו חילק בין בשר ליין, וז"ל (שם): "וגם כי קצת יש לחלק בין תבשיל של בשר לתבשיל של טעם יין דכל המניעה היא זכר לחורבן שבטלו קרבנות וניסוך היין (וכמ"ש ביד אפרים על הט"ז ס"ק יוד משום רש"ל ע"ש). ובאכילת קדשים הי' ג"כ רוטב ותבשיל אשר בשלו אותם והי' נאכל כאכילת קרבנות גופייהו. לכן כשעושין זכר למו יש לאסור גם התבשיל. משא"כ ביין שהיא זכר לניסוך היין ויין מזוג פסול לנסכין. ואף שגם יין תוסס אסרו אף שגם הוא פסול לנסכים, מ"מ יש בו משום שמחה דכתיב ויין ישמח כו', משא"כ בזה שהוא מזוג הרבה ולא נשאר בו רק טעם יין לבד אין בו משום שמחה. ומ"מ אין להתיר רק במקום מיחוש קצת, ומי שא"צ לזה לא יעשה כן גזרה דלמא אתי לאמשוכי וישכח וישתה במזיגה קלה לבד. וע' בשכנה"ג משם מהר"י ברונא שכתב יין גמור לתוך התבשיל סברא להחמיר דלמא אתי למשתי ע"ש ואפשר לכתחלה קאמר...".
ראה במסכת ב"ב (ס, ב) שאחרי החורבן היו שרצו להימנע מאכילת בשר ושתיית יין כל השנה, אך חכמים אמרו להם שאין זה ראוי. ובכל אופן בימי האבל ממש על חורבן בית חיינו נהגו ישראל להחמיר בכך. אמנם, עצם דינו של השערי תשובה שנוי במחלוקת, כמש"כ בעצמו שהט"ז (ס"ק ט) התיר בתבשיל שנתערב בו יין אף שיש בו טעם יין.
כל זה כשמדובר בשתיית יין מזוג וכדומה. אבל יין קרוש, שלהרבה ראשונים אפילו מים קרושים אינם משקה, ק"ו יין קרוש. יתירה מזו, בפועל אינו 'שותה' את הארטיק, אלא מלקק ואוכל. וכיוון שספק בברכתו, מברך 'שהכל' [או 'בורא פרי העץ'] ולא 'בורא פרי הגפן', וא"כ לא שייך גזירה שמא ישתה יין. בנוסף, המנהג הוא שלא לשתות יין, וכאן הוא אוכל ולא שותה [ראה לעיל הערה א. ואפשר שמה שכתב בשערי תשבה שנהגו להחמיר בתבשיל שנתערב בו יין, הוא דווקא בתבשיל שהוא לח, ולא במוצק]. ומה שיש בו טעם יין, ושמחה קצת, הרי ברור שאין איסור ב'טעם יין' שאינו יין, שהרי מותר לאכול גלידה בטעם יין ממש שנעשה בטעמים מלאכותיים. ואף לשתות מיץ בטעם יין שאין בו יין. ומי שלא כ"כ אוהב יין רק מיץ תפוחים או תפוזים, ודאי שרשאי לשתותם בתשעת הימים. ורק המנהג הוא ביין ממש. ואם זה לא משקה, זה לא יין.
כתב בחיי אדם (חלק ב-ג כלל קלג סעיף ו): "ואפי' הקטנים שיש להם דעת להתאבל, אף על גב שאין מחוייבין לחנכם אפי' בן י"ב שנה ואפי' בתענית שעות, מכל מקום ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום הגוף, לחם ומים או שאר מאכל פשוט, כדי שיתאבלו עם הצבור", והביאו המשנ"ב (או"ח סי' תקנ סק"ה. וראה מג"א סק"ב בסופו, ואליה רבה סי' תקמט, וסוף סי' תקעו). כלומר, אף שאין דין חינוך לקטן להתענות בתעניות הקשורים לחורבן, כיוון שבעז"ה במהרה בימינו יבנה ביהמ"ק, ולכן כשיגדילו לא יצטרכו להתענות, לכן אין צורך לחנכם בקטנותם לדבר שבעז"ה לא יהיה בגדלותם. מ"מ, ביש להם דעת להתאבל, צריך לחנכם בתענית להשתתף עם הציבור, ולכן לא יאכלו מעדנים וכדו'. וכמדומה שנהגו שגם בתשעה הימים [ולא רק בימי התענית עצמם] נהגו לחנך קטנים [שיש להם דעת להתאבל] שלא לאכול בשר ולשתות יין, כדי להשתתף עם הציבור.
לכן נראה, שאף שכדאי הוא בית אלוקינו להימנע מיין שבוע בשנה, ובעל נפש ודאי יחמיר בדבר ולא יאכל ארטיק מיין קפוא. מ"מ כיוון שכל עניין איסור אכילת בשר ושתית יין בתשעת הימים אינו אלא מנהג. ולגבי קטנים אין דין חינוך לאבילות על החורבן, רק השתתפות עם הציבור. נראה שלגבי קטנים שאינם בר מצווה וודאי שאפשר להקל לתת להם ללקק ארטיק שעשוי מיין קפוא. והמקל אף במי שהגיע למצוות, יש לו על מה לסמוך.
כנה"ר ונפש יד"ע הדושו"ת כה"י
בברכה"ת
יהושע בן-מאיר
♦ ♦ ♦