מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
אומדן דעת וידיעת הדיינים
כתב הרמב"ם בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"א וז"ל: "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין שם ראיה ברורה, וא"צ לומר אם היה הוא יודע בודאי שהדבר כן שהוא דן כפי מה שידע וכו' אפי' היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד וכו', אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון ע"פ עדותם אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר" עכ"ל.ומבואר בלשון הרמב"ם דאין זה פסק על פי אומדנא, אלא שהדיין יכול לפסוק מדין ידיעת הדיין, דהיכא דהדיין עצמו יודע בברי שכך היה המעשה הותר לו לדון עפ"י ידיעתו, אע"פ שמקור הידיעה אינו ב' עדים.
ומקור דינו של הרמב"ם כתבו הרדב"ז והכס"מ שם, דהוא מהגמ' במסכת כתובות פרק תשיעי דף פה. וז"ל הגמרא: "ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא, אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשודה אשבועה, אפכה רבא לשבועה אשכנגדה" וכו', וברש"י (שם ד"ה דאיחייבא שבועה) פי' דאיירי בשבועת הנפטרין שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת, ואיירי במודה במקצת או בשבועת עד אחד דאורייתא, ובזה איתא לתקנת שכנגדו, וכ"כ בש"מ ובפי' ריב"ן שם.
ומבואר דע"י אמירת האשה בת ר"ח יש לדיין ידיעה, וכמש"כ המאירי שם יובא להלן. ובחי' הרא"ה ובריטב"א שם הקשו ע"ד רש"י, דא"כ נמצא שעדות בת רב חסדא בגמ' שם מהני להוציא ממון, וע"כ פירשו דאיירי בשבועת הנוטלין, דבזה שפיר איתא לתקנת שכנגדו. ובתורי"ד שם כתב דכיון דההיא איתתא אחייבא שבועה דאורייתא חל עליה דין מתוך שאינו יכול להשבע משלם, ונמצא שאין הוצאת הממון עפ"י העד אלא מכח חיוב השבועה. וע"ע באור שמח בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"א שכתב דדברי תוס' רי"ד תלויים בב' התירוצים בתוס' בב"מ (דף ה ע"א ד"ה שכנגדו) לענין אם שייך בחשוד דין מתוך שאינו יכול להישבע משלם. ובמהרש"א בכתובות (שם) כתב: "ואפוכי שבועה ע"י בת ר"ח לא הוה כ"כ אפוקי ממונא כיון דשבועה מיהא בעי משא"כ הכא דבעדות האחד לחוד מקרע השטר".
ובהמשך הגמ' בכתובות שם אמרי' ר"פ ורב אדא בר מתנה אייתו ההוא שטרא גביה א"ל ר"פ ידענא ביה דשטרא פריעא הוא, א"ל איכא איניש אחרינא בהדי דמר, א"ל לא, א"ל אע"ג דאיכא מר ע"א לאו כלום הוא, א"ל רב אדא ולא יהא ר"פ כבת רב חסדא, א"ל בת רב חסדא קים לי בגווה מר לא קים לי בגוויה ע"כ הסוגיא. וצ"ב לומר דרבא חשד לר"פ בשקר, ואולי י"ל דרבא לא חשש שמא ר"פ משקר ח"ו, אלא חשש שמא ר"פ טעה ולא דייק (וכעי"ז כ' שם בס' הערות להגריש"א זצ"ל עי"ש). וכ"מ כעי"ז באוצר הגאונים בסוגיין (אות תר"ל) בשם רב שרירא גאון ורב האי גאון וז"ל: "והוו יודעים כי זה שאמר בת ר"ח קים לי בגוה אין פירושו שלא ראה בה דבר שקר, דקאמר ליה רבא בת ר"ח קים לי בגוה מר לא קים לי בגויה כי אתמהו ליה ולא יהא ר"פ כבת ר"ח, אלא פי' קים לי בגוה שראה אותה כמה פעמים סובלת טורח קשה וחסרון גדול ועומסת משא כבד ואין אומרים דבר שיש בו ספק" עכ"ל.
ובמאירי בכתובות שם מבואר פי' חדש וז"ל: "ומ"מ אם היה הדיין עצמו יודע שהוא חשוד רשאי להפכה לשכנגדו על סמך ידיעתו, ולא עוד אלא אפי' העידה אשת הדיין לדיין שהוא חשוד על השבועה כל שהוא ברור בה שאין משקרת לו הופכה על פיה וכו' והרי זה כידיעת עצמו, הא כל שאין ברור לו בכך אינו עושהו חשוד ע"פ ע"א ואפי' היה עד גדול שבגדולים לא נאמר דבר זה אלא מדין קים ליה בגויה שהוא כידיעת עצמו" עכ"ל. וכונתו לתרץ דקים לי בגויה הוא רק במקום דחשיב כידיעת עצמו, משא"כ בחכם שאינו מכירו ל"ה כידיעת עצמו.
♦
פסק הדיין על פי מה דקים ליה בגויה אם מהני להוציא ממון
ובעיקר הגמ' דקים ליה בגויה לכאורה הוי אומדנא בעלמא, הרי קי"ל דאין הלכה כרב בב"ב צג. גבי גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו דלר"ע בידוע שזה הרגו, אך קיי"ל דלא אזלינן בתר אומדנא? מ"מ הכא לענין לאורועי שטרא שפיר מהניא האומדנא להרע את כח השטר, דכיון דאיכא ריעותא בשטר אין גובים בו.ובמהרי"ק בשורש קכט העיר דבכולי תלמודא אזלי' בתר אומדנא, וכדאמרי' בריש פ' אע"פ שלא כתב אלא ע"מ לכונסה וכו', ותי' דודאי כל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקים באומדן דעת הנותן או המוכר אזלי' בתר אומדנא, אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים כי ההיא דגמל אוחר דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו אלא מתוך אומד בהא פליגי רבנן עליה דר' אחא וקי"ל כוותייהו עכ"ד.
ונראה לבאר בזה דהנה ברמב"ם בהל' סנהדרין הנ"ל כ' דיש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אע"פ שאין שם ראיה ברורה, וא"צ לומר אם היה הוא יודע בודאי שהדבר כן שהוא דן כפי מה שידע וכו' אפי' היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד וכו', ומבואר דאין זה מדין אומדנא אלא מדין ידיעת הדיין.
ובכס"מ על הרמב"ם שם פי' דזו כונת הגמ' בכתובות שם בע"ב במעשה דההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רב מיאשא בר בריה דריב"ל, שכיב ר' מיאשא ולא פקיד, אתו לקמיה דר' אמי א"ל חדא דידענא ביה בר' מישא בר בריה דריב"ל דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא וכו' עי"ש כל הסוגיא. וגם שם הטעם הוא משום ידיעת הדיין. והרמב"ם בפ"ו מהל' שאלה ופקדון ה"ד הביא את נידון הגמ' שם כך: "...והיה הדיין יודע שלא היה המת אמיד שזה הפקדון שלו יש לדיין הזה ליתן הפקדון לזה שנתן סימניו" וכו', והוסיף הר"מ: "באו עדים והעידו לדיין שאין זה אמוד אין מוציאין מן היתומים בעדותן שאין זו ראיה ברורה ואומדן דעתן אינו אומד דעתו ואין לדיין אלא מה שדעתו סומכת עליו כמו שיתבאר בהל' סנהדרין". וכ"כ בב"ח (בסימן טו ס"ד ובסי' רצז ס"ד) בד' הרמב"ם [והוסיף דהרי"ף חולק דמהני צירוף לעדים], וכ"ה בפרישה בסימן טו שם. ואם נאמר דיסוד הך דינא הוא מכח אומדנא בעלמא יקשה לד' הרמב"ם דאמאי א"א לקבל את העדים דאותו האדם לא היה אמיד, ועי"ז אית לן אומדנא שחפץ זה אינו שלו. ומוכח דלפי"ד הרמב"ם אין כוונת הגמ' לאומדנא בעלמא אלא לידיעת הדיין, ושפיר ניחא דידיעה עפ"י עדים לא חשיבא כידיעה של דיין, דכל דין ב' עדים הוא רק הנהגה לחתוך הדין על פיהם, וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ד מהל' סנהדרין בסו"ד, וכ"ה בר"מ בסופ"ז מהל' יסוה"ת ובפ"ח ה"ב שם.
ובקרית ספר כתב דמקור הך דינא הוא מדכתיב "ועמכם בדבר המשפט"- אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומדבריו אלו נראה דאין כונת הגמ' לחדש דהוכחת האומדנא מהניא לאורועי שטרא, אלא הר"מ לימד דין מחודש - דאיכא רשות לדיין לדון עפ"י ידיעתו.
ומד' הרמב"ם שם נראה דדין זה מהני גם להוציא ממון, דהא ברמב"ם פי' שזהו הגדר במ"ש בגמ' בכתובות שם דע"י לא אמיד וסימנים מפקינן ממון מיורשי הנפקד, וכן משמע מסיום ד' הרמב"ם בהל' סנהדרין שם "אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון ע"פ עדותם אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר". ואי נימא דהך דינא לא מהני להוציא ממון לק"מ קושיתו דלמאי בעינן ב' עדים, שהרי י"ל דנפק"מ דבעינן ב' עדים להוצאת ממון. וכן מדויק ממש"כ הרמב"ם דכ"ז הוא רק בדיני ממונות, דכוונתו לאפוקי דיני נפשות, ואי נימא דל"מ הך דינא להוציא ממון אי"ז חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות, דפשיטא שאין הורגים עפ"י ידיעת הדיין.
ולהמבואר ניחא דברי המאירי הנ"ל, דבבת ר"ח שהוא מכירה שאינה משקרת, הרי"ז כידיעת עצמו, וכל היכא דלדיין עצמו קיימת האומדנא שפיר יכול להוציא ממון, משא"כ בר"פ דלא קים לי בגויה אלא דאית ליה הוכחה שמסתמא ר"פ אינו משקר, אבל אי"ז בדרגה של ידיעת עצמו, והוי זה רק הוכחה בעלמא, ואכן אי אפשר לדון ולחתוך הדין עפ"י הוכחות ואומדנות. וכעי"ז מבואר בדברי רבי שלמה איגר בספר העיקרים (עיקר אומדנא אשכול ו'), וכ"כ באגרות משה (יו"ד ח"א סי' נד עמוד צג, ובאו"ח סימן נג).
ובגינת ורדים (כלל ה סימן יד) כ' לדון גבי עדות משה ואהרן דמהני עדותם לאורועי שטרא, ובאבי עזרי (שלהי הל' גירושין) ובקו"ש (ב"ב אות תקפ) נקטו דתיהני עדותן מדין אומדנא ואכמ"ל. ובשו"ת הרא"ש (כלל קז סימן ו) הביא ראיה דיכול הדיין להוציא ממון באומדנא ממשפט שלמה, וכ"ה בהגר"א בסימן טו, אולם בכמה מדרשי חז"ל מוכח דמשפט שלמה הוי ברוה"ק ואכמ"ל.
אולם בעיקר ד' הרמב"ם והמאירי יל"ע, דבסוגיא בכתובות שם מבואר דא"א לקרוע את השטר ע"י קים לי בגויה, ולכאו' הטעם הוא משום דקריעת השטר חשיבא כהוצאת ממון, וצ"ע א"כ מ"ט בסוגיא שם בע"ב בפקדון דחסא מפקינן לממון מיד היתומים, ועמד בזה נתיבות המשפט בסי' טו (סק"ב), והוסיף להקשות מהא דעד אינו נעשה דיין בראה בלילה דליכא קבלת עדות כדאי' בב"ב קיד. והרי אין לך אומדנא דמוכח גדול מזה, שהוא בעצמו ראה המעשה. ותי' דאומדנא מהני רק לאורועי שטרא ולא להוציא ממון, והא דמהני אומדנא להוציא מיתומים, תירץ הנתיבות דאיכא חילוק בין אומדנא הידועה לכל, כגון דידעי' בחסא דלא אמיד דידוע לכל העולם ובזה ל"ה בגדר עדות, משא"כ באומדנא הידועה לדיין לבדו.
♦
אומדנא אם מהני להוציא ממון
ולדברי הנתיבות צ"ע דאם באומדנא כללית מהני להוציא ממון אמאי ל"מ אומדנא בגמל האוחר בין הגמלים, הא הוי אומדנא לכל העולם, ובר"מ הנ"ל מבואר איפכא, דאם הויא אומדנא אישית לדיין הויא ידיעת הדיין ונחשבת לידיעה ודאית, ובגמל אוחר לא חשיבא ידיעה ודאית אלא אומדנא בעלמא, וזה ל"מ להוציא ממון. וכן תמה בנחל יצחק (סימן טו) ע"ד הנתיבות וביאר כמש"כ בד' הר"מ, ומהא דאין עד נעשה דיין אף דאיכא ידיעה אישית לדיין, תי' הנחל יצחק שם דזה גזה"כ דכיון דראה בלילה דבשעה שראה לא היה עליו שם דיין ל"ח עדותו וכו' עי"ש. וע"ע בזכר יצחק (סימן יח סק"ב), ובקוב"ש (ח"ב סי' ל"ח). ובאמרי בינה (הל' דיינים סי' כד) כתב לחלק דבעיקר דינא מצי הדיין להוציא ממון עפ"י ידיעתו, אלא דהיתומים מצו לילך לב"ד אחר דלא קים ליה ולהוציא את הממון מיד התובע, משא"כ בסוגיא בע"א דאיירי' לקרוע השטר אין הדיין יכול לפסוק הכי, דהא אם יקרע השטר לא יוכלו היתומים להחזיר את הדין בב"ד אחר, אע"ג דב"ד אחר א"צ לדון עפ"י ידיעת זה הדיין. ונתכוונו לזה באגרות משה ובאבי עזרי (שם), ובאבי עזרי כ' דאם הוי אומד גלוי לכל, וכל דיין ודיין יש לו אומד כזה מפקיע ממון ע"פ אומד הדעת כזה כמו בידעי' דלא אמיד, אבל בשטר שהוא פרוע אם ילך לב"ד אחר יהני, כיון דלהם אין אומד זה ול"ה אומד הידוע לכל.והנה ברמב"ם שם בה"ב כתב דבזה"ז תקנו לא לדון עפ"י ידיעת עצמו [וכ' מהרשד"ם (חו"מ סו) דכ"ש בזמנינו אין לדון עפ"י אומדנות, אמנם עי' בפת"ש (סימן טו סק"ט) דבמומחה בדורו גם בזה"ז יכול לדון עפ"י אומדנא]. ובכס"מ שם העיר דא"כ להרמב"ם בזה"ז לא יהני דיני הסוגיא בכתובות שם בהביא סימני הפקדון והוא אינו אמיד. ומוכרח לומר להר"מ דדוקא באיכא עדי פקדון וראה מוציאין מיתומים, וכמש"כ בארוכה הש"ך סימן רצז סק"א, וע"ע במהרי"ט ח"א סימן קיב. וברי"ף לענין סימנים ולא אמיד לא כתב דבזה"ז אינם דנים כן, ועמד בזה הב"י, ולשי' הרי"ף סוגיין איירי בדאיכא עדי פקדון וא"כ אי"ז מדין ידיעת הדיין, אלא דעדים מעידים על כך דל"ה אמיד, ולכך גם בזה"ז מהני, וכן תי' הב"ח שם. וכן מדויק מד' השו"ע בסי' רצז, שכתב רק בסיפא דאי"ז נוהג בזה"ז, וכמש"כ הסמ"ע בסימן רצז סקי"ג.
♦
גדר נאמנות ערכאות גוים
והנה מצינו כיו"ב נאמנות גויים לעדים ודיינים בערכאות שלהם. דבתוס' ב"ק פח. (סוד"ה יהא) הביאו בשם רש"י גיטין י: דגוים כשרים לעדות מהתורה, והיינו דהם פסולים רק בגלל חשש משקר [וראה הגהת מהר"ב רנשבורג על התוס' שם שציין לרש"י גיטין ט: ד"ה כשרין]. והביאור מתאים לרש"י גיטין ט: ד"ה חוץ במש"כ דגויים לאו בני כריתות דל"ש בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינים נצטוו בני נח, והיינו דלהכי ליכא פסול גוי בעדות. והתוס' ב"ק שם והרא"ש בפסקיו בגיטין שם (פ"ק סימן י) ס"ל דגוי פסול לעדות, והכא הוי תק"ח להאמינו דלא מרעי נפשייהו. ובהגהות אשרי שם הקשה דאיך נימא דגוי כשר לעדות, והא אפי' עבד נתמעט מקרא דאחיך דאינו אחיך במצות וכ"ש גוי, ואיך ס"ל לרש"י דגוי כשר לעדות.ונ"ל בישוב שיטת רש"י דבעבד דנינן דיוכשר לעדות מדין עדות ישראל, ובזה ממעטי' מקרא דל"ה אחיך במצות, אבל ב"נ כשר לעדות מדין עדות דגוי. וזה הוא שכתב רש"י דב"נ נצטווה על הדינים, היינו דמש"ה ס"ל לרש"י דגוי כשר לעדות היינו מדין עדות דנכרי, ומה"ט יש לדון דבאיסורין ל"ש נאמנות דערכאות, והרע"א בשו"ת תניינא (סימן נד) הסתפק בזה. וע"ע לשון המהרי"ק בסימן קכא: "אפ"ה כיון שהוא דיין לא היה מעיד שקר ופוגם את כבודו" וכו', ובשו"ת באר יצחק לרי"א ז"ל (יו"ד סימן ה ענף ד) כתב דנאמנות הערכאות היא בגדר אומן לא מרע אומנתו וכו'.
אמנם בשו"ת הרשב"א (ח"א תתקפב) כ' בתו"ד: "שהרי מה שהכשירו לא מדינא דעדות הכשירו אלא משום דחזקה לא משקרי ולא מרעי נפשיהו", וכ"ה במיוחסות (סימן עד): "מסתברא לי כו' שערכאות לא מדין עדות הוכשרו אלא דחזקה לא משקרי ולא מרעי נפשייהו וכל שהלכו חכמים בדברים אלו על סמך האמת לא חילקו בין אחד לשנים כו' ובדבר שסמכו בו על אמתת הנהוג זה נראה דאפילו עד אחד כשר". ובחזו"א בגיטין שם כ' דלא מרעי נפשייהו הוי חזקה דאפשר לחכמים לדון על פיה, כמו חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, ומ"מ בגט לא מהני חזקות כאלו, דלא ניתן ענין זה אלא לדון בין אדם לחברו.
ובאור זרוע בפסקי ב"ק (סימן ג-ד) כ' דאם קיבלו התובע והנתבע עליהם דייני גויים דיניהם דין הואיל וישנם בתורת דיינים כדת"ר דנצטוו על הדינים, והביא ראיה מהא דשטרות העולים בערכאות כשרים ואפי' שטרי מתנה דדד"מ דינא הא למדת דהיכא שקיבלו אותם מרצונם דדיניהם דין כדהכא שהנותן והמקבל קיבלו אותם "לעדות" מרצונם עכ"ל. ומפורש בדבריו כשיטת רש"י הנ"ל, דכיון דנצטוו על הדינין להעמיד דיינים ולדון עפ"י עדים לכן יכולים הגויים מכח דדמ"ד לחדש דין עדות לגויים ודין דיינים לגויים.
ובעיקר מש"כ הראשונים בדעת רש"י דגוי כשר לעדות ורק דאיכא חשש משקר ולהכי בערכאות, דאינו משקר, מהני עדותן, צ"ע דהנה בעד שיש בו חשש משקר הרי פשוט דהוא נפסל מתורת ודאי, ולא רק מספק ל"ה עדות, אלא דמחמת חשש משקר תו הוי פסול ודאי לעדות. ותדע, דהרי רשע דחמס גם כשמעיד להחזיק לא מהני, ומה"ט י"ל דגם היכא דנדע בודאי דהחשוד לשקר מעיד אמת וכגון אם שני עדים יאמרו דהחשוד אינו משקר, דלא מהני, כיון דהוא עד פסול. ודבר זה מוכרח במתני' במכות סופ"ק דבנמצא אחד קו"פ עדותן בטילה, והרי פסול היינו רשע דחמס, והכא ידעי' מחמת הב' עדים האחרים דהכא אינו משקר ואמאי הוא פוסלם, אדרבא ב' העדים הכשרים יכשירו את החשוד, וע"כ דחשוד הוי עד פסול לגמרי. ויעוי' בגבו"א במכות שם.
אך נראה ליישב דהטעם דהגוי יכול להעיד הוא משום דהוא נצטווה על הדינים, כדכתב רש"י הנ"ל, ושפיר י"ל דדוקא בישראל בחשוד לשקר יהא פסול גם בידעי' שהוא אומר אמת דהוי פסול לעדות ישראל, אבל בגוי, דאתינן עלה מדין עדות ב"נ, בזה י"ל דאם ידעינן שהוא אומר אמת יש עליו דין עד לב"נ שנצטווה על הדינים, דכך הוא בשכלם דאם אינו משקר הרי הוא עד, ולהכי מהני הערכאות.
♦
ערכאות גוים בגיטי נשים
והנה ברש"י גיטין הנ"ל כ' דערכאות ל"מ בגיטי נשים דלאו בני כריתות נינהו, וכן ברש"י גיטין י: ד"ה כריתה כ' דכיון דלא שייכי בתורת גו"ק אין נעשים עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן. וצ"ב דגדר זה 'אינו בתורת גו"ק' ל"ה הלכה בדיני עדות, אלא הוא דין בעשיית גט, ואמאי כתב רש"י דלא חשיבי עדים? אלא כוונת רש"י לומר דכיוון דגוי כשר לעדות מחמת דהוא נצטווה על הדינים, מעתה בגו"ק, דאינו בתורת דבר זה, שוב הוי פסול לעדות. ויל"ע דא"כ אמאי כ' ברש"י קרא דוכתב ונתן, ותיפ"ל דל"ה בתורת גיטין, וממנ"פ אם בעי לקרא א"כ בשטרי ממון, דליכא קרא, לא יהיה חסרון אף אם לא הוי בתורת, וא"כ ל"ל לרש"י לומר דהוי בתורת שטרות ממון משום דנצטוו על הדינין. וצ"ל בד' רש"י דדין 'אינו בתורת' נאמר בחלות שאדם פועל, דאדם אינו יכול לפעול אם הוא אינו בתורת הדבר, אך לאשוויי שטרא הוי חלות דממילא, דע"י חתימתן נעשה שטר, ולהכי לעשיית שטר דגט בעי לקרא דוכתב ונתן. ומה"ט י"ל דגוי פסול גם לגבי כתיבת הגט, כדכ' רש"י ט: ד"ה ור"א דמתני' שכתבו ישראל, ובמחנ"א על הר"מ גרושין פ"ג הט"ז דייק דבעבד וגוי איכא פסולא דאינו בתורת לגבי כתיבת הגט. אמנם, בגמ' בגיטין כג מבואר דגוי אינו כותב גט רק מחסרון לשמה, וכמש"כ הלח"מ בד' הר"מ שם עיש"ה.והנה בשה"ג (דף ד: מדפ"ה) הביא מהריא"ז דבגט דחתומים בו גויים בשמות מובהקין [דליכא חשש דמזוייף מתוכו] והיא אומרת דבעלה מסר לה בפני ע"מ דמותרת בגט זה. ומבואר חידוש דמהני ערכאות גם בגט אשה לראיה דמתוך הע"ח ערכאות ידעי' דמסר בע"מ, ומדוייק כן ברש"י יא שכ' דהערכאות ל"מ בגט לאשוויי כריתות, ומשמע דמתורת ראיה ה"נ מהני. ובאמרי משה בסימן טז כ' דהריא"ז ס"ל כרש"י, דערכאות כשרים להעיד מהתורה ולהכי מהני בגט לראיה. אולם, לשון הריא"ז משמע בהמשך דערכאות לאו בני עדות נינהו, ומוכרח לומר בשיטתו דלראי' מהני רק בגדר חזקה דלא מרעי נפשייהו. והא דל"מ במשה ואהרן להאמינם מחמת האומדנא [ובאבי עזרי סוף הל' גרושין חידש דגם במשה ואהרן יהני לקבל דבריהם מחמת האומדנא אך לא מדין עדות] היינו דהאנן סהדי שבא מחמת צדקותם, בזה גזה"כ דעפ"י שנים עדים יקום דבר ולא לקבל מחמת אנן סהדי של צדקות וישרות, אלא בעי' עדים כשרים דוקא. לעומת זאת, בערכאות הוי ידיעה עצמית מכח דלא מרעי נפשייהו ולהכי מהני מהתורה, וכעין אין אשה מעיזה בפני בעלה ונאמנת לומר גירשתני, וכן ביאר בשעורי מו"ר הגרש"ר ז"ל בשעורים שם (אות קעא) עי"ש.
♦ ♦ ♦