השלמה למאמר האם הציבור אומרים את כל נוסח הקדושה
במאמרי 'האם הציבור אומרים את כל נוסח הקדושה' (גליון עב עמ' ס) כתבתי שדברי האר"י בענין אמירת כל הציבור את כל נוסח הקדושה מקורם בהבנתו בתוספתא בברכות סוף פרק א', ואין בהם טעם בסוד, ולכן יש לנו לדון לפי כללי הפסיקה הרגילים, ולא מקבלים את דברי האר"י כנגד שאר הראשונים אלא במקום שכתב את דבריו לפי הקבלה, שבזה כוחו רב מהאחרים שלא ידעו את הקבלה, אבל בפשט אדרבה כוחם של גאונים וראשונים יותר משל רבינו האר"י עי"ש. וכעת אמרתי להשלים ענין זה ולהוכיחו מכמה אחרונים שכתבו כן.דעת מרן השו"ע בסי' מ"ח שאומרים ביום שבת בפסוקים שבקרבנות 'וביום השבת וכו'', ולדעת האר"י אין אומרים, וכתב החיד"א בסי' תכ"א שאילו היה השו"ע יודע מדברי האר"י היה מודה לו. וכתב ר' אהרן בן שמעון בספרו שער המפקד דף מ"ח ע"ב על דברי החיד"א וזת"ד כלל זה שפיר יאתה באתרא דרבינו האר"י ז"ל גילה לן שע"פ סודן של דברים תצא דינ'ה להפך ממה שפסק מרן ז"ל וכו'. האמנם אם תהיה הסכמת רבינו האר"י ז"ל לצד הפשט לבד ודבריו קיימים בתור פוסק ומורה הוראה כנידון דידן שכתב שרבינו הסכים כסברת המנהיג וכו' וכל הדברים האלו מורים שאין בדבר איזה סוד נסתר ורק בפשטות הדברים דעת רבינו האר"י ז"ל הסכימה לפסק וסברת הפוסק המתנגדת לפסק מרן וכו' - לא אמרינן אילו מרן הוה שמיע ליה דברי האר"י הוה הדר ביה, דאטו מי זוטר סברת רבינו הטור והכלבו ורע"ג ומנהג פרובנס וספרד וכו' שהם רבים נגד סברת המנהיג ורבינו האר"י, ולהם שומעים. ואה"נ אם רבינו האר"י ז"ל הוה אתי עלה מטעם סודן של דברים קבלתו תכריע את כולם עיש"ב. ובאמת שבדף שלאחר מכן כתב שער המפקד שזכה לראות את דברי רבינו האר"י במקום ההוא בשורשם וביאר בדבריו שע"ד הקבלה אמרם ולכן נהגו כמותו בדבר זה עי"ש.
גם בשו"ת ביכורי יעקב [זריהן] יו"ד סי' י"ט כתב כדברים הנ"ל בנידונו [לגבי הפרשת תרו"מ מזיתים של גוים שכבשם הישראל, שלדעת רבינו האר"י בשער המצוות יש להפריש מהם תרו"מ] וז"ל והגם דכל מנהגינו הוא על פי האר"י הקדוש, גם כשהוא נגד מרן ז"ל, וכמ"ש בברכי יוסף (או"ח סימן מ"ו אות י"א) וכו', מכל מקום יש לומר דכל זה לא נאמר רק אם רבינו האר"י אתי עלה מטעם סודן של דברים, בזה נאמר דכיון דרבינו האר"י רב חיליה לאורייתא, ונהירין ליה שבילי דשמייא, אילו ידע מרן בו היה מודה לו. אבל כיון דרבינו האר"י ז"ל אתי עלה מטעם דינא, יש לומר דמרן לא היה מודה לו, והדר דינא כיון דקבלנו דעת מרן הפוטר אותם, מאן דעביד הכי עבד וכו', והמתקדשים ומטהרים המחמירים אתכא דרבינו האר"י קסמכי עכ"ל.
וכ"כ בשו"ת שואל ונשאל (ח"ה סי' א') גבי אמירת עשרת הדברות בכל יום, שהשו"ע בסי' א' ס"ה כתב שטוב לאומרם, אולם רבינו האר"י כתב [והובא בכה"ח שם אות ל"ב] בזה"ל גם הייתי נוהג לומר בכל בקר קודם התפלה פרשת המן ועשרת הדברות וכיוצא בזה בפרשיות אחרות ומנעני מורי ז"ל שלא לאומרם, ובפרט בעשרת הדברות הזכיר לי טעמו של דבר כי הרי בימי הראשונים קבעום בתפלה ומפני המינים שלא יאמרו שאין עוד ח"ו תורה מן השמים אלא עשרת הדברות בלבד לכן בטלום, ומי זה יערב אל לבו לחזק את המינים ולנהוג מה שביטלו רז"ל בגמרא ע"כ. וכתב השואל ונשאל דהטעם שכתב רבינו האר"י ז"ל שלא לאומרם הוא שלא על פי הפשט ובפשט אנן בדידן בתריה דמרן ז"ל גרירין דטוב לאומרם שהרי קבלנו הוראותיו. ואף על גב שכתב הברכ"י ז"ל סימן מ"ו אות י"א דאלו ראה מרן ז"ל דעת האר"י ז"ל גם הוא היה מורה כמוהו ע"ש, נראה דהיינו דוקא בקבלה אבל לא בפשט והבו דלא להוסיף עלה ע"כ. ועי"ש מה שהסיק בנידון ההוא למעשה.
אמנם בספר עוד יוסף חי פרשת מקץ אות י' לגבי ניקוד תיבת 'וכן' שני כתובים, שכתב האר"י לומר בפתח, כתב שודאי יש לו טעם ע"פ הסוד בדבר זה, ועוד בלא"ה הוא אין דרכו ללמד אזהרות כאלה ואינו מזהיר ומזכיר דבר אלא הנוגע לסוד ע"כ. אולם דבריו צע"ג, דבודאי הגמור יש הרבה דברים בשעה"כ שלא כתבם עפ"י הסוד אלא על דרך הפשט שכך צריך להיות לפי הדקדוק וכדומה, ואכתוב כמה דוגמאות שאין בהן חולק שהדברים נכתבו לפי הפשט:
בתחלת הגהותיו לסידור [כמובא כל זה בכה"ח סי' מ"ח] כתב שהדל"ת של 'בפקודת' [בתחלת הקרבנות] תהיה דגושה ע"כ. האם יש איזו הו"א שזה עפ"י הקבלה? פשוט בסידור רפ"ד אין דגש והאר"י בא לומר ש'לפי הדקדוק' צריך להדגיש את הדל"ת.
כתב עוד: אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפרותיהם בעולם הזה, וצריך לומר מפירותיהם בתוספת מ"ם ע"כ. גם זה פשוט עפ"י הפשט, שלא יובן שאוכל את 'כל' הפירות בעוה"ז, ולכן הגיה אוכל 'מפירותיהם' דהיינו 'מקצת' פירותיהם, ואין זה עפ"י הסוד כלל.
כתב עוד: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי, עם כ"ף ע"כ. והיינו לאפוקי מסידור רפ"ד שכתוב בו 'ובגלוי'. וזה נוסח קשה עפ"י 'הפשט' דלאחר שאמר בסתר פשיטא שבגלוי, אלא צ"ל 'כבגלוי', ואין בזה סרך של טעם קבלי אלא פשטי.
כתב עוד: יין קפריסין, יו"ד ראשונה בצירי ולא בפתח [כבסידור רפ"ד] לפי שהוא סמוך למלת קפריסין ע"כ. ואין צורך להסביר שאין בזה סרך של קבלה אלא דקדוק גרידא.
כתב עוד: מכפת הירדן כל שהיא, בחיריק לא כל שהוא [כבסידור רפ"ד] ע"כ. והוא ע"ד הדקדוק שכפת זה לשון נקבה ולא זכר [וסברת הספרדים היא שהכונה 'שיעור' כל שהוא].
כתב עוד: מפני שהקול יפה לבשמים, הבית של לבשמים בשוא ולא בקמץ כמנהג קצת בני אדם כי הנה בפירוש אמרו רז"ל בגמרא (כריתות דף ו' ע"ב) שהבל הקול היוצא מפי האדם בשעה שכותש הבשמים במכתשת גורם שיהא ריחם נודף ומבושם ע"כ. הרי להדיא שכתב כן ע"ד הפשט.
ואפשר להאריך עוד ועוד בזה, אולם הדברים פשוטים וברורים, ודברי ספר עוד יוסף חי צע"ג. ובשו"ת וישב הים ח"ג סי' ל"ט כתב בזה"ל וכידוע ומקובל שכל דבריו שנאמרו בספריו אפילו בסתם, ודאי על פי סודן של דברים העלה והורה כן. ואפילו כשאין מזכיר סוד הדבר, בודאי טעמו על פי הסוד, כי אין דרכו להורות שום הוראה כלל אלא בדברים הנוגעים להסוד, שמוכרח להיות הדבר כפי שכתב, כדי שיתקן למעלה התיקון המצטרך, והביא את דברי העוד יוסף חי הנ"ל עי"ש. אולם להאמור אין דבריו נכונים כלל, והרבה דברים מדברי רבינו האר"י הם ע"ד הפשט.
וכיון שמצאנו הרבה הגהות של רבינו האר"י ע"ד הפשט והדקדוק – כל מקום שיסתפק לנו האם דעתו ע"ד הקבלה או ע"ד הפשט, ויש מנהג ברור בעם ישראל שלא כדעת האר"י – מוקמינן המנהג על חזקתו ולא מוציאים אותו אלא בדבר שברור שכ"ה עפ"י הפשט. וכ"ש אם נראה יותר מדברי האר"י שהוא ע"ד הפשט, כמו בנידון דידן, ואין זה בגדר 'ספק'.
ומה שאנו נוהגים בהגהות הנ"ל שהן ע"ד הפשט, כדברי רבינו האר"י, זהו משום שאין בזה משהו שנוגד את מסורת עם ישראל ואין בזה איזה חשש כל שהוא, ולכן אע"פ שהוא עפ"י הפשט עבדינן כדברי רבינו האר"י, אבל בדבר שהוא נגד מסורת עם ישראל ורבינו האר"י לא אמר דבריו עפ"י הקבלה, ובפרט שלא נהגו כמותו לגמרי [שהרי אומרים הכל בקול רם] עדיף טפי לעשות כמנהג הקדום בעם ישראל.
♦
עוד נקודה חשובה שעמדתי עליה בעת המו"מ שלי עם הרב עידוא אלבה [דלקמן] היא פירוש התוספתא על אמיתתה.
לשון התוספתא ברכות פרק א הלכה ט: ואין עונין עם המברך ר' יהודה היה עונה עם המברך ק' ק' ק' וגו' וברוך וגו' כל אילו היה קורא ר' יהודה עם המברך.
בביאור התוספתא התקשו הראשונים ופירשו פירושים דחוקים, ורבינו האר"י פירש כעין פירוש ראבי"ה ש'עונין' היינו בקול רם וכו'.
אולם כשהתודעתי לנוסח ארץ ישראל הקדום בקדושה נוכחתי לדעת שהפירוש בתוספתא הוא פשוט מאוד, ודלא כדברי הראשונים והאר"י, וזאת מחמת שלא ידעו מנוסח ארץ ישראל שעליו נסובים דברי התוספתא;
הנוסח דלקמן לקוח מסידור א"י, מהדורת ינקלביץ, ושם האריך להוכיח עפ"י מסכת סופרים פ"כ ה"ז [לרוב כתבי היד] ועוד מקורות, שהקדושה בא"י נאמרה לא בכל יום אלא בשבתות ויו"ט וכן בחנוכה ור"ח וכדומה. נוסח הקדושה לא היה קטע בפני עצמו, כמו שאנו אומרים 'נקדישך' וכו' עד 'הללויה', אלא הוא היה חלק מהברכה השלישית של הש"צ, שהיה אומר כך: אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ, וּלְךָ יֹאמְרוּ קְדֹשִׁים קָדוֹשׁ; כַּכָּתוּב, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר וכו' [קק"ק]. וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵרוּ וכו' [ברוך כבוד]. ועוד יש המשך לקדושה עי"ש.
לפ"ז דברי התוספתא מבוארים כמין חומר. לדעת ת"ק הציבור לא עונה, כלומר לא אומר כלל [בין בלחש ובין בקול] שום דבר, כיון שהקדושה היא חלק מברכת הש"צ של אתה קדוש, שהוא אומר אותה בצורה מורחבת, וזו הכוונה 'אין עונין עם המברך'. דהיינו החזן שמברך את כל ברכות י"ח, ולכן קראו לו 'המברך', משום שהוא עוסק ואומר את 'הברכה' עצמה של אתה קדוש. אולם ר' יהודה היה עונה, כלומר אומר, עם המברך קדוש וברוך, ויתכן שהיה נוהג כן לעצמו בלבד, ולא בתור 'הוראה' לרבים, ומסיימת התוספתא כל 'אלו' היה קורא עם המברך, דהיינו לאפוקי המשך הקדושה שהיתה נהוגה במקומם, שזה שמע ישראל ואני ה' אלוהיכם כמובא בסידור שם.
ופירוש זה פשוט מאוד לפי הכרת הנוסח הנ"ל, ולפ"ז ודאי שאין שום התחלה של ראיה לענין אמירת 'שאר הנוסח' של נקדישך וכו', דלא על זה דיברה התוספתא כלל, וגם לא על ענין קול רם ולחש. ואין מקום ומקור לשנות את מנהג ישראל הקדום שהציבור עונה רק קדוש ברוך וימלוך.
כך כתוב בסידור:
קדושה[2]
[3]אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ, וּלְךָ יֹאמְרוּ קְדֹשִׁים קָדוֹשׁ;
כַּכָּתוּב, וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר:[4]
הציבור ושליח הציבור עמהם: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יי צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.
שליח ציבור: [5]וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְהָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם בָּרוּךְ יֹאמֵרוּ:
הציבור ושליח הציבור עמהם: בָּרוּךְ כְּבוֹד יי מִמְּקוֹמוֹ.[6]
שליח ציבור: [7]וְעַמְּךָ בְּכָל יוֹם מְיַחֲדִים שִׁמְךָ פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה, שְׁמַע אוֹמְרִים:
הציבור ושליח הציבור עמהם: שְׁמַע יִשְֹרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד.[8]
שליח ציבור: [9]וְאַתָּה תַּשְׁמִיעֵנוּ שֵׁנִית, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים:
הציבור ושליח הציבור עמהן: אֲנִי יי אֱלֹהֵיכֶם.[10]
ניתן להוסיף גם (ובימינו נהוג להוסיף כעין זה רק במועדים):
שליח ציבור: יוַאֲנַחְנוּ נַעֲנֶה וְנֹאמַר בְּקוֹל אַדִּיר:
הציבור ושליח[11] הציבור עמהם: יי אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.[12]
שליח ציבור: וְהָיָה יי לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ:[13]
הציבור ושליח הציבור עמהם: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יי אֶחָד וּשְמוֹ אֶחָד.[14]
שליח ציבור: וּבְדִבְרֵי קָדְשָׁךְ כָּתוּב לֵאמֹר:
שליח הציבור (ונהגו שהציבור אומר עם הש"ץ): יִמְלֹךְ יי לְעוֹלָם. אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר. הַלְלוּ יָהּ.
[15]צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ אַתָּה יי הָאֵל הַקָּדוֹשׁ.
♦ ♦ ♦