כולל פוניבז'
בדין אין מעבירין על המצוות ובביאור הסוגיא דקצירת העומר בקרוב לירושלים
א. פתיחה
כלל נודע בתלמוד ובפוסקים - 'אין מעבירין על המצוות', מקורו הוא בגמ' (פסחים סד, ב. יומא לג, א; נח, ב; ע, א. מגילה ו, ב. מנחות סד, ב), והפוסקים קמאי ובתראי הרחיבו והאריכו למעניתם בנידונים רבים בהאי כללא.במאמר שלפנינו ניגע בשוליו של נידון רחב זה, ובשאלה האם הכלל של אין מעבירין על המצוות נאמר אף כאשר מנגד עומד שיקול של מצוה מן המובחר, כפי שנלמד מסוגיית קצירת העומר במסכת מנחות (סד, ב).
יש להקדים בבירור האי כללא דאין מעבירין על המצוות, אם יסודו באיסור דאורייתא, או דהוי מצוה מדרבנן. רבי יעקב ישראל אלגאזי, בספרו קהלת יעקב (תוספת דרבנן, מערכת אות א סימן מא), הביא מדברי הרדב"ז בתשובות החדשות (חלק א' סימן תקכ"ט), דהוי מדרבנן וקרא (שמות יב, יז) דושמרתם את המצות, אסמכתא בעלמא הוא. בעוד שהקהלת יעקב עצמו פליג עליו ומוכיח דהוי איסור מה"ת להעביר על המצוות[2] ב).
♦[3]
ב. פלוגתת הפוסקים בדין אין מעבירין במקום מצוה מן המובחר
הנה דנו רבותינו הפוסקים בגוונא שעומדת לפני האדם מצוה, אם כן מוטל עליו שלא להעביר על המצוה, אך מאידך גיסא, אם הוא יעביר על המצוה תתקיים המצוה באופן מהודר יותר - איזה כלל עדיף טפי, אין מעבירין על המצוות או מצוה מן המובחר.והנה בדין זה נחלקו הפוסקים, השבות יעקב (או"ח ח"א סי' לד), הסובר דאין מעבירים על המצוה לצורך הידור מצוה, והחכם צבי (שו"ת סימן מה), שנשאל על דברי השבות יעקב ומסקנתו היא שיש להעביר לצורך מצוה מן המובחר: "במדביק נרות של שעוה בכותל כדי להדליקן למצות נר חנוכה ובעוד שהוא עסוק בכך הביאו לו שמן זית, אם ימשוך ידו מן הנרות של שעוה וידליק בשמן זית שהוא מצוה מן המובחר או לא, לפי שראית בספר נדפס מחדש נקרא שבות יעקב שפסק שידליק בנרות של שעוה, מראיות הכתובות שם. תשובה: לא צדק בפסק זה כי הראיות שהביא אינן מכריעות דעתו וסברתו זאת וכו'".
ונראה דהחכם צבי קאי לשיטתו, במה דפליג על הרדב"ז בנידון המפורסם (הובא בבאר היטב או"ח צ, סקי"א) לגבי התפוס בבית האסורים, שהתיר השר לשחררו לצורך תפילה אחת בשנה בלבד, האם יצא ויתפלל במנין לאלתר, או שימתין לתפילת יו"ט מהודרת בה יבחר את שיחרורו.
וכתב עלה בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן יג, אלף פז): "אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קי"ל דאין מעבירין על המצות ואין חולק בזה כלל[4], הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת, ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות וזה פשוט מאד אצלי". אמנם החכם צבי (סי' קו) פליג עליו, וס"ל דממתינים למצוה מן המובחר. ובפשוטו קאי לשיטתו, דהתיר להדליק נרות חנוכה בשמן הגם שהכין נרות שעווה לפניו, היות ומצוה מן המובחר עדיף על הכלל דאין מעבירין על המצוות.
והנה נודע בשער בת רבים להביא ראיה מפסקי התרומת הדשן (סי' ל"ה) לענין קידוש לבנה להמתין עד מוצש"ק, אם אין הזמן דחוק, על מנת לקדש את הלבנה כשהוא מבושם במוצ"ש. ופסקו הרמ"א (או"ח תכו, ב). וכ"כ התרומה"ד בפסקיו (סי' רל"ג) לענין פדיון הבן. ומשמע שמצוה מן המובחר עדיף על פני הדין של אין מעבירין. וצ"ע האם יש מדבריו סתירה לשיטות הסוברות דאין מעבירין על המצות נאמר אף במקום מצוה מן המובחר, ובפרט לשיטת הרדב"ז דפסק דהאדם מחויב להשתחרר לתפילה לאלתר, ואין לו להשהות עצמו לתפילה רבתי.
♦
ג. ראיה עצומה מהגמ' במנחות דאין מעבירין נאמר אף במקום מצוה מן המובחר
והנה בסוגיא במסכת מנחות (סד, ב) נראה בפשוטו דהכלל של אין מעבירין על המצות נאמר אף במקום של מצוה מן המובחר.גרסינן במתניתין דהעומר היה בא מן התבואה הקרובה לירושלים. ובגמ': "מ"ט, איבעית אימא משום כרמל (וברש"י: כרמל. תקריב רך ומלא, שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך). ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות".
ומשמע במשנה שהדין דאין מעבירין על המצות המחייב קצירת העומר בסמיכות לירושלים, מיירי אף במקום שבמרחק ארץ יש תבואה משובחת טפי, הראויה להקרב על גבי מזבח גבוה, ואם כן חזינן לכאורה דאין מעבירין על המצות נאמר אף במקום של מצוה מן המובחר, וצ"ת.
♦
ד. הערה על דברי החיד"א מדין קצירת העומר בקרוב
עוד הקשו רבים מן האחרונים, דבסוגיית הגמ' בסוטה (כב, א) דילפינן קיבול שכר מאלמנה, שהלכה לבית הכנסת המרוחק טפי, הגם שהיה בית הכנסת בשכנותה[5], ונפסק כן להלכה. ומקשים האחרונים (עיין מנחה חריבה ועוד), דהלא קיי"ל ביומא (לג, א) דאין מעבירין על המצוות, והיאך רשאים שלא להתפלל בבית הכנסת הקרוב. והאחרונים האריכו למעניתם בתירוצים על שאלה זו[6].ורבינו החיד"א כתב בספרו (פתח עינים סוטה, שם) ביישוב הקושיא האמורה, וז"ל: "אמור מעתה דזו האלמנה דהוה בי כנישתא בשיבבותה השיגה ר' יוחנן דהוה לה למיזל לבי כנישתא דסמיך משום דאין מעבירין על המצוות ובההיא דפגעה ברישא הו"ל להתפלל, ואמרה לו האשה ולא שכר פסיעות יש, כלומר דהמצוה עצמה נעשית באופן יותר נאות ובכהאי גונא מעבירין על המצוות וכדברי תרומת הדשן בסימן ל"ה שכתב דאשרי המחכה לברך ברכת הלבנה במוצאי שבת, כי נעשית המצוה באופן יותר משובח, וליכא בכהאי גונא משום אין מעבירין על המצות, וה"ה באשה זו כיון שתעשה את המצוה עצמה באופן יותר נאות לכן רשאית היתה להעביר", עכת"ד.
ויש להקשות מהסוגיא במנחות, דמבואר שם שיש דין לקצור את העומר מהקרוב, מחמת דין אין מעבירין על המצוות, ותימא הוא דהלא אם יקצרו מן הרחוק ואיכא עמל דשכר פסיעות, אם כן נעשית המצוה באופן מובחר יותר, וכה"ג לדברי החיד"א לא נאמר הכלל דאין מעבירין, וצ"ע.
♦
ה. ב' נידונים בדין מצות קצירת העומר בקירוב מקום לירושלים
יש להקדים ב' הצעות ליישב הנך נידונים:א. יש לחקור בדין אין מעבירין בקצירת העומר, האם המצוה שאין מעבירין עליה היא הבאת העומר הקצור לבית המקדש על גבי המזבח, ואם כן יש להקדים ולקצור את התבואה הקרובה[7]. או דילמא דהדין של אין מעבירין בזה הינו משום מצות הקצירה, דאין מעבירין על המצוה של מעשה הקצירה, וכשהגיעה לידך בתבואה הקרובה לשערי ירושלים, אין להשהותה ולדחותה.
ב. עוד יש לדון, האם ב' הטעמים לקצירת התבואה הקרובה לירושלים בעומר, הם ב' טעמים שונים העומדים כל אחד מצד עצמו- א' דין כרמל – שהתבואה לא תתקלקל בנשיאתה מרחוק; ב' אין מעבירין על המצוות. או דילמא, דב' הטעמים הם ב' סיבות לתקנת קצירת התבואה הקרובה.
♦
ו. בחידושו של הגרי"ז שאין מעבירין היינו משום מצות הקצירה
ראיתי בכתבי הגרי"ז במנחות שכתב, דהדין אין מעבירין על המצות היינו מצות הקצירה, ולא ההכשר הבאה למנחה, וז"ל: "ונראה דהא דאין מעבירין על המצות, זהו משום מצות קצירה דאיכא בעומר, ולא משום הכשר הבאה, דא"כ גם בשאר מנחות היה הדין כן".ומעתה, אין מקום להוכיח מהסוגיא במנחות כנגד הסוברים דמצוה מן המובחר עדיף על הדין דאין מעבירין. לדברי הגרי"ז שדין אין מעבירין הוא מחמת מצות הקצירה, אם כן תו ליכא בזה כל מקום לדין מצוה מן המובחר בתבואה משובחת מרחוק, כיון דאין המצוה בהבאת התבואה למקדש, דבזה באמת יש מקום להעדיף את התבואה המשובחת. אולם, מכיוון שהמדובר הוא על מצוות הקצירה, בזה אין כל נפק"מ בין קצירה תבואת זו לקצירת תבואה אחרת, ושפיר קמו וגם נצבו האי כללי דאין מעבירין על המצוות, כיון דקצירת התבואה המשובחת, אינה נוגעת כלל למצות הקצירה מכל תבואה שהיא.
אמנם דברי הגרי"ז לכאורה תלויים באשלי רברבי:
ולכאורה יש להוכיח, מהא דהיתה הו"א לתוס' (לקמן פה, א ד"ה אין מביאין) דאף בשאר מנחות מצוה להביאן מן הקרוב, והגם שמסקנתם היא שדין זה של הקרוב נוהג רק במנחת העומר, מכל מקום הלא דין מצות קצירה הוי הלכתא מיוחדת בקצירת העומר הדוחה שבת, ולא בשאר מנחות. חזינן שלמדו דדין אין מעבירין על המצות נוהג אף בשאר מנחות בשווה למנחת העומר, ומוכח לכאורה בדעתם כי המצוה אינה הקצירה אלא ההבאה, דאל"כ אין כל הו"א לדמות בין הדברים. אלא שיש לדון האם למסקנת התוס' השתנה גדר החיוב, והוי דין קצירת קרוב משום מצות הקצירה, וצ"ת.
וראה עוד בקול הרמ"ז (משניות מנחות פ"י מ"ב) שהטעם של אין מעבירין על המצוות הינו טעם אף בשביל שתי הלחם, בעוד שהכרמל זהו רק טעם לעומר. וביאר בזה את שיטתו של הרע"ב (שם) שהביא רק את הטעם של אין מעבירין על המצוות, וז"ל הברטנורא: "מצות העומר לבוא מן הקרוב - ממקום שקרוב לירושלים. לפי שאין מעבירין על המצות, הלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה תבואה שמוצא ראשונה נוטלה", וראה הערה[8].
מכל מקום מוכח בדבריהם, דגדר אין מעבירין אינו משום מצות הקצירה, וכדמוכח ממה שכתבו שטעם זה נוהג אף לגבי שתי הלחם, ושם הלא ליכא מצות קצירה מחוייבת, אלא הוי משום גדר ההבאה.
♦
ז. הוכחה מדברי הגר"ח פלאג'י שאין מעבירין הוי משום מצות ההבאה
כן יש להוכיח מדברי הרוח חיים (להגר"ח פלאג'י או"ח סי' צ' סי"א) בבואו ליישב את קושיית האחרונים, היאך עולה בשווה הכלל של אין מעבירין על המצות יחדיו עם הדין של שכר פסיעות הנלמד בגמ' בסוטה (כב, א שהובאה לעיל אות ד') שיש ללכת לבית הכנסת המרוחק משום שכר פסיעות. ומעתה תיקשי, אמאי לא יטרח ללכת לקצור למקום המרוחק ויקבל שכר פסיעות על הקצירה בריחוק מקום.ותירץ הגר"ח פלאג'י שבמנחת העומר אין המצוה נעשית במקום שקצרם, אלא בבית המקדש בשעת ההקרבה, ולכן עדיף להביא ממקום הקרוב לבית המקדש, שהוא מקום קיום המצוה, מה שאין כן בתפילה בבית הכנסת, ששם נעשית המצוה, עדיף לטרוח וללכת למקום רחוק בכדי לקיים את מצות התפילה.
חזינן בדברי הרוח חיים, כי אין המצוה מעשה הקצירה, דאל"כ התקיימה המצוה בקצירת הלילה לאלתר, אלא המצוה הינה ההבאה לבית המקדש, וכמבואר בדבריו היטב.
♦
ח. פלוגתת השפת אמת והגרי"ז האם אין מעבירין וכרמל הוו ב' טעמים חלוקים
עוד יש לדון, האם ב' הטעמים השנויים בגמ' בטעם קצירת העומר בקירוב, א' משום כרמל. ב' משום אין מעבירין, הינם ב' טעמים לתקנה אחת. או דילמא, דכל טעם עומד בתור סיבה עצמית.ונראה שנחלקו בזה השפת אמת ומרן הגרי"ז, דהנה השפת אמת (מנחות, שם) בבואו לבאר את הנפקא מינה בין ב' הטעמים כתב וז"ל: "נראה דנ"מ בהאי טעמא, דאפי' כבר עבר למקום רחוק וקצר צריך לחזור ולקצור ממקום קרוב, אבל מטעם אין מעבירין, כיון דכבר קצר אדרבא אמרינן בזה אין מעבירין".
אמנם ראה באריכות בחידושי הגרי"ז בסוגיין, שלדבריו אזדא נפק"מ דהשפת אמת, וז"ל: "והנה לכאורה נפק"מ בין הטעמים דאם היו השלוחי ב"ד במקום רחוק מירושלים, אז אין מעבירין על המצות כבר לא שייך, ואדרבה משום טעם זה היה צריך ליקח במקומו, ומשום כרמל צריך ליקח מקרוב לירושלים, וכן משום כרמל לא צריך מהמקום הקרוב ביותר המזדמן לו דבודאי יש שיעור בדבר, ומשום דאין מעבירין על המצות צריך בראשון הפוגע.
וע"כ נראה דהיה תקנה משום טעמים אלו להביא מהקרוב לירושלים, ומשו"ה אין נפק"מ בין הטעמים כי למעשה התקנה היתה שיביאו מהקרוב לירושלים, ואולי שני הטעמים נכונים והאבע"א אינו חולק על הטעם הראשון כי אם מוסיף טעם ותרווייהו איתנייהו", ועיי"ש עוד[9].
♦
ט. דחייה נוספת להראיה מקצירת העומר דאין מעבירין עדיף
בדברי הגרי"ז הללו, יש מקום לדחות באופן נוסף את הראיה מהסוגיא דדין אין מעבירין נאמר אף במקום של מצוה מן המובחר, דאף אי נימא שמצות הקירוב מקום באה משום הבאת התבואה, מיהו כיון שחלק מהתקנה היה משום כרמל (שפחות ניזוקת התבואה בטלטולה כאשר נקצרת בקירוב, כמבואר ברש"י), אם כן אף אי נימא דיש מעלה מחד גיסא כאשר מביאים תבואה משובחת מרחוק, מכל מקום מאידך מאבדים את מעלת הכרמל, ואם כן שוב אין בזה מצוה מן המובחר אף בתבואה משובחת, ואיכא לדין של אין מעבירין, היות ואין מעבירין וכרמל הוי ב' סיבות לתקנת קירוב, ודוק בזה.♦
י. יישוב פסקי התרומת הדשן עם דברי הרדב"ז
והנה יש מקום לומר, דליכא סתירה בין פסקי התרומת הדשן, שיש להמתין לקיום מצוה מן המובחר על פני זריזין מקדימין בקידוש לבנה ובפדיון הבן, לנידון דברי הרדב"ז במי ששהה בבית האסורים דמחויב לצאת לתפילה לאלתר, ולא להמתין לתפילה חשובה דשבת ויו"ט. ויסוד הדברים הוא עפי"ד המגן אברהם (קמז סקי"א), שחידש שאם ניתן לקיים את המצוה גופא לאחר מכן שוב לא נאמר בזה הכלל של אין מעבירין, וז"ל: "ועיין בתוס' יומא דף ל"ג ע"ב דהיכא דלא עבדינן אלא חדא מצוה אין מחויב לעשות מה שבא לידו ראשונה ע"ש ואינו מוכרח כ"כ ועיין במנחות דף ס"ד ע"ב".ומעתה י"ל, דבנידון התרומת הדשן שאותה מצוה של קידוש לבנה תתקיים לאחר מכן בהידור, לא נאמר הכלל של אין מעבירין וכן בפדיון הבן, אמנם בנידון הרדב"ז, דאם ימתין מלהתפלל תפילתו כעת, אם כן יאבד את מעלת תפילה זו, והגם שלאחר מכן יקיים תפילה אחרת מהודרת, מכל מקום אין זה קיום של אותה מצוה, אלא תפילה אחרת היא.
אמנם נתקשה המג"א מהגמ' דילן במנחות (סד, ב) דמבואר שיש דין של אין מעבירין, הגם שמקיים את אותה מצוה בריחוק מקום, ואם כן מדוע יש דין לקצור מן הקרוב, ונשאר בהערה.
♦
יא. יישוב הערת המגן אברהם מדין אין מעבירין בקצירת העומר
ביישוב הדברים יש להקדים את דברי הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים (סי' רמה הובא בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב או"ח מו), המתנה ב' תנאים להמתנה במצוה. א', שתהי' אח"כ בודאי מתקיימת, ולמיתה בזמן מועט לא חיישינן. ב', דלאחר מכן המצוה גופא תהיה מהודרת, ולא שעושאה יהיה מהודר יותר וכגון הא דמג"א (סי' כ"ה), עכ"ד.מעתה י"ל, דהגם שיכול לקיים את אותה מצות קצירה בריחוק מקום, מיהו אין המצוה משתבחת בריחוק מקום. זאת, בודאי לפי דברי הגרי"ז שהוי רק מצות קצירה, ואם כן אין מעלה בתבואה משובחת. ואף בלא זה ניתן ליישב את הערת המג"א, דהיות ויש חיסרון של כרמל בקצירה מרוחקת, כמבואר ברש"י שמגרע הדבר בתבואה, ולדברי הגרי"ז הוי כרמל ואין מעבירין ב' סיבות לתקנה אחת, אם כן אין בקצירה המרוחקת שבח למצוה בריחוק מקום, אלא גריעותא מאידך גיסא כאשר מאבד את מעלת הכרמל ולכך אף באותה מצוה אין לקיימה בריחוק מקום, כיון שמגרע בזה במעלת תבואת כרמל.
♦
יב. יישוב דברי החיד"א
ממוצא הדברים תתיישב הקושיא על דברי החיד"א בפתח עינים (הובא לעיל אות ד') דכתב לחדש, שאם המצוה מהודרת בעמל של שכר פסיעות שוב ליכא לאיסור דאין מעבירין, ותמהנו דאם כן מדוע יש דין לקצור בקירוב מקום משום אין מעבירין והלא אדרבא שיטרח בשכר פסיעות ובזה ליכא לדין אין מעבירין כאשר המצוה משתבחת.אמנם למבואר כעת, שהוי ב' סיבות לתקנה אחת, וחלק מהתקנה הוא משום כרמל, נמצא שאף אם מהדר בשכר פסיעות, מכל מקום מאבד בזה את מעלת הכרמל של התבואה, ואם כן אין הידור בשכר פסיעות כאשר מנגד מאבד את מעלת הכרמל, ושוב תקף הכלל של אין מעבירין.
♦ ♦ ♦