חנוכה לאחר חורבן בית המקדש
כידוע, חנוכה הוא אחד מהימים שמקורם במגילת תענית. הגמרא בר"ה י"ח ע"ב מביאה מחלוקת מה דינם של ימי מגילת תענית אחרי החורבן: "איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. והנך נמי כי הני (כלומר ימי מגילת תענית כמו הצומות). רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית, הני (הצומות) הוא דתלינהו רחמנא בבנין בית המקדש, אבל הנך - כדקיימי קיימי". מקשה הגמרא על רב ורבי חנינא מחנוכה: "מתיב רב כהנא: מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד, וירד רבי אליעזר ורחץ, ורבי יהושע וסיפר. ואמרו להם: צאו והתענו על מה שהתעניתם!". ועונה: "אמר רב יוסף: שאני חנוכה דאיכא מצוה - אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה! אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא"[2].כדי להבין את דברי הגמרא, ראשית עלינו לבררב), האם דין ביטול מגילת תענית הוא היתר לא לנהוג בדיניה, או שיש בו גם צד של חיוב לעשות כן. רש"י שם מפרש: "עכשיו שחרב הבית - בטלו, ומותרין בהספד ובתענית",[3]ומפשט הדברים משמע שמותרין, ותו לא. אולם, לכאורה אם מותרים להספיד, יש גם חיוב כזה. ואם כן, אם רוצים אנו לאסור הספד, צריך נימוק בעל משקל[4]. וע"כ צריך לומר שההסברים שיובאו לקמן לדברי הגמרא מספיקים גם לכך.
שנית, מה מתכוונת הגמרא בנמקה את שינוי הדין: "שאני חנוכה דמיפרסם ניסא".
לפום ריהטא היה נראה שכוונת הגמרא היא לענין פרסום הנס, וכמו שמצינו בעניינים אחרים שדבר זה כוחו גדול. כמו למשל בשבת כ"ג ע"ב: "נר חנוכה וקידוש היום מהו… נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא". וברמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פ"ד הי"ב: "אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק". כך היה ניתן לומר גם ביחס לביטול מגילת תענית, שכח פרסומי ניסא גדול ובגללו לא מתבטל חנוכה[5], אך מדברי הראשונים עולים דברים אחרים. דברינו יתחלקו לשניים, בתחילה נראה ארבעה ביאורים בדבר, ונשלים במספר בירורים נלווים.
♦
פרק א'
ארבעה ביאורים בדעת הראשונים
פרוש רש"י - "גלוי הוא לכל ישראל"
מפרש רש"י: "דמפרסם ניסא - כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו". באופן פשוט, כוונת רש"י היא שאי אפשר להתעלם מהיחס שקיים בעם ישראל לחנוכה, והתעלמות ממנו יכולה לפגוע בכל היחס לתורה, שכן בעיני אנשים -אף שאין זה נכון- חנוכה נחשב כעין דברי תורה, ואם מבטלים אותו יוכלו לטעות שדברי תורה מתבטלים. ואפשר לפי זה שיש כאן מעין מגדר מילתא, שאף שלפי כללי הדין הפשוטים היה צריך לבטל את חנוכה, יש שיקולים כללים שגוברים על כך.בשו"ת להורות נתן (חלק ד סימן סג) עמד על כך שרש"י לא פירש כפשוטו, דשאני חנוכה דאיכא פרסומי ניסא וכמו שאמרו בש"ס שבת, והסביר: "נראה דרש"י הוכרח לפרש כן, דאל"כ הלא גם שאר ימים טובים הכתובים במגילת תענית איכא פרסומי ניסא שהרי כולם נתקנו משום נס וכפירש"י שם ד"ה בטלה מג"ת, ומאי שנא חנוכה. וע"כ צריך לפרש דהמצוה גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצות". ובספר שפתי חיים הסביר בזה נקודה נוספת, שלפי רש"י היה נכון לכאורה לומר "מיפרסם מצוותיו" ולא "מפרסם ניסא". אך רש"י שם לב לכך והדגיש שהמתפרסם והתופס מקום בעם ישראל הוא הנס, אלא שזה נוצר בגלל המצוות וקיומם. ובזה רצה להבדיל כנ"ל בין ימי מגילת תענית הרגילים, בהם יש איסור לעשות דבר מה (הספד, תענית), לבין חנוכה, שיש בו גם מצוות עשה, ולכן גם הנס תופס מקום יותר עמוק בלב עם ישראל וממילא לא נכון לבטלו.
בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן קי) דן בדברי נתיבות המשפט בחו"מ סימן רל"ד שאין צריך כפרה על עברה בשוגג באיסור דרבנן, והקשה מר"ה י"ח ע"ב במה שנחלקו רב ור"ח ור"י וריב"ל אי בטלה מ"ת "מתיב רב כהנא מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר"א ורחץ ר"י וסיפר ואמר להם צאו והתענו על מה שהתעניתם ופי' רש"י התענו - עשו תשובה… הרי להדיא ששגגו בדרבנן ואפי' הכי הצריכו תשובה וצע"ג. וכתב: "ולכאורה עלה בדעתי לדחוק לפי מה שכתב רש"י שם דמפרסם ניסא כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שהנהגו בו המצות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו ע"כ. והי' אפשר לומר דכיון דהחזיקו בו כשל תורה חמור יותר, ובפרט לדעת רבינו הבה"ג והרמב"ן ז"ל במנין המצות שמנו אותם במנין המצות, אמנם לפי האמת אינו נראה לחלק בהכי, דהרי מצות דרבנן קראו אותם וגם הגאון לא חילק ואמר סתם דאדרבנן לא צריך כפרה". מובן שהפירוש שהעלה בתור אפשרות שונה מההבנה הנ"ל, שאינה רואה דבר אמיתי החמור יותר בחנוכה משאר דרבנן.
דמיון מסוים להו"א של המשנה הלכות ניתן למצוא בדברי הגרמ"מ כשר זצ"ל (בספר התקופה הגדולה עמוד רמח), המפרש את רש"י על פי האמור במספר מקורות שעם ישראל קיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה גם בזמן שקיומה היה כרוך בקצת סכנה, ומסביר שהם עשו זאת מפני שעיקר התקנה של מצוות הדלקת נרות מתחילתה הייתה לפרסם שהחשמונאים מסרו נפשם על הדלקת הנרות במקדש, ולכן השתדלו לעשותה גם בזמן שקיומה כרוך בקצת סכנה. ולפי זה כוונת רש"י היא שמשום שמסרו נפשם על קיומה, לכן חשובה היא משאר מצוות דרבנן (ומוסיף שמש"כ רש"י והחזיקו בו כשל תורה כיוון לדברי מגילת אנטיוכוס –"כימי מועדים הכתובים בתורה").
♦
נס לרוב ישראל
בספר צידה לדרך (למהר"ם בן זרח חנוכה דקל"ה ע"ד) פירש את דברי הגמרא שאני חנוכה וכו' כך: "לפי שהיו הניסים לכל ישראל או לרובם" לעומת ניסים אחרים במגילת תענית[6].ועדיין צריך ביאור מדוע זו סיבה לאי ביטולו של חנוכה. אולי אפשר לפרש לאור פרוש נוסף לדברי הגמרא המובא בשפתי חיים. הגמרא בשבת י"ג, ב' מסבירה שאיננו מציינים היום כל נס שקורה, כמו שנקבעו ימי מגילת תענית, מכיוון ש"אנחנו איננו חשים בצער בעת צרה ולא בשמחה והודיה בבוא ישועת ה' כי חסרה לנו ההכרה שהשי"ת עושה הכל ללמדנו ולעוררנו להתקרב אליו יתברך". לפי זה, ממשיך ר' חיים פרידלנדר ואומר: "יסוד זה שאין אנו מכירים בניסים, יש בו מדרגות רבות, ככל שהנס גדול יותר וגלוי יותר גם אנו מכירים בניסים ומודים עליהם להשי"ת… לכן חנוכה לא בטל הואיל ונס השמן שבגללו נקבעו ימי החנוכה היה נס גלוי ומפורסם… לכן חנוכה לא בוטל כשאר הימים הכתובים במגילת תענית". אפשר שיש להטעימו בדברי רש"י ולומר שלדעת הצדה לדרך, היות הנס לכל ישראל או לרובם גרמה לכך שהנס נוכח תמיד בתודעת עם ישראל ועל כן לא נכון לבטלו מתוך מחשבה שאיננו רגישים לניסים.
♦
ביאור הגמרא לפי שיטת ר"ד הבבלי שהלל דחנוכה דאורייתא
הגר"י פערלא בביאור על ספר המצוות לרס"ג (עשה נט ס) הביא את שיטת ר"ד הבבלי ש"כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים. ונתחייב מזה ג"כ אשר נהללו ונשבחו יתברך בכל זמן יתראה לנו נצחונו וגבורתו. וע"כ אמרו כי הלל בימי חנוכה דאורייתא... ועל כן נתחייב לפרסם הנסים בכל מקום שנעשו בו".ויש לשאול: "א"כ לרבי יוחנן וריב"ל דאמרי לא בטלה מגילת תענית וכי נימא שהיו אומרים הלל בכל הימים הכתובים במגילת תענית. והרי רבי יוחנן גופיה אמר בתענית שם שאין גומרין את ההלל אלא בי"ח יום ובגולה כ"א יום. וכ"ה בערכין שם".
אלא ש"עיקר הקושיא לק"מ. דלא כל הנסים שוין. דודאי חיוב קריאת ההלל על הנס דאורייתא הוא. אלא דהיינו דוקא בנס גדול ומפורסם כיציאת מצרים ונס חנוכה ופורים. אבל לא בנס שאינו גדול ואינו יוצא כ"כ מדרכו של עולם".
וכתב שיש מקום להביא ראיה דהלל הוא מדאורייתא: "מפ"ק דר"ה (י"ח ע"ב) דאמרי' רב ור"ח אמרי בטלה מג"ת. ר"י וריב"ל אמרי לא בטלה מג"ת. מתיב ר"כ מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד וירד ר"א ורחץ וכו'. א"ר יוסף שאני חנוכה דאיכא מצוה. א"ל אביי ותיבטל איהי ותיבטל מצותה. אלא אר"י שאני חנוכה דמיפרסם ניסא עיין שם". והנה תוספות עמדו על כך שיש משנה מפורשת שיוצאין על כסלו מפני החנוכה, ומדוע לא הוכיחו משם שחנוכה לא בטלה אחרי החורבן, ותירצו: "דלעולם לא חשיב יום טוב ואפילו הכי מדליקין נרות זכר לנס". ומפרש הגרי"פ: "ונראה דמש"כ התוס' נרות לאו דוקא. דה"ה להלל שהוא ג"כ משום הנס. וחד דינא אית להו הרי ..אפילו את"ל בטלה מג"ת. מכל מקום הלל ונר חנוכה לא בטלו. ומשמע דהיינו משום דמדאורייתא נינהו וכמו שביארנו לעיל".
ובזה הוא מפרש את תירוץ הגמרא שאני חנוכה דאיכא מצוה: "כלומר דאיכא בה מצות הדלקת הנרות וההלל. ומשום המצוה אי אפשר לבטלה". על כך מקשה אביי: "ותבטל היא ותבטל מצותה". כלומר: "והיינו משום דהוה ס"ד דמדרבנן הוא, וכמו שיש לבטל היום טוב יש לבטל נמי מצותה. וע"ז משני ליה שאני חנוכה דמיפרסם ניסא. כלומר שהוא נס מפורסם דמה"ט הוא דאמרינן בי' הלל ומדאורייתא הוא ואי אפשר לבטלו", ולכן גם את היו"ט שלו לא בטלו. המשנה ברורה (סימן תקעג ס"ק ג) נימק את הדין שבחנוכה לא בטלה מגילת תענית: "ומפני הנסים הגדולים המפורסמים שנעשו בהם נשארו בחזקתם", ודבריו דומים להנ"ל.
♦
פירוש בדעת הרמב"ם
אמנם לא מצאנו התייחסות מפורשת של הרמב"ם לתירוץ הגמרא, אולם לדעת הגרא"ד אויערבך (פתחי אברהם חנוכה-פורים עמוד פ"ז) ניתן ללמוד את דעתו מדבריו בסוף הלכות חנוכה שם כתב: "מצוות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד".לאור ההערה על פרוש רש"י שלדבריו היה מתאים יותר לומר "מיפרסמא מצוותה" או "מיפרסמא יומין דחנוכה", נראה שהרמב"ם פירש שמכיוון שבשאר ימי מגילת תענית נוהג רק איסור הספד ותענית, נמצא שהנס עצמו שקרה באותו יום לא מיתפרסם ולכן בטלו. לעומת זאת, בחנוכה ע"י המצוות מתפרסם עצם הנס, והימים מעידים על שארע בהם, לכן לא מבטלים אותם[7] (לפי זה מוסברת הלשון חביבה וכו', שהרי על מגילת תענית נאמר שנכתבה עקב חביבות הנס - שבת י"ג, ע"ב, וחנוכה חביבה במיוחד שכן יש בעצם המצווה פרסום הנס שמביא את האדם להודות ולהלל).
♦
פרק ב'
בירורים נלווים
דין הימים שלפניהם ואחריהם
סביב דין זה של אי ביטול מגילת תענית ביחס לחנוכה מצאנו מחלוקת בראשונים, האם הימים שלפניהם ואחריהם בטלו או לא.כתב הרמב"ם בריש הל' חנוכה ה"ג ז"ל: "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחילתן כ"ה כסליו ימי שמחה והלל כו' וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים". וכתב ה"ה דכשאמרו פ"ק דר"ה (יט ב) לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים דוקא ביומן אבל לפניהם ולאחריהם בטלה, וכ"כ הרמב"ם עצמו בהלכות אבל (פי"א ה"ג): "וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות, ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים ולאחריהן". אמנם הרא"ש פ"ק דמגילה ס"ח כתב אית דבעי מימר כיון דלא בטלי אוקמיה אדינייהו דלפניהם ולאחריהם אסור, ואית דאמרי דלא עדיף לפניהם ולאחריהן משאר יומי.
ובאר בספר משאת המלך (סימן קנ"ד) את מחלוקתם "דיסוד פלוגתייהו היינו בעצם התקנה של לפניהם ולאחריהם אי היינו דכמו דיום הנס גופא נקבע ליו"ט כמו"כ קבעו אף ליום שלפניו ויום שלאחוריו והוא דהימים האלו מצד עצמם דינם דלא להתענות בהם". ולפי זה גם לפניהם ואחריהם לא בטלו, או שנאמר בסגנון אחר: "דלעולם עיקר התקנה הוא ליום הנס, אלא שתיקנו דאף בערב היום ובמוצאי היום ג"כ דלא להתענות בהם". ולפי זה, לפניהם ואחריהם, דינם כשאר ימים שכן הם אינם כלולים בעצם דין החנוכה[8].
ושמא אפשר להעלות הסבר נוסף, אם מדובר בתקנה כללית של חיזוק לכל הימים, בטלו כל הימים ובכללם קודם ואחרי חנוכה, אבל אם מדובר בתקנה פרטית הקשורה לכל יום מהימים בפני עצמו, אפשר שדין לפניהם ואחריהם יושפע מדין היום עצמו.
מרן הגראי"ה קוק (מצוות ראיה סימן תרפ"ו) רוצה לקשר דיון זה לדיוננו העיקרי, מה טעם המשך חיוב חנוכה אחר החורבן, ומביא את דברי רש"י הנ"ל שהחזיקו בו וכו'. מדבריו עולה שיש כאן שני עניינים שונים, המצווה ופרסום הנס: "והנה אע"ג דהמצוה אינה נוהגת כי אם בעצם היום" כלומר, לכאורה לפי זה י"ל שהימים הסמוכים בטלו שכן בהם אין מצווה, אבל "מ"מ שפיר מסתבר כיון דלא בטלה התקנה קיימא במילתא להצריכה חיזוק ג"כ", ומוסיף: "והדעת נותנת שעכשיו שכל מגילת תענית בטלה צריך חיזוק יותר"[9].
נציין שלהלכה פסק השולחן ערוך (או"ח סימן תרפו, ס"א): "בחנוכה ופורים מותר להתענות לפניהם ולאחריהם", והמ"ב בסק"א כתב: "וכן בהספד שרי וב"ח כתב דבחנוכה אסור להתענות לפניו וכן הוא ג"כ דעת הפר"ח" ואכמ"ל.
בהמשך לדעת ראשונים שחל שינוי בדיני החנוכה בענין הימים שלפניהם ואחריהם, נזכיר את ביאורו של הגרמי"ל זקש (זמנים סימן ל"ג) לפיו חל שינוי נוסף, לדעות מסוימות. כתב הטור (סימן תרע): "והיה אומר הר"מ מרוטנבורק ז"ל שרבוי הסעודה שמרבים בהם הן סעודת הרשות שלא קבעו אלא להלל ולהודות ולא משתה ושמחה", תמה הגרמי"ל על התעלמותו מדברי מגילת אנטיוכוס, שקיימו עליהם ימי משתה ושמחה. כדי לתרץ הביא את דברי הדרכי משה: "וכתב מהר"א מפראג וז"ל אבל במרדכי הארוך… כתב שקבעו יום טוב משום חנוכת המזבח... והכא אומר שקבעוהו משום הנס וי"ל דמשום זה קבעו משתה ושמחה אבל להלל ולהודות קבעו משום נס". וכתב לבאר שלדעת המהר"ם אכן בזמן הבית היו חובת משתה ושמחה משום חנוכת המזבח, כדברי הדרכי משה, אבל אחרי החורבן בטל ענין זה, ומש"כ בעניננו שלא בטל חנוכה הכוונה, חיוב ההלל וההודאה שנתקנה על הנס. לפי"ז אכן השתנה במשהו מעמדו של חנוכה אחרי החורבן, על אף דברי הגמרא שלא בטלה מגילת תענית.
♦
האם גם בפורים קיים הסבר זה של מיפרסם ניסא
נשלים את הדיון בבירור היחס בין חנוכה ופורים. הגמרא בר"ה י"ט ע"ב הקשתה: "והלכתא: בטלו, והלכתא - לא בטלו" ותירצה שלא בטלו מוסב על חנוכה ופורים. ומצאנו מחלוקת בביאור הגמרא שם. בר"ן על הרי"ף שם, כתב: "כאן בחנוכה ופורים. כיון דמיפרסם ניסייהו לא בטלי[10]", משמע שגם בפורים קיים הסבר זה. ולדבריו יש להבין האם יש מהפירושים הנ"ל שאינו מתאים לפורים, וממילא ברור שאין זה הפירוש הנכון לדעתו אף בחנוכה. ויש מקום לדון על פירוש הצדה לדרך, האם בפורים היה הנס לכל או רוב ישראל ואכמ"ל.אולם מצאנו שני אחרונים שכתבו אחרת. הטורי אבן שם הקשה על דברי הגמרא: "ק"ל הלכה מכלל דפליגי הא מסיק לעיל דבחנוכה כ"ע מודים דלא בטלו משום דמיפרסמא ניסא כ"ש דפורים דמיפרסמא ניסא טפי מחנוכה, ועוד כל עצמו של פורים בגולה ניתקנה אחר חורבן בית ראשון", ואחרי דו"ד הסביר, שמה שתירצו "שאני חנוכה דמפרסמא ניסא היינו משום דאכתי לא קם לן הא דבטלו מגילת תענית בתנאי והוה קשיא לן למ"ד בטלו מעובדא דגזרו תענית בחנוכה בלוד ודחיק לשנוייה בע"כ דשאני חנוכה. אבל לבתר דקם לן הא דבטלו מג"ת בתנאי. השתא איכא למימר דלמ"ד בטלו חנוכה נמי בטל ולא תקשה מהא עובדא דלוד דההיא כר"מ ואיהו דאמר כר"י דס"ל בטלו מש"ה הוצרך לפסוק הלכתא דחנוכה לא בטלו". וכ"כ השפת אמת. לפי זה אין צורך להסביר שבפורים קיים גדר זה של מיפרסם ניסא.
משמע שהנימוק של מיפרסם ניסא אינו נשאר למסקנה, ולפי"ז גם אצ"ל שגם פורים מיפרסם ניסא, הנחה שיש לה משמעות לביאור ענין מיפרסם ניסא. וצ"ב האם החת"ס יסביר שלטעם אבל הוא להם, אכן השתנה ההסבר בחנוכה כדעת האחרונים הנ"ל או נשאר כדברי הר"ן וגם כנגד האבל הוא להם, נאמר שאני חנוכה וכו'י).
♦
פרק ג'
ביאורים בספרי חסידות
נסיים בדברי שניים מגדולי החסידות שבארו גמרא זו:[11]השם משמואל (חנוכה תרע"ז) פירש את דברי הגמרא בדרכו, ובסוף הזכיר גם את רש"י: "ונראה לפרש דהנה תורה היא נצחית ואין בה ביטול לעולם, כי הביטול הוא מצד הטבע שאין בו קיום ותמיד הוא פושט צורה ולובש צורה, אבל תורה, שכל עצמו של הטבע ומציאותו הוא מן התורה... ע"כ א"א שיהי' הטבע מתנגד לה ומבטל אותה. וכמו בכלל כן בפרט האדם שהוא עולם קטן שגשמיות האברים אינם יכולים לבטל את מצות התורה ולשכחה כמ"ש (דברים ל"א) כי לא תשכח מפי זרעו, וברש"י הרי זו הבטחה לישראל שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי. אבל תקנות ומנהגים אינם במדרגה זו ויכול להיות להם ביטול והסרה באחד הזמנים, וכ"כ האברים הגשמיים שבאדם הם ביכולתם לשכח אותם. וזהו שהקשו ותיבטל איהי, שכמו שיש מציאות הביטול לגוף התקנה כן נמי למצותה, אלא א"ר יוסף שאני חנוכה דמיפרסם ניסא, והיינו כמו שמיפרסם ניסא לחומר העולם בכלל, כן הוא באדם עצמו שחומר האדם מרגיש ומפרסם הנס ומתפעל, ע"כ אין טבעו משכח ונשאר לעולם רושם באדם, ע"כ לא נכון לבטלו. ואולי יש להעמיס זה בדברי רש"י ז"ל עיין שם". ובשנת תרע"ח הוסיף: "...וע"כ כמו שהתורה היא נצחית כן נמי נס חנוכה הוא נצחי, וזהו דמיפרסם ניסא שפירש"י ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה, והיינו דכל ענין חנוכה שהוא קיום התורה א"א אלא בנצחיות כשל תורה, וא"ת שיתבטל ח"ו בחורבן הבית ובשעה שאין שלום שוב אין לה ענין כלל, ולא הי' נתקן מעיקרא".
ר' צדוק בפרי צדיק לחנוכה מפרש את הנס בצורה אחרת, כנוגע לאי שכחת התורה בכל המצבים, ולפיו ברור מדוע אחרי חורבן הבית לא השתנה דבר: "וכן קדושת נר חנוכה נשאר גם כן לעולמי עד וכמו שנאמר (דברים ל"א, כ"א) כי לא תשכח מפי זרעו. והוא מה דקיימא לן בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה… וטעמא דחנוכה אמרו (שם י"ח ב) שאני חנוכה דמיפרסם ניסא ופירש רש"י כבר הוא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוות וכו'", שואל ר' צדוק, איך זה מתרץ את שאלת הגמרא: "אך המכוון דמפרסם ניסא שלא להשכיח התורה מישראל וזה נשאר לעולמי עד. דאף שהבטיחנו ה' יתברך כי לא תשכח מפי זרעו מכל מקום היה פחד...ואף שהבטיחנו ה' יתברך כן יעמוד זרעכם ושמכם וכדומה. מכל מקום היה מסתפי והיה פחד וכן כאן היה פחד", וזה היה קודם הנס: "אבל על ידי נס חנוכה האיר להם באור כוח תורה שבעל פה שלא תשכח מפי זרעו לעולמי עד. וכל מועדי מגילת תענית נבטל הארתם בזמן הגלות מה שאין כן בנס חנוכה שדייקא אחר כל ההסתרות מתנוצץ כח הזה של התחדשות בחינת תורה שבעל פה בנפשות ישראל לעולמי עד ולהתקיים בנו כי לא תשכח מפי זרעו"[12].
♦ ♦ ♦