א). איתא בשבת (כג.): 'אמר רב ששת אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא אמינא השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי'. וכן פסק הרמב"ם (חנוכה פרק ד יא) שאורח שמדליקין עליו בביתו אינו צריך להדליק (ואף לא להשתתף בפרוטה), וכן פסק בספר הפרנס (סימן קנב) שאין צריך להשתתף בפרוטה, וכ"פ הסמ"ג (סימן רעט) שאינו צריך להדליק, והביאו בספר המנהגים למהרא"ק (סימן סח הגה ז). וכ"כ בהלכות ומנהגי מהר"ש (סימן תקמ). ובנידון דידן מיירי כשאינו רוצה לצאת בהדלקה של ביתו. וכן פסק מדברי השו"ע (סימן תרעז א).
ובעיקר דין הדלקת נרות חנוכה שנינו (שם): 'אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי, נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס'. וכן פסקו הרמב"ם (חנוכה פרק ד ט) והשו"ע (סימן תרעה ג). וכתבו הראשונים, דאף על גב דמצינו שנחלקו האם הנשים שחייבות במקרא מגילה (מגילה ג.) מוציאות את האנשים ידי חובתן, ונחלקו בזה השו"ע והרמ"א (סימן תרפט א) גם לדינא, מ"מ במצוות נר חנוכה לכו"ע הנשים מוציאות את האנשים ידי חובה, וכתבו כמה חילוקים בין נ"ח למגילה.
וכן עולה מסתימת דברי הראשונים, דרבי זירא סמך על אשתו שהיא מדליקה עבורו את הנרות חנוכה, אך מלשון הגמרא אינו מבואר דהוא דווקא ע"י אשתו, ועיין בביאור הרא"ם על הסמ"ג שכתב דהיינו שאשתו מביאה שכנים להדליק בביתו, ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן קנח). ועיין בכל זה באורך בשו"ת יחוה דעת (ג סימן נא) ובספר תורת המועדים (פרק ב א). וכן הסכימו האחרונים שהאשה יכולה מן הדין להוציא את בעלה ידי חובת הדלקת נרות חנוכה. ובנידון דידן מיירי שהבעל רוצה להפקיע עצמו מהדלקת אשתו, האם רשאי או לא.
ב). ותלמיד רבנו בספרו לקט יושר (או"ח הלכות חנוכה טז, עמוד קנב) כתב בזה"ל: 'והבחורים מדליקים נ"ח, וכן ראה ממה"ר שלום זצ"ל, ואמר השר זצ"ל שפעם אחת היה סומך על אשתו ולא הדליק וגם אשתו אינה מדלקת. כתב בספרו (סימן קא)'. ונראה שהוא אחד מהגדולים דכאן. והיא דעת רבנו שלום מנוישטט, שהיה מרבותיו של המהרי"ל (עיין מנהגי מהרי"ל עמוד סב, רלד, ועוד), והזכירו להלן (שו"ת סימן רמ) בשם השר מנוישטט. וכן עוד (פו"כ סימן ח) 'מורי הגאון ז"ל פה בנוישט"ט נהג השר וכו'. וכן הוא בלקט יושר בכמה מקומות.
ג). שבת כג. בשם רב זירא.
ד). שנינו בשבת (כא:): 'תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים פוחת והולך, ובית הלל אומרים מוסיף והולך'. וכתב הרמב"ם (חנוכה פרק ד א-ג) דהמהדרין מדליק נר לכל אחד ואחד, ולמהדרין מן המהדרין נר לכ"א מבני ביתו כמניין הימים. והוסיף, 'מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות, בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד'.
אך התוספות (שם ד"ה המהדרין) כתבו דהא אם עושה כדין המהדרין מן המהדרין נר לכל אחד ואחד בתוספת הימים, הרי שלא ניכר בכך מנין הימים, דהא יסברו שזה הוא מנין בני הבית, ומשום כן כתבו שדין המהדרין מן המהדרין אינו כלול בדין המהדרין, והוי ב' הידורים בפנ"ע, ולא הידור ע"ג הידור, ולכן המהדרין מדליק בעה"ב בכל יום נר אחד לכל אחד מבני הבית, ואילו המהדרין מן המהדרין מדליק הבעה"ב רק כמניין הימים. ובשו"ע (סימן תרעא א) כתב את דין המהדרין מן המהדרין, וכמנהג שהביא הרמב"ם והתוספות (ובאחרונים דנו אמאי לא הביא דין עיקר המצוה, ודין המהדר, ואכמ"ל). וברמ"א כתב דהמנהג פשוט כדעת הרמב"ם, וכפי שלמד בדעתו, שכל אחד מבני הבית הוא שמדליק (עיין שו"ת הרמ"א סימן צט ובדרכי משה הארוך שם, ועיין במאמ"ר סימן תרעז ו בזה, ואכמ"ל). וכן עולה מדברי רבנו והמהרי"ל וסיעתם, שבדין המהדרין כל אחד מבני הבית מדליק לצורך עצמו.
ולפי זה יש לדון האם ספקו דרבנו הוא רק לנוהגים כדעת הרמב"ם או כהמנהג שהביא, ועיין להלן בדעת הב"י בזה, ואאמ"ל. ועיין בשו"ת שער אפרים (סימן מב) שכתב דזהו פשוט דמה שכתב רבנו מטעם 'מהדרים' היינו 'מהדרין מן המהדרין', עי"ש.
ה). ועיין בשו"ת שער אפרים (סימן מב) שלמד מדברי רבנו, שלא רק כשנמצאים בב' מקומות שונים יש הידור להדליק אפילו כשאשתו מדלקת עליו בביתו, אלא גם כשאיש ואשתו במקום אחד יש הידור שמדליקים כ"א לעצמו, ומשום כן תמה מדוע לא נהגו הנשים להדליק בפני עצמן, כמו האנשים. עי"ש.אך בשו"ת זרע אמת (סימן צז) כתב בפשטות בדברי רבנו היפך הדברים, שבוודאי אינה רשאית להדליק
והא דאין האשה מדליקה מדין מהדרין, בשו"ת מהרש"ל (סימן פה) והאליה רבה (תרעא ג, תרעז ד) כתבו דהוא משום שאשתו כגופו. וכן הביא הפרמ"ג (תרעא מ"ז א) והמשנ"ב (שם ט). אך החתם סופר (שבת כא:) כתב דמכיון שעיקר התקנה היא שמניחה בפתח הבית מבחוץ, על כן אשה שכבודה בבית פנימה, אין כבודה לצאת לרה"ר לעתותי ערב, אך אם אין בעלה בביתה על כרחה תצא לחוץ ולהדליק. ואע"ג שעכשיו מניחה על שולחנו ודיו, מנהג ראשון לא זז ממקומו, ע"כ. וראה מש"כ החיד"א בברכי יוסף (שם אות ב) והגר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן כז אות כה) בענין הדלקת הנשים.
ו). לא מצאנו בדברי הפוסקים מגאוני אותה תקופה למי כוונת רבנו.
ז). ירושלמי (ברכות פרק ב ט, שבת פרק א ב): 'ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט'. וכן פסק הרמ"א (סימן תרלט ז), ועיין בשדי חמד (מערכת כ כלל טז) בזה.
ח). ובט"ז (תרעז א) כתב בזה הלשון ע"ד: 'דמ"ש גדול הא' שלא מצינו הידור זה בתלמוד, לא נראה לי כלל, כי מ"ש בגמרא מהדרין נתכוונו שמסתמא יעשה כל אחד כן, וניחא לכל אדם להיות בכלל מהדרין, משא"כ בדבר זה שהוא גם בשאר ברכות כמו כאן הרשות נתונה לאדם לעשות כרצונו אם רוצה יוצא בברכה שמדלקת אשתו ואם אינו רוצה יברך בפ"ע'. וביתר דברי הט"ז עיין להלן.
ט). כתובות עב. 'אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה'.
י). נדה טו:.
יא). כן איתא בירושלמי (נדה פרק ב יד). וכ"פ המרדכי הלכות נדה (רמז תשלד) 'שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אלא יש לטבול מיד בזמנה וכן הצריך רבי' שמשון את בתו לטבול בזמנה, אפי' בחורף ואף על פי שאין בעלה בעיר'. וכן נקטו כל הפוסקים.
יב). עבודה זרה לג:.
יג). שם בגמרא מבואר דרבינא לא חזר בו מהיתרו ליתן שכר בחבית של יין של גוי, אע"פ שרב חייא בר יצחק שגה בזה, ולא חשש שמא אחרים יכשלו גם בדבר, אבל בנידון דידן מבואר שכל אדם אין לו לחוש שמא אחרים, שמצוותו תלויה בהם, ישכחו לקיים.
יד). דפוס פראג סימן תרטו.
טו). חולין סימן תרפז. ומיירי שם שקיבל על עצמו להחמיר שלא לאכול בשר (בהמה) אחר גבינה כמו באכילת גבינה אחר אכילת בשר. והובא דבריו בבית יוסף (או"ח סימן קעג), וכן פסק הרמ"א (יו"ד סימן פט א).
טז). חולין קה. 'אמר מר עוקבא, אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא אכילנא'.
יז). בלשון זו יש להתיישב טובא, דנשמע שרבינו רק מצדד כדעה שאפשר להדליק בברכה, ואינו קבע כן לעיקר הדין. וכן בראשית וברוב תשובותיו דרכו בקודש להביא את הכרעתו לדינא בתחילה ואילו כאן הוא סתם תשובתו בלשון 'יראה דצריך לדקדק בדבר'.
ובעיקר יש להקשות מדברי תלמידו של רבנו, בשו"ת מהר"י מברונא (סימן נ) שכתב בשם רבנו בזה"ל: 'הח"ר אייזק לוי כשהיה בביתי לא קנה שעוה לנרות חנוכה. ושאלתיו למה, ואמר דמדליק' עליה בגו ביתיה, וכשהיה בבית מהר"י מרפור"ק יצ"ו (רבנו התרומת הדשן) שמע שאמר למה"ר מאיר דירונ"ג דלא ידליק בפני עצמו אלא ישתתף בפריטי עם חבירו דאינו נשוי, דאיכא למיחש משום ברכה לבטלה כיון דמדליק' עליה בביתו. ואני תמיהא לא ליכוין לצאת עם אשתו, ואז חייב בהדלקה ובברכה, דהא קי"ל (עיין ר"ה כט.) עשרה עושי' מצוה א' וא' מברך לכלם, ואפי' הכי מעשים בכל יום שכל א' מברך על טלי' שלו בב"ה ואינו רוצה בברכת חבירו וכ"כ התוס' ואשירי בסוכה (לט.) גבי נטילת לולב דכל ברכות עובר לעשייתן וא"כ גבי לולב בעידנא דאגבהיה נפק ביה, ומתרץ שמכוין שלא לצאת. ואפי' למ"ד (פסחים קיד:) מצות לא בעי כוונה, מ"מ גבי כשמכוין שלא לצאת אינו יוצא. וה"ר אייז"ק השיב לי שצוה לאשתו להדליק עליו כדי להרויח מעותיו ולבטל הטורח ולא סגי לי בתשובתו', עכ"ל. הרי דמעיד תלמידו מפי קודשו של רבנו שלא ידליק כיון שמדליקים עליו בביתו, ולא אמר לו רבנו לכוון שלא לצאת ידי"ח וידליק ויברך בעצמו.
והדברים צריכים ישוב, אחר שכל הפוסקים מעתיקים מדברי רבנו בתורת וודאי שיכול להדליק ולברך. וכן כתב בלקט יושר (שם) בשם רבנו 'ופעמים שאיש ואישתו חייבים בנ"ח, כגון שאין להם בית מיוחד, ואין שניהם יחד'.
שוב בינותי דמדברי מהר"י ברונ"א אין להקשות על הכתוב בדברי רבנו, דאפשר ששמועה זו קדמה למה שנמצא בכתובים, אלא שבדברי רבנו גופא גם יש לעיין בזה, וצ"ע. ומצאתי בס"ד שכן העיר הרה"ג דוד יוסף שליט"א בירחון אור תורה (כסלו תשנ"ז).
עוד יש לדקדק במש"כ בלקט יושר (שם ז, עמוד קנא) בשם רבינו: 'וזכורני שהבחורים קנו הדלקת נ"ח בבית הכנסת שלו. ואמר לבנו שיקנה אותם, כיון דאשתך מדלקת עליך ואתה מדליק בב"ה, מעתה אתה יוצא ממה נפשך'. ולכאורה לא מובן מה עניין חיוב ההדלקה דבית הכנסת להדלקת עצמו, ואם אינו רוצה לצאת בהדלקת אישתו, מה תועיל הדלקתו שם שהוא חיוב בפנ"ע, וכפי שפסקו השו"ע והרמ"א (סימן תרעא ז) דאף המדליק בבהכנ"ס מדליק בברכה בביתו. ולאמור לעיל אתי שפיר, דאף רבנו לא פסק כן בסכינא חריפא דרשאי הוא להדליק בברכה.
יח). יש להתיישב בדברי רבנו האם סבירא ליה שמברכים על הידור מצווה או לא, דהנה נחלקו האחרונים בדין מי שהדליק מקצת הנרות של אותו לילה, ולאחר מכן הביאו לו נרות נוספים, האם יברך עליהם בפנ"ע או לא, ועיין בב"י בשם הארחות חיים, ומש"כ המג"א (תרעו א) ובמחצית ובפרמ"ג שם, ומה שלמדו מדברי הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן קיא), וכן עיין בא"ר (תרעב ז) ובשו"ת רבי עקיבא איגר (תינינא סימן יג), ואכמ"ל בכל זה.
מ"מ מדברי רבנו נראה דאין להוכיח מידי, דאפשר דנקט בכל דין הדלקת נ"ח, בעיקר המצווה וההידורים, דאין ההידורים חשובים כתוספת על עיקר המצווה, אלא אפשרות אחרת מהודרת, וממילא כשרוצה לצאת ידי חובתו בדרך המהדרין, הוי עיקר המצווה לדבריו, ועל כן הוא צריך להדליק בפנ"ע, לא רק מפני שהוא אינו רוצה לצאת ידי"ח מהדלקה אחרת, אלא משום שמקיים מצוותו באופן אחר. וכפי שמצינו שלא הצריך רבנו לכוון שלא לצאת בהדלקה שמדליקים עליו בביתו. ועל כן אין מכאן ראיה למחלוקת האם מדליקים על ההידור. ובס"ד כן מצאתי שכתב לבאר בשפת אמת (שבת כא:), עי"ש. אכן מדברי הרמ"א (תרעד א) בדין מדליקין מנר לנר אין משמע כדברים הנ"ל, ועוד שלפ"ד המחצה"ש והפרמ"ג בדעת הרמב"ם, נמצא דעת רבנו כדבריו. אך לאמור נראה שאין כלל ראיה לדין זה, כנלענ"ד. ובס"ד מצאתי שכ"כ בספר מעשה ארג (א עמוד קעט) שהאריך בנדו"ד, ודחה את הדברים מדברי רבנו, עי"ש.
יט). וכדברי רבנו כן פסקו המהרי"ל (שו"ת סימן קמה, הלכות חנוכה אות ח), וכן משמע בדעת מהר"י מברונא (סימן נ, אך צ"ע אם כתב כן לדינא או בדרך קושיה, אחר שהביא מרבו שאין להדליק ולברך, וצ"ע). אך יש להאריך בדבר, שכל הרואה את הדברים נמצא שחלוקים הם בדיניהם ובטעמם, וראיתי שהרבה פוסקים הזכירו את דבריהם בנשימה אחת, כל כן אמרתי ליישב הדברים, עד מקום השגתי בזה. ובס"ד מצאתי שכן כתב להאריך בספר דליות דוד להרב דוד מצגר (סימן יד), ובזה החלי.
הנה מדברי רבנו עולה שיכול הוא להדליק מדין המהדרין, ומפשטות דבריו נשמע שאף אם אין הוא מכוון שלא לצאת ידי"ח בהדלקת אשתו, יכול לעשות כן מדין המהדרין (ואע"פ שיכול גם לצאת ע"י השתתפות בפרוטה).
אך במהרי"ל משמע שצריך להדליק משום החשד, וזה תורף דבריו, דכיון דהאידנא נהגו להדליק בתוך הבית כל אחד ואחד מבני הבית וכמניין שמוסיף והולך (וזה דלא כדעת ר"י המובא בתוס' בסוגין ד"ה והמהדרין, שאם נוהג כדין מוסיף והולך, אינו מקיים את דין המהדרין, שלא שייך בו דין מוסיף והולך), ועל כן אם אינו מדליק 'מי מפיס להכיר אם הוא (נשאוי) [נשוי] או לא'. ובזמן רב זירא לא היו מדליקין אלא על פתחי החצרות והבתים, ועל כן אין לחוש משום חשדא, ומשום כן סמך רב זירא לאחר שנישא על מה שמדליקים עליו בביתו, ואף שקודם שנישא היה משתתף, מ"מ האידנא רובא דעלמא אין משתתפין (נראה בכוונתו, שמשום החשד אין יכול לסמוך על השתתפות בפרוטה, מכיוון שרובא דעלמא לא משתתפים), 'ומשום ברכה לבטלה אין כאן, כיון דאין רוצה לצאת בשל אשתו, ממילא חל חיובא'. עי"ש. וכדבריו כ"כ מהר"י וייל (דינים והלכות אות לא, אך צ"ע ראייתו שם, ואכמ"ל). וכ"כ בספר האגור (סימן אלף לו) בשם המהרי"ל.
ונמצא שסיבת חיובו נובעת משום החשד, ועוד שהוא מכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו (ואפשר דאינו צריך לכוון כך להדיא, אלא שבעצם זה שהוא נמצא במקום שיש עליו חיוב להדליק משום החשד, ממילא בוודאי שאין בדעתו לצאת בהדלקת ביתו, ויל"ע. ואח"כ מצאתי שכ"כ בפשטות בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קלג ד"ה ואחר העיון, עי"ש).
והנפק"מ הפשוטה בין דעת רבנו לדברי המהרי"ל, הוא במקום שרוצה לסמוך על הדלקת אשתו, דהנה פסקו הרי"ף והרמב"ם דאכסנאי שיש לו פתח בפני עצמו, שצריך להדליק בפנ"ע מפני החשד אע"פ שמדליקין עליו בביתו, ולפי האמור כתבו הפוסקים דהאידנא שמדליקים בתוך הבתים אינו צריך להדליק, וכן מבואר מדברי הרשב"א (שו"ת סימן תקמא) ועוד ראשונים, וכ"פ הרמ"א (סימן תרעא ח). ובכה"ג לכאורה הדבר תלוי בין דעת רבנו למהרי"ל, דלרבנו מדינא הרי הוא פטור, ורק אם רצה להדליק מדין מהדרין רשאי, אך לדברי המהרי"ל אף בזמן הזה צריך להדליק מפני החשד. ובמגן אברהם (ג, ט) נקט לדינא כדעת המהר"ל.
והנה כתב המשנ"ב (שם טו) בביאור דברי הרמ"א: 'ר"ל אף דמדינא פטור להדליק אם מדליקין עליו בביתו, מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בעצמו רשאי, ובלבד שיכוין במחשבתו קודם שעת ההדלקה שאינו רוצה לצאת בשל אשתו, וממילא לית כאן משום ברכה לבטלה דכיון שאינו רוצה לצאת בהדלקתה חל חיוב הדלקה עליה'. ומקורו (שעה"צ כג) מדברי המג"א בשם המהרי"ל והלבוש. וכן מבואר בדברי הגר"א שכתב: 'כמו מהדרין, ואינו רוצה לצאת בשל אשתו'.
אך לכאורה יש לתמוה על הדברים, דהא לדעת רבנו אף אחר שהדליקה אשתו אם רצה לקיים המצוה בעצמו רשאי הוא, ואין צריך לכוון שלא לצאת בהדלקתה, והרמ"א פסק את דברי רבנו וכתב עליהם שטעמו ונימוקו עימו, וא"כ אמאי צריך לכוון שלא לצאת בהדלקת אשתו. ויש לעיין בדבר. ואפשר דצריך לומר שהם סברו דהא שהזכיר הרמ"א דברי המהרי"ל אחר דברי התרומת הדשן, בוודאי שכוונתו לפסוק כשניהם בחדא מחתא, ורק כשמכוון שלא לצאת יכול להסתמך על התרומת הדשן, וצ"ע.
ובדעת המהרי"ל גופא נחלקו האחרונים, דעת המג"א (סימן תרעז ג) דמיירי עדיין כשיש לאורח הנ"ל חדר בפנ"ע לאכילה, ולכן לא סגי בהשתתפות אלא בהדלקה בפנ"ע, אך האליה רבה (א) חלק ע"ד, וסובר דאף כשאין לו חדר בפנ"ע צריך להדליק מפני החשד, ולדינא כתב בבאר היטב (ג) בשם העטרת זקנים (ד) שספק ברכות להקל. המשנ"ב (שם ז) כתב דהאידנא שמדליקים בפנים, ויש לו חדר בפנ"ע ידליק מפני החשד, אך כשאין לו חדר בפנ"ע יכול להסתמך על הדלקת אשתו, אלא דמ"מ אם יש לו נר ידליק בפנ"ע בכל גוונא, ע"כ. אך לא נתברר אם כוונתו שידליק עם ברכה או בלי ברכה.
ובעיקר סברתו דיש להדליק מפני החשד אף בפנים, לפי המבואר לכאורה בשו"ע וברמ"א משמע דיש חשד רק כשמדליקים בחוץ ולא בפנים, ועיין בביה"ל (שם ד"ה פתח) שהעיר כן, אלא שהקשה על הרמ"א דממ"נ, אם דעתו כהמהרי"ל היה לו להגיה ע"ד השו"ע שאין חילוק בין יש לו פתח לאין לו פתח, ואדרבא שאין לו פתח גרע טפי, ואם אינו סובר כהמהרי"ל היה לו להקל אפילו בפתח פתוח, ונשאר בצ"ע.
כ). ובבית יוסף (תרעז) הביא את דברי רבנו, וכתב ע"ד: 'ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה'. אך הרב דרכי משה (שם ב) כתב שהמנהג כדברי רבנו, כיון שטעמו ונימוקו עימו, וכ"ה בתשובת מהרי"ל ע"כ. וכן פסק הרמ"א (שם ג): 'אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו, מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין'.
ובדעת הבית יוסף שכתב דהוי ברכה שאינה צריכה, משמע שחלק על עצם יסוד דברי התרומת הדשן שיכול להדליק מדין מהדרין אף בב' בתים, ואם כן מה שכתב שהוי ברכה שאינה צריכה כוונתו דהוי ברכה לבטלה. וכן ביאר החיד"א בברכי יוסף (שם ב) דמכיון שאין הדבר תלוי בכוונתו לצאת, הרי שיוצא יד"ח אף אם לא ירצה לצאת בהדלקתה, ע"כ. ועיין בשו"ת הרמ"א (סימן צט) שכתב בתוך דבריו 'ואפילו לדעת הב"י שכתב אדברי מהרא"י דאין דבריו נראין לו, היינו דוקא במקום שפטור לגמרי ומדליק', הרי שלמד שהב"י חלק על התרומת הדשן שהוא פטור גמור, ולכן הוי ברכה שאינה צריכה. אך עיין במש"כ הרב כנסת הגדולה (תרע"ז הגב"י), שאף הבית יוסף מודה שאין איסור ברכה לבטלה אם רצה להדליק בעצמו, אלא שזו ברכה שאינה צריכה, כיון שיכול הוא לצאת בהדלקת אשתו, ע"כ. וכ"נ מדברי הרב תורה לשמה (שו"ת סימן עח). אך הרב חיד"א כתב להעיר ע"ד כהנ"ל, ודו"ק. וכ"פ המאמר מרדכי (תרעז ד) שכיון שאשתו מדליקה עליו אין הוא בר חיובא כלל, עי"ש. וכ"פ הפרי חדש (שם א, ג) דמאחר שפטור מן הדבר היאך יכול לברך 'וציונו', עי"ש. וכן כתבו לבאר בדעת מרן בשו"ת זרע אמת (א סימן צז) ובשו"ת שדה הארץ (או"ח סימן מב).
ועוד מוכח שכן הוא לדינא, לפי מה שכתבו האחרונים (עיין חכם צבי בליקוטים סימן יג, ובפני יהושע שם בשבת, ואכמ"ל), שחיוב הדלקת נ"ח הוא חובת הבית, וכן נראה ממה שפסק השו"ע (סימן תרעה ג) שקטן שהגיע לחינוך מדליק ומוציא את כל בני הבית, עי"ש. וא"כ אחר שאשתו הדליקה עליו בביתו אין מקום להדלקתו, והוי שפיר ברכה שאינה צריכה ולבטלה.
ובדברי הרמ"א משמע שהוא נקט לעיקר ולדינא כדעת רבנו, אך צ"ב מה שהביא בדבריו 'וכ"ה בתשובת מהרי"ל', שלפי האמור לעיל חלוקים הן בעיקר הדין, ויש נפק"מ לדינא בזה, ועיין לעיל מזה.
ובעיקר הדין כתב המהרש"ל לחלוק ע"ד הרמ"א (שו"ת סימן פה) וז"ל: 'ואכסנאי הנשוי אם אינו יודע שאשתו מדליקה עליו יכול להדליק ולברך, אבל אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו אין לו (לדלוק) [להדליק] אם לא שהוא בבית יחידי ומשום הרואה ידליק, אבל מ"מ לא יברך. ומה שהאידנא הבחורים מחמירים על עצמם שלא להשתתף בפריטי ועדיפי לדעתייהו מרבי זירא (שם כג:) זהו מנהג אשכנז שמגביהין הטפל ומניחין העיקר, והלואי שלא יקילו במצות החמורות', עכ"ל. וכן הביא הדרכי משה (ב) בשם מהר"י טירנא (הגהות ומנהגים חנוכה סימן יט) שאם אשתו מדליקה עליו בביתו וגם הוא מדליק בברכה הוי לבטלה (אך צ"ע במש"כ שאם ספק אם אשתו מדליקה עליו בביתו, ידליק בברכה משום הספק ועדיף שישתתף בפרוטה, דהא נקטינן שספק ברכות להקל, וצ"ע).
ומדברי המהרש"ל נמצא חולק על דברי רבנו ביסוד הדין, והינו שאף מדין מהדרין אינו רשאי להדליק, שהא בוודאי אינם עדיפים על רבי זירא (שלא הדליק מדין מהדרין), וכן חולק על המהרי"ל בתרתי, שגם בזמן הזה אכסנאי משתתף בפרוטה ויוצא ידי חובה, ומזה שמעינן שגם לא חייב להדליק משום החשד. ועוד שאינם יכולים להפקיע את עצמם מהדלקת נשותיהם, ואין הם עדיפים מרבי זירא (שלא חש לחשד), ע"כ. וכדבריו כן משמע מדברי מהר"י מברונא בשם רבנו, שלא חייב להדליק משום החשד, ועוד שציוהו להשתתף בפרוטה, והוא כדברי המהרש"ל בזה.
אך בט"ז (שם א) כתב להליץ ע"ד רבנו, והביא ראיה מהא דשנינו בברכות (מה:) 'אמר אביי שנים שאכלו מצוה לחלק', וכתב רש"י (ד"ה מצוה) דקאי בין בברכת זימון בין בברכת המוציא. הרי דבוודאי שאין איסור בדבר אם מברך כל אחד המוציא, ואדרבא למצוה יחשב. ואע"פ שכתב הרא"ש (ז סימן ו) שהעולם לא נהגו כן, ואף רש"י לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא, וכן מצינו בעובדא דבר קפרא (ברכות לו:) ע"כ. מ"מ ח"ו שיאמר הרא"ש דנקרא ברכה לבטלה, וא"כ ה"ה בנידון דידן דרשאי לחלק. והביא עוד ראיות לדבריו, וכדלהלן.
וכדבריו מצינו בדברי מרן החיד"א בברכי יוסף (שם), שכתב לבאר שלכאורה סברת מרן הבית יוסף צריכה יישוב, שהרי בשלחן ערוך (או"ח סימן ו ד) פסק: 'יש נוהגים שאחר שבירך אחד מהקהל ברכות השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מן העונים אמן ומברך ברכות השחר וכו', ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה, שאפילו אם היה המברך מכוין להוציאם, הם מכוונים שלא לצאת בברכתו'. ואם כן גם כאן הרי הוא עומד וצווח שאינו רוצה לצאת בברכת אשתו, ולמה לא יהא רשאי לברך כשמדליק לעצמו, וכיוצא בזה מצאנו בשלחן ערוך (או"ח סימן נט) בדין ברכת יוצר, וכן בדין ברכת המזון (סימן קפג). וע"ע לעי"ל שכן הקשה כבר בשו"ת מהר"י מברונא (סימן נ).
ובט"ז כתב מכח הראיות הנ"ל, להוכיח 'שבדבר זה שיוכל אחד לצאת בברכת חבירו ואינו רוצה בכך, דאין איסור בידו, כיון שכוונתו לשם שמים, ואותו שאינו רוצה לברך בפני עצמו ג"כ כוונתו לש"ש שלא להרבות בברכות כיון שאפשר להיות יוצא בברכת חבירו, ה"נ בדבר זה, וכ"ש הוא כיון שאינו אצל אשתו ואינו שומע הברכה שיוכל לומר איני יוצא בברכת אשתי שלא בפני, דהא דעת שומע ומשמיע בעינן, ואפילו אם הוא בביתו ואינו רוצה לצאת בברכת אשתו, איני יודע איסור בדבר אם יברך לעצמו, מ"ש מקטן שהגיע לחינוך שמדליק לעצמו בברכה, והא פשיטא שהוא יוצא בברכת אביו, וכבר ראינו נוהגים בכל מי שהולך בחנוכה חוץ לביתו ליקח נרות חנוכה עמו להדליק במקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת אף על פי שמדליקין בביתו בני ביתו שהם אצל אשתו, ואף ע"פ שאין ראיה מזה שהבני בית אינם מכוונים להוציא את הבעל הבית אלא את עצמם, מ"מ היא גופא קשיא ל"ל ליקח הנרות עמו, הבני בית עם אשתו יכוונו וידליקו עליו ג"כ, אלא דניחא טפי לעשות הברכה בעצמו כנ"ל בדבר זה', עכ"ל.
אך הרב החיד"א כתב לחלק בין ברכות שאין הדבר תלוי אלא בו, וכפי הדוגמאות דלעיל, לבין ברכות שאין הדבר תלוי בכוונתו כלל, שהרי עיקר המצוה היא נר איש וביתו, ועל כן אפילו אם לא יכוין לצאת בהדלקת אשתו, הרי הוא כבר נפטר בהדלקת ביתו, וממילא הוא יוצא, ועל כן יש בזה איסור ברכה שאינה צריכה כשחוזר ומברך לעצמו, ע"כ (וראה עוד בספרו טוב עין סימן ט ז). וכדבריו כן כתבו המאמר מרדכי (שם ה), ובשו"ת זרע אמת (א סימן צז) בדעת מרן השו"ע, וכן כתבו בשו"ת דברי יעקב (סימן עח). ובשו"ת חסד לאברהם (או"ח סימן כד). וכן כתב בשו"ת זבחי צדק (או"ח סימן לז) שכן המנהג פשוט בבגדאד.
וכדעת הרמ"א שפסק כדברי רבנו, כ"פ הלבוש (שם א) והרב עולת שבת (שם א), מגן אברהם (ט) והאליה רבה (ד). ובמשנ"ב (שם טז) כתב בתחילת דבריו כדעת הרמ"א, מפני שכן סתמו הרבה אחרונים הנ"ל. אך הביא את דברי החולקים בזה (בית יוסף ומהרש"ל, והפרי חדש). וסיים: 'והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך, מ"מ טוב יותר (שער הציון כז: אליה רבה בשם של"ה) להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו, או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו דהיינו שהיא מדלקת אחר מעריב כמנהג העולם, והוא ידליק קודם מעריב'.
ובשו"ת יחוה דעת (ו סימן מג) גבי בני ישיבות פסק שאינם רשאים להדליק בישיבה, אחר שמדליקים עליהם בביתם, ואינם יכולים לומר שמכוונים שלא לצאת בהדלקת ביתם, וכתב 'והצעתי כל דברינו הנ"ל לפני מי שגדול, מורנו הרב הגאון המפורסם רבי עזרא עטייה זצ"ל, והסכים לדברינו להלכה ולמעשה'. וכ"כ בשו"ת זבחי צדק (או"ח סימן לז). אך בשו"ת תבואות שמש (או"ח סימן ז) כתב דלא שבקינן פשיטות המהרי"ל והתרומת הדשן והרמ"א והטורי זהב, ויכול להדליק בברכה, עי"ש.
ולדעת השו"ע שפסק דלא כדברי רבנו, אפשר דגם אם ירצה להדליק בלא ברכה אינו רשאי, דהרי הוא חשוב כפטור מן הדבר ועושהו שנחשב הדיוט, דהא אם קי"ל שאחר הדלקת אשתו פטור הוא לגמרי, אין לומר שדבר זה נזכר כבר בגמרא, ורק לדעת רבנו שיכול לחייב את עצמו אינו נקרא הדיוט, כנלענ"ד.
והנה פסק השו"ע (תרעז ג) דאם הוא נמצא במקום שאין בו ישראל, יש אומרים שמדליק בברכה. ובב"י הביא שמקורו מדברי מהר"י אבוהב בשם האורחות חיים והמרדכי, עי"ש. אלא דאחרונים נחלקו בזה לדינא, דכתבו הפר"ח (שם ג) והמאמר מרדכי (שם ד) דלפי מה שפסק הב"י דלא כדברי רבנו התרומת הדשן, נמצא שאינו יכול להדליק אחר שכבר הדליקו עליו כבר בביתו, והוסיף המאמ"ר דמשום כן כתב השו"ע דין זה בשם י"א. וכן פסק המשנ"ב (שם יד) כדעתם. אך בשו"ת בית דוד (או"ח סימן תעג) ובספר חסדי יוסף (דף קא:) פסקו כדעת השו"ע לדינא, וכן פסק בספר חזון עובדיה (חנוכה עמוד קנט), וכתב שכן מוכח מדברי הרב שולחן גבוה. והחילוק בין דין זה לדינא דהתרומת הדשן הוא, דהכא הלא יש בזה גם פירסום הנס, כדין ביהכנ"ס. ומ"מ סיים שעדיף שיכוון שלא לצאת ידי"ח בהדלקת נרות אשתו, ע"כ. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ה סימן מג) שגם הב"י יודה דרשאי להדליק ולברך בעצמו, מאחר שזה ודאי הוא הידור, דהא כשלא ידליק בעצמו לא יראה, עי"ש.
♦ ♦ ♦