גוש עציון
טעמו וביסוסו ההלכתי של מנהג יוצאי חלב להדליק נר נוסף בכל לילה ולילה מלילות חג החנוכה
מנהג בית אבי מורי ע"ה היה להדליק בחנוכה נר נוסף בכל לילה מלילות החנוכה, שכן מנהג יוצאי חַלַבּ בבואנוס איירס אשר בארגנטינה, משנים קדמוניות, ושגור בפיהם כי כן הוא מנהגם מעת הגיעם לחלב מגירוש ספרד. כמדומה, שהאזכור הכתוב הראשון למנהג זה, המצוי בידינו, הוא בעיתון הדואר[2] מחודש כסלו תשכ"ז. שם, תחת הכותרת "הנר הנוסף בחנוכה של חלב", מתאר טוביה פרשל[3] מנהג זה כך: "גם מנהגי חנוכה מיוחדים היו להם לאנשי חלב. צאצאי גולי ספרד שהתיישבו בעיר, היו נוהגים להדליק נר נוסף בחנוכה, נר זה היו מעמידים על יד השמש. וכך היה מעשה הדלקתם: ביום הראשון היו מדליקים נר אחד ושני שמשים... על המנהג הזה שמעתי בפעם הראשונה מפי שניים מזקני חכמי חלב בירושלים, הרב עובדיה הדאיה... והרב נתן סאלם". ובסוף דבריו כתב: "מנהג זה, שחכמי חלב לא הזכירוהו בספריהם, כמדומני שגם עדיין לא נרשם בידי אוספי המנהגים וחוקרי ידע-עם של עמנו". והנה, משנת תשכ"ז ועד ימינו כבר עסקו כמה מן החוקרים ומן החכמים גם יחד במנהג זה, יש שאמרו בו טעמים מטעמים שונים, ויש שהטילו בו דופי, באומרם כי מנהג עמי הארץ הוא ואין לקיימו[4]. והנה, אמרתי בליבי, אעבור פרשתא דא ואתניה, לראות מה טעמו של מנהג זה, והאם אכן יש בו חשש הלכתי אם לאו.וקודם[5]כל אעיר, שמנהגנו, ומנהג רבים מבני הקהילה הנזכרת – כפי שהעידו בפני ר' ראובן יקר, רבה של קהילת החלבים "שערי ציון" בארגנטינה, והרב עזרא דוויק הכהן, נין ונכד לר' דוד סתהון דבאח, שהיה ראב"ד בואנוס איירס, ארגנטינה – אינו להדליק שני שמשים, אלא להדליק בכל לילה נר נוסף בגוף החנוכיה עצמה, כך שבלילה הראשון מדליקים שני נרות, ובלילה השני שלשה, וכן על זה הדרך[6]. זאת, בשונה ממה שנכתב בספר "מנהגי בית הכנסת בארם צובה" מאת הרב שלמה זעפראני זצ"ל, שנדפס בשנת תשל"ט[7], שם נכתב בזה הלשון: "בימי החנוכה נוהגים ק"ק ספרדים[8] להדליק נר נוסף בכל לילה, דהיינו בליל ראשון מדליקים שלשה נרות – אחד למצוות חנוכה ושני נרות שמשים; וכן בכל לילה מדליקין שני נרות שמשים, פרט לנרות החובה". וכעת נפנה לטעמים השונים שנאמרו למנהג זה, אם לקרב ואם לרחק.
♦
א. היכר
אחד ממכובדי החוקרים בני זמננו[9], הצביע על כך שבספר דרך אר"ץ, מנהגי ארם צובה, מביא מחבר הספר, ר' אברהם עדס, עדות מבנו של הרב שלמה זעפראני זצ"ל, מחבר הקונטרס הנזכר, לפיה מנהג זה נהגו עוד בספרד. ומוסיף וכותב ששמע טעם למנהג זה: "כי בני ספרד היו אנשים מכובדים ורמי מעלה, ובכל ימות השנה היו מדליקים שני נרות כדי להאיר את הבית, ואם כן בחנוכה לא היה היכר כאשר מדליקים בלילה הראשונה שני נרות בלבד – משום כך הדליקו שני שמשים. וממילא בכל לילה מוסיפים נר, ולכן המשיכו בכל הלילות להדליק שני שמשים".ויש להניח כי הסבר זה מבוסס על דברי רבא בתלמוד (שבת כא, ב): "ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו. אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה. ואי איכא מדורה לא צריך. ואי אדם חשוב הוא אף על גב דאיכא מדורה צריך נר אחרת". ומדברי רבא למדנו שהמדליק בתוך ביתו עליו להדליק נר נוסף, אלא אם כן יש לו מקור תאורה אחר. ובאדם חשוב, אף במקרה זה עליו להדליק נר נוסף.
ויש להקדים ולומר, כי נחלקו הראשונים בביאור טעמו של רבא, שכן המאירי כתב: "ובשעת הסכנה, ר"ל שמד, שאין מניחים את ישראל לעסוק במצות מניחה על שולחנו ודיו ובלבד בנר אחרת שישתמש לאורה. ואם יש שם מדורה שיכול לאכול או להשתמש לאורה אין צריך לנר אחרת. ובאדם חשוב שאין דרכו במדורה צריך נר אחרת להשתמש לאורה אפילו לא היה צריך לתשמיש שלא יאמרו לצרכו הדליק". ומשמע מדבריו שאין נר זה אלא להיכר שלא הדליק את הנר הראשון לצורכו אלא לשם מצוות חנוכה, ואף אם אינו צריך בפועל להשתמש לאורו, אלא שבאדם רגיל סגי במדורה עצמה, שהיא המוכיחה שלא הדליק את הנר לצורכו, ובאדם חשוב לא סגי במדורה, ובעינן נר נוסף לאוכחא מילתא שלא הדליק הנר לצורכו[10]. וכ"כ הרז"ה בספר המאור שבת ט, א בדפי הרי"ף): "ולעולם צריך שתהא נר אחרת עמו בבית קבוע לכל תשמישיו כדרבא דאמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה ואפי' מאן דאמר מותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעולם בהא דרבא מודה שצריך נר אחרת שלא יהא הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה"[11].
אולם, הרשב"א והריטב"א דרך אחרת להם בזה, כי לדעתם לא משום היכרא הוא, אלא כדי למנוע מהאדם להשתמש בנר של מצווה, שכן הרשב"א אוקמיה לרבא כמ"ד שאסור להשתמש לאורה, ולכן יש צורך בנר אחר, אבל אי מוקמינן ליה לרבא כמ"ד מותר להשתמש לאורה, לא בעינן נר אחר כלל. וז"ל הרשב"א: "והר"ז הלוי ז"ל כתב דההיא אפילו מאן דאמר מותר להשתמש לאורה מודה בה דאי ליכא נר אחרת הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה, ואינו מחוור בעיני כלל, דהא ודאי מאן דאמר מותר להשתמש לאורה כל תשמיש קאמר ואמאי ניחוש לנכנסין ויוצאין דאמרי לצרכו הוא דאדלקה, ועוד נראה לי דעל כרחין רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה...". וכדברי הרשב"א כך הם גם דברי הריטב"א, שכתב: "אמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה - פירוש כדי שלא ישתמש לאור נר חנוכה כלל..."[12].
ונוכל להעמיד את יסוד מחלוקתם בשאלה מהו הטעם לאסור להשתמש בנרות חנוכה, שלדעת המאירי טעם האיסור הוא משום היכר שנרות אלו לשם מצווה הם, שלא יאמרו לצרכו הדליקה, ולכן חייב האדם להדליק נר נוסף אף כשאין לו צורך תשמיש[13]. ואילו לדעת הרשב"א וסיעתו טעם האיסור הוא גזירת חכמים שהנרות אסורים בהנאה, וכדי להשתמש באור נרות, עליו להדליק נר נוסף, כדי שיהיה משתמש לאורו ולא לאור נרות החנוכה[14].
העולה מן האמור, שלדעת הרשב"א והריטב"א וסיעתם, אין צורך כלל בנר נוסף בכדי להוות היכר שהנר הראשון הודלק לשם מצוות חנוכה, אלא רק במקרה ויצטרך אכן להשתמש שם באור הנר, עליו להדליק נר נוסף כדי להתיר לו התשמיש. נמצא לדעתם, שאף המדליקים שתי נרות בכל לילה בימות השנה, אין להם צורך להדליק נר נוסף בחנוכה להיכר, אלא שרק אם חפצים להשתמש באותו המקום, עליהם להדליק נר נוסף לצורך שימוש, ודי בנר אחד לשם מצווה ונר אחד לשם שימוש, ולפי זה אין כל צורך להוסיף נר מעבר למה שרגיל בו בכל לילה ולילה מימות השנה.
ואף אם נסבור כדברי המאירי וסיעתו, שתפקידו של הנר הנוסף הוא ליצור היכר שאכן מדובר בנר חנוכה, גם אם לא ירצה להשתמש בו בפועל, תמוה מאד לומר שיש לדון כל בית ובית לפי מנהגו בימות החול. דהיינו, שבית שרגילים להדליק בו שני נרות בכל לילה, עליהם להדליק בלילה הראשון שלשה נרות וכן הלאה, שכן לפי זה היה לו לרבא, או למי מהראשונים שפירש את דבריו, לומר כן בהדיא- שכשמניחה על שולחנו עליו להדליק נר אחד נוסף על רגילותו שבכל לילה. וקשה לומר שעד לתקופת היהודים בספרד לא נהגו להדליק בבתי ישראל בכל מקום שהם אלא נר אחד בלבד בכל לילה להאיר את הבית, כי פשוט וברור שהדליקו נרות להאיר את חשכת הלילה כפי הצורך שבכל אתר ואתר וכפי היכולת הכלכלית שבכל מקום ומקום.
וראיה לכך שאין דברי רבא בנויים על עיקרון מעין זה הם דברי המאירי עצמו שכתב: "ולא סוף דבר בלילה ראשונה, אלא אף באחרות, שאין התוספת היכר, שהרי לפעמים אדם מדליק שנים ושלשה סמוכות זו לזו ועוד שיאמרו מ"מ קצתם לצרכו". הרי שהעלה המאירי על דעתו שפעמים שאדם מדליק שנים ושלשה סמוכות זו לזו, ואף על פי כן לא הזקיק את האדם להדליק נר אחד יותר מרגילותו, אלא לעולם עליו להדליק שמש אחד נוסף על מנין הנרות שבכל לילה.
ומכיוון שלא מצאנו סברא מעין זו בשום מקור תלמודי – רבני, יש להניח שלא היתה הנהגה זו קיימת בספרד קודם הגירוש. שכן אם אכן היתה נהוגה מסורת מעין זו, היינו צריכים לפגוש פרשנויות או עדויות שיש בהן כדי לאשש מסורת מעין זו. כמו כן, אם אכן היתה מסורת כזו בקרב הספרדים, היינו צריכים למצוא קהילות נוספות מבין יוצאי ספרד שינהגו מנהג זה, ואף למצוא לכך אזכורים בספרות המנהגים של קהילות אלו[15].
כדי לחזק את ההשערה שאין זה טעמו האמיתי של המנהג, אפשר למצוא מעין ראיה בדברי מהר"י אבוהב, המכונה גאון קסטיליה, אשר עמד בראשות הישיבה בטולדו בדור גירוש ספרד[16]. הבית יוסף בהלכות חנוכה (סי' תרעה) מצטט את דברי מהר"י אבוהב בהקשר לדין שנפסק בשו"ע (תרעה, א): "צריך שידליקנה במקום הנחתה, שאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יצא, שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה; וכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה, לא יצא, שהרואה אומר: לצרכו הוא אוחזה". וכך הוא כותב: "מצאתי כתוב בשם מוהר"י אבוהב ז"ל כתב בנמוקי יוסף[17] כי פעם אחת ראה בבית הכנסת שהדליקו הנרות בכלי שהיו מדליקין כל השנה להאיר, שבאותו כלי היו נרות מתוקנות לנר חנוכה, ואחר שהדליק המדליק נר חנוכה היה מוליך החבל בידו להגביה הכלי להעמידה במקומו המיוחד לו כל השנה, ומיחה ביד המדליק שלא יעשה כן שאף על פי ששמעו העומדים בבית הכנסת הברכה של חנוכה בשעת ההדלקה מכל מקום הרואה שלא היה שם באותה שעה יאמר לצרכו הוא שהדליקו. ולכך צוה שלא יגביהנו אלא שיניחנו למטה בפחות מעשרה. ואמר שעדיין יש לפקפק על זה לפי שעדיין משתמשים לאורה, וכיון שהרגילו כל השנה להדליקו להשתמש לאורה, אף על פי שאינה במקומה, כיון שאין נר במקום נר חנוכה, אי אפשר שלא ישתמש נר חנוכה לעומדים שם במקום הנר שהיו רגילין, לכך לצורך החנוכה ראוי לחדש כלי אחר". ומהר"י אבוהב עצמו כתב על דברי הנימוקי יוסף: "ונראה לי שמאחר שהדלקת נר בבית הכנסת אינו אלא משום מנהג שנהגו ואין חוששין שיהיה לפני הפתח אלא לפני ההיכל אין לדקדק בזה כל כך משום הנכנסים והיוצאים. ועוד, שאפילו בבית אין אנו מדליקין עכשיו אלא מפני בני הבית ואם כן לפי זה אין לחוש לעוברים ושבים כל כך, וכל שכן בבית הכנסת שהרי כל הבאים לשם יודעים שאלו הנרות הם של חנוכה".
מדברי מהר"י אבוהב למדנו שכל שידוע שהדלקת הנרות היא משום מצוות החנוכה, וכגון שמדליקים בבית בשעת הדלקת נר חנוכה ולמצוותה, אין לחוש לכך שהעוברים ושבים או מי שלא היה שם בשעת ההדלקה יחשוב שהדליקו נרות אלו לצורך אחר ולא לשם מצוות נר חנוכה, ואף אם היו הנרות מונחים במקום שבו רגילים להניחם ולהדליקם כל ימות השנה, לא חשש מהר"י אבוהב כלל לבעיית ההיכר.
טענה נוספת בהקשר זה היא, שאם היו נוהגים בספרד להדליק נרות חנוכה בחנוכיות העשויות לשם חנוכה, הרי שאין כל צורך בהיכר, וכמו שכתב הפר"ח[18]: "מסתברא לי, שאלו נרות של מתכת הנהוגות בערי פראנקייא שיש להם ח' פיות ואחד עולה על גביהם והוא השמש, והם מיוחדות להדליק בהם בחנוכה מידי שנה בשנה, ולא נעשו אלא לכך, והדבר ידוע לכל שאין משתמשים בהם, אם אחזה בידו עד שכבתה יצא... וליכא למיחש לרואים שיאמרו לצורכו הוא אוחזה מאחר שאין דרך בכך. וליכא למיחש לאינשי דעלמא... כן נראה לי להלכה ולא למעשה"[19]. הרי שרצה הפר"ח לחדש שכאשר ניכר מעצם מעשה ההדלקה שהוא מעשה לשם מצוות נר חנוכה, וכגון שמדליקים במקום או בכלים שאין רגילים להדליק בהם כל ימות השנה, די בכך כדי לדחות חששו של רבא שיאמרו שלצורכו הדליקה. ואף שסיים שהוא להלכה ולא למעשה, הרי כוונתו שאין לסמוך על כך ולהחזיק את הנרות או להדליקם בפנים ולהוציאם לחוץ, אך פשוט וברור שכאשר מדליקים הנרות במקום הנחתם כדין, אין מי שהעלה חשש שאם רגילים להדליק בכל לילה מספר נרות דומה לנר חנוכה, יש לחשוש שיאמרו שלצורכו הדליקה. ולכן אנא אמינא כי לא נראה בעיני כלל כי זהו טעמו של מנהג, וכמו שכתבתי.
♦
ב. חשש זוגות
בספר דרך אר"ץ כתב בשם חכם אחד: "ועוד הוסיף טעם מדעתו, והוא שחוששים משום זוגות – ע"פ הגמרא במסכת פסחים (קי, א) ולכן הדליקו בלילה הראשונה בסך הכל שלשה נרות (והעיקר שלא להתחיל בזוגות, אך אין חשש במה שמדליקים בליל ב' ארבעה נרות שהם שתי זוגות)". טעם זה נראה בעיני משובש וחסר כל בסיס, ואנמק דברי.במסכת פסחים (קט, ב) אמרו: "לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי ולא יקנח תרי ולא יעשה צרכיו תרי" ועשיית צרכיו האמורה, היא תשמיש המיטה (רש"י). והתבאר שם עוד שאין חשש זוגות בתשמיש המיטה אלא: "אמר אביי הכי קאמר לא יאכל תרי וישתה תרי ולא יעשה צרכיו אפילו פעם אחת דילמא חליש ומיתרע", דהיינו שלאחר שאכל או שתה בזוגות, לא ישמש מיטתו אפילו פעם אחת. ועוד אמרו (שם קי, ב): "כי אתא רב דימי אמר שתי ביצים ושתי אגוזין שתי קישואין ודבר אחר הלכה למשה מסיני ומסתפקא להו לרבנן מאי ניהו דבר אחר וגזור רבנן בכולהו זוגי משום דבר אחר" ופירש רש"י: "ודבר אחר - יש פרי אחד שמקפידין בזוגותיו". ועוד אמרו (שם): "אמר רב עוירא קערות וככרות אין בהם משום זוגות כללא דמילתא כל שגמרו בידי אדם אין בהם משום זוגות גמרו בידי שמים במילי מיני דמיכל חיישינן". ומבואר שאפילו בדברי מאכל אין חוששים בדבר שגמרו בידי אדם, כגון אכילת שתי קערות מן התבשיל או שני ככרות לחם. וראה בספר ערוך השולחן (יו"ד קטז, יז) שבדברי מאכל לא חששו לדבר שגמרו בידי אדם, אך במיני משקה, כגון יין ושכר, אף שגמרו בידי אדם חששו לזוגות. ובכל אופן, מפורש יוצא מדברי התלמוד והראשונים שאין חשש הזוגות אמור אלא באכילה ושתייה בלבד ולא בשאר דברים. ולכן אינני רואה כל יסוד לטעם זה, כי אם טעות בהבנת חשש זוגות שחששו לו חכמים.
ומיותר לציין שביסוד חשש הזוגות יש מן הגאונים שכתבו שחששו חכמים מן המזיקים שהיו נהוגים בזמנם, אך בזמננו אינם מצויים (ראה ספר הערוך ערך אספרגוס בשם רב האי גאון). ויש מן הראשונים שכתבו שאין העולם נזהרים עכשיו על הזוגות משום שאין 'באלו המלכיות' המזיקין עליהם דיברו חז"ל (תוספות יומא עז, ב ד"ה משום שיבתא). ויש מן הראשונים שכתבו שדברי חכמים בחשש זה אינם אלא התחשבות באמונת העם בדברים של הבל, כמבואר בדברי המאירי (פסחים שם): "שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברי' המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בענין חזוק או חולשה וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן ליה וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להזהר מן הזוגות וכשתקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע או להוסיף מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם". ובספרי הפוסקים המפורסמים, הלא הם הרמב"ם והטור והשו"ע, לא נזכר חשש הזוגות להלכה כלל, וכמו שכתבו האחרונים שלא שמענו בזמננו שמקפידים על הזוגות כלל (ראה ערוה"ש שם). ואם כן הוא, הרי שגם אם מנהג זה אכן יסודו בחשש הזוגות, אין זה אלא מנהג טעות.
יתר על כן, לסברת אותו החכם שיש חשש זוגות בהדלקת נרות חנוכה, מניין לו לחלק בין לילה ראשון ללילה שבו מדליקים ארבעה נרות או ששה נרות או שמונה, ואין אלו דברים של טעם כלל ועיקר. הגע עצמך, הרי בהדלקת נרות שבת, אשר מנהג ישראל להדליק שני נרות, כמש"כ בשו"ע (רסג, א), ולדברי זה החכם עלינו להדליק או נר אחד או ג' נרות, ישתקע הדבר ולא יאמר[20].
♦
ג. מסורת הלכתית קדומה
אחד מן החוקרים[21] רצה לתלות את מנהג החלבים האמור בדברי רבינו יעקב בעל הטורים, ובפסק השו"ע בעקבותיו. בדברי הטור (סי' תרעג) מוצאים אנו שאלה בזה הלשון: "שאלה לאחי ה"ר יחיאל נרות חנוכה שמדליקין אחד יותר בסתם לשמש ולא פירש איזה מהם יכול אח"כ לברור איזה שירצה להיות שמש אפילו הראשון או האמצעיות או דווקא האחרון והכי מסתברא תשובה נרות חנוכה אין להפסיק בהן הלכך האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה שאם ישתמש לאורן ישתמש לאור אותו הנר ואין שם שמש עליו כי השמש הוא המדליק בו הנרות ע"כ". מדברי הטור הללו משמע, לדבריהם, שיש שני נרות נוספים, נר אחד הוא הנר שמותר להשתמש לאורו כדברי רבא, והנר השני הוא הנר שבאמצעותו מדליקים את הנרות, והטור מדגיש כי נר זה הוא הנקרא שמש.עוד טענו חוקרים אלו כי הצורך בנר בפני עצמו על מנת להדליק בו את הנרות, הוא משום שיש מחלוקת בגמרא (שבת כב,א) בין רב ושמואל אם מותר להדליק מנר לנר, לדעת רב אסור ולדעת שמואל מותר. ומבואר שם שלדעת רב יש מקום לומר שמנר לנר ישירות מותר, ורק באמצעות קיסם אסור, ויש מקום לומר שאפילו מנר לנר ממש אסור. ואף שהטור (סי' תרעד) פסק להלכה שמותר להדליק מנר לנר ישירות, אבל לא על ידי אמצעי, נוכל לומר שתפקידו של הנר הנוסף היא להימנע מלהיכנס למחלוקת זו של הדלקה מנר לנר, שלפי אחד ההסברים בדעת רב הרי שאפילו מנר לנר אסור, או כדי להיזהר ממציאות בה יש צורך להדליק מנר לנר ויכול להיכשל ולהדליק על ידי אמצעי. וסימוכין לדברים אלו הביאו מדברי רש"י בסידורו (סי' שיז) שם כתוב: "ומפני מה מוסיפין נר שאינו מן המניין להדליק בו את הנרות בחנוכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא, דרב אמר אין מדליקין מנר לנר", ומשמע מדברי רש"י שחוששים אנו שלדעת רב אסור להדליק מנר לנר אפילו ישירות, וכדי למנוע מצב מעין זה, מדליקים באמצעות נר אחר שאין אורו מן הנרות[22].
לפי מהלך זה רצו חוקרים אלו לטעון שהן בדברי הטור והן בדברי השו"ע הכוונה היא שיש שני נרות עודפים, האחד להשתמש לאורו והשני להדליק בו את הנרות, ושני נרות אלו עומדים ביחד עם נרות החובה. ולכך לדעתם התכוון ר' יוסף קארו במה שכתב בשו"ע (סי' תרעג, א): "ונוהגים להדליק נר נוסף, כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף שהוא אותו שהודלק אחרון, ויניחנו מרחוק קצת משאר נרות מצוה". וממילא פירשו שכוונת הרמ"א שהגיה על דברי השו"ע: "ובמדינות אלו אין נוהגים להוסיף, רק מניח אצלן השמש שבהן מדליק הנרות, והוא עדיף טפי", כוונתו היא שמוסיפים רק נר אחד ולא שניים.
אולם, לדעתי אין כל הכרח מעין זה לא בדברי הטור ולא בדברי השו"ע. כי מש"כ הטור שיש נר אחד להשתמש לאורה, כדברי רבא, ונר אחר שמדליקים בו הנרות, עדיין לא ידענו מדברי הטור שמניחים את הנר השני בסמוך לנרות החנוכה. וכך מוכח בדברי מהרל"ח בהגהותיו על הטור (אות ב), שתמה מהו שכתב הטור: "האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה, שאם ישתמש לאורן ישתמש לאור אותו הנר, ואין שם שמש עליו כי השמש הוא המדליק בו הנרות", ומה רצה הטור להשמיענו בכך שאין שם שמש על הנר שנועד להשתמש לאורו, אלא על הנר שמדליקים באמצעותו. וכתב מהרל"ח: "נ"ל שהשואל שאל איזה שם שמש עליו, ר"ל כי היה סבור שלפיכך אותו של חול נקרא שמש דמותר ליטלו משם ולשמש בו לכל תשמיש שירצה, לפיכך שאל איזהו השמש שמותר ליטלו לתשמיש, ולזה השיב, האחרון יהיה שלא לשם נר חנוכה שאם ישתמש לאורו ישתמש לאור אותו הנר, אבל לא שיטלנו משם לתשמישו שבבית, כי צריך להיות תמיד אצל הנר חנוכה כמימרא דרבא... ולפיכך אמר שאין שם שמש עליו, שהוראת שם שמש היה מורה לטלטלו לכל תשמישו, וזה אינו, כי צריך להניחו אצל הנרות...". ומדברי מהרל"ח למדנו שכוונת הטור היא שהנר שמדליקים בו את הנרות, אינו הנר של רבא, ואינו מונח בסמוך לנרות החנוכה כלל, והוא מוליכו לאיזה מקום שירצה להשתמש בו.
גם מדברי הרמ"א בדרכי משה יש להוכיח שהוא הבין בדברי הטור שאין הנר שמדליקים בו מונח עם נרות החובה אלא הוא נר אחר, שכך הסביר את דברי הטור: "יש מקשים מאי נפקא מינה דאין שם שמש עליו ונראה דר"ל דאסור לעשות כן דהרי מוסיף על הנרות שמחוייב להדליק וליכא היכרא לימים היוצאים ולזה אמר אם תאמר שמש שנהגו בו היתר היכי דמי לכן פירש שאין זה קרוי שמש כי הוא מדליק בו הנרות ואיכא היכרא לימים היוצאים כן נראה לי". ונראה שכוונת הרמ"א לבאר את דברי הטור שאין להניח נר כדי להשתמש לאורו ביחד עם נרות החנוכה, שהרי אין בכך היכר, אלא השמש הוא שמדליק בו את הנרות, ואותו יש להניח ביחד עם הנרות, ובזה ניכר היטב שאינו חלק מנרות החובה, ויש היכר למנין הימים.
ומדברי רש"י אין כל ראיה לענייננו, שכן יש להסביר שכוונת רש"י היא שמוסיפים עוד נר, למרות שאין מדליקים את נר החנוכה בביתו על שולחנו כדברי רבא, אלא מדליקים בחוץ, שהטעם הוא כדי להשתמש בנר זה לצורך ההדלקה, ולהוציא את עצמנו ממחלוקת רב ושמואל בענין הדלקה מנר לנר. וראיה לדבר, שרש"י לא הזכיר את המנהג להדליק בתוך הבית בדבריו כלל וכלל.
ולפי דברינו פשוט וברור שכוונת הטור והשו"ע שאת הנר שמדליקים כדי להשתמש לאורה, כדברי רבא, מניחים יחד עם נרות החובה, ולא את הנר שמדליקים באמצעותו את הנרות, ועל כך דבר הרמ"א לומר שעדיף יותר שהנר הנוסף יהיה אותו הנר עצמו שמדליקים בו את הנרות, ולא נר נפרד, כדי שיהיה ניכר מהם נרות של חובה ומהו הנר הנוסף[23].
♦
ד. זכר לנס
בקרב בני משפחתי מקובל היה במסורת, שהנר הנוסף שאנו מדליקים הינו זכר ל'נס חלב'. מסורת זו מצויה היא בדבריו של הרב יצחק שחיבר, רבה הראשי של ארגנטינה, בספרו יצחק ירנן[24], וכך הוא כותב: "לזכר הנס שניצולו מהאינקיזיציון, הדליקו בנרות חנוכה נר נוסף להודות ולהלל להי"ת ע"ז, ואולי יציאתם מתוך ההפכה הייתה בחנוכה". אולם, מסורת זו בעייתית מבחינה היסטורית, שכן יודעים אנו שגירוש ספרד אירע בחודש אב, חודש המזומן לפורענות, ולא בחודש כסלו. אך מקובל בידינו שיש לדייק את המסורת העממית בכך שהגולים הגיעו לחלב בחג החנוכה לאחר נדודים של ארבעה חודשים ומחצה, ומשמצאו מקלט ומנוח בחלב, קבעו את זכרון תשועתם והצלתם דווקא בהדלקת נרות החנוכהכג).♦[25]
ה. בעיה הלכתית?
והנה יש לעיין במנהגנו זה אשר נהגנו להוסיף נרות בגוף החנוכיה בכל לילה ולילה, אם יש בו חשש בתוספת על הנרות אם לאו. ויסודם של דברים בשאלה האם בהדלקת הנרות כ"מהדרין מן המהדרין", הנהוגה בקהילות ישראל די בכל אתר ואתר, יש לשמור על היכר מנין הימים במספר הנרות.ואפתח לה פיתחא מדברי הגמרא (שבת כא, ב): "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין".
וידוע בשער בת רבים שנחלקו הרמב"ם והתוס' בהבנת הגמרא, כי לדעת הרמב"ם המהדרין מן המהדרין הוא המשך ותוספת על המהדרין, דהיינו שמדליקים נר לכל אחד ואחד ומוסיף והולך, שכ"כ הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ד, א): "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות".
אולם, לדעת התוס' המהדרין מן המהדרין אינו המשך ותוספת על המהדרין אלא הוא בנוי על "נר איש וביתו", וז"ל התוס': "והמהדרין מן המהדרין - נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית".
ונלע"ד לבאר את מחלוקתם בשני אופנים. האופן האחד הוא שנחלקו הרמב"ם והתוס' איזה מטעמי האמוראים הוא עיקר. הרמב"ם ס"ל דעיקר הטעם הוא כמ"ד "טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין", ומכיוון שזהו עיקר הטעם, א"כ דל מהכא טעמא דכנגד ימים הנכנסין וימים יוצאים, ולא בעינן היכרא כלל. וראיה לשיטת הרמב"ם למדתי מדברי הגר"א (סי' תרעא) שכתב שהיא גופא מחלוקת האמוראים בנתינת הטעם למחלוקת ב"ש וב"ה, ומה שאמרו בסמוך "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין", כוונת הגמרא להכריע במחלוקת האמוראים ולומר שעיקר טעמא דב"ה הוא מעלין בקודש, וא"כ אין צורך בהיכר כלל. וסמך הגר"א את דבריו על מה שהביא הרי"ף האי מימרא דרבב"ח, וכתב שדעת הרי"ף בזה כדעת הרמב"ם ג"כ[26]. ע"ש. אבל התוס' סברי מרנן דעיקר הטעם הוא כנגד ימים היוצאים, וממילא בעינן היכרא בנרות החנוכה למנין הימים, ולכן לא שייך לומר שידליקו נרות לכל אחד ואחד באופן של מוסיף והולך, דהא ליכא היכרא למנין ימי החנוכה[27].
והאופן השני הוא, שגם אם יש את נפשך לומר דעיקר טעמא הוא כנגד ימים הנכנסין וכנגד ימים היוצאין, י"ל שנחלקו הרמב"ם והתוס' אי האי 'כנגד' דווקא הוא אם לאו. שכן מצאנו בדברי הראשונים על מה שאמרו במשנה בר"ה (לב,א): "אין פוחתין מעשרה מלכויות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות" ובגמרא (שם): "הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר רבי לוי כנגד עשרה הלולים... רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות... רבי יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות". וכתב שם הריטב"א בחידושיו: "ובודאי אין פוחתין הוא דקאמר אבל אם רצה להוסיף מוסיף. אף על פי שאמרו בגמרא הני עשרה כנגד מי כנגד עשרה מאמרות, היינו כדי שלא לפחות מהן, וכן אמר במגילה (כא, ב) לענין שאין קורין פחות מעשרה פסוקים בבית הכנסת הני עשרה כנגד מי, והיינו שלא לפחות ואם רצה להוסיף מוסיף, וכן הדין בזה, ושלא כדעת מקצת המפרשים ז"ל שאמרו שאין פוחתין ואין מוסיפין עליהן". וכ"כ הרא"ש (ר"ה ד,ג) בשם ראבי"ה וז"ל: "ויש שמקשין כיון שמפרש בגמרא כנגד מי הני עשרה פסוקים אלמא דוקא נינהו וכשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. וכתב ר' אבי"ה ז"ל דאין לחוש לזה דהא שבעה שקורין בשבת וששה ביום הכפורים דמפרש במגילה (כג, א) כנגד מה תקנום ואפ"ה תני (שם כא, א) אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן הכא נמי לא שנא. ואף על גב דהכא לא תנא אבל מוסיפין עליהן כי התם מ"מ חזינן דאין קפידא בתוספת. אף על פי שמפרש בגמרא כנגד מה נתקן וה"ה נמי הכא" (וכ"כ הר"ן שם, והרמב"ן בדרשתו לר"ה פרק יב, ועוד). וא"כ ה"ה בנידון דידן י"ל שהרמב"ם ס"ל שמה שאמרו כנגד ימים הנכנסין וכנגד ימים היוצאין, הוא לאו דווקא, ורשאי להוסיף עליהם אם ירצה, דלא בעינן היכרא. אבל התוס' ס"ל ד'כנגד מי' שאמרו הוא דווקא, כי לדעתם יש לחלק בין ה'כנגד' שאמרו במלכויות או בקריאת התורה, לבין ה'כנגד' שבנרות חנוכה.
ונראה בעיני שכמחלוקת הראשונים כך היא מחלוקת האחרונים, ואראה זאת בב' עניינים שנחלקו בהם האחרונים. הענין הא' הוא מש"כ מהר"ש קלוגר (שו"ת האלף לך שלמה סי' שפ): "שאלה: אם הדליק בליל ראשונה ב' נרות אם יצא או לא. תשובה: נ"ל דיצא דתוספת על הדבר אינו מזיק בכה"ג כמ"ש הרמ"א (או"ח סי' רס"ג) דיכול להוסיף נגד מנין המכוון ובלבד שלא יפחות עיין שם וה"ה בזה ודוק". וכ"כ שנית בחכמת שלמה בגליון השו"ע. וכוונתו להביא ראיה ממש"כ הרמ"א בד"מ: "כתב מהרי"ל אשה ששכחה ולא הדליקה נר בשבת שצריכה כל ימיה להוסיף על נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה להדליק עד עתה וצריכה תענית ווידוי וכו'. וכל זה אינו אלא חומרות רחוקות ואדרבה נראה דכל המוסיף על הנרות גורע ומפסיד הכוונה של זכור ושמור. אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל שכל ששכחה פעם אחת מדלקת כל ימיה ג' נרות. ונראה דסמכו אדברי מרדכי דכתב במסכת ר"ה ריש פרק י"ט (סי' תשכ) דיכולין להוסיף על דבר המכוון וכן כתב שם האשיר"י (פ"ד סי' ג)". נמצא שלדעת מהר"ש קלוגר אין חילוק בין נרות חנוכה לנרות שבת בהיתר התוספת, כי כשם שמותר להוסיף על עשרה מלכויות וכנז"ל, ה"ה שמותר להוסיף על נר שבת וה"ה נר חנוכה. וע"כ לומר דס"ל למהר"ש קלוגר דאין צורך היכר כלל למנין הימים בנרות החנוכה, מדמדמי לה לנר שבת.
אולם, בספר משנה שכיר לר' יששכר שלמה טייכטל (או"ח סי' רצב) כתב לדחות דברי מהר"ש קלוגר הנ"ל, וכתב לחלק בין הדוגמאות הנז"ל של קריאת התורה ועשרה מלכויות לבין נרות חנוכה וז"ל: "דהתם נמי הוי הטעם פשוט משום דהתוספת אינו מגרעה הראשונים, ע"כ אין קפידא בהוספה, אבל הכא בנר חנוכה דניתקן כל יום נגד הנס שנעשה בו, וצריך הכירא באיזה יום אנו עומדים, אם ידליק ב' נרות שפיר מגרע הנר הראשון, דלא יהיה היכר להרואה באיזה יום אנו עומדין, אם ביום א' או ביום ב', לכן נראה לי פשוט דלא יצא, וצריך לכבות שתיהן ולהדליק מחדש רק נר אחד"[28]. ונראה לענ"ד דדעת המהר"ש קלוגר שאין קפידא כלל על מנין הנרות כהיכר למנין הימים בחנוכה, ודמי לנר שבת, שאם רצה להוסיף מוסיף, והיא כסברת הרמב"ם, ובספר משנה שכיר נקיט לה כסברת התוס' דתקנת חז"ל היא שיהיה היכר למנין הימים בנרות החנוכה, ולכן אין מוסיפים עליהם.
והענין הב' הוא מה שנחלקו האחרונים במי שבליל שלישי של חנוכה יש לו ב' נרות בלבד, שלדעת רוב ככל הפוסקים ידליק נר אחד בלבד ולא ידליק שתיים, שאינו לא כבית שמאי ולא כבית הלל (עיין חיי אדם קנד, כה; ערוה"ש תרעא, י; משנ"ב תרעא, ה; כה"ח תרעא, י; שו"ת כתב סופר סי' קלה; בית הלוי עה"ת ענייני חנוכה). אולם, הגרא"מ שך בספר אבי עזרי (הלכות חנוכה ד,א) כתב שידליק ב' נרות וז"ל שם: "ולא אמרינן שלא נשלם ההידור אלא בשלושה, ולא ידליק רק נר אחד, שזה אינו, שבודאי שיש הידור כשידליק ב' נרות, שאף אם אינו יכול לעשות ההידור בכולו, לא אמרינן שלא יעשה כלל, דלא גרע יום שלישי מיום שני, וזה פשוט וברור, ולא צריך לפנים, ותמיהני על מ"ש בספר בית הלוי בהל' חנוכה לדבר פשוט שלא ידליק אלא נר אחד, ולא ידעתי מה ראה על ככה לחדש כן, ופשוט שאינו כן". ונראה לענ"ד דשורש מחלוקת זו היא כנז"ל, שהסוברים שידליק זה נר אחד בלילה שני הוא משום שכן היא תקנת חז"ל- היות היכר בנרות חנוכה למנין הימים, וכמש"כ הגרא"י קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל סימן צה): "ובטעמא דמעלין בקודש ואין מורידין, בנר חנוכה, נ"ל ברור שאין זה ענין לחייב בכל הפרטים העלאה ולאסור הורדה, גם במקום שנזדמן לו שהי' לילה אחד בהידור ואח"כ לא אפשר לו, אלא דעל עיקר התקנה קאי, דתקנו להוסיף ולא לגרוע, משום מעלין בקודש. אבל מ"מ הסדר של העלי' צריך להיות כתיקון חכמים, ואנחנו לא מצאנו שתקנו חכמים כ"א או שיקיים המצוה בלא הידור, ויהי' נר לכל לילה, או שיוסיף ע"פ המנין של הימים להעלות בקודש, אבל אם אין לו כפי מספר הימים ודאי צריך לקיים המצוה כהלכתה בלא הידור, ולא יבדה לעצמו צורה של מצוה במנין של נרות, שאינו לפי התקנה של ההידור דמוסיף והולך, ואם נזדמן לו שלילה אחד הי' יכול לקיים ההידור, ואח"כ אינו יכול, אנוס הוא ורחמנא פטריה, ולא יצויר בשביל כך שידליק כמנין הנרות של לילה אחר, דהא לא הוי לא בתכונה של עיקר המצוה ולא בתכונה של הידורה הקבוע ע"פ חז"ל". אולם, הגרא"מ ש"ך זצ"ל ס"ל דאין צורך בהיכר מנין הימים בנרות חנוכה כלל, ועיקר טעמא דמעלין בקודש הוא שיהיה מעלה בקודש ולא מוריד, ולכן ידליק ב' נרות בלילה שלישי באופן זה. ודו"ק.
ויש לי להביא ראיה מדברי שנים מגדולי הראשונים שלא חיישינן להיכר מנין הימים. זה יצא ראשונה, רבינו מנחם בן שלמה המאירי שכתב לפרש דברי הגמ' כפירוש התוס' וכתב: "והמהדרים יותר יום ראשון מדליק אחת בין לא' בין למאה מכאן ואילך מוסיף והולך שמעלין בקדש ולא מורידין... ושמא תאמר והרי היה ההדור גדול נר לכל אחד ובתוספת כל לילה ולילה, תדע שגדולי המחברים [הרמב"ם] כתבוה כדבריך, אבל לדעתנו אינו כן, שמאחר שאתה מדליק לחשבון בני הבית אף הרואים יאמרו שכך וכך בני הבית יש שם ולא ירגישו בתוספת ומעתה אין הדור אלא בכך וכן המנהג". הא קמן שתפס עיקר להלכה כטעם דמעלין בקודש ואין מורידין, ואח"כ כתב שיש לפרש כדברי התוס', דאל"כ "לא ירגישו בתוספת", ונראית כוונתו דאין ענין היכר הימים אלא שצריך להיות היכר למה שמעלין בקודש, ואם ידליקו לכל אחד ואחד תוספת בכל לילה ולילה לא יהיה ניכר שמעלין בקודש, אבל אין צורך בהיכר הימים כלל. וכ"כ ג"כ הריטב"א: "ור"י ז"ל פירש כי מנהגנו הוא חשוב מהדרין מן המהדרין דאיכא פרסומי ניסא טפי, כי אם היה כל אחד מוסיף נרו לב"ה או פוחת לב"ש לא יכירו העולם דמשום פרי החג או משום מעלים בקודש הוא, אלא שיאמרו בני הבית נתרבו או נתמעטו". והוא כדברי המאירי הנ"ל.
והנה, הרמב"ם אחר שכתב את הנראה בעיניו בפירוש הסוגיא, סיים (מגילה וחנוכה ד, ג): "מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד"[29]. ועדיין אין ראיה מכאן דס"ל להרמב"ם שיש לחוש להיכר מנין הימים בהדלקת הנרות, כי שפיר יש לומר כמו שכתב הריטב"א בטעם המנהג, שבעינן היכר לתוספת שיהיה ניכר שמעלין בקודש, ולא למנין הימים בדווקא. ודו"ק.
ולענין הלכה, אמנם פסק השו"ע (תרעא, ב) כדברי התוס' והטור, ומשמע שהשו"ע חייש להיכרא דמנין הימים, והרמ"א כתב בהדיא שיש לחוש להיכר מנין הימים, אך אחר שהראינו שלדעת הרי"ף והרמב"ם לא חיישינן להיכרא דמנין הימים, כי עיקר להלכה כטעם דמעלין בקודש ואין מורידין, או מטעם ד'כנגד' שאמרו לאו דווקא, ומדברי המאירי והריטב"א משמע שבעינן היכרא שיש תוספת והעלאה בקודש, אך לא בעינן היכרא למנין הימים, ומדברי מהר"ש קלוגר והגרא"מ שך משמע שלא קפדינן אהיכרא דמנין הימים וכנ"ל, יש מקום לומר שהמדליק שתי נרות בלילה הראשון ואח"כ מוסיף והולך בכל לילה ולילה, שפיר יש לו על מה שיסמוך. כ"ז כתבתי ליישב מנהגנו הנזכר. ויה"ר שמאור נרות החנוכה, שיסודם בחזרת המלכות לישראל בימי חשמונאי, ובהמשך הדורות בקהילת חלב נהגו לקבוע בהם זכר להצלתם מיד צר בגירוש ספרד, יאמר הקב"ה לצרותינו די, וימשיך עלינו הקב"ה אורו של משיח, יבוא ויגאלנו בב"א.
♦ ♦ ♦