מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין הזיק בנר חנוכה
מתני' ב"ק סו"פ הכונס סב: "הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור". בגמ' ב"ק ל. "מאי לאו משום רשות ב"ד לא משום רשות מצוה דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה", וברש"י: "כלומר משום רשות ב"ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב"ד דלאו מצוה חייב".וברשב"א בסו"פ הכונס שם הביא את הירושלמי (ב"ק פ"ו ה"ח) דבעשה סוכה ברה"ר ובא אחר והוזק חייב, ומפרשי הירושלמי כתבו דקאי כרבנן דפליגי על ר"י, וכן מפורש כבר במאירי סו"פ הכונס. אולם ברשב"א שם כ' דאתי גם כר"י, "דכי קאמר ר"י בנר חנוכה שהוא מצוה להניחו על פתח ביתו משום פרסומי ניסא" ע"כ. וצ"ב מח' הרשב"א והמאירי.
ויש לחקור בטעמיה דר' יהודה דס"ל דבנ"ח פטור משום רשות מצוה- האם הפטור הוא משום המצוה וזהו פטור מיוחד דכיון דעושה כן משום המצוה הוא פטור, וה"נ בכל המצות אם הזיק ע"י עשייתן או בריצה למצוה יהיה פטור, וכדיבואר, או דלמא דפטורו הוא דכיון דהוי ברשות תו ליכא עליו חובת שמירה וכה"ג חובת שמירה מוטלת על הניזק. לפי הצד השני, הא דפליגי רבנן הוא משום דיכול לשמור, כלשון הר"מ בהל' נז"מ (פי"ד הי"ג) ואפי' נ"ח "היה לו לישב ולשמור". וכוונת הר"מ בזה להוסיף דלא נימא דכיון דהוי זמן דנ"ח הוי הדלקה ברשות ויהא חובת שמירה על הניזק, להכי כ' הר"מ דכיון דיכול לשמור חובת שמירה עליו [ועי' בחת"ס שבת כא שתמה דמנ"ל להר"מ דחייב לשמור על הנ"ח].
♦
רץ בערב שבת והזיק
ולבאר דינים אלו נקדים לבאר את סוגית הגמ' בב"ק לב. "אחד רץ וכו' ומודה איסי ברץ בע"ש בין השמשות והזיק שהוא פטור מפני שרץ ברשות". וצ"ע דבפרק המניח חזינן בכמה דוכתי דאף דהוי ברשות, כגון בגמ' בדף ל. בימות הגשמים וכו', מ"מ איכא עליו דין שמירה והוא חייב בנזקיו, ומ"ש הכא דפטור. וראה בפסקי הרי"ד שעמד בזה דמ"ש ברץ בע"ש דפטור מהא דבכל מזיק ברשות דפותקין ביבותיהן ברשות דאם הזיקו חייבין, ותירץ דהכא פטור דהו"ל לניזק לעיוני אנפשיה עי"ש. וראה בספרי משא יד (ח"א פ' משפטים) מש"כ בזה, וכאן נרחיב את הדברים מכל ההיבטים ההלכתיים.והנה בנמוק"י ב"ק (שם) כתב בשם הרמ"ה: "דדוקא ברץ לצורך שבת פטור, אבל בידעי' שרץ לצורך הדיוט חייב, אולם ברמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ו ה"ט כ' ואם היה ערב שבת בין השמשות פטור מפני שברשות הוא רץ כדי שלא תכנס השבת והוא אינו פנוי" ע"כ. ולכאורה מבואר בלשונו דגם ברץ לשאר צרכיו פטור, וכ"כ בשיטתו בתוי"ט (ב"ק פ"ג מ"ו), ובפרישה בחו"מ (סי' שעח סק"ח) ובסמ"ע (סקי"א) בד' הר"מ דחולק על הנמוק"י הנ"ל, ובהגה' מהרי"ח במשניות כ' דאינו מוכרח, דגם להר"מ י"ל דמה שרץ לעניניו כדי שלא תכנס שבת והוא אינו פנוי הוא מכבוד שבת, ושפיר נחשב לצורך השבת.
♦
רץ לצורך דבר מצוה והזיק
ויש לעיין בגדר הפטור דרץ בע"ש, אם פטורו הוא משום דהוא רץ לדבר מצוה, והוי כמו פטור דר' יהודה בנר חנוכה דבנשרף הפשתן מנ"ח דפטור דהובא בגמ' ל. הנ"ל דרשות מצוה פוטרת, אלא דצ"ע דהרי שם קי"ל כרבנן, דבנ"ח חייב, הרי דרשות מצוה אינה פוטרת מתשלום ההיזק. וברמב"ם פי"ד מנז"מ הי"ג שפסק בנ"ח כרבנן הוסיף שם טעם דהו"ל לשמור וכנ"ל, וצ"ל דברץ דל"ש שישמור להכי לכ"ע פטור, וכ"כ התפארת ישראל במשניות סו"פ הכונס, ולפ"ז גם הכא הפטור הוא משום דהוי רץ לדבר מצוה.אמנם לפ"ז יהיה הדין כן בכל מצוה שרץ לעשותה והזיק בדרכו דיהיה פטור, דהרי בכל המצות מצוה לרוץ כדי לקיימן, כדאי' בשו"ע (או"ח סימן צ) עפ"י הגמ' בברכות ו ע"ב. ואכן כן ס"ל לים של שלמה בסוגין דה"נ בכל דבר מצוה אם ידעי' דרץ למצוה דהזיק בדרכו יהיה פטור. ועי' במרדכי כאן (סימן לט) הובא גם בהג"מ (חובל ומזיק פ"ו ה"ט) שכ' דברץ לשאר מצות, כגון לרוץ לביהמ"ד או לביהכ"נ, חייב אם הזיק, כיון דיש לו פנאי. הרי דנקט דה"ד ברץ לצורך שבת, אך מ"מ משמע בדבריו דגם לשאר מצוות באין לו פנאי יהיה פטור, והיינו דבכל רץ לדבר מצוה כיון דיש לו פנאי להכי ליכא פטור, דיכול היה לשמור שלא יזיק, אבל ברץ בע"ש, דהוי שעה מאוחרת ואין לו פנאי כלל, להכי פטור.
ובמשנה ברורה בביאור הלכה בהל' שבת (סימן רנ ד"ה ישכים בבוקר) כ' בתו"ד דרק ברץ בה"ש פטור, מפני שהוא רץ לצרכי שבת. ואף דאי' בשו"ע שם דישכים בבוקר ביום ששי להכין צרכי שבת וכו' וא"כ צ"ל דגם ברץ בבוקר הו"ל לפטור דהוא רץ לדבר מצוה של צרכי שבת, וכמו שדנו בהגהות אשרי לפנינו ובאו"ז דמשעה שמתחילין לתקן כל צרכי שבת, דהיינו מחצות היום. והוסיף הביה"ל ד"א"ל דלא היה לו לרוץ כיון שעדיין יש שהות הרבה, דזה אינו דלכל דבר מצוה יש מצוה בהריצה כמבואר לעיל בסימן צ סי"ב, אבל יש לדחות דנהי דיש מצוה בהריצה לא פטרוהו מההיזק כ"א לפנות ערב שהזמן דחוק ואין לו פנאי לעיין ולשמור את עצמו בעת הריצה שלא יזיק" עכלה"ק. ומבואר דדוקא ברץ בע"ש פטרינן ליה, כיון שהזמן דחוק להכי אינו יכול לשמור עצמו שלא יזיק [ושמעתי שמרן הגריש"א זצ"ל השיב לשואל בנידון רץ בערב שבת והזיק, כי רק בזמנם שלא היו שעונים יש הפטור דבערב שבת הזמן דחוק וכו', אבל בזה"ז שהשעה מכוונת ויכול לסדר את צרכי שבת מוקדם, אין כאן הפטור מחמת שזמנו דחוק, דלא היה לו לדחות את ההכנות לשעה מאוחרת].
ועי' בעונג יו"ט (או"ח סימן ט ד"ה ואיכא) שכ' דדוקא היכא דהריצה עצמה היא מצוה, כגון ברץ לצרכי שבת, משא"כ ברץ לקנות לולב וכיוצא לשאר מצות אינו פטור על היזקו כיון דאין הריצה עצמה מצוה עכתו"ד. ולשון הר"מ הנז' הוא דרץ כדי שיהא פנוי בשבת, ומשמע לכאורה דה"ד ברץ בע"ש, כדי שיהא פנוי לשבת, וא"כ ל"ש היתר בזה ברץ לשאר מצות. ויל"ע ברץ בערב יו"ט אם ג"כ יהיה פטור, ואם נחשב ברשות. והנה אם נימא דהפטור ברץ הוא משום דרץ לכבוד שבת לקבל פני מלך, זה ל"ש ביו"ט, דאין בו הנך דינים והכנות לקבל פני מלך, ועי' בפסחים קג דיו"ט הוי כמו שר ולא כמלך עי"ש לגבי דיני יקנה"ז. אכן, בר"מ והרע"ב בפה"מ כאן מפורש דברץ בערב שבת או בערב יו"ט, שבני אדם נחפזים בדרך, והזיק פטור. ונראה דהר"מ לשיטתו, דאין הפשט דהריצה לצרכי שבת פוטרת, אלא מה שרץ לגמור ענייניו כדי שיהא פנוי לשבת זהו הגדר הפוטר, וא"כ שייך טעם זה גם ברץ בערב יו"ט [מיהו יש לדון דדוקא לענין שבת אמרי' כן, כיון דהיא בחינה של מלך וכנ"ל, ומצינו בברכות ט: ריצה לפני המלך, וכ"כ הר"מ שבת פ"ל ה"ב ויושב בכבוד ראש ומייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וראה בחי' הגרי"ז עה"ת פ' יתרו. ולפ"ז י"ל דהריצה אינה בשביל לגמור מלאכות חול לפני השבת, אלא להכין צרכי השבת ולהיות פנוי לקבל פני השבת]. ובש"ר הנ"ל משמע דעיקר הפטור בסוגיא הוא משום דרץ למצוה, ובזה אף לרבנן דפליגי על ר"י בנ"ח, הכא פטור, כיון דברץ אינו יכול לשמור, משא"כ בנר חנוכה אמרי' דהיה יכול לשמור.
♦
רץ בערב שבת לצורך עסקיו והזיק
אמנם, בשיטת הרמב"ם, דס"ל דגם ברץ בע"ש לצרכיו פטור מוכח דטעם הפטור הוא באופ"א ולא משום דרץ למצוה. ונראה לומר בשי' הר"מ עפ"י דברי הש"מ ב"ק שם בשם ר' יהונתן, שכ' דברץ בע"ש הדרך לרוץ באותו זמן [וזהו כדברי המאירי המובא להלן], והוסיף דלהכי על הניזק להרחיק עצמו. וכן נראה בתשו' הרא"ש כלל קא סימן ה המובא בטור בסימן שעח ושם לשונו הוא דעל הניזק לשמור עצמו. וגדר הדברים נראה דהנה בסוגיא דלעיל ל. מבואר דבמוציא תבנו וכו', דהוי ברשות, אם הזיק חייב, ונחלקו הלבוש והסמ"ע בסי' תיד (סק"ו) אם איכא עליו חיוב שמירה, ולסמ"ע ליכא חיוב שמירה אלא דאם הזיק חייב, היינו דמעיקרא ניתנה רשות לענין דאם הזיק חייב. והביאור בזה הוא דאף דהוי ברשות, מ"מ מקרי עשיית תקלה ברה"ר, ורק דהוי ברשות על העשייה, ומעיקרא הוי על תנאי דאם הזיק חייב. ובשיטת הקדמונים הובא מתלמיד ר"ת לעיל כז: שכ' דלא דמי לקרנא דעצרתא לעיל בר"פ המניח כז,ב, דהתם גם פטור דחשיב ברשות, משום דהתם ל"ה תקלה כלל, והיינו דהתם נחשב דזהו מקומו דמש"ה אמרי' בגמ' לעיל שם דעל הניזק אבע"ל לעיוני, כלומר דחובת השמירה על הניזק כיון דבזה ל"ח עשיית תקלה כלל ע"י המזיק. וכן במתני' לב. שלזה רשות להלך וכו' עי' בנמוק"י שהק' דהא קי"ל דכל שנתנו רשות והזיק חייב עי"ש. ובקול הרמ"ז במשניות כ' דהכא מעיקר הדין רשאי להלך, והיינו דל"ח למזיק כלל ועל הניזק להרחיק.ונראה דברץ בע"ש הפי' הוא דבע"ש דהזמן דחוק א"כ הריצה הוי כהליכה, דכך צורת ההליכה בערב שבת. וכן נראה במאירי שכתב: "ואע"פ שכל אותן שאמרו וכו' אם הזיקה חייבין ד"ז כך פי' שרץ ברשות וכן דרכו ואין שם שנוי כלל" ע"כ, וכ"נ בש"מ בשם הר' יהונתן המובא לעיל. והיינו דבע"ש רץ הוי כמהלך, דזהו זמן ריצה וממילא על הניזק לשמור עצמו. וי"ל עוד בביאור הדבר דהוי כההיא דב"ב בפרק שני דעל הניזק להרחיק, היינו כיון דמשתמש בשלו אינו צריך לבטל תשמישיו בשביל חבירו וכו', וכדברי הנתיבות הידועים בסי' קנה ואכ"מ. ה"נ הכא דכיון דבע"ש הוי רץ ברשות וידעי כ"ע והרה"ר עומד לכך, ונמצא דבע"ש רץ הוי כמהלך, ממילא על הניזק להרחיק, ואולי גם משום דהרץ אינו יכול לשמור עצמו. אבל עכ"פ אין הסיבה רק מחמת המצוה, אלא דבאותו הזמן כך היא צורת ההליכה. וזה טעם הר"מ, דגם ברץ לצרכיו בע"ש והזיק פטור, היינו דהפטור הוא בזמן דערב שבת, דבזמן זה דנוהגין לרוץ, א"כ בזמן זה רץ הוי כמהלך דהוי ברשות. ולכן כתב הר"מ, לשיטתו, בפה"מ כנ"ל דגם ברץ בערב יו"ט פטור מה"ט, דגם אז הוי זמן דרצים להכנות ליו"ט, וממילא על הניזק להרחיק. ולפ"ז י"ל דברץ בימות החול, אפי' למצוה חשובה כתלמוד תורה ובית הכנסת, ואף בגוונא דל"ל פנאי, ל"ש לומר דהוי זמן ריצה ועל הניזק לשמור עצמו, וממילא בזה יהיה חייב לד' הרמב"ם.
לעומת זאת, המרדכי הנז' שדן גבי רץ בשאר מצוות, הוא משום דס"ל דגם ברץ בע"ש ל"ה פטור מחמת הזמן אלא מחמת המצוה, ולכן דן בכל המצוות כה"ג. וכפיה"נ כ"ה ד' הרמ"ה בנמוק"י, שכ' דה"ד ברץ לצרכי שבת ולא לצרכיו. אכן בדברי הר"מ נראה כמש"כ. ומ"מ גם לד' המרדכי הוא רק היכא דאינו יכול לשמור עצמו, והרי חזינן בבעי' הגמ' במזיק אשתו בתשמיש וכו' אף דהוי בעוסק במצוה, אלא דכיון דאבע"ל לעיוני, היינו דיכול לשמור עצמו שלא יזיק, ל"ש בו פטור דברשות, ופשוט [וכיו"ב דעל הניזק לשמור עצמו, מצינו בתוס' סוכה מה. ד"ה מיד, ונפסק בשו"ע חו"מ סי' שעח, דבדבר שנהגו שמחה לצורך מצוה אם הזיק פטור, ופטורו הוא משום דהוי ברשות, והרא"ש בתשו' הנ"ל כ' דאז על הניזק להרחיק עצמו, אבל אין פטורו מחמת המצוה, וכן הובא בשו"ע או"ח בסי' תרצה ס"ב בהזיק מחמת שמחת פורים ועי"ש במ"ב סקי"ג].
וכדברינו כתב בחי' רבינו מאיר שמחה [בעל האור שמח] בסוגין: "והיכי שהוא רץ בין השמשות לצרכו שלא לצורך שבת נראה דמ"מ פטור דהא איהו לא ידע אי ירוץ למצוה ובעי לאזדהורי ביה, וגדולה מזו להתוס' לעיל לא ד"ה וקתני שהקשו דבעומד לפוש נמי לפטור דמנא ידע דלזדהורי ביה דילמא עמד לכתף עי"ש ומכ"ש הכא" עכ"ד [ולהלן שם הביא את דברי הרמ"ה שלא כ' כן, וכ' דהרמ"ה לשיטתו דמיירי בהזיקו ובזה אף דפלוני בעי ליזדהורי בך מ"מ הא את הזיקתו שלא ברשות ומאן יהיב לך רשות לדוחפו דרך מרוצתך וכו']. ולדבריו ברץ בע"ש, אף אם רץ לצורך הדיוט ממש, מ"מ כיון דהוי זמן דהותר לרוץ תו על הניזק לשמור עצמו, כיון דאינו יודע אם רץ למצוה וכנ"ל. ולפי זה י"ל בהבנת דברי הביאור הלכה הנ"ל דאף דמצוה להכין צרכי שבת מהבוקר, מ"מ רק ברץ בער"ש פטור, דאז הוי זמן ריצה דאין לו פנאי, ולכן בזה אין עליו חובת שמירה. משא"כ ברץ בבוקר יהיה עליו לשמור ובהזיק חייב, כיון דעדיין לא חשיב זמן ריצה, ול"ש סברת המאירי הנ"ל דהריצה אז כהליכה.
♦
טעם רבי יהודה דבהזיק בנר חנוכה פטור
ולאור המבואר יש לחקור גם בטעמי' דר' יהודה, דס"ל דבנ"ח פטור משום רשות מצוה - האם הפטור הוא משום המצוה וזהו פטור מיוחד, דכיון דעושה משום המצוה פטור, וה"נ בכל המצות יהיה פטור, או דלמא דפטורו הוא דכיון דהוי ברשות תו ליכא עליו חובת שמירה וכה"ג חובת שמירה על הניזק. ולרבנן דפליגי הוא משום דיכול לשמור כלשון הר"מ פי"ד הי"ג ואפי' נ"ח היה לו לישב ולשמור. וכוונת הר"מ בזה להוסיף דלא נימא דכיון דהוי זמן דנ"ח הוי הדלקה ברשות ויהא חובת שמירה על הניזק, להכי כ' הר"מ דכיון דיכול לשמור חובת שמירה עליו וכמש"נ לעיל.ובערכי תנאים ואמוראים (הועתק בקובץ שיטות קמאי כאן) כ' דדוקא בנ"ח קי"ל כרבנן, כיון דיכול להדליק למעלה מעשרה [והיינו דלר"י לא אטרחוה, כדאמרי' בגמ' סו"פ הכונס], משא"כ ברץ בע"ש לכ"ע פטור, דמצוה בכולם. ובפשטות משמע בראשונים דבר' יהודה הפטור הוא משום המצוה, וכדברי הגמ' ל. דעדיף מרשות ב"ד וכנ"ל.
ועי' בשפת אמת בשבת כא: שכ' דיל"ע בנשאר דולק אחר השיעור אם ג"כ פטור, דפשט הלשון 'בנ"ח פטור' משמע בכל גווני, וכן דן בזה בתפארת יעקב במשניות כאן. ולהלן שם הסתפק השפת אמת כשהדליק החנוני נר שלא לצורך מצוה בחנוכה אם פטור ג"כ דהא מ"מ בעל הגמל פשע ג"כ, שבחנוכה לא הו"ל להגדיל חבילתו, אך מדדייק לומר בנ"ח פטור משמע דבחנוכה לחודי' חייב, דאל"כ הו"ל למימר בחנוכה פטור ע"כ. ומבואר להדי' דהספק הוא כנ"ל, דאם הפטור לפי ר"י הוא משום המצוה, בודאי הוא רק היכא דהוי הדלקה של מצוה, אבל אם הפטור הוא משום דבזמן זה על הניזק להרחיק עצמו שייך זה אף כשהדליק נר של רשות. ודמי לנידון הרמ"ש הנ"ל דרץ בע"ש לצרכיו, דמ"מ חובת הזהירות על הניזק. והיינו דאם הפטור משום דעל הניזק לשמור עצמו, הרי בלא"ה הניזק אינו יודע אם הדליק למצות נ"ח או הדלקה בעלמא, וע"כ דהפטור הוא רק משום המצוה. וע"ע בספר כלי חמדה פ' כי תצא מש"כ בזה.
והנה בתחילת דברינו הבאתי מדברי הרשב"א בסו"פ הכונס שהביא את הירוש' דבעשה סוכה ברה"ר ובא אחר והוזק חייב, ומפרשי הירוש' כ' דקאי כרבנן דפליגי על ר"י, וכן מפורש במאירי סו"פ הכונס, אולם ברשב"א שם כ' דאתי גם כר"י, דכי קאמר ר"י בנר חנוכה שהוא מצוה להניחו על פתח ביתו משום פרסומי ניסא ע"כ. ולהמבואר י"ל בכוונת הרשב"א דכיון דהפטור לר"י משום המצוה הוא, שייך זה רק בנ"ח, דמהות המצוה היא שיהא ברה"ר לפרסומי ניסא, משא"כ בסוכה, דרק איהו עביד ברה"ר ול"ש לעיקר המצוה, להכי ל"ל פטור דמצוה. אמנם אי נימא דלפי ר"י הטעם הוא ג"כ דבכה"ג על הניזק להרחיק יש לדון דגם בסוכה כה"ג יהיה פטור. וזה הוא טעמם של מפרשי הירוש' והמאירי שפי' דלא אתי כר"י, דלר"י גם בסוכה ברה"ר יהיה פטור, היינו דחשיב כברשות.
ובגמ' בשבת כב: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ולרש"י היינו מפתח ביתו ולחוץ, ולתוס' המצוה היא בפתח החצר. וברשב"א הק' על רש"י מהא דלרבי יהודה הניח חנוני נרו מבחוץ והזיק פטור מצד המצוה, ולרש"י הרי המצוה היא בין בית לחצר ולא בפתח לרחוב. אמנם צ"ע דגם לרש"י הרי באין לו חצר יניח בפתח ביתו לרחוב [ובאמת בחת"ס בשבת שם כ' דלהכי מתני' מיירי בחנוני, דבזה כיון דבדיעבד יכול להדליק בתוך החנות ורק ברה"ר מהודר יותר, ולכן בזה נחלקו חכמים, אבל באדם שאינו חנוני לכ"ע פטור מחמת המצוה]. ולדברינו י"ל דהרשב"א לשיטתו, דרק במחוייב לעשות ברה"ר פטור על ההיזק, ולכן בסוכה חייב כיון דאינו מחוייב מצד המצוה לעשותה דוקא ברה"ר. וא"כ רק היכא דמצד המצוה צריך להניח את נר החנוכה ברחוב להכי פטור על ההיזק, ולא היכא דרק משום אין לו חצר מניחה ברה"ר וא"ש היטב.
והנה בתוספתא ב"ק פ"ו הי"ג דנזכר בדברי רבנן דר"י מסכך ברה"ר דאף דיש לו רשות הוזק בהן חייב, ועי"ש בתוספתא הנדפס בש"ס וילנא, ובגליון התוספתא הגהות מהמגן אברהם באות כז שכתב דלב ב"ד מתנה שמותר לעשות סוכה ברה"ר, ואין בזה משום גזל. עכ"פ בדברי ר' יהודה לא נזכר בתוספתא היתר כ"א על נ"ח ולא על סוכה, ואפשר דכוונת הרשב"א לומר דכיון דבחנוכה הוי פרסומי ניסא א"כ ידעי כ"ע דהדליק נ"ח, ועל הניזק להרחיק עצמו, משא"כ בסוכה, דלא ידעי כ"ע, שוב אמרי' דעל המזיק לשמור שלא יזיק.
וע"ע באור שמח (פ"ה מרוצח ה"ו) שכ' על התוספתא דרופא שהזיק חייב וכן בהרג בשוגג דגולה, דאף דהוי ברשות מצוה, מ"מ חייב כשם שלא קי"ל כר' יהודה בנר חנוכה, ועוד דהכא חבל בגופו, ובזה לכ"ע חייב, עיש"ה. ומבואר באו"ש דס"ל דלר"י בכל מצוה איכא פטור ולאו משום דעל הניזק לשמור, דזה ל"ש התם, אלא דלר"י טעם הפטור הוא משום המצוה וכדפי'. וביד אברהם בשו"ע יו"ד סימן שלו אכן הק' דאמאי ברופא שהזיק והרג בשוגג גולה, הא הוי מצוה, וא"כ דינו כמזיק ברשות, ותי' דכיון דהזיק שוב ל"ה מצוה ול"ה ברשות ב"ד.
עכ"פ נתבארה פלוגתת הראשונים לענין רץ בע"ש, אם פטורו הוא משום דעל הניזק להרחיק עצמו, או דפטורו הוא משום דרץ למצוה. וד"ז נידון גם בתש' חות יאיר בסימן רז, דנשאל בראובן שרץ לקול השמש המכריז ברחוב לקידוש לבנה ומפני מרוצתו פגע בחנות של לוי העומדת לפני פתח ביתו, ושפך כד של שמן והפיל כמה כלי זכוכית ושיברן, ותבעו לוי והשיב ראובן כי רץ ברשות לדבר מצוה וכו', וחברו השיב כי ענין וטעם שהרץ חייב בנזק מפני דהו"ל הרץ משנה כי דרך בנ"א להלך ולא לרוץ לכן לא נזהר המהלך ממנו כי בא פתאום ולכן בע"ש בין השמשות שרץ ברשות ודרך בני אדם לרוץ [וזה כסברת המאירי הנ"ל] ולכן פטור דה"ל לזה שמהלך להיזהר ולילך מן הצד [והיא כסברת הרבינו יהונתן בש"מ והרא"ש שהבאנו לעיל, דעל הניזק להרחיק], וא"כ דוקא באדם הניזוק משא"כ בהזיק כלים דל"ש טעם זה אפי' רץ ברשות [ד"ז הוא חידוש לומר דבכלים משו"ז ליכא היתר דברשות, ועכ"פ לפ"ז בר"י בנ"ח דהא הזיק כלים היינו פשתן דעל הגמלים, ואם אמרי' דפטור, ע"כ דהתם פטורו הוא משום הרשות דהמצוה וכמש"נ]. ותדע דאל"כ למה פטור הרץ ברשות אם משום דנחשבו נבהל הו"ל כאונס, הלא נזק חייב גם באונס וכו', והשיב החו"י דאין הטעם ברץ בע"ש משום דמוטל על הניזק ליזהר אלא משום דרץ למצוה והוי אונס וכו', ולכן ברץ לקדוש לבנה, דאפשר לקדשה ביחיד וכו', אינו כדאי שיפטר הרץ, והביא שם את דברי המרדכי הנ"ל ברץ לביהכ"נ וכו' עי"ש. ומבואר בדברי השואל והחו"י דשו"ט אם פטור דרץ בע"ש הוא משום דרץ למצוה, כמו שהסיק החו"י, או משום דהוי ברשות ועל הניזק לשמור עצמו, כדברי השואל. ולפנינו נתבאר דמח' הראשונים בזה. אך עדיין צ"ב דאמאי לענין נ"ח פסקי' כרבנן דחייב והר"מ הוסיף דחייב לשמור, אבל ברץ בע"ש פטור ואמרי' דעל הניזק להזהר. ולעיל נתבאר דברץ ל"ש שמירה.
ונ"ל עוד בזה דברץ הריצה מצד עצמה ל"ה מעשה היזק ולכן שייך לומר דכיון דרץ ברשות על הניזק להזהר, אבל בנר חנוכה, הרי אש הוי חפצא של מזיק דברוח מצויה הוי מזיק, ולהכי קי"ל כרבנן דס"ל דאמנם התירו משום המצוה להדליק ברה"ר, אבל מ"מ חייב לשמור ואיכא עליו חובת שמירה ומעיקרא הרשות ניתנה בתנאי שישמור, ור"י ס"ל דגם בנ"ח הוי היתר, כיון דהוי זמן דפרסומי ניסא אמרי' ביה דעל הניזק להזהר. אך קי"ל כרבנן לענין נ"ח, משא"כ ברץ בע"ש דלכ"ע פטור משמירה וכדפי'.
♦
רץ לפיקוח נפש ובנוהג במכונית מעל המהירות המותרת והזיק
ולאור המבואר נראה לומר הערה חדשה להלכה, דבנוהג במכונית בערב שבת מעל המהירות המותרת והזיק דודאי דיהא חייב, ולא שייך כאן הפטור דרץ בערב שבת, דשונה נהיגה במכונית מעל המהירות המותרת דהוי מעשה היזק, והוי כמו שרץ בערב שבת עם סכין דפשיטא דאין לו רשות לכך דרץ עם מזיק בידו, ובזה לא שייך לומר דהיה על הניזק להזהר, ואינו דומה לרץ ברגליו בערב שבת דהוי ריצה ברשות, דבאותו זמן דרך העולם לרוץ ברגליהם וכדפי' לעיל.אכן, יש לדון דבמקום שנוסע להציל בכל ימות השבוע, וכגון ברכב הצלה, דבזה ידעי' כ"ע דנוסע במהירות גדולה, ובזה ה"נ בהזיק יהיה פטור, דבזה נימא דעל הניזק להרחיק עצמו, ושפיר דומה לנידון רץ בערב שבת והזיק דפטור. ובחי' רבי מאיר שמחה הנ"ל כ' דברץ לפקו"נ והזיק חייב כיון דלאו כ"ע ידעי' על הריצה ול"ד לע"ש דכ"ע ידעי' דרצין עיש"ה. אכן, נראה לי דבנוסע ברכב הצלה, דכולם מבינים דהוא רץ לפיקוח נפש, בזה מסתבר דבהזיק יהיה פטור ועל הניזק היה להזהר.
ועי' בהגהות אנשי שם (על הרי"ף ב"ק פ' הגוזל דף מד. מדפי הרי"ף) שהק' גבי רודף שהיה רודף אחר הרודף להציל ושיבר את הכלים, דפטור מהתקנה, דאל"כ אין לך אדם מישראל שהוא מציל את חברו מיד הרודף, ותיפ"ל דהוי רץ לדבר מצוה. ותי' עפ"י המרדכי דדוקא ברץ בערב שבת דאין לו שהות, ולפ"ז כ' דלהכי קתני ברודף מפני התקנה דהיינו דאפי' אם היה לו אפשר להצילו מבלי שבירת כלים וכו', עכ"פ מבואר בדבריו דברץ להציל הוי כרץ בערב שבת דפטור.
וע"ע בערוך השלחן (חו"מ סימן שעח סקי"ח וסקי"ט) שכ' דלשאר מצוות אין לרוץ ברה"ר וכו' ומ"מ אם הריצה היתה כדי שלא יחלל שבת מקרי ברשות, עוד כ' דברץ לענין פקוח נפש או להציל מהדליקה וכיוצא ודאי דמקרי ברשות, דהא חובה עליו לרוץ בכל כוחו עי"ש.
♦ ♦ ♦