משגיח ישיבת חברון כנסת ישראל
'נבון וחכם'
'הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים ועל הנפלאות. הנרות הללו קדש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות ולהלל לשמך הגדול' כו'. והלשון כאן אינו שיש איסור חפצא בדבר, אלא שאין 'לנו' דייקא רשות כו'. וחזינן דהוא דין כלפינו. דאם בחפצא ודאי ששרי לראותם, דל"ש איסור ראיה בדבר שחפצו אסור, אלא הוא דין של ההנהגה שלנו כלפי הנרות, וקמ"ל דשרי לראותם.והיינו דנזכר רק דין זה של נרות חנוכה שאסור להשתמש כו' כי בעצם זה שאין לנו רשות כו', אנו קובעים שהנרות הללו הם על הניסים. וצ"ב הניהוג-גברא הזה של קודש.
'הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח' (שבת כג:). וצ"ב אמאי הוזכר דווקא גבי נרות חנוכה זכייה בבנים ת"ח.
בפר' מקץ "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם". וצ"ב אמאי בעינן דווקא איש נבון וחכם, שהרי פרעה אומר ליוסף "אחרי אשר הודיע אלוקים אתך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך", וביאר הגרי"ז דמזה שיש לו רוה"ק מגיע לידי זה שהוא נבון. וא"כ חזינן דאלוקים הודיעו כי הוא נבון וחכם, ואת זה רצה פרעה. ואמאי בעינן נבון וחכם כדי לכלכל נכון את מצרים?
והנה גבי 'איש חכם' ביאר ר' ישראל יעקב (המשגיח דברנוביץ'), דטבע האדם הוא שכשיש שובע גדול אז רוצה היום להנות ועל הרעב דוחה, שמחר יתחיל לדאוג לזה, אך כעת שיש שובע גדול ראוי ליהנות מזה. וכך דוחה ודוחה עד שעומד בפתח שנות הרעב ונמצא שלא הכין כלום. וע"ז קתני 'איזהו חכם הרואה את הנולד'. שהרי כולם יודעים את הנולד, אך החכם 'רואה' את הנולד, והיינו שמשום שהחכם הינו בעל שכל, ע"כ הידיעה אצלו היא לא רק כידיעה גרידא אלא ממש בחוש, כראיה. ואדם כזה צריך כדי שיוכל להכין את מצרים לימי הרעב, כי רק הוא ינהג כעת ע"פ הנתונים של מחר.
ועפ"ז ביאר אף חובת האדם בעולמו, ששבעים שנותיו בעולם הם שנות השובע וצריך להיות חכם ולראות את ימות הרעב, כשכבר לא יוכל לאגור לחמו, ויכין כעת את הצידה לדרך.
וע"פ דרכו ניתן לפרש את עניין ה'נבון'. שכן החכם רואה את הרעב, אך הנבון כשרואה את השובע מבין דבר מתוך דבר מה היא המטרה של השובע, ומבין כי מטרתו היא להכין לשנות הרעב והוא לא בא בשביל עצמו. וזהו שאמר יוסף "הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלוקים עושה הראה את פרעה" דזו ה'ראיה' של שנות הרעב.
ועמד כבר הרמב"ן על כך שהקדים קודם את הרעב לשובע אע"פ שסדר הדברים הפוך. והיינו לומר שרק בשביל הרעב יש את השובע, וזהו ה'נבון' של יוסף שמבין מה מטרת השובע שכאן שצריך לנצל אותו עבור מטרתו – הרעב.
וגם זה נכון בחכמת החיים, שאדם צריך לראות את כל הזדמנויות חייו שהן באות בשביל מטרה ואין הן תכלית בפנ"ע.
וא"כ נמצינו למדים כי החכם מתייחס כבר עכשיו למה שיהיה, אך הנבון מתייחס למה שיש עכשיו ע"פ מה שעתיד להיות, והוא מבין את מטרת הדבר.
רש"י בפר' תולדות מביא שההבדל בין צדיקים לרשעים שרשעים תחילתם שלוה וסופם ייסורים וצדיקים תחילתם ייסורים וסופם שלוה. וצ"ב דלפי"ז לכ"א מהם יש חצי חיים ייסורים וחצי שלוה ומה לי תחילה ומה לי סוף (ואע"פ שי"מ שסופם הכוונה עוה"ב, אך רש"י בפשוטו לא משמע כך)?
אך הפשט נראה, דהנה בפרשתנו יש הדגשה שאומרת דרשיני, שכתוב "ונשכח השבע", ופרש"י שהוא מבואר כבר בחלום (מ'ותאכלנה') שישכח השבע. ולכאורה עניין זה הוא דבר צדדי, דאם להדגיש גודל הרעב, הרי כבר כתוב "ולא יודע השבע" שהביאור שיהיה כזה רעב שלא יוכלו אפי' לדמיין את ההרגשה של שובע שהיתה להם, ולא יכירו את עצמם כאנשים שפעם שבעו. אך מה עניין שכחה לכאן?
אלא נראה שהיות וכל עניין השובע היה בשביל להכין לרעב כמש"ב, א"כ כאשר הגיע הרעב אז השובע כאילו ולא היה 'ונשכח', שלא היה השובע מתחילה לשם שובע שבזה היה שייך לזכור, אלא כולו היה בשביל שנות הרעב, וא"כ כעת בשנות הרעב כבר 'ונשכח' שהרי לא היתה להן מהות בפנ"ע.
וא"כ ה"נ דהרשע בסופו ייסורים כבר נשכח ימי השלווה, שכבר אין לו את זה כלל, כי כל מהותם של ימי השלווה היה כדי להתקין עצמו לעוה"ב, וכשהגיע העת בסופו כבר נשכח כלל ימי שלווה, שהם לרשעים תכלית בפנ"ע. ואילו צדיקים סופם שלווה משום שהבינו את מטרת חייהם וניצלום למטרתם – סופם שלווה. והיינו שהצדיק מתחילת דרכו מפלס לעצמו את הדרך מעלה ובונה את עתידו שתחילתה בייסורים ע"מ להגיע לשלווה, וא"כ כל חייו הם במטרה ועליה. משא"כ הרשע שתחילתו שלווה, אך אח"כ כבר אין לו כלום, שהוא אינו חותר לשום מקום ולא מרויח מזה שהייתה לו פעם שלווה.
והוא מה שמביא המסל"י שכל מטרת האדם היא לעוה"ב והכל כאן בעוה"ז הוא בשביל לעמוד בנסיונות וכו' להביאו לעוה"ב, והוא עניין הנבון, שהמבט על עוה"ז שהוא כאן בשביל עוה"ב.
בפר' ויצא "ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלוקים את חרפתי" ופרש"י 'כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה כשיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה, בנך'. והדברים תמוהים, וכי בשביל זה יש בן, בכדי לתלות הסרחון בו? ועוד, מה יעזור לה, והרי עד עתה ג"כ נשבר הכלי, וא"כ ניכר שלא בשל הבן הוא זה, ואמאי מעתה יתלו בו?
והביאור נראה, דהנה כשאדם נושא אשה אז נחית דרגא בעצם, שכן כעת התווסף לו רחיים בצווארו, כתובה, ילדים וכו'. אך מ"מ ודאי שזו ירידה לצורך עלייה, שכן ע"י זה שהוא נושא אשה יכול להוציא את כחו לפועל, ועל הנבון להבין כי מצב הנשואין הוא הזדמנות וכלי שהוא לצורך מסוים – להוציא לפועל כחו בבנין ביתו. וכמו שמביאה הגמ' ביבמות דאדם מביא חיטין, אינו אוכל חיטין, אלא שיש כאן בכח של מזון. וכן פשתן אינו לובשו כי אם שעושה ממנו בגד.
וע"כ אמרה רחל שעתה אסף אלוקים את חרפתי, שכן עד עכשיו היתה ישות לעצמה, אך כשנישאת ונולד לה בן, אז זו מערכת חדשה של יעקב שמוציא לפועל כחו ע"י רחל ויוסף הוא כחו שיצא לפועל. וא"כ מעתה הבן שצריך לצאת ממך הוא זה שאחראי לכל מה שקורה והוא שבר הכלים וכבר לא היא אשמה. וזהו שקרת שמו יוסף ע"ש ש'יוסף לי ה' בן אחר', כי מהות יוסף להוציא את הבכח, שהרי כל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא בשביל יוסף וכדכתיב 'אלא תולדות יעקב, יוסף', ויוסף הוא החיצים והשלהבת של יעקב, היינו הבכח של יעקב.
וא"כ מעתה אסף אלוקים את חרפתי, שכעת כבר רואים שכל בית לבן וכו' לא היה אלא בשביל כחו של יעקב – יוסף. וזהו עניינו של יוסף שמגלה העניין שיש מצב אבל המצב לא עומד לעצמו, אלא שצריך להוציא את הבכח של המצב הזה (א"ה – וא"ש לפמש"ב דיוסף מהותו אח, דרואה עצמו כ'בן' אשר כאן למטרה ואחראי להמשיך ולהוסיף כי זה עניינו בעוה"ז ולא להישאר עומד, כעשיו שהוא עשוי, והוא עניין נבון שמבין מטרת מצבו כמש"ב).
וא"כ גם כאן במצרים בשנות השובע, עומד יוסף על העניין הזה שהשובע אינו כאן כי אם בשביל מטרה, וצריך לעשות משהו עם השובע הזה.
בפר' מקץ פרש"י דאף המצרים ניסו לשמור על התבואה אך לא עלתה בידם ונרקב כל התבואה. ובשנות הרעב כשבאו לקחת תבואה גזר עליהם יוסף שימולו. וצ"ב מה עניין זה שימולו כתנאי לכך שיקבלו התבואה?
ונראה דהמילה עניינה אות ברית שלא יבזבז כחו בשביל הנאת רגע אחד לעצמו אלא יהיה נבון וישמור את כחו בכדי להוציאו בצורה שיצא לפועל ויפעל לממש את כחו, שכן המרעיבו שבע, וצריך להרעיבו ולשומרו לעת אשר יהיה מוכן להוציא לפועל כחו לאחר ולא לעצמו.
ובגמ' נדרים (לב:) שכשאברהם מל עצמו אז המליכו הקב"ה על כל רמ"ח אבריו (כמניין אברהם), וביאר הריב"ן במכות שכל איבר אומרת עשה בי מצווה. והיינו שרק כשמסירים את הערלה אז כל הגוף שלו הוא היכי תימצי להוציא לכח כחו – המצוות שכנגד האיברים (מבואר התם שתחילה המליכו על רמ"ג איברים, כמניין 'אברם', ואחר שמל המליכו על רמ"ח איברים כמניין 'אברהם', והיינו ב' עיניים וב' אזניים וראש הגויה, וביאר התם הר"ן דעיניים ואזניים הם דבר שאין ברשות האדם דבע"כ רואה ושומע, אך אחר שמל המליכו אף על זה, והיינו כמש"ב דאחר שמל נהיה חפצא של גוף מצווה שדורש תכליתו וממילא שומר עצמו אף ממה שלא ברשותו).
וא"כ ע"י המילה קונים את המבט הנבון הזה שהדבר נמצא כאן למטרה וצריך לשמור עליו על מנת להוציא אל הפועל הכח הטמון בזה. וא"כ כשימולו המצרים, יקנו את המבט הזה וישמרו את התבואה כעת בשנות הרעב בצורה נכונה. א"נ, שבכדי להיות ראויים לקבל את האוכל, צריכים לקנות המדה שבא נשמר האוכל.
וזהו 'הנרות הללו קודש הם' כו' דאין לנו רשות לבזבז ולהשתמש בהם אלא לראותם בלבד, והיינו המבט הנבון וכמש"ב.
בשלטי גבורים כתב דתיקון רבנן ח' ימים בחנוכה כנגד ח' ימי מילה (ובזה יישב קושיית הב"י). וצ"ב השייכות של מילה לחנוכה.
ונראה, דהרי יון מהותם היא שהטבע הוא תכלית בפנ"ע, והיינו היפוך הנבון. ונס חנוכה שניצחנו הוא הפך מזה, ש'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', והכל היכי תימצי למטרה, וזהו ג"כ עניין המילה כמש"ב, וע"כ תיקנו ח' ימים כנגד ח' ימי מילה.
כתב במשנ"ב דה'נרות הללו' ח' אותיות כנגד ח' נרות. והיינו שמדגישים מיד עניין השמונה, דכל עניין הנרות הוא למטרה להראות שיש מטרה בחיים ולא שהם בפנ"ע המטרה וכעניין ח' דמילה. שכן הנרות גופא אסור להשתמש אלא הכל כדי להודות ולהלל.
בדעת זקנים מבעלי התוס' בפר' וירא כתב ד'ברוך הבא ברוך הנימוללשמונה' – 'הבא' בגימט' שמונה וע"כ אומרים 'ברוך הבא' כו'. וצ"ב.
והעניין, דהרי יש שבע שנות שובע וכל העולם בנוי על שבע כידוע (ז' ימי שבתא, שמיטה, רקיעים כו'), אך יש משהו שהוא מעל הטבע ומעבר לשובע, והוא התכלית שעלתה במחשבה, והיינו השמונה. וזו המילה שהיא בשמונה קובעת באדם – המבט שמעל השובע, שבשביל תכלית הדבר צריך 'מרעיבו שבע'. וזהו ברוך הבא ברוך הנימול לשמונה, שעוה"ב הוא שמונה אחר השבע, וברוך הנימול לשמונה שזהו עניין המילה שיחשוב שיש מה שבא והכל בשביל 'הבא' – עוה"ב.
וזהו ה'בני בינה' שקבעו 'ימי שמונה', שבשל היותם נבונים ומבינים עניין זה כמש"ב – קבעו ימי שמונה שהוא העניין שיש סיבה, מטרה ותכלית לכל השבע.
בתחילת פר' מקץ אומר רש"י 'יפות מראה – סימן הוא לימי השבע שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה'. ולכאורה הוא עניין נוסף בשובע שגם נראות יפות זל"ז. ואומר רש"י אח"כ 'ותאכלנה – סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת בימי הרעב'. וצ"ב מהו מהות שמחת השובע, שהרי השובע עצמו ישכח ומהו עניין ה'שמחה' שבזה?
ונראה דקאי על המצב שיש בשובע שהבריות נראות יפות זל"ז, שזהו מצב השמחה, וזה ישכח. ולכאורה הוא מוכח, שהרי בשובע לא נהנו שהרי אגרו לימות הרעב ואף למכור לשאר ארצות, ואכלו לכאורה כרגיל, וא"כ כל שכן היה להם יותר הוא הרגשת השמחה מחמת מצב השובע ובזה היו הבריות נראות יפות זל"ז. וצ"ב עניין השמחה הזו.
במסל"י (פכ"ב) גבי הענווה כתב שאם הוא חכם או גבור או עשיר צריך להתייחס לזה ש'אם יש לו חכמה רבה הנה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה, אם עשיר הוא ישמח בחלקו ועליו הוא לעזור למי שאין לו. ואם גבור הוא, לעזור לכושלים ולהציל לעשוקים'. וצ"ב מה שמוסיף גבי העשיר שחוץ ממה שצריך לתת משלו לאחר כמו גבור וחכם, צריך ג"כ 'לשמוח' בחלקו, ולכאורה מה זה שייך לעניין (ואע"פ ששאני עשיר שמכליה קרנא, אך מה השמחה קשורה לכך שיתן)?
אלא נראה, דעניין השמחה הוא שכשיש שפע אז מהיכולת ליצור ולעשות מחמת החידוש ולנצל את המצב של השפע - גורם הדבר לשמחה, ובשמחתו משפיע אף לאחר, שכן דרך השמח לתת ולהשפיע. וחלק מן הנבונות בשובע הוא ההבנה שמטרתו גם ליצור שמחה ואז עין הבריות יפות זל"ז ואז ישפיע כ"א לחברו ובזה יצא מן כחם לפועל שהוא מטרת השובע. והיא גם סימן, היינו שהשמח הוא מי שמבין כי יש לו כאן הזדמנות ומצב לנצל ולהפיק ממנו את הדרוש, וממילא אם ישמח היינו שמביט במבט זה, והמצרים ישכחו השמחה, היינו כי לא ניצלו באמת את המצב למרות היכולת ע"י השמחה.
וה"נ גבי עשיר, כי רק ע"י השמחה יגיע למטרת העושר שישפיע לאחר. שכן מה שיש שובע ועושר הוא להשפיע, ולהשפיע לעצמו ואף לזולתו, וזה תלוי בהסתכלות, שאם מסתכל במבט של לקחת אז זו אי תבונה שיקח עכשיו. אך המסתכל בתבונה מבין כי עניין השובע לשפע ועניין השפע לעצמו ולאחר, וזה ע"י שמחה. שהשמחה היא היכי תימצי להוציא לפועל כחותיו ע"י שפע לעצמו ולאחרים, וגם סימן, כמש"ב, וע"כ מוכרח הוא כהקדמה לעשיר בכדי שיתן לשני.
רבינו יונה, בספר שערי תשובה, בעיקר החרטה כתב 'לבבו יבין ושב ורפא לו – הנה הבורא נפח באפו נשמת חיים חכמת לב טוב השכל להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף בכל תולדותיו אחרי אשר בעבור זאת נבראתי ויהי בי הפך מזה, למה לי חיים'. והיינו שיסוד התשובה הוא הבינה הזו אשר לבבו יבין שכל מה שיש לו בעוה"ז הוא בעבור להכירו יתברך, לעמוד בנסיון ולמשול בגוף כו'.
וכן לשיטת הרמב"ם (סוף הלכ' דעות) גבי האיסור לנקום 'כל ענייני העולם אצל המבינים הם כדברי הווי ואין כדאי לנקום עליהם'. והיינו שמי שהוא 'מבין' אזי שמסתכל על העולם כאמצעי ולא כמטרה ותכלית שכדאי לנקום עליה.
בגמ' זבחים (קיח:) 'בשילה קדשים נאכלים הכל הרואה. ר' אבהו אמר קרא, בין פורת יוסף בין פורת עלי עין, עין שלא רצתה לזון ולהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל במלוא עיניה'. והביאור, שהסתכלותו של יוסף היא של מה שאפשר לתת ולא מה שאפשר לקחת, וע"כ לא רצה לזון מדבר שאינו שלו, ובזה זכה שיאכל קדשים בחלקו בכל הרואה, כי בהסתכלות של נתינה אין בעיה לאכול אף רחוק.
וביאר הגר"מ חדש על הפס' בפר' וירא "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני" ופרש"י 'אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו או על אשתו שואלים אותו' – שהיינו איך ההסתכלות של המארח על האורח, מה יכול לתת לו – עסקי אכילה ושתיה, או מה יכול לקחת ממנו – עסקי אשתו.
בגמ' ב"ק (צב.) על הפס' "...יתפלל בעדך כי נביא הוא", נביא הוא ולימד אכסנאי שבא לעיר כו'. ופי' התורת חיים, שכמו שאברהם היה קורא בשם ה' קל עליון, כך היה כל ימיו, קורא בקול גדול מוסר ודרך ארץ. והיינו 'נביא' שלימד העם כל הזמן מוסר וד"א. ולימד המבט וההסתכלות הנכונה – אכסנאי שבא לעיר כו', שצריך הסתכלות של נתינה ולא של לקיחה.
ונראה עפ"ז שאף יוסף שאמר למצרים למול, היינו כי אברהם לימד שאת ההסתכלות הזו של נתינה מלמדים אף לגוים. וזהו כי נביא הוא, שיש לו הראיה הנכונה (ומסתמא מה שיש לו התנאים של נביא – חכם גבור ועשיר, היינו כמסל"י דבזה נותן לשני), ואת זה אברהם לימד (א"ה – וזהו שהבאנו בתחילה, שפרעה אמר ליוסף 'אחרי הודע אותך אלוקים', היינו כי יש בך נבואה המורה על כך שאתה נבון וראוי לכלכל כמש"ב. והיינו דנביאות היא מעל הטבע, והוא עניין השמונה, שהוא מבין תכלית הדבר שבמחשבה תחילה כמבואר).
בגמ' תענית (י:) 'אל תרגזו בדרך – אל תתעסקו בדבר הלכה שמה תרגז עליכם הדרך'. ופי' רבינו גרשם 'שהרואה אתכם שאתם חולקים בדבר הלכה, סבור נלחמים אתם ומתרגזים עליכם'. והיינו שעסק התורה חייב להיות בצורה כזו שמי שלא מבין חושב שנלחמים הם. והביאור, כי זו דרכה של תורה, שע"י הריתחא דאורייתא מוציא לפועל כחו - את חיותו שבפנים, והוא עניין הנבון. ובסופה 'ואת ואהב בסופה' שסופם נעשים אוהבים זל"ז (קידושין לב:).
וכן ביאר הרעק"א על הפס' בתהילים 'כי הנה המלכים עברו יחדיו המה ראו כן תמהו' וגו' (ומובא במד"ר ריש ויגש), צעקת ופלפול והרוגז שבין הת"ח הם עברו לשעתו כמו הלידה. המלכים (מאן מלכי – רבנן) עברו יחדיו המה ראו כן תמהו, שההמון הרואה תמה בפלפולם, נבהלו נחפזו רעד אחזתם, שהמלכים נתמלאו עברה זה על זה. חיל כיולדה, שכמו שבלידה יש פרוד אך אח"כ ודבק באשתו מחמת הולד, כמו"כ 'ואת ואהב סופה' שבתחילה אויבים ובסוף אוהבים.
והיינו כמש"ב, שבמלחמתה של תורה צריך להוציא את הכח שבאדם – הבִּנךָ.
וזהו הרגיל בנר הוה ליה בנים ת"ח, שבנים הוא ה'בכח' שלו, והוא ג"כ עניין הנרות כמש"ב. וכן 'את ואהב סופה' גבי ריתחא דאורייתא שמוציא את החיות שבו בפנים.
וזה הנבון וחכם של יוסף, שמדתו של יוסף להכיר העניין הזה שכל עניינינו שיש לנו הוא לנצל ולהוציא את הבכח אל הפועל.
וזה השמיני שמעל השבע – שובע, שמכיר את המחשבה תחילה שיש עניין בכל הני שבע שנות שובע וזה מביא אותנו להוציא לפועל הכח הטמוןבזה – לסוף מעשה.
♦ ♦ ♦