כולל באר התלמוד, ירושלים
אמירה לגוי במקום כבוד הבריות
מעשה במשפחה שזכו לא מכבר לחזור בתשובה, אך משפחתם המורחבת עדיין אינם שומרים תורה ומצוות, ומשפחה זו זכתה להשיא בנם, ועשו שבת חתן כפי המנהג, והזמינו את כל משפחתם המורחבת, ובאמצע השבת אירעה תקלה בחשמל כך שלא היה לא אור ולא אוכל חם, ובעל הסעודה מתבייש מאוד. האם יש מקום להתיר שיאמרו לנכרי להפעיל את המכשירים החשמליים, אפי' במקום שיצטרך לעשות מלאכות דאורייתא כשאין שום אפשרות אחרת, והוא ע"פ הכלל שאמרו חז"ל גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה.♦
אם יש להתיר משום כבוד הבריות אף מלאכה דאו'
מבואר בשו"ע (סי' שיב ס"א) שהתירו לטלטל אבנים בשבת לצורך בית הכסא, והיינו אפי' ע"י ישראל. עוד מבואר במשנ"ב (סי' שב ס"ק לו) שיש להתיר לנקות טיט יבש שעל בגדו ע"י נכרי. והטעם כתב בשעה"צ שם (אות מד) דהוי שבות דשבות כיון שהוא מלאכה שא"צ לגופה, ויש להתיר ע"י גוי משום כבוד הבריות.איברא, דשם איירי באיסור דרבנן ועדיין אין ראיה להתיר אף בדאורייתא מטעם דכבוד הבריות. ועיין ברא"ש ריש ביצה (פרק א סי' ה) שכתב להתיר לטלטל את המת ביו"ט ע"י נכרי, וז"ל שם: "וגם לא מיסתבר כלל שלא יהא כבוד הבריות דוחה אמירה לנכרי שבות דרבנן". וכ"כ המרדכי שם (רמז תתסא). אולם שם איירי ביו"ט שני דרבנן, אבל להתיר אף איסור דאורייתא מנין לנו.
וראיתי למאירי (שם ו.) שכתב בזה"ל: יש שואלין בשבת וביום הכפורים נקבור על ידי עממין, שהרי כל אמירה לגוי אינה תורה ותדחה משום כבוד הבריות ואחר שכן למה הוצרכו לדחיות כדי שלא יבא יום כפור סמוך לשבת משום מתיא יקבר על ידי עממין. והשיבו גדולי נרבונא שלא הותר שום דבר מאלו אלא בימים טובים שקצת מלאכות הותרו בהם, אבל שבת ויום כפור שלא הותרו בשום מלאכה לא, והרי העמידו דבריהם במקום כרת באיזמל. וכן בערובין (סח.) לא התירו לומר לגוי זיל אחים לצורך מצות מילה, ואף על גב דכבוד הבריות עדיפא טפי ממילה, וכן שמצינו שהתירו שבות בענין מת להוציאו לכרמלית כעובדא דההוא שיכבא דהוה בדרוקרת שבת (צד:) שהתירו להוציאו מרשות היחיד לכרמלית מדין כבוד הבריות בזו, מ"מ הואיל והוצאתו בשבת תהא על ידי גוים אין כאן כבוד אלא קלון שיהו עממין נוגעין בגופו של מת, מ"מ הואיל ולא הותר בשום מלאכה החמירו, שהרי מ"מ אפשר בשהייה יום אחד, וכבר אמרו במסכת ראש השנה (כ.) יום טוב דאפשר בעממין ליכא משום מתיא, אלמא שבת ויום כפור אי אפשר. וכבר עלה על דעת קצת ראשונים להקל בשעת הדחק ולא נענו. ומ"מ במקום דוחק גדול שאם לא יקבר היום לא ינתן עוד לקבורה, ראוי להקל וכענין מה שאירע בכפר אחד בצרפת שברחו כל הישראלים שבו מחמת שמד והקלו בכך. עכ"ל.
מבואר בדבריו דאין להתיר בשבת כמו ביו"ט, משום שאסורה בכל מלאכה, ואינו דומה ליו"ט שהתירו בו מקצת מלאכות ע"כ התירו בו גם האמירה לנכרי. ומ"מ הוסיף עוד וכתב דלא מספיק טעם זה לאסור בשבת, אלא דכיון דבמת ס"ס יש קצת בזיון למת שנוגעים בו נכרים, ועוד שאפשר להמתין עד מחר, ע"כ לא התירו אלא ביו"ט ולא בשבת ויוה"כ.
ויש ללמוד מדבריו שבאופן שאין בזיון למת, וא"א לעשותה למחר, יש להתיר גם בשבת אף באיסור דאו', עכ"פ בשעת דחק גדול וכמו שסיים בסוף דבריו.
וכן מבואר ברשב"א (שבת צד: ד"ה ומ"מ) שכתב בשם ר"ח והרמב"ן, לאסור הוצאת המת דרך רה"ר אפי' ע"י נכרי, דלא התירו משום כבוד הבריות אפי' בשבות דלית ביה מעשה במקום דאיכא דררא דאו'. אולם שם כתב להוסיף 'דכל שיש בה חלול שבת באבות מלאכות וכל שיש בהן דררא דאיסורא דאורייתא גנאי הוא למת ולא התירו משום כבודו'. משמע דבלא טעם זה היה מותר אף בדאו'. וצ"ע.
אלא שעדיין היד נטויה לדחות, דלא התירו אלא במת המוטל בבזיון שהוא בזיון גדול, ואין ללמוד לשאר כבוד הבריות.
♦
דעת האחרונים להתיר אף מלאכה דאו'
ובאמת שמצאנו לאחרונים שכתבו להתיר אמירה לנכרי אף בדאו'. עיין בכה"ח (שם אות נו) שכתב בשם השואל ומשיב (רביעאה ח"ב סי' פו) לגבי אדם שהתלכלך הקיטל שלו בצואה ביוה"כ, ואין לו בגד אחר להחליף ומתבייש לשבת כך ברבים, מותר לו לומר לנכרי לכבס את מקום הלכלוך משום דגדול כבוד הבריות. מבואר בדבריו שהתיר אף באיסור דאו'. וכן כתב במקור חיים (סי' רעו סק"ב) שאם טינף התינוק מותר לומר לנכרי לעשן את הבית. ושם הוא איסור דאו'.עוד ראיה להתיר אף בדאו', דבמשנ"ב (שכב ס"ק יד) ובשער בציון (שם אות יב), כתב להתיר לקטום קיסם בידו לחצוץ שיניו במקום כבוד הבריות. מבואר דס"ל דמותר אפי' שבות ע"י ישראל בשינוי, ועיין בחזו"א (סי' נד ד) שכתב, דאמירה לעכו"ם בדאורייתא קילא משבות ע"י ישראל, ולפי"ז אם הותר כאן משום כבוד הבריות ע"י ישראל ק"ו שיש להתיר ע"י עכו"ם.
וכן מבואר במשנ"ב (סי' יג ס"ק טו) דבמקום כבוד הבריות גדול יש להתיר אף איסור דאורייתא בשב ואל תעשה, ושם הביא בשם רבים מהאחרונים דלפשוט טליתו בבית הכנסת חשיב גנאי גדול. יעו"ש. [ומה שמבואר בשו"ע שם שבמוצא טליתו פסולה רק בכרמלית מותר לילך בה ולא ברה"ר, וביאר המשנ"ב (שם סק"ט) דאף אם יצטרך מחמת כן לילך ערום אסור, היינו משום דשם חשיב שעובר בקום עשה, כמבואר בשעה"צ שם (אות יא)].
ואע"פ שלא התירו אלא בשב ואל תעשה כמבואר בברכות (כ.), צ"ל דס"ל דאמירה לגוי קילא לענין זה דאינו אלא אמירה בעלמא.
הכל לפי המתבייש
אמנם זה ברור שהכל לפי המבייש והמתבייש, דיש בנ"א שלא מתביישים בכך, ובפרט כשכל האורחים בני תורה. כמבואר במשנ"ב (סי' יג ס"ק יב). [וזכורני שפעם השתתפתי בשבת חתן של נישואי בת ת"ח לבן ת"ח, ובטעות התכבתה הפלטה בתחילת ליל שבת כך שהאורחים אכלו בבוקר חמין כמעט קר, ואבי החתן עלה בשמחה גדולה לדרוש והתחיל לתאר בפני האורחים איזה זכות גדולה נפלה בחלקנו ושזהו כבודה של השבת. אך ידוע שלא כל בנ"א וכן המשפחות שווים בזה. וכן שמעתי על הגאון הגדול הגר"ש בעדני שליט"א שפעם נפל כובעו והתלכלך באבק, והרב החמיר בזה כדעת הרמ"א (ר"ס סי' שב) דיש בזה איסור, וכדעת הבן איש חי שהחמיר בזה, ולא רצה לנקותו, וקרא לזה בלשונו 'קישוט של שבת'].♦
דעת האחרונים להתיר ע"י נכרי במקום כבוד הבריות
וראיתי בנדון זה בספר הלכות שבת בשבת (קארפ, ח"ב עמו' תריג) שכתב להתיר מטעם דכבוד הבריות. וכן כתב בשו"ת באר משה (שטרן, ח"ו קונטרס עלעקטריק א סי' כז) דשרי כדי להציל את הבעה"ב מעגמת נפש וצערא דגופא. וכן ראיתי שכתב כתב בספר אמירה לנכרי (דרברמדיקר, פס"ב ה"ט).♦
מה נקרא כבוד הבריות
אולם יש להעיר בזה, דבפשטות יש לחלק דכל מה שמצינו שהתירו חז"ל במקום כבוד הבריות, אינו אלא בדבר של בזיון שבגוף האדם כמו אבנים לבית הכסא וכיוצ"ב שהוא בזיון גדול, ולא בכל בזיון. וכן כתבו להדיא לחלק בתוס' שבועות (ל: ד"ה אבל) לגבי חכם שזילא ביה מילתא להעיד שמבואר שם בגמ' דבמילתא דאיסורא חייב להעיד. וז"ל: ובפרק מי שמתו בברכות מוכח דשרי אפילו באיסור וכו' וי"ל, דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים, לכך שוא"ת שרי כו' וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה, אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כ"כ ולא שרי באיסורא אפילו בשוא"ת וכו'. הרי להדיא דס"ל לתוס' דאין לדמות מילתא למילתא בכבוד הבריות. ועיין בזה בשדי חמד (כללים ג אות כא) בשם ספר ארעא דרבנן (אות יח) ופתח הדביר (ח"ב ה.).ועיין במה שכתב השיטמ"ק (בב"ק צב. ד"ה כל אלו) בשם הראב"ד וז"ל: "פי' הבושת כמו חולי הוא שהוריקו פניו ונעכר דמו וכל אבריו נתרופפו וליבו דואג" עכ"ל.
[ועיין בחוות יאיר (סי' צה) שכתב לבאר דברי התרוה"ד (סי' קפה) שכתב לגבי כהן שנודע לו כשהוא שוכב ערום שהוא נמצא באהל המת, שחייב לצאת מיד קודם שילבש בגדיו. הביאו הרמ"א (יו"ד סי' שעב). וביאר החוו"י דס"ל דכיון שאינו נמצא בשוק אין זה כבוד הבריות גדול שיש להתיר בשבילו איסור דאו', וגם שניכר לכל שרץ מפני הטמאה. מבואר דאף לילך ערום לגמרי כיון שאינו בשוק אינו נחשב לכבוד הבריות גדול. עוד ראיתי בשו"ת פרי יצחק (בלאזר סי' כו ד"ה ומיהו) שכתב להוכיח מדברי התוס' בב"מ (ל: ד"ה אלא) שכתבו בזה"ל: וי"ל כבוד הבריות דמת מצוה חמיר טפי כו' אף על גב דבפ' מי שמתו מוכח דאי הוי כלאים שוא"ת היה נדחה משום כבוד הבריות, היינו ממה דערום הוי גנות ובזיון גדול כדאמר ביבמות אין לך משוקץ יותר מאותו שהוא מהלך ערום. משמע מדבריהם דדוקא כשפושט כל בגדיו ועומד ערום ממש מקרי גנאי גדול, אבל בלא"ה לא מקרי גנאי גדול. ותמה בזה ע"ד המג"א הנזכר לעיל לגבי טלית בביהנ"ס דחשיב גנאי גדול].
וכן כתב לחלק בספר מלכים אמניך (פ"י עמו' רמח), דשם כתב לבאר בדעת המשנ"ב, דאף שהתיר במקום כבוד הבריות רק שבות דשבות, אין זה אלא בלכלוך שאינו בזיון גדול, אולם בנדון השואל ומשיב כיון שיש בכך בזיון גדול אף לדעת המשנ"ב מותר.
ומצינו עוד ברמ"א (סי' שלט ס"ד) שכתב לגבי חתן וכלה שלא הספיקו להיכנס לחופה קודם השבת, שמותר להם לישא בשבת משום דגדול כבוד הבריות. ובמשנ"ב (שם ס"ק יח) כתב בשם החיי אדם דאין להתיר אלא בצירוף עוד ב' טעמים גם שלא קיים פו"ר, וגם רק כשיש הפסד רב. מבואר דאין להתיר בכל כבוד הבריות.
ועיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד א סי' קצו) שכתב להתיר לאדם שבטעות הזמין אורחים לפדיון הבן ביום ל"א אע"פ שעדיין לא הגיע זמן של כ"ט י"ב תשצ"ג, מ"מ כיון דיש הסוברים כן יש להקל לברך במקום בזיון כזה. הרי שהחשיב בושה של הזמנת אורחים ככבוד הבריות. ומאידך יעויין בשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' צ) שכתב לדון אם מותר לטלטל קביים ע"י נכרי, וכתב: "ובעצם איני רואה צורך כלל דאם בקביים יכול לילך הרי ודאי ע"י סיוע דאינשי יוכל לילך, ונשאר רק מה שלא נעים לו להטריח אינשי, שזה ודאי אינו כלום להתיר אמירה לנכרים". אולם שם אין זה בזיון גדול.
עוד מצאנו באליה רבה (שלא סק"ו) שכתב להתיר ליקח התינוק ע"י נכרי למולו בבית הכנסת משום שגדול כבוד הבריות למולו בבית הכנסת. אולם דברי הא"ר מחודשים מאוד דהיכן מצינו להתיר גם כדי להרבות כבודו בפני הבריות, כשאינו מתבזה בכך. ואולי נקט רק לשון מושאל וכוונתו למצוה שתעשה ברוב עם.
ע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ו) שכתב להתיר לחרש לישא מכשיר שמיעה, משום שיש בזה משום כבוד הבריות שיושב בין אנשים ואינו שומע.
ובשו"ת אור לציון (פ"מ תשובה ו) כתב דרק במוקצה התירו משום כבוד הבריות ולא בשאר איסורים. אך יעויין בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' קח אות קפה) שדחה דבריו שהרי התירו אף הוצאה לכרמלית.
[ובאמת שאם נאמר שגם כה"ג חשיב כבוד הבריות מצד הדין, היה להתיר גם ע"י הישראל עצמו להדליק כלאחר יד, וכמו שהתירו הפוסקים לגבי חיתוך כלאחר יד נייר לצורך בית הכסא, וכמבואר בשעה"צ (סי' שכב ס"ק יב) בשם הפמ"ג שמותר לקטום קיסם כלאח"י כדי לחצוץ שיניו אם יש בדבר משום כבוד הבריות. והדבר נראה קצת תמוה להתיר בנדו"ד אף ע"י ישראל אפי' במלאכה דרבנן, וצ"ע].
ניגון בכלי שיר לצורך שמחת חתן וכלה
בשלחן ערוך (סי' שלח ס"ב) כתב להתיר לומר לאינו יהודי לנגן בכלי שיר בחופות. אולם עיין בבא"ח (ש"ב שופטים סי"ח) שכתב בזה"ל: וביום שבת אסור להביא גויים שינגנו בכלי זמר, וכמה אחרונים קראו תגר בזה, ופה עירנו היה מנהג מקדם קדמתא כשיצא החתן מבית הכנסת בשחרית לילך לביתו ילכו גויים לפניו בכלי זמר, וגם בביתו היו מנגנים כחצי שעה, ותהילות לאל יתברך קודם כמה שנים נתבטל מנהג זה לגמרי, ולא יזכר ולא יפקד עוד. ועיין עוד בערוך השלחן (שם סעיף י) שכתב שבכל המדינות נוהגים איסור בזה, ושכן המנהג הפשוט ואין לשנות. ובמג"א (שם סק"ד) הביא בשם כנה"ג שכתב בשם הרדב"ז (ח"ד סי' קלב) דבעירו נהגו לאסור האמירה בזה, אבל אם בא מעצמו אין למחות בו.מ"מ יש ללמוד שיש להתיר בימינו לומר לגוי עכ"פ לעשות מלאכה דרבנן לצורך שמחת חתן וכלה. ועיין בחזו"ע (ח"ג עמו' תלב) שכתב להתיר להדליק את החשמל בסעודת חתן ע"י גוי, בצירוף דעות האומרים דהדלקת החשמל דרבנן, וגם בצירוף דעת בעל העיטור, וסיים 'וגדול כבוד הבריות'. שוב מצאתי אחר זמן בפרי מגדים (סי' תרכו א"א סק"ח) שכתב דטעם ההיתר לנגן בחופות הוא משום כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, ומשום כך התירו בחתן וכלה.
♦
אם יש לחלק בין שמחת החופה לשאר ימי המשתה
ומקום יש לחלק דאף לשו"ע לא שרי אלא לצורך שמחת החופה שהיא שמחה גדולה, ולא לצורך שבת חתן הנהוג בימינו שהיא שמחת שבע ברכות. אך בתורת שבת (סק"ה) כתב דיש להתיר לצורך כל שבעת ימי המשתה כיון שבכל הימים האלו יש מצוה לשמחם.♦
אם מותר אפי' מלאכה דאורייתא לצורך שמחת חתן
וברמ"א (שם) כתב להתיר לומר לנכרי לעשות איסור דאורייתא כגון לתקן הכלי שיר לצורך שמחת חתן וכלה. ובמג"א (שם סק"ד) כתב להקשות ע"ד הרמ"א דהמרדכי (ביצה סי' תרצו) לא התיר אלא לנגן דהוא איסור דרבנן. אולם כבר כתב המנחת כהן (שער א פ"א) דהרמ"א אזיל בשיטת בעל העיטור ואנן לא קיי"ל כוותיה. וכ"כ הגר"א והגר"ז (שם). וכן כתב האליה רבה (שם סק"ג) שמקור דברי הרמ"א הוא מדברי המרדכי, ושם כתב להביא ראיה לדבריו מהמבואר בעירובין (סח.) בההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה, ושם הותר אפי' איסור דאורייתא ע"י נכרי, ע"כ דהרמ"א כאן סמך על דברי בעל העיטור.ובאליה רבה (שם) כתב עוד, דכיון דאיסור האמירה הוא מחשש שמא יבא לעשות בעצמו, כיון שאין הישראל יודע לתקן כלי שיר מותר. והרע"א (שם) כתב בשם ספר שלחן עצי שיטים (לר' שלמה מחעלמא, בעל מרכבת המשנה על הרמב"ם), דרק בכלי נגינה של גוי שרי דחשיב כאומר לו עשה מלאכה בשל עצמך. ובתורת שבת (שם) כתב דטעם ההיתר הוא משום דחשיב שעושה הנכרי ע"ד עצמו כדי לקבל שכרו. ולטעמים אלו אין ללמוד משם היתר לעשות שאר איסור דאורייתא לצורך שמחת חתן וכלה אף לדעת הרמ"א.
אך כבר נתבאר, שפעמים רבות יש בו משום כבוד הבריות, כגון שכבה החשמל והמקום חשוך וחם מאוד, וגם לא יהיה לאורחים אוכל חם, ובעה"ב והחתן והכלה מתביישים בזה מאוד, ע"כ יש מקום להתיר אף מלאכה דאו'.
ובשל"ה (שבת פרק נר מצוה אות מב) אחר שכתב שיש להחמיר שלא לעשות מלאכה דאו' ע"י נכרי אף לצורך מצוה, כתב: "וכן ראיתי נוהגים בקהלות חשובות שיושבים חשיכה במוצאי שבת, אפילו בסעודת חתונה". ושמא איירי באופן שאין בו משום כבוד הבריות.
♦
פתיחת סתימה
באגב יש לדון כיוצ"ב אם מותר לומר לנכרי לפתוח סתימה שבבית הכסא בשבת, אע"פ שהוא איסור דאו'. יעו' בזה בחזו"ע (ח"ה עמו' שלא) שכתב לאסור לפתוח סתימה בכיור, כיון שהוא איסור דאורייתא דל"ד לצינור שעלו בו קשקשים כיון שאינו ממעכן אלא מסלקן לגמרי, ודלא כשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' קלח) ועוד אחרונים שכתבו דהוא דרבנן. ולמעשה ראיתי בחזן עובדיה שם שכתב, דע"י גוי, או ע"י שנים שעשאוה יש להתיר כיון שיש בזה משום כבוד הבריות, ועדיף שיעשה כן ע"י אמירה לאמירה.♦
חיתוך נייר טואלט
וכן יש לדון אם יש להתיר לחתוך נייר טואלט ע"י נכרי לצורך בית הכסא משום כבוד הבריות. אע"פ שבמשנ"ב (סי' שמ ס"ק מא) כתב, שהקורע נייר לקנח את עצמו חייב משום קורע, דהוה ליה קורע על מנת לתקן. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' קטו) שג"כ כתב להסתפק אם יש בזה איסור דאו'. גם באול"צ (פרק מ תשובה ו) כתב דיש בזה איסור דאו', ומדבריו שם נראה דס"ל לאסור אף ע"י נכרי. יעו"ש.מ"מ למעשה יש לצדד להתיר בזה, שהרי מצינו לגר"ז (שם סי"ז בסוגרים) שכתב, דלא שייך קורע אלא בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות, אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר. [היינו נייר שבזמנם שהיה עשוי מגוף אחד, ולא בנייר שלנו שעשוי מגופים רבים. שו"ת אז נדברו (ח"ב סי' לא)]. ובבאור הלכה (שם סי"ג ד"ה אין שוברין) כתב לחלוק ע"ד, אלא דשם צידד לומר דלא שייך קורע אלא כשצריך לשתי החתיכות. והניח בצ"ע. [ואפשר שאף איסור דרבנן אין כאן, כמ"ש בחוט שני (ח"א עמו' קמב). אך יעו' במנחת שלמה (ח"ב סי' יב אות ה) שכתב בפשיטות דאיסור דרבנן בודאי שיש כאן].
אלא שבשו"ת אז נדברו (שם), ובארחות שבת (ח"א פי"א הערה לב) כתבו, דכיון שהגליל עומד להיחתך לחתיכות קטנות, גם החיתוך בגליל נחשב לתיקון.
אולם בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ג הערה סא) כתב דלא חשיב בכה"ג צריך לשני החלקים. וכן מבואר בשו"ת חלקת יעקב (ח"א או"ח סי' קסד אות ג-ה), וכ"כ בשו"ת אבני ישפה (ח"א סי' עז ענף ב אות ג). [אולם מלשון הביאור הלכה יש לדון בזה, שהרי כתב שם לגבי הקורע מבגד ע"מ לקצרו שאינו צריך לחתיכה הנחתכת אם חייב משום קורע, וכתב בזה"ל "וצ"ע קצת דמלשון הרמב"ם לא משמע הכי דכתב בדין יו"ד דהקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל, משמע דוקא להפסיד אבל בזה שיש תיקון באיזה צד חייב, ויש לדחות דזה החתיכה שקורעה הוא משליכה וע"כ בכלל להפסיד הוא". משמע שרק בכה"ג שקורע בצורה כזו שחלק אחד הולך להפסד חייב, ולא סגי רק במה שאינו צריך לחלק השני].
ולגבי איסור מחתך, עיין בשש"כ שם (הערה סב) שכתב בשם הגרש"ז, דכיון שאינו מקפיד על המידה אינו שייך כלל למלאכת מחתך, ובודאי אין בו איסור דאו'.
ועוד יעו' בזה בספר ברכת ה' (פרק טז הערה 29, ובשו"ת תפלה למשה סי' נו) שכתב שאין שום איסור מעיקר הדין בחתיכת נייר לא משום מחתך ולא משום קורע, משום דאדרבה עתה כשקורע חלק מהנייר הרי הוא מתקן את החלק שחותך, ואין בזה אלא משום מתקן מנא, ול"ד לקורע הנייר שדיבר השו"ע דשם איירי כשיש שני ניירות שדבקום לאיזה צורך ונמצא שכשמפרקן הרי הוא מקלקלם. אך כתב דאין להתיר אלא ע"י שינוי משום שהעולם חושבים זאת לאיסור. אולם דעת רוב האחרונים שאסור מדינא עכ"פ מדרבנן. יעו' עוד בזה בספר טהרת הבית (מהדו"ק ח"ב עמו' שמב).
♦
אם היתרא דכבוד הבריות הוא בגדר הותרה או דחויה
מבואר מדברי השואל ומשיב הנזכר שהתיר לכבס בגד ע"י נכרי משום כבוד הבריות, דלא אמרינן ליה שיתפלל בביתו. וכן מבואר בדברי הרמ"א (סי' יג) דבאיסור דרבנן מותר ללבוש אף לכתחילה ולא אמרינן שיתפלל בביתו. ומאידך בשש"כ (פט"ו הערה עט) כתב בשם הגרש"ז לגבי ניקוי בגדו מטיט שהתיר המשנ"ב ע"י גוי, דמ"מ אם יכול להישאר בביתו, יש לו להעדיף להישאר בביתו מלנקות הבגד. ובכה"ח (שיב סק"ב) הביא דעת החוות יאיר (סי' רלו) דמי שהוצרך לעבור על איסור משום כבוד הבריות, צריך כפרה, הביא דבריו התוספת שבת (שם סק"א), אולם בבגדי ישע (סי' שיב ס"א) כתב דא"צ כפרה. [וכ"כ בכה"ח (שיב סק"ב) שמדברי הפוסקים לא נראה דס"ל כהחו"י]. וע"ע במשנ"ב (שיב סק"ב) שכתב בשם המג"א דאם יכול היה להכין האבנים לביה"כ מאתמול אין לו היתר לטלטלם בשבת. ולכאו' הנדון בזה תלוי במחלו' הפוסקים אם היתרא דכבוד הבריות הוא בגדר הותרה או דחויה, יעו' בזה בקובץ ביאורים (גיטין סוף אות כו) שכתב שהוא מדין הותרה. ועיין בזה באנציקלופדיה תלמודית (כרך כו ערך כבוד הבריות, טור תפט).וע"ע במלכים אמניך (שם) שכתב, שהשואל ומשיב התיר רק ביוה"כ משום דכתיב ביה "מקרא קודש" ודרשו חז"ל קדשהו בכסות נקיה. ויש בזה עוד אריכות דברים, ואכמ"ל.
♦
כבוד הבריות דמת
מת המוטל בביזיון, יש מתירים לעשות עבורו אף מלאכה דאורייתא, כמבואר באליה רבה (שיא ס"ק יב) והביא שכ"כ הב"י בשם שבלי הלקט (סי' קיח), ושכ"כ בספר תניא (סי' יט ד"ה עושין), וכ"כ הכנסת הגדולה (הגהות ב"י) בשם רד"ך (בית כב חדר ז).ומאידך המג"א (שם ס"ק יג) בשם הרמב"ן (תורת האדם, ענין מי שמתו מוטל לפניו) דאין להתיר איסור דאו' משום בזיון המת. וכ"כ הגר"ז (שם סעיף ו).
ואם יש חשש שע"י שישאירהו במקומו יבא לידי בזיון, כגון שינתחוהו וכיוצ"ב, כתב במלכים אמניך (עמו' רמט) להתיר, דבכך מציל את המנתחים מעוון. [צל"ע אם יש להתיר בישראל מומר בנדון כמו זה, מטעם זה, שהרי אף לפני עוור דעת הש"ך (יו"ד קנז) ועוד פוסקים שלא שייך בישראל מומר]. ועוד דאפשר לסמוך על בעה"ט בכה"ג. וכן מבואר בבספר נמוקי או"ח (שם סק"א) שכתב להתיר לטלטל מת כדי להצילו מניתוח, אם לא מטעם דיש בזיון למת שיטלטלנו נכרי.
ולמעשה יש להחמיר בזה, כמבואר בשעה"צ (אות יח) דאין להתיר אלא ברה"ר דידן דדינו ככרמלית. וכ"פ בשש"כ (ח"ב סי' סד סעיף יג).
♦
אם יש בזיון למת שיגע בו נכרי
אולם כתבו כמה אחרונים, שבמלאכה דרבנן יש להעדיף לטלטלו ע"י ישראל ע"י ככר או תינוק מלטלטלו ע"י נכרי, משום בזיון המת שיגע בו נכרי. וכמו שנתבאר לעיל בשם הראשונים. וז"ל רש"י פרשת ויחי (נ, יג) "וישאו אתו בניו" ולא בני בניו, שכך צום אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם. ע"כ. כ"כ בספר החיים לר"ש קלוגר (סי' שיא). וכ"כ בנמוקי או"ח (מבוטאשט שם סק"א). וכן כתב בכה"ח (שם ס"ק לג). ועוד אחרונים.♦
לצורך כבוד הבריות של חבירו
בשו"ת תורה לשמה (סי' תקי) כתב שבמקום שהותר איסור דרבנן משום כבוד הבריות, היינו אפי' לצורך כבוד הבריות של חבירו, והוכיח כן מהמבואר בירושלמי (פ"ק דשבת ה"ב) ישב לו לגלח באו ואמרו לו מת אביו, ה"ז משלים ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח. וכ"פ הרמב"ם (אבילות פ"ה ה"ב), והשו"ע (יו"ד סי' שצ).♦
אין להתיר משום כבוד הבריות אלא בדרך ארעי
אך זה יש לדעת דאין להתיר משום כבוד הבריות אלא בדרך עראי ולא בקביעות, כמבואר בשו"ת שאגת אריה (סי' לה) דהא דמותר שב ואל תעשה משום כבוד הבריות, אין זה אלא בדרך עראי.ולמעשה בנדו"ד יש להתיר וכמו שכתבנו בשם האחרונים.
♦ ♦ ♦