עניית אמן באמצע לימוד ותפילה
פרק א'
הפסקה באמצע לימוד לברכות
א. החיוב לענות אמן
בגמ' בשבועות (ל"ו.): "אמר רבי יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה וכו', בו האמנת דברים, דכתיב ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ד' וכו'". וכתב רש"י (ד"ה בו): "...וראוי לענות אמן על תפלה ותחנה, שהוא לשון יאמן הדברים שיהא רצון שיהיה האמת כן".ואע"פ שלשון רש"י היא רק 'ראוי', אמנם ברמב"ם (ברכות א' י"ג) ובשו"ע (רט"ו ס"ב) הלשון היא: "כל השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה, אף על פי שאינו חייב באותה ברכה - חייב לענות אחריו אמן".
ובמ"ב הביא את המקור מהגמ' ביומא (ל"ז): "כי שם ה' אקרא הבו וגו', אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי"ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן".
וכתב החיי אדם (כלל ו' סעי' א'): "מי ששומע ברכה ואינו עונה אמן עונשו גדול מאד" (ובזוה"ק הפליגו בזה מאוד כידוע), וידוע המעשה מבעל הלבוש (הובא בכה"ח סי' קכ"ד סק"ל בשם סידור נהורא) בחומרת עניית אמן אפילו על ברכת קטן (שהגיע לחינוך)[2].
♦
ב. הסוברים דא"צ להפסיק בלימודו
והנה מובא בפתחי תשובה (או"ח קכ"ד) בשם תשובת מים רבים ודברי דוד שאין חיוב לענות אמן באמצע לימודו. וכ"ה בתשובת הרמ"ע מפאנו (סי' ק"ב, הובא במ"ב בסי' קכ"ד) על הלומדים בשעת חזרת הש"ץ "...ולא עוד אלא שהם פטורים מן הדין מעניית אמן שהעוסק במצוה פטור מן המצוה" [ואף דהמ"ב הביא ע"ז מווי העמודים שקרא תיגר ע"ז, היינו משום שמיירי באלו שהתפללו עם הקהל, ולכן חיישי' שילמדו מהם, אבל בכה"ג שאינן מתוך הקהל ולא יבואו ללמוד מהם אין חשש].וכן הובא בשערים מצויינים בהלכה (על קצשו"ע סימן כ') מעשה שהורה כן האב"ד דעיר קאשווי, כשלמדו בבית המדרש כמאה בחורים, היו מתפללים בביהמ"ד ההוא מנין אחרי מנין עד קרוב לחצות, ובכל חצי שעה רצו לעמוד לקדושה וברכו, ואמר להם החכם המופלא בהוראה הרב חנוך העניך פאק זצ"ל שאין עליהם חיוב לענות אמן ולא לומר קדושה וברכו.
וכן בהליכות שלמה (סי' ט' ס"ו): "הנמצא במקום שהצבור מתפללים והוא עסוק בתלמודו - פטור מלענות אמן ואפילו איש"ר, אבל קדושה וברכו שיהיה ניכר אם לא יצטרף עמהם יענה", עע"ש (וע"ע בתשובות וה"נהגות שיובא להלן, שכתב בתו"ד דאם הם פטורים מלהפסיק, אולי גם אסורים, שמזלזל במצות ת"ת שגדולה מכל המצוות, והוא עוזב ת"ת למצוה בשעה שאינו חיוב כלל).
ועיין באשל אברהם (מבוט', סי' רט"ו ס"ב) ע"ד הזו"ח דאיכא עונש למי שאינו עונה אמן אחר המברך, שכתב: "נראה דלא שייך כן במי שטרוד בעיון או בשיחה בד"ת הק', הגם שרשאי לענות, מ"מ הרי שייך בזה העוסק במצוה פטור מהמצוה, וטרדא פוטרת גם מחיוב דאורייתא לפעמים, וכ"ש בזה שאינו רק מדרבנן".
ובדבריו בא לתרץ את הקושיא דהרי אפשר לקיים שניהם שיענה אמן תוך כדי לימודו, ע"ז תירץ דכיון דיגרום לו טירדא, בכה"ג חשוב ג"כ פטור מן המצוה [ובשלמת חיים הוסיף דהרי צריך לכוון שלא יהיה אמן יתומה וכו', וזה בודאי מבטל מהעיון].
♦
ג. איך שייך בת"ת פטור של עוסק במצוה
אמנם צ"ע בעיקר הדימוי לעוסק במצוה, דהא בת"ת לא נאמר הכלל של העוסק במצוה פטור מן המצוה, וא"כ קשה מה בכך שיתבטל מלימודו ועיונו, הלא זהו הדין - שצריך להפסיק לצורך מצוה.והתירוץ שכתבו בזה (כ"כ בתשוה"נ ח"ב סי' ע"ה) הוא עפ"י היסוד הידוע דגם בת"ת יש תנאי שתיכף אחר קיום המצוה יחזור לתלמודו [כמדויק לשון הרמב"ם פ"ג הל' ת"ת ה"ד, וכמו שהאריך הגר"ז (הל' ת"ת קו"א סי' ג') דכל שנוגע לידיעת התורה אמרי' דידיעת התורה קודם לקיום המצוות, עי' מקצת לשונו בהערה[3], ולפי הקה"י דפי' הטעם דאם אינו מפסיק הוי בגדר תורה שלא ע"מ לעשות, ואינה בגדר מצות ת"ת, מובן ג"כ דאם הסיבה שאינו מפסיק לצורך ידיעת התורה והמשך תלמודה, אינו בכלל זה].
ולפ"ז ה"ה כאן כשעוסק בלימוד ומעיין היטב, ואם יצטרך לענות נמצא מופרע הרבה עד שיכנס שוב לריכוז, ע"כ אין עליו לענות (ויובא עוד מהמשך דבריו להלן).
ולאידך גיסא שמעי' בזה, דאין זה מיירי על כל אמן ששומע, אלא בדבר שאין לו קצבה, שאם יצטרך להתרכז יתבטל מלימודו, אבל דבר שיש לו קצבה מחוייב לענות.
♦
ד. החולקים דצריך לענות
והנה הפת"ש עצמו שם חולק על מה שהביא בשם תשו' מים רבים, וכתב דאמנם יש לסמוך ע"ז לענין ב"ה וב"ש, "אבל לענין אמן צ"ע מהיכן למד זה שהוא מדינא דגמ', אם לא מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו וכו'".ולכאו' זו גמ' מפורשת בברכות כא: דמספקי' מהו להפסיק באמצע שמו"ע לעניית יהש"ר, ומייתי' עלה "כי אתא רב דימי אמר, רבי יהודה ורבי שמעון תלמידי דרבי יוחנן אמרי: לכל אין מפסיקין, חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה - פוסק". ואע"ג דאמרי' מיד "לית הלכתא כותיה", היינו לגבי שמו"ע, דביה מיירי', אבל לענין מעשה מרכבה - וה"ה שאר ת"ת, משמע שפוסק.
וכן כתב בכה"ח (סי' סו אות כ') דמש"כ דלית הלכתא היינו לענין מה שרוצה ללמוד תפלה ממעשה המרכבה, אבל במעשה המרכבה ודאי פוסק. ע"ש. וכן מובא מס' שלחן מלכים (ע"ב פ"ג) דהעיקר שפוסק בלימודו לענות אמן אפי' עוסק במעשי מרכבה (אלא דכשטרוד בעיון בד"ת ולא ענה - אינו נענש, משום האי סברא דעוסק במצוה).
ועיין עוד שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' פ"ט) שנשאל אם להפסיק באמצע לימודו לענות עם הציבור י"ג מדות, וכתב שם דמעיקר הדין ליכא שום חיוב לענות עם הציבור כשאינו מתפלל עמהם, אף כשאינו לומד, אלא דמנהג העולם הוא להזכירם, וע"כ לפי המנהג יש גם להפסיק מלימודו ולענות עמהם הי"ג מדות, אבל כשלומדים תורה ברבים מסתבר שאין להפסיק עכ"ד.
ומבואר בדבריו דלשאר דברים שבקדושה פשיטא ליה דמחוייב להפסיק ולענות, אלא דחידש דאף בי"ג מדות דאין החיוב לאומרם, כיון דהמנהג כן לאומרם שפיר יש להפסיק.
♦
ה. רק בת"ת דרבים יש להקל
ובאמת בצי"א (י"א ג') העיר, דבדברי השו"ת מים רבים שהביא הפת"ש מדובר בת"ת דרבים, ולכן התיר שלא לענות מפני שיש בזה ביטול תורה ובלבול משנה וטירוף התלמידים (וידוע דת"ת דרבים חמיר טפי, כדאיתא בריש מגילה ובעו"מ, וכן בכמה מקומות החמירו ב'ביטול ביהמ"ד', כגון בברכות נג. לגבי אור בביהמ"ד לב"ש, ובשבת קטו. דלכן אין קורין בכתובים בשבת, ושם קכז. דמפנין מפני ביטול ביהמ"ד, ועי' ברא"ש בפ"ב דברכות דיתכן שאין צריך לקרות ק"ש כשמבטל מת"ת דרבים).ולפ"ז אין ראיה מהמעשה שהביא בשערים המצויינים הנזכר לעיל, דשם היה מיירי ג"כ ברבים הלומדים, שהם אכן אינם מפסיקים.
♦
פרק ב'
חילוק בין כל אמן לאיש"ר וקדושה
א. המבו' בפסחים ד'רשאי' לענות
והנה במשנה בפסחים (פה:) איתא: "מן האגף (מקום הגפת הדלת) ולפנים - כלפנים, מן האגף ולחוץ – כלחוץ". ובגמ': "אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".ופירש"י (ד"ה וכן לתפלה) דהנידון לגבי תפילה, היינו אם מצטרף לעשרה, דלר"י א"ר מן האגף ולחוץ אינו מצטרף, ואילו לריב"ל דאפי' מחיצה ש"ב אינה מפסקת, לכן בתרוויהו מצטרף למנין.
ובתוס' (ד"ה וכן לתפלה) הקשו דהא בסוטה מבואר דהלכה כר' יהושע בן לוי, ואילו בעירובין משמע בסוגיא דמחיצה מפסקת לצירוף, ולפירש"י הרי לריב"ל אין מחיצה מפסקת גם לענין צירוף.
ולכן פירשו התוס': "דהכא מיירי לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך, דאין מחיצה מפסקת לריב"ל, ולרב יהודה מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה, וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובה".
וכן פסק הטור (בסי' נ"ה) אחר שביאר את דיני צירוף למנין, כתב: "וה"מ להצטרף לעשרה, אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומר קדיש או קדושה - אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם, כיון שעשרה במקום אחד, דאמר ריב"ל אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".
וכן בשו"ע (שם סעיף כ') "היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות".
והנה לשון הטור והשו"ע "יכול לענות", ולכאו' משמע דאין חיוב לענות אלא רשות, ולכאו' צ"ע מהא דסי' רט"ו דחייב לענות, וכמשנ"ת?
♦
ב. התם מיירי בדבר הצריך צירוף
אבל באמת יש חילוק גדול בין ההלכות, שהרי הדין של איש"ר וקדושה הוא דין בצירוף לעשרה, שדברים אלו אינם נאמרים בפחות מעשרה, וכאן נתחדש שהיחיד יכול לצרף את עצמו לעשרה ולאמרם (ודלא כדעת הרמב"ן שחלק בזה, דאין עונה מי שאינו עמהם). וכלפי זה כתבו הטור והשו"ע דיכול לענות, היינו שיכול לצרף עצמו עמהם ולענות. וכמש"כ המ"ב: "שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה".ולפי זה נאמר, דמי שמצורף ועומד בתוך הציבור השייכים לקדושה, הוא בודאי חייב לענות כל אמן וקדושה, וכמו שכתבו רש"י בסוכה (לח: ד"ה הוא אומר) ותוס' בברכות (שם) ונפסק בשו"ע (ק"ד ז), דאפי' מי שנמצא באמצע תפלתו ישתוק וישמע מהש"ץ, ויצא בזה דשומע כעונה (ותמהו התוס' שם דאם שומע כעונה ממש, א"כ ה"ז מפסיק באמצע תפלתו, ומ"מ סיימו דגדול המנהג).
וכן במ"ב בסי' קכ"ד כתב: "...דיש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ, ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה... ג"כ לא יפה הם עושים", ולכאו' למה נצרך שיכוונו לאמן שלא תהיה יתומה, דאם אינם יוצאים בחזרה יוכלו ללמוד גם במקום עניית אמן? אלא ודאי דלענות אמן חייבים הם, כיון שנמצאים בציבור.
וזה המשך דברי התשוה"נ הנ"ל, שמתחילה תי' בפשטות דיש כאן עוסק במצוה, כמשנ"ת, ואח"כ הקשה דהא כאן אינו רק "מצוה" אלא "איסור" לשתוק כשכולם מהללים להקב"ה ומקדישים אותו, והרי העוסק במצוה הוא רק פטור ממצוה, אבל לא הותר לו לעבור איסור? ותי' כעין החילוק הנ"ל, דהאיסור הוא רק כשהוא נמצא עמהם, אבל כשיש קבוצה שמשתתפים יחד בשיעור, הם ציבור בפני עצמם ולא חלק מהציבור, וכן ביחיד מסתברא שאם קובע לו ביחידות מקום בסוף בית הכנסת שניכר שהוא בפני עצמו ולא שייך לציבור א"צ לענות.
ושו"ר בשערי זבולון (הל' ש"ץ, ש"ט פ"י) שהביא כן בשם הגריש"א והגרב"צ פלמן, וציין דכ"כ האג"מ (ח"ג פ"ט).
♦
ג. לפ"ז קיל דבר שבקדושה
ויוצא מזה חידוש גדול, דלגבי דבר שבקדושה שענינו חמור בעצם שצריך צירוף עשרה, נובעת מזה קולא לאידך גיסא, שאם אינו מצורף עמהם אינו חייב לענות, ובאופן שאינו מצורף עמהם מאליו, יש לו את הבחירה להישאר בנפרד ואין הוא חייב לענות.ומשא"כ בשאר ברכות דעלמא, שהן קילי מצד אחד שא"צ עשרה, מ"מ מצד זה חמירי שאין בהן חילוק מקומות, אלא כל מי ששומע ברכה צריך לענות, כיון שאין זה תלוי בציבור כלל [וכבר נתבאר בב"י בסי' קכ"ד בדיני אמן יתומה, שהחמיר השו"ע באמן שמחוייב בה, שאם יודע מה מברכים לא יענה אמן כשלא שומע, ומשא"כ בברכה שאינו מחוייב בה, שמצד אחד קלה יותר, אבל יש בה חומרא שאפי' לא שמע אלא יודע מה מברך, צריך לענות].
♦
ד. הדין כשנמצא בתוך הביהכ"נ
והנה יש לדון במי שנמצא בתוך הביהכ"נ, האם הוא מצורף לציבור בע"כ.ומצאתי בתשו' רמ"ע מפאנו הנ"ל שנראה בדבריו שאינו מצורף, שהוא מיירי על הלומדים בחזרת הש"ץ, וכתב דהנח להם לישראל, כיון דגלו דעתייהו שאינן מכוונים לצאת, דלכן אין כאן אמן יתומה, ומוכח מדבריו דאפי' אם הם נמצאים בתוך הביהכ"נ יכולים הם להוציא עצמם מהחיוב.
והנה בסי' ק"ט נאמר דין הבא להתפלל עם הציבור, שאם לא יגמור עד שיגיע ש"ץ לקדושה לא יתפלל, ובמ"ב סק"א הביא את דברי הרשב"א שיכול להתפלל בעזרה, ומוכח שהדין נאמר דוקא מחמת שבא להתפלל בציבור, לכן מתחייב בחיוב הקדושה עמהם.
ולכאו' לפי מה שנתבאר, דגם בתוך הביהכ"נ יתכן שלא להצטרף עם הציבור, א"כ מדוע כתבו שיצא לעזרה, והלא גם בתוך ביהכ"נ יוכל שלא להצטרף עמהם.
ואף דמהתם לא יהיה ראיה למי שלומד בביהכ"נ, דיש לחלק דכאשר הוא בא להתפלל עם הציבור, אין הוא יכול להצטרף עמהם למחצה, והוא מתחייב גם בחיוב הקדושה עמהם, משא"כ מי שאינו בא להצטרף עמהם. אמנם עדיין דברי הרמ"ע מפאנו קשים לפ"ז, דהוא מיירי במי שהתפלל עם הציבור, ואעפ"כ כתב דיכול שלא להצטרף עמהם (ואולי נחלק בין אמן לקדושה, וצ"ע).
♦
פרק ג'
הנהגת השומע קדיש בתפילתו
ועתה נדון במי ששומע אמן בתוך תפלתו, שבזה מצאנו דברים מפורשים יותר. ונקדים בגדרי חיובי קדיש וקדושה כנגד תפילה בציבור.א. חיוב תפילה בציבור
ברמב"ם (הל' תפילה פ"ח): "תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור".וכן כתב השו"ע (סי' צ' ס"ט) "ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור". ואף דהלשון 'ישתדל' משמע שאינו חיוב, אמנם מהמשך דבריו מוכח שהוא חיוב, שהרי כתב "אם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב"ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללין", משמע שדווקא אנוס יכול להקל.
וכן הוכיח האג"מ (ב, כז) מהדין שנפסק (בשו"ע כאן סט"ז) דמחוייב לילך עד ד' מילין כשהוא לפניו בהולך בדרך, וגם מחוייב לחזור לאחוריו עד מיל, וע"כ דהוא דין גמור.
והסתפק לפ"ז האג"מ מ"ט לא חייבו אף לטרוח טובא, וביאר דבאמת אף במ"ע דאורייתא איכא שיעורים (שלא כבאיסורים שבכל אופן אסור, ולא נחשב אונס לא בהוצאת ממון ולא בטירחא להתיר האיסורין), וממילא במצוה זו דהצריכו להתפלל בצבור הקלו להחשיב זה לאונס כשהוא הלוך יותר ממיל.
ושמעתי לבאר באופ"א (כעי"ז נתבאר בעמק ברכה), דיסוד החיוב להתפלל בציבור הוא משום שבכך התפילה מקובלת, והוי כעין טענה על האדם שאם בידו לעשות שתקובל תפילתו ואינו עושה, הוי זלזול בתפילה (ואולי אף חסרון אמונה בכח התפילה), וממילא מובן דהזלזול הוא דוקא כאשר בידו של האדם ללכת להתפלל בציבור והוא אינו הולך. וזה מדויק מלשון הרמב"ם "ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור".
♦
ב. עדיפות קדיש וקדושה על התפילה בציבור
והנה מעלת התפילה בציבור ידועה ומפורסמת בעם ישראל, ואפי' קלי הקלים שבציבור טורחים הרבה להתפלל במנין (אפי' כאלו שעל זמן ק"ש ותפילה אינם מקפידים כ"כ), אמנם בהלכה מצאנו כמה חיובים שערכם רב מתפילה במנין, שיש להעדיפם על פני המנין.וכונתינו היא למה שנפסק בשו"ע (סימן ק"ט ס"א): "הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור מתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"צ לקדושה או לקדיש, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל", והיינו שיש לו להתפלל ביחידי ולא בציבור, כדי שיזכה לומר קדושה.
והטעם מבואר בפוסקים, שקדיש וקדושה מעלתם גדולה על פני התפילה במנין, ולכן כשעומדת לפניו בחירה בין שניהם, יש לו להעדיף קדיש וקדושה (ואין הכונה שמעלה זו 'משלימה' את ענין התפילה בציבור, אלא בודאי שנחסרת לו מעלה זו של תפילה בציבור, ולכן יש לו לעשות כל טצדקי 'לקיים שניהם', שיוכל להתפלל במנין וגם לענות קדיש וקדושה, אבל כשלא עשה כן יוותר על התפילה בציבור).
ואמנם דבמג"א מוכח דתפילה בציבור כהלכתה עדיפה על קדיש וקדושה, וכאן שאני שבא ומצא ציבור שכבר התחילו תפילתם, שתפילה זו אינה במעלה כעיקר תפילת הציבור, ולכן עדיפי קדיש וקדושה, אבל מי שיכול להתפלל עם הציבור ממש, לא ימתין על איש"ר (כן ביאר הפמ"ג בדבריו).
אמנם הפמ"ג כתב דזהו דוחק, וכן הביה"ל (ד"ה הנכנס) כשדן במי שרוצה להתחיל להתפלל עם הציבור, אבל דרכו להאריך בתפילתו, והצד שצידד לומר דיכול להתפלל אינו משום שתפילה כזו עדיפה, אלא "כיון דעתה חל עליו החיוב להתפלל בצבור, וחיוב עניית הקדושה לע"ע אין עליו, אין לו לחוש כלל למה שאח"כ לא יהיה יכול לקיים מצוה דעדיפא מזה".
ומבואר דהסיבה לאיסור התחלה עם הציבור כשלא ישמע קדושה, הוא מפני שאת התפילה בציבור אין הוא מקיים בשלימות, ולכן מוטל עליו לדאוג לחיוב הקדיש שיבוא.
♦
ג. חיוב הקדושה חל בציבור
והנה יש כאן קושיא עצומה שהקשה הגרי"ש אלישיב (בהערות), דהנה במ"ב בסק"א הביא מהשע"ת בשם הרשב"א שכל הדברים אמורים במתפלל בביהכ"נ, אבל אם ירצה לצאת לעזרה להתפלל ביחיד, רשאי. ולכאו' תמוה מאוד, דאם הנידון כאן הוא בסדרי עדיפויות, מה הכרע הוא זה לצאת לעזרה ולהפסיד גם את הציבור וגם את הקדושה?וראיתי מבארים (בברכת אברהם בברכות שם) שאמנם כשיש חיוב קדושה הוי קודם לתפילה בציבור, אבל מאידך חיוב זה לא חל על האדם אלא בציבור (וכמשנ"ת לעיל, שחיובים אלו מגיעים דוקא ממה שהוא משתייך לציבור), ולכן אם ירצה להתפלל בעזרה ולא להיכנס להיות עם הציבור (והיינו מפני צורך גדול, כמש"כ אג"מ ח"ד סי' ס"ח), ירוויח בכך שלא ייחשב לו איסור מה שלא יענה קדושה, מכיון שלא נתחייב בה.
וזה מבאר גם את הדין שכתב המג"א והובא במ"ב, דאם כבר שמע קדושה או ברכו או יודע שישמע אחר כך א"צ להמתין, שבפשטות אינו מובן אם יש איסור להיות בציבור ולא לענות עמהם קדושה, מה מועיל שיאמר אח"כ. אלא הביאור הוא שאיסור זה חל מחמת שהאדם התחייב בחיוב קדושה, לכן מוטל עליו לקיימו, אבל אם יקיים אח"כ גם כן מהני.
וכעת ראיתי להגרמ"מ קארפ שליט"א (במאמר בכ"ע מראה הנרות א' תשנ"ז), שהביא לדברי הרמב"ם (פ"י הט"ז) שכתב בתחילה דין אחד "אסור לו למתפלל בציבור שיקדים תפלתו לתפלת הציבור", ומיד אח"כ כתב את הדין ההפוך "הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין בלחש אם יכול להתחיל וכו'".
ומבואר מכאן, שהוי כעין 'פורש מן הציבור', שיש כאן ציבור שהולכים לומר קדושה ביחד, והוא אינו חש להשתתף עמהם, ודמיא למי שמתחיל קודם הציבור שאינו משתתף עמהם בעיקר התפילה, וכך אדם זה שמתחיל אחר הציבור, אינו משתתף באמירת הקדושה. וממילא מובן דזה אינו שייך במי שמתחיל בשוה עם הציבור, ולכן בו דן הביה"ל שעוד לא נתחייב בקדושה.
♦
ד. חיוב שמיעת קדיש וקדושה גם על יחיד
ואף שנתבאר דעיקר חיוב עניית קדיש וקדושה מגיע מחמת ההצטרפות עם הציבור, אמנם מ"מ חיובא רמיא על כ"א להתחייב ולענות על קדיש וקדושה.וכמשנ"ת בדין פריסה על שמע, שכתבו רש"י והר"ן שמיירי בבני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, ומעמידים ש"ץ בשבילם להוציאם הקדיש והקדושה שנתחייבו בו, ומבו' דאף שהתפללו ביחיד חסרים מחיוב קדיש ו"קדושה.
ובד"מ כתב: "ותמהני שלא ראיתי לנהוג לפרוס בערבית כמו בשחרית, ואפשר דהקילו בו משום דאין לפרוס בערבית רק משום ברכו לחוד, דאין שם קדיש מה שאין כן בשחרית דאית ביה ג"כ קדיש". ומוכח דהקדיש הוא סיבה מספיקה בשביל לפרוס על שמע.
ועי' בביה"ל (ק"ט ס"א) שסידר את החיובים עפ"י הפמ"ג, דאיש"ר עדיף מקדושה (וכ"כ בסי' נ"ו סק"ו), וקדושה עדיפה ממודים וברכו וכו', עע"ש.
♦
פרק ד'
דין כונה לקדיש, וכשעומד בתפילה
א. כונה לשמוע כל הקדיש והקדושה
כתב השו"ע (סי' נ"ו) "יש לכוין בעניית הקדיש", וכתב המ"ב (עפ"י הב"י) דלכן צריך לכון לכל הקדיש, כי אחז"ל כל העונה איש"ר מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו, ופירשו הראשונים דר"ל בכל כחו בכל כונתו ובכל איבריו, "דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו", ובשביל זה צריך לכון בקדיש עצמו, כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא.וכ"ה לגבי קדושה, שכתב השו"ע (בסי' קכ"ה): "אין הצבור אומרים עם ש"ץ נקדישך, אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה", ופי' המ"ב הטעם "דניתקן שש"ץ יאמרנו בשביל הקהל, ויהיה שלוחם... וכן הוא בקדיש... ולכן על כ"א שבבהכ"נ החיוב לשתוק ולהאזין לש"ץ ואח"כ לענות אחריו, ואפילו אם ירצה ללמוד ע"י הרהור ג"כ אסור".
♦
ב. השומע קדיש באמצע תפילתו
ובזה נגיע לדין העומד בתפילתו, שהנה בגמ' בברכות (כא:) היה צד שיוכל להפסיק תפלת י"ח לענות איש"ר, ודחי' דלית הלכתא כוותיה. אמנם כתב רש"י (בסוכה לח: בסוגיא דשומע כעונה ד"ה הוא אומר), שמ"מ "...המתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה (עפ"י גיר' תוס') או יהש"ר - ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה - יחזרו לתפלתן".אמנם בתוס' (בברכות כא: ד"ה עד שלא) הקשו על זה, דאם שומע כעונה הרי הוי הפסק בתפילה (וידועים דברי הצל"ח, דנחלקו כאן רש"י ותוס' אי שומע הוא כעונה ממש, ולפ"ז נמצא דהוי כהפסק. או שאינו רק דהוא יוצא ידי חובתו בזה אבל אינו כעונה ממש). ועוד הקשו (שם, ובסוכה) אם כן למה אמרי' דהמוצא ציבור מתפללין, רק אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל, ולמה לא יתפלל כדרכו, ולכשיגיע שם ישתוק? ועל קושיא זו תירצו: "מיהו שמא אף על גב דשומ"כ, מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר" (והוא חידוש, דמשום מעלה זו דחינן תפילה בציבור). וסיימו התוס', דנהגו כרש"י לשתוק ולשמוע 'וגדול המנהג'.
ורבינו יונה הביא מחלוקת ראשונים זו: "יש מפרשים שאינו שותק כלל דהא קי"ל שומע כעונה ואשתכח דהוי הפסקה... אבל רבינו האי גאון וסיעתו ורי"ף ז"ל אמרו ששותק, דכי אמרינן שומע כעונה והוי הפסקה דוקא בדברים אחרים אבל בזה שהוא שבחו של מקום לא דיינינן ליה הפסקה ושרי, ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ובלבד שיכוין לבו לשמים".
והשו"ע (ק"ד ס"ז) פסק את דברי רש"י: "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה". וכן בסי' ק"ט (ס"ג): "יחיד העומד בתפלה... אינו אומר עמהם קדושה, אלא ישתוק (עד יתברך) ויכוין למה שאומרים, דשומע כעונה" [אמנם בד"מ הביא לבסוף בשם האגור, שקיבל מרבותיו דחכמי אשכנז נוהגים שלא לשתוק, וע"ע בשאג"א (סי' ו'), שדן דלא מהני שומ"כ במקום שאסור להפסיק ולענות, דכל הראוי לבילה וכו', ובכה"ח סמך על דבריהם במי שרחוק מהש"ץ וקשה לו להאזין לו (או כמו שמצוי שהחזן אומר עם הציבור וא"א לשמוע מפיו), או במי ששקוע בתפילתו ואם יצטרך לתת דעתו על הקדושה לא יוכל לכוין, בכל אלו יש לסמוך על האגור הנ"ל ולהתפלל כדרכו].
♦
ג. באיזה קדיש מיירי
והנה לפי מה שנתבאר לעיל שחיוב הקדיש והקדושה חל על מי שנמצא בתוך הציבור, לפ"ז י"ל דכאן נמי מה שהיה צד לגמ' שיפסיק באמצע תפלתו לענות איש"ר, ומה שכתב רש"י שמפסיק לשומע כעונה, מדובר באותו אחד שנכנס לציבור והצטרף עמהם, ולכן חל עליו החיובים של הציבור (וכן מסתבר, שהרי גמ' זו היא בהמשך לסוגיא הנ"ל של הנכנס להתפלל עם הציבור).אמנם בס' אשי ישראל (פרק ל"ב הערה מ"ט) הביאו מהגרח"ק שכתב דגם מי ששמע כבר קדיש וקדושה צריך להפסיק בשביל לענות, וכן הובא שם בשמו (בהערה נ"א) דהחיוב חל בכל הקדישים ששומע. ויש לזה מקור בספר נשמת כל חי להגר"ח פלאג'י (ס"ס ד', הביאו בצי"א חי"א סי' ג'), שהזהיר שלא להתפלל בביהכ"נ שיש בו כמה מנינים, "שבעוד שמתפלל זה שומעים קדיש וברכות ק"ש של ש"ץ השני, והמתפללים עם השני שומעים קדיש שאחר חזרת העמידה מפי ש"ץ הראשון דלכ"ע יש להפסיק לענות בהם, והיחידים רבים המתפללים שם אלה מפה ואלה מפה עומדים באמצע ק"ש וברכותיה, ולפי האמור יש לענות אמן אפי' של ברכות ח"י כדעת הרשב"א ודעימייהו, וכ"ש קדיש וקדושה וברכו ומודים שהוא מוסכם מרוב הפוסקים.. ולכן כל כמה דמצי להשתדל בכל עוז ותעצומות להתפלל בביהכ"נ עם הצבור ביחד במקום שאינן מתפללים כי אם תפלה אחת בלבד מה טוב ומה נעים שלא לבוא להכניס עצמו בכמה איסורים אם שומע ואינו עונה שמאבד טובה הרבה כמה עניות בדברים שבקדושה שחייב לענות בהם והוא אינו עונה", ע"ש [וע"ש בצי"א שדן לומר דמ"מ פטור מצד עוסק במצוה, אבל לא הכריע (כמשנ"ת לעיל דגם הפת"ש לא הסכים לפטור מעניית אמן)].
♦
ד. להפסיק תפילתו לכל הקדושה
והנה לגבי ציבור נתבאר הדין שהם צריכים לשמוע את כל הקדושה, וכמש"כ במ"ב (בסי' קכ"ה) דנוסח נקדישך אומר הש"ץ, כיון דנתקן שש"ץ יאמרנו בשביל הקהל ויהיה שלוחם, ולכן כתב "דעל כ"א שבבהכ"נ החיוב לשתוק ולהאזין לש"ץ ואח"כ לענות אחריו ומטעם זה אפילו אם ירצה ללמוד ע"י הרהור ג"כ אסור משעה שמתחיל החזן נקדש" (וכ"כ החיי"א (כ' ד') לענין ברכות ק"ש, שישתוק וישמע מהחזן עד קדוש ואז יענה).ולפ"ז י"ל דגם מי שמתפלל בציבור והגיעו לקדושה, עד כמה שפוסק לשמוע הקדושה, צריך לשמוע כל הקדושה, ולא מספיק מה שמכוון לעניית 'קדוש' ו'ברוך', אלא צריך לשתוק ולכוון מתחילת הקדושה. שהרי הוא חלק מהציבור וצריך שתיוחס אליו גם אמירת הקדושה של הציבור [אמנם לגבי איש"ר מפורש במ"ב דצריך לשמוע רק את היהש"ר, וצ"ל דעיקר חשיבות איש"ר הוא משום היהא שמיה רבא, ולכן מה שמקדים הש"ץ, אף שכ"א מחוייב להקשיב לכל הקדיש ולא לעשות מלאכה, כמבו' במ"ב בסי' נ"ו באורך (ובסי' כ"ה שהזהיר מלעשות מלאכה קלה בעת הקדיש), אמנם בעומד בתפילתו לא נצרך אלא ליש"ר, ועכ"פ כ"ז בקדיש, אבל בקדושה הכל שבח אחד שחלקו בשמיעה וחלקו בעניה].
וראיתי עוד בתשוה"נ (ח"ב סי' ע"ה) שעורר, שהקדושה אינה מסתיימת בימלוך ה' וכו', אלא הברכה של 'לדור ודור' שייך לקדושה, שמסיימים ימלוך וגו' לדור ודור, וממשיכים לדור ודור נגיד גדלך, וזהו חלק מהקדושה (וכמפורש ברמב"ם בסדר התפלה), ולכן אם שומע קדושה באמצע התפלה ישתוק וישמע עד סוף ברכה ג', שהקדושה היא תחילת ברכה שלישית, והברכה שייכת עוד לקדושה, ע"ש (ובר"ה ויוה"כ שהברכה ארוכה, כתב בהליכו"ש דיתכן שא"צ לעמוד אלא עד סיום ענין הקדושה).
♦
סיכום ודינים העולים
א. השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, חייב לענות אחריו אמן, ומי ששומע ברכה ואינו עונה אמן עונשו גדול מאד.ב. אמנם מצינו בכמה פוסקים, שאין חיוב לענות אמן באמצע לימודו (כן הביא בפתחי תשובה, וכ"כ הרמ"ע מפאנו, וכן הובא מעשה רב בשערים מצויינים בהלכה, וכ"כ באשל אברהם). והא דנפטר אף בת"ת מעוסק במצוה, ביאר התשוה"נ דמפריע לכל לימודו, והיינו כשנעשה באופן שאין לו קצבה.
ג. אמנם הפת"ש עצמו שם חולק, אם לא מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו, וכן משמעות הגמ' שאפילו עוסק במעשה מרכבה - פוסק, וכן כתב בכה"ח, וכן מובא מס' שלחן מלכים, וכן משמע באגרות משה, שלא התיר להמשיך בלימודו אלא בי"ג מדות.
ד. בצי"א (י"א ג') העיר, דבדברי השו"ת מים רבים שהביא הפת"ש מדובר בת"ת דרבים דחמיר טפי, ולפ"ז אין ראיה מהמעשה רב הנ"ל.
ה. לשון הטור והשו"ע דאם היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, ולכאו' משמע דאין חיוב לענות אלא רשות. וצ"ל דמיירי דוקא בדין של איש"ר וקדושה הוא דין בצירוף לעשרה, שדברים אלו אינם נאמרים בפחות מעשרה, וכאן נתחדש שהיחיד יכול לצרף עצמו לעשרה ולאמרם. ומשא"כ בשאר ברכות דעלמא, שהם קילי מצד אחד שא"צ עשרה, מ"מ מצד זה חמירי שאין בהם חילוק מקומות, אלא כל מי ששומע ברכה צריך לענות, כיון שאין זה תלוי בציבור כלל.
ו. ויש לדון במי שנמצא בתוך הביהכ"נ, האם הוא מצורף לציבור בע"כ, וברמ"ע מפאנו משמע דיכול להוציא עצמו, אמנם צ"ע מסי' ק"ט ויל"ע.
ז. מעלת קדיש וקדושה עדיפה על תפילה בציבור, ולכן כשמוצא ציבור ורוצה להצטרף עמהם, אם לא יספיק לענות הקדיש וקדושה לא יתפלל.
ח. דעת המג"א דדוקא לגבי תפילה בציבור פחותה שהגיע מאוחר, בזה אמרי' דיעדיף קדיש וקדושה, אמנם בפמ"ג ובביה"ל מוכח דלא שנא (וכל הצד להתיר להתחיל להתפלל עם הציבור למי שמאריך, הוא משום דחיוב תפילה חל עליו עתה וחיוב קדושה מאוחר).
ט. מ"מ ביחס לאיסור שאסרו להתפלל כשיפסיד קדושה, זהו דוקא כשמתפלל עמהם וחל עליו חיוב הקדושה שמגיעה מכח הצירוף, אבל אם מתפלל בעזרה (כשנצרך) אין לו איסור זה.
י. ומ"מ חיובא רמיא על כ"א להתחייב ולענות על קדיש וקדושה, וכמשנ"ת בדין פריסה על שמע, דפורסים על שמע בשביל להוציא אותם שהתפללו ביחיד ואין להם קדיש וקדושה.
יא. נתבאר דין הכונה בקדיש שכתב המ"ב לכוון בכולו, שידע על מה שעונה אמן יש"ר, וכן בקדושה כתב המ"ב לכוון לתחילת הקדיש שהש"ץ אומרו בשביל הקהל.
יב. וכתב רש"י דגם העומד בתפלתו, אף שאינו מפסיק לענות, מ"מ ישתוק וישמע בכוונה, ובתוס' אף דהקשו על זה דהוי הפסק בתפילה, מ"מ סיימו דנהגו כרש"י לשתוק ולשמוע 'וגדול המנהג'. וכ"פ השו"ע לגבי איש"ר ולגבי קדושה (ואמנם בד"מ הביא לבסוף בשם האגור, שקיבל מרבותיו דחכמי אשכנז נוהגים שלא לשתוק, ובכה"ח סמך על דבריהם במי שרחוק מהש"ץ וקשה לו להאזין לו).
יג. בפשטות היה מקום לומר שחיוב השמיעה הוא דוקא בקדיש וקדושה שמחויב בהם כחלק מן הציבור, אמנם בשם הגרח"ק הובא דבכל הקדישים עונה, וכ"כ הגר"ח פלאג'י דמטעם זה יש להמנע מלהתפלל בביהכ"נ שיש בו ריבוי מנינים, שחייבים לענות לכל אמן ששומעים.
יד. לכאו' צריך לשמוע את כל הקדושה, כמו שאר הציבור, וכ"כ התשוה"נ, והוסיף דצריך לשמוע גם את הברכה של 'לדור ודור' שהיא המשך הקדושה.
♦ ♦ ♦