הערמה ברבית בעיני הקדמונים
ישנו נידון כללי בכל התורה האם שרי להערים על צוויי השי"ת [כנודע מהבכור שור פסחים כא., ועי' שע"ת או"ח תמ"ח ס"ז], אך נראה שמלבד זאת בכל מצוה פרטית [ולכה"פ ברבית, וכדלקמן] - יש לדון לגופה היאך התייחסו אליה חז"ל ואם התירו או אסרו בה הערמה[2]. והנה יש הרבה מיני הערמות וקשה לדמות מילתא למילתא, אך מ"מ מצינו בקדמונים שהעמידו נידון כללי לענין הערמה ברבית והביאו ממש"כ הראשונים להתיר או לאסור מיני הערמות שונות ומשונות [עי' למשל בקונטרס הסמ"ע אותיות כ"ב-כ"ה], ואף אנו נצא קצת בעקבותיהם לראות להיכן תהא הרוח ללכת.♦
א. ראיות שמותר להערים בריבית
א. ראש לכל הם דברי תרוה"ד סי' ש"ב וז"ל (כפי שהובא בדרכ"מ, יו"ד סי' קע"ז אות ה'): "ומעתה יש תקנה למי שרוצה להלוות ברבית שהמלוה יקבל עליו כל האחריות בין אונסין בין גניבה ואבידה ויפריז על המדה דאפילו אם פשע הלוה יהיה באחריות המלוה רק שלא יזיק המעות בידים או יפשע בהן פשיעה שדומה למזיק בידים, גם הלוה יקבל עליו שלא יהא נאמן אפילו בשבועה דאורייתא ואפילו על פי מאה עדים שלא פשע בהן פשיעה גדולה שהיא כמזיק בידים רק אם יעידו רב שבעיר או ש"צ שבעיר וכהאי גוונא יושבי אוהלים [שיש להם ידיעה במו"מ] שהן יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה ובזה יהיה המלוה בטוח בקרן שלו וכי האי גוונא אשכחן קצת שדקדקו רבותינו למצוא היתר על ידי תנאי ואף על גב שבודאי אין דעת שניהם שיתקיימו התנאים ואין מתנין אותו אלא כדי ליקח הרבית בהיתר כי הא שכתבו (התוס' ב"ק קב. ד"ה הנותן) דמותר לתת מעות למחצית שכר ויתנה שלא ילוה רק אכסף וזהב ואף על גב שלא מצינו שהתירו הראשונים רק ברבית דרבנן אבל להלוות ברבית קצוצה על פי דקדוקים כאלו לא מצינו [שהתירו] מכל מקום כתיבנא כדי לחוויי מילי דאורייתא" עכ"ל. הרי שתחילה רצה להתיר הערמה ניכרת מאוד [ומה שהוכיח מתוס' ב"ק עי’ לקמן מה שנביא בשם השל"ה והחזו"א], אך לבסוף כתב שאין ראיה להתיר, אלא כשגם ללא ההערמה לא הוי אלא אבק ריבית [כשאין הרווח קצוץ] אך ברווח קצוץ לא. ועי' בדרכ"מ שם שמשמע מיניה שאפי' בדאו' לא אסר תרוה"ד בהחלט אלא רק החמיר קצת, וע"ע בקונט' הסמ"ע (אות כ"ה).ב. ועי' בסמ"ע בקונטרסו על היתר עיסקה שכתב כמה מיני היתרים, ולבסוף כתב באות כ"ב: "ואע"פ שכל אלו הדברים תמוהין ונראין כהערמה מ"מ לצורך שעה אין לאוסרם כדי ליתן מחיה לבני ברית", ולאחמ"כ האריך הסמ"ע להביא כמה מקורות מהראשונים שהקילו בזה למצוא הערמות ברבית, כגון להלוות משכון של גוי, או ע"י שליח ישראל דאין שליח לד"ע, או רבית דרך קנס, ועי' בזה לקמן, וע"ע לקמן מה שנביא מתשו' הרשב"א חדשות פ"ה.
והנה אע"פ שהתירו אלו הגאונים להערים, ומי יבוא אחר המלך, ובפרט שכמה אחרונים הזהירו מלפקפק במה שהתירו כל האחרונים, וכתב בספר נחלת שבעה (שטרות סוף סימן מ) על היתר עיסקה: "אין בהם נפתל ועיקש, רק כי דרכיהם דרכי נועם. ואם ילעיגו על היתרם המוקצים לשפלות שבעם, קורא אני עליהם כי ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", מ"מ נ"ל שדבר זה אינו מוסכם אצל הראשונים והאחרונים, ויש בזה גישות שונות, ולקמן נראה שיש מקרים שלהדיא חלקו בהם האחרונים שיש שהתירו ויש שאסרו בתוקף רב [כגון למכור חפץ בזול ולאח"ז לחזור ולקנותו ביוקר]. ולכן אף במקרים שלא דיברו בהם מפורש, מ"מ נוכל ללמוד מגישתם במקו"א לכלל המקרים, וכשם שהסמ"ע הביא כמה ראיות שהראשונים הקלו בהערמה, ה"נ יש להביא כמה מקומות שהחמירו בזה, ואע"פ שא"א להביא ראיה ממקרה אחד לרעהו, מ"מ אפשר לראות את הגישה, וכמו שנביא שהפוסקים בעצמם למדו ממקרה למקרה [כגון תרוה"ד והסמ"ע הנ"ל שלמדו להיתר מהיתר הראשונים, ועיין לקמן שהרשב"א, הב"י, הגר"א, הלבוש ומהריק"ש למדו לאיסור מאיסור הגמ' והפוס', וכעי"ז בט"ז קע"ז סקכ"א (וצל"ת בתשו' רמ"א סי' פ'). חזינן מכל הני דשפיר יש לדמות מילתא למילתא, ולכה"פ לראות את רוח הדברים]. עוד יש ללמוד ממה שנביא לקמן שגם אם נסכים עם ההערמות הנ"ל הואיל ויצא הדבר מפורש להתיר, מ"מ היות שגם מצינו מיני הערמות שנאסרו, לכן אין לנו להתיר יותר ממה שהתירו הם, דמנא לן שהערמה זו דומה למה שהתירו דאולי דומה היא למה שנאסר [ובפרט נוגע להיתר עיסקא דימינו, שע"ז צריך לכתוב מאמר ארוך בפ"ע].
♦
ב. ראיות שאסור להערים
א. הנה זה פשוט לכל בר בי רב דחד יומא דלענין ריבית אשכחן שאסרו חז"ל כל צד ריבית או כל דבר דמחזי כריבית, וכמעט לא מצינו שהתירו איזו שהיא הערמה כלשהי בזה [ובמה שחז"ל כן התירו כתבתי במקו"א]. אכן, יש מקום לדון שאין לנו אלא מה שאסרו חז"ל ואין לנו לחדש עלינו גזירות חדשות[3], אך יש להוכיח שלא כך.ב. בתרוה"ד הנ"ל בסוף התשובה כתב: "אמנם אין ראיה מכאן שיש לחפש צדדים ודקדוקים רק להתיר הריבית דרבנן, אבל נ"ד דקוצץ עמו להדיא ואם לא היה התנאים ביניהם הוי ריבית דאורייתא, מאן לימא לן דשרי לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה בכמה אזהרות, ודי לנו במה שדקדקו התנאים הראשונים היתר ע"י נכרי וכה"ג", חזינן שדעתו לאסור הערמה ברבית דאורייתא כיון שהתורה אסרה כך בכמה אזהרות [וצ"ע א"כ מדוע שנתיר ברבית דרבנן הרי גם בזה מצינו שחז"ל אסרו בכמה אזהרות].
ג. הרשב"א (ח"א תשו' תרפ"ו) נשאל בכה"ג שראובן משכן את ביתו לשמעון באלף זוז לחמש שנים ונתן ללוי חמש מאות זוז וקבל עליו לשחרר את הבית מיד מכאן ועד זמן המשכונה, וכתב שם לאסור והוסיף: "ועוד שאם אתה אומר כן פתחנו פתח לרמאין המלוין ברבית בענין זה. וחכמים אומרים אפילו מה שמותר אסרו משום הערמת רבית זה שהוא ברבית קצוצה לא כל שכן. וזה נראה לי ברור". חזינן בדברי הרשב"א שכל היכא שיש פתח לרמאין לבוא לידי רבית הרי"ז אסור, ולמד הרשב"א את זה ממה שחז"ל אסרו אפי' מה שמותר- משום הערמת רבית, ומשמע להדיא שאין לנו להתחכם ולהערים נגד מה שהורונו חז"ל [ולא משמע שכוונתו לומר שרק בדאורייתא אסרינן הערמה ולא בדרבנן, וכדרך תרוה"ד, וע"ע לקמן].
והב"י (קע"ז סי"ג) הוציא מדברי הרשב"א האלו לאסור כל אופן שיש בו פתח לרמאין, וז"ל: "כתוב במרדכי (סי' שטז) שהשיב מהר"ם וששאלת על הבחור שהלוה לך מעות ואתה נותן לו הוצאה והוא חוזר עם בנך אם מתחלה היה התנאי כך ביניכם אף על פי שהוצאה היית נותן שהיה חוזר עם בנך כלומר אף על פי שאפילו שלא היה מלוה לו מעות היה נותן לו הוצאה בשביל שחוזר עם בנו אפילו הכי מאחר שהתנו שיתן לו מעות ויחזור עם בנו והוא יתן לו הוצאה אסור. וסיים הר"ם בתשובתו אבל אם כך הוא שנתן לו הקרן במתנה גמורה שאם תרצה לעכבו הרשות בידך כי האי גוונא מותר עכ"ל כלומר וקא משמע לן דאע"ג דמחזי כי הערמה שודאי לא יעכב בעל הבית מעותיו אפילו הכי שרי. ואם אומר אני מלוה לך מעותי מהיום עד יום פלוני בהלואת חן ואני אשרתך זמן כך בסך כך מעות שתתן לי היה אפשר לצדד להתיר. מיהו כל כי האי גוונא משמע לי דמחזי הערמה וצריך ישוב שהרי כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תרפו) וזה לשונו שאם אתה אומר כן תתנו פתח לרמאין המלוים ברבית בענין הזה וחכמים אפילו מה שמותר אסרו משום הערמת רבית זה שהוא כרבית קצוצה לא כל שכן ע"כ. נראה מדבריו שאין להקל בהערמת רבית. וגם כן משמע מדברי מהר"ם דלא אשכח מהר"ם צד היתר אלא כשיתן לו הקרן [במתנה גמורה] משמע דבגוונא אחרינא אסור דאם לא כן לשמעינן הא וכל שכן בנותן לו הקרן במתנה" עכ"ל הב"י, חזינן שהב"י למד מהרשב"א שכל היכא שיש ליתן פתח לרמאין הרי"ז אסור. אך מ"מ משמע בב"י שהרשב"א לא יחלוק על מש"כ מהר"מ להתיר בכה"ג שנותן לו במתנה, ואולי טעמו הוא דכיון שהייתה כאן מתנה גמורה ואין הוא חייב ע"פ דין להחזיר לו, לא יהיה בזה פתח לרמאין, דשמא יפסיד המלווה מכך.
ובשו"ע (שם, סעיף ג') התיר ליתן במתנה וכתב בביאור הגר"א (ס"ק ל"ד): "אבל הרשב"א אוסר דהערמת רבית הוא שיודע שלא יעכב וכמש"ש ס"ב ב' יש דברים כו' וכ"ש בכה"ג ולכן השמיטו הרב בהג"ה שם (קס"ו ס"ג)" [וברמ"א לפנינו שם לא השמיטו]. הרי שהגר"א למד לאסור אפי' במתנה[4], וכתב בפשיטות שזו דעת הרשב"א, ובאמת מצינו בעוד דוכתי שזו הגישה של הרשב"א, הב"י והגר"א וכדלקמן [אך עי' מה שנביא לקמן מתשו' הרשב"א חדשות פ"ה]
ד. הרשב"א (ח"א תרנ"א, וכן בב' ב', וכן במיוחסות רכ"א) נשאל על ריבית דרך קנס: "שאלת לכתוב בשטרי הלואה אם לא אפרעך לזמן פלוני אתן לך כך וכך. אם יש בזה שום רבית או לאו, תשובה: מיפשטה של משנתי' שאין כאן משום רבית כלל. וכו' אלא שאני אומר שאסור לעשות כן משום דלא גרע מרבית מאוחרת. שאף על פי שאין כאן אגר נטר לי כיון שהנאה באה לו מחמת הלואתו אסור. ואמרינן נמי (סב:) תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן מפני הערמת רבית. כיצד אמר לו הלוני מנה. אמר ליה מנה אין לי חטים במנה יש לי. ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחם ממנו בעשרים וארבע [סלע]. הרי זה מותר ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. אלמא כל שהוא נוטל יותר ממה שהלוה הרי זה אסור. וכן נמי מוכיח במה שאסרו חכירי נרשאי (סח.). וכו' שאינו רבית גמורה, אבק רבית גמור נמי לא הוי. אלא גריע מיניה וכרבית מאוחרת הוא וקל מיניה. אלא כי אסור לעשות כן לכתחלה מפני הערמת רבית. ואף על פי שיש לדון בדבר כן נראין הדברים. ואין מורין בדבר זה להקל. וכל שכן כאן שהדעת מכרעת שהם מתכוונים להערמת רבית", שוב חזינן ברשב"א שהוא לומד מחז"ל לאסור כל שנראה כריבית [וגם כאן לא נראה לדחוק ולומר שכ"ז הוא רק מכיוון שע"פ כוונתם זו ריבית דאורייתא, וכך משמע מריבית מאוחרת שאינה דאורייתא כיון שאינה קצוצה]. כמו כן, מבואר בסוף דברי הרשב"א שכל היכא שמכוונים לרבית גרע טפי[5], וכשיש קנס המתרבה הבינו האחרונים ברשב"א שזה אסור באיסור חמור יותר [ועי' בית אליהו סי' כ"ג מה שהעיר בזה].
וז"ל הרשב"א (ח"ב סי' ב'): "אבל בנידון שלפנינו דאומר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני משם ואילך אתן לך כך וכך בחודש או לפ' ופ' בליטרא הרי זו רבית גמורה. ולא תהיה כזאת בישראל". וכתב הב"י (קע"ז סט"ז): "מה שכתוב בהגהות דמרדכי דמציעא (סי' תנה) טופס שטר בשם הר"י דאורליאנ"ש נראה לי דלכולי עלמא אסור דכיון שחייב עצמו ליתן לו כך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו אין לך הערמת רבית גדולה מזו שהרי מעלה לו שכר מעותיו הבטלות אצלו מידי שבת בשבתו ולא דמי לאומר אם לא אפרעך נתחייבתי מעכשיו בכך דינרים דלא מחזי כרבית כולי האי. והרשב"א כתב (שם) על תנאי כיוצא בזה הרי זו רבית גמורה ולא תהא כזאת בישראל" [ודו"ק דמשמע שהב"י חלק מליבו על המרדכי, ולא רק בגלל דברי הרשב"א]. ועי' בט"ז (קע"ז סקכ"א) שלמד מזה לאסור גם בעיסקא לכתוב רווח המתרבה בכל שבוע, ובנקה"כ שם חילק בין הלואה לעיסקא ע"ש.
ה. בשו"ת הרשב"א ח"ה סימן קנ"ד (עי' בב"י קע"ג ס"ה) כתב: "איני מוצא שום צד היתר לכל הענינים אלו אלא אחד. ולא שאני מכריע בו להיתר פשוט אלא שאני מניחו להסכמתכם והכרעתכם, והוא שהקהל יחייבו עצמן בשטר לאחר במנה או במאתים לפרוע לזמן פלוני. ואותו שנתחייבו לו [ימכור] בפחות את החוב כי זה מותר מן הדין. אלא שאני חוכך בה משום הערמת רבית. וכענין שאמרו יש דברים מותרים ואסור לעשות כן משום הערמת רבית. אתם תבחרו ולא אני", שוב אנו רואים את הרשב"א לומד לאסור מיני הערמות למרות שלא הוזכרו בגמ'.
ו. כתב הב"י (קס"ט ס"ה): "אם ישראל הלוה ברבית לגוי בעדים ובשטר והגוי מלוה אותם לישראל ברבית וחוזר ישראל הראשון ונוטל רבית מן הגוי כתב[6]הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רמג) רואה אני להחמיר ולאסור לפי שזה נעשה בכוונה לתלות מעותיו ביד גוי בהערמה כדי להלוותן לישראל ולא דמי לאותה ששנינו גוי (שהלוה מעותיו לישראל) [שלוה מעות מישראל] ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר וכו' דהתם לא נעשית בו הערמה אלא שהגוי לוה אותם מישראל בבירור לצורך עצמו ומלוה אותם עכשיו לישראל אחר אבל כל שנעשית בו הערמה אסור", שוב חזינן כנ"ל.
ז. בריטב"א (סח.) גבי עיסקא כתב: "והוי יודע שאין דין זה אלא בסתם עיסקא אבל אם כל העסק קיבל המתעסק באחריותו בתורת מלוה אסור לקבל ממנו מן הריוח כלום ורבית קצוצה היא, וכן אם העסק כולו אצלו בתורת פקדון גמור אפילו יקיים לו כל ריוח שבעולם אין כאן רבית אלא מתנה הוא דיהיב ליה שאין רבית אלא במלוה וזה ברור, אבל אין להערים בדבר זה" הרי שחידש מליבו שאין להערים, אך לא כ"כ נודע מהי צורת ההערמה עליה דיבר [ואם כוונתו שיתן לו רק מהרווחים של העסק, א"כ חזינן דלא כתרוה"ד, שאפי' ברווחים דמיניה וביה אסור].
ח. כתב הלבוש בסי' קס"ז [על היתר הראשון של מהר"ם (קודם שחזר בו, עי' קונט' הסמ"ע אות ט') שהלוה צריך להביא דוקא עדים מסוימים על הקרן והרווח]: "ואם היה זה עולה על הדעת שאפשר לעשות בטחון על הריבית היו הם חכמים ח"ו יותר ממשה רבינו ע"ה ותורתו חלילה, דודאי לא היתה התורה אוסרת את הריבית אם היה אפשר לתקן למצוא בו היתר נקל כזה". עוד כתב שם: "על כן אני אומר שאי אפשר לשום אדם לתקן הלואה לישראל בריוח אם לא יקבל עליו המלוה קצת אחריות אשר עוד יתבארו לפנינו בעזרת השם, ושיאמין המלוה ללוה על הריוח אם הרויח אם לא. ועיין לקמן סימן קע"ו סעיף א' דהיכא דקל לבא לידי ביטול תורת ריבית החמירו בו עי"ש" [ושם זו ריבית דרבנן]. ולפ"ז משמע שכל היתר עיסקא שע"י יהיה ביטול תורת רבית החמירו בו [גם חזינן שדימה מיני הערמות זל"ז], וראה גם מש"כ הלבוש שם בסי' קע"ו ס"א. ובסי' ק"ס סי"ג כתב הלבוש על היתרו דרש"י להלוות ברבית ע"י שליח שמעולם לא אמרה רש"י והוסיף "באמת אומר אני אם היתה כן דעת התורה במה שלא אסרה אלא ריבית הבא מיד לוה ליד מלוה, להתיר הריבית באופן זה, היה כחוכא ואיטלולא בעיני ההמון, וטוב היה שלא לאסור הריבית כלל מלאוסרו ולהתירו בכי האי גוונא, שכל אחד מישראל יכול לעבור עליו בכל עת ושלא לקיים לאו דריבית כלל, ולמה לה לכותבו, אטו דנתינת הריבית בעלמא לבדו מיד לוה ליד מלוה אסרה תורה ושזה הוא האיסור אף על פי שיבא לו החסרון כיס מצד אחר ללוה וההנאה למלוה חלילה, דהא לא אסרה הריבית אלא משום וחי אחיך עמך ואי הותר באופן זה איך יתקיים וחי אחיך עמך, כל אחד הלוה או המלוה יעשו כן לעולם וילוו בריבית". כלל דבריו שהיות שכוונת התורה באיסור ריבית היא שיחיה אחיך עימך, לכן לא שייך להתיר הערמה כזו קלה, שהרי הכל יעשו בכזה אופן ואין טעם לאסור באופן אחר, ומזה נלמד לשאר אופנים קלים שהם אסורים.
ט. השל"ה חולין (נר מצוה אות נ"ח) כתב על כמה אופני היתר שכתב הטור [גם כגון מש"כ תוס' ב"ק קב. (ד"ה הנותן) מותר ליתן עיסקא למחצית שכר ולהתנות שלא יתעסק אלא בזהב וכסף ויתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת קרקע, ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל ואם הרויח הוא לאמצע] שכולם אינם מותרים אלא כשהלוה באמת מתכוון למה שאמר ולא להערמה ע"ש [וכ"כ גם בחזו"א ב"ק כ"א סק"ו, אך בתרוה"ד שפתחנו בדבריו לא נראה כך]. וע"ש בשל"ה (אות נ"ו) שכתב: "אבל לעשות כמו שרוב המוניים עושין, שמתנין שלא יהיה הלווים נאמנים אלא על פי עדים, הרחק תרחק מהכיעור הזה, כי אז הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. וכבר עשיתי פסק גדול על זה, והבאתי דברי תרומת הדשן (סי' ש"ב) מה שכתב בענין זה, ובארתי דבריו וכתבתי מה שנראה בעיני". ולא זכיתי לראות את הפסק הגדול ההוא, אבל קצת משמע שמה שנראה בעיני השל"ה זה לא ממש מש"כ תרוה"ד [וכנראה לכן בשטר היתר עיסקא שלו שם, לא כתב שיביאו עדים אף על הקרן, בשונה מהסמ"ע ועוד רבים].
י. דנו האחרונים האם מותר לאדם למכור לחבירו קרקע או חפץ ולחזור ולקנותו לאח"ז, הן באופן שמתנה ע"ז להדיא והן באופן שאינו מתנה אלא שכך דעתו, ובכ"ז כוונתו לריבית כגון שהמכירה היתה תחילה בזול, או שלבסוף הקניה היא ביוקר, או שבינתיים המלוה/קונה אוכל פירות. ועי' בנתיבות שלום (קע"ד ס"א, מאות ד' והלאה) שכתב שרוב האחרונים התירו אפי' כשמתנה להדיא שיחזור ויקח ממנו, וכ"ש כשלא מתנה או אפי' כשאומר להדיא שלא יהיה חייב הלוקח להחזיר, ולא הספקתי לעיין בכ"ז.
ויש שהחמירו בכ"ז מדינא כיון שהמכר לא חל, אך אני אביא כאן קצת ממי שראיתי שמחמירים בזה משום הערמת ריבית [ולא ידעתי מדוע לא הביאם שם]. הנה המהרשד"ם (חו"מ רס"ד) כתב להתיר בכה"ג, וכתב ע"ז בשו"ת אהלי יעקב [למהריק"ש, ערך לחם] (סי' קכ"ז) בכל לשון חריפה דהוי רבית גמורה כיון שעושים ע"ד רבית, ויעוי' גם בשו"ת מהרי"ט (א' כ"ג) שאסר בהנ"ל, אך שם משמע שס"ל שהמכר כלל לא חל אלא יש כאן חלות הלואה, אך במהריק"ש לא הזכיר כלל מזה אלא משמע שעצם ההערמה אסורה. וכך גם משמע ממה שהביא מהרי"ק ראיה לדבריו מחכירי נרשאי (סח.) ע"פ דברי הנמוק"י, שאיגלאי מילתא שמעיקרא זו היתה כוונתו, ושם משמע לי ששפיר חל חלות משכנתא ולא שיש חלות חוב רבית [אא"כ נימא שכיון שנהגו כך כל הנרשאי הוי כאילו פירשו להדיא וחל חלות רבית, וזה חידוש]. גם יעוי' בערך לחם למהריק"ש סי' קס"א ס"ד הו' בברכ"י שם: "לקנות חפצים מחבירו וכשרוצה הלה מביא מעות ופודה אותם ביותר נהגו בו היתר וכפי הנגלה אין בו איסור וערשד"ם רס"ד ומ"מ בעל נפש יתרחק מזה דכיון שאין כוונת המוכר למכור ולוקח לקנות ולהתיר להם הרבית הוי עונש גדול" [וע"ש שדימה לקס"ג ס"ג והיינו רבית דר"ס (סב:)]. ומשמע מזה שעיקר האיסור הוא משום הכוונה לריבית ולא משום שהמכר לא חל, וגם בקס"ג ס"ג המכר חל ואפ"ה אסור, ובאמת גם במהרי"ט למרות שמשמע שלא חל חלות מכר, מ"מ נ"ל מדבריו שגם אילו היה חל מכר ג"כ היה אוסר, דע"ש שהוכיח כדבריו מהגמ' ב"מ קח: שאם בא לקנות שדה לא כי רצונו בה אלא כדי להיות ע"י בר מצרא לשאר שדות לא מהני ליה. והנה שם ודאי שחל המכר אלא שמסלקינן ליה כי עבר על רצון חכמים לעשות הישר והטוב[7]. עוד הביא ראיה מהגמרא ב"מ צ: שהיו יהודים שהיו להם אוהבים גוים שהיו גונבים את בהמותיהם ומסרסין אותם להשביחם, ואומרת הגמ' הערמה אתעביד, אערימו עלייהו ויזדבנון, וגם שם לא שייך לומר שיש דבר שלא חל, אלא רק שהערמה זו היא נגד כוונת התורה ואסרינן לה. וא"כ ה"נ ברבית, גם לו יצויר שהיה חל חלות מכר אפ"ה הוי אסור[8].
ולגופא דדינא עי' בשו"ע קע"ד ס"ב שאם מוכר לחבירו שדה ואח"כ כותב לו שאם יחזיר לו מעותיו יחזיר לו את שדהו שרי, ומקורו בתשו' הרשב"א חדשות (סי' פ"ה) ושם משמע להדיא שעשו לשם הערמת רבית ואפ"ה שרי וצ"ע [אולי לא היה לכל האחרונים את תשו' הרשב"א הזו]. ועי' בט"ז (סוס"י קס"ז) שכתב: "אין לעשות היתר כשאמר ליה מתחלה הלויני מעות אלא שאח"כ מוכר לו סחורה מה שיש לו בזול בלי שום תנאי ואחר שעה חוזר ומוכר לו ע"ד הנזכר בסי' קע"ד". וקצת משמע שמטרתם לשם ריבית ואפ"ה שרי, אך מ"מ משמע בט"ז שבאותה שעה שא"ל הלויני אסור מיד למכור לו בזול אלא רק אח"כ קצת, וע"ש עוד. ולפ"ז יתכן דהיכא שבליבו ובלב כל אדם שכוונתו להלואה, דהרי"ז כמפרש דאטו בעינן ביטוי שפתים, ומ"מ חזינן בט"ז דכוונה לבד אינה אוסרת, כל שבאותו העסק לא ניכר להדיא שעושה לשם ריבית [ועי' לעיל שהבאנו מהגר"א דמשמע שגם כוונה לבד אוסרת], ועי' לקמן בדעת האחרונים, שהתירו למרות ההערמה.
יא. יעוי' בקונט' הסמ"ע (אות כ"ב ואילך) שהביא מכמה מקומות שהתירו הראשונים להערים ברבית, ודו"ק שברוב המקומות שהביא הסמ"ע, הרמ"א באמת מקל בזה, אך הב"י והגר"א חולקים ואוסרים: א. ריבית במשכון דגוי, עשו"ע קס"ט ס"ו וגר"א שם, ב. ריבית ע"י שליח ישראל, עב"י ושו"ע ק"ס סט"ז וגר"א שם [בלשון חריפה], ג. היתר תרוה"ד ש"ב להשכיר מעות כשמקבל ע"ע גו"א, עב"י ודרכ"מ ריש קע"ו וגר"א שם [בלשון חריפה], ד. היתר המרדכי ברבית דרך קנס נדחה בתוקף בב"י קע"ז ט"ז, ועי' בשו"ע בנוסח הרמ"א בזה [ומה שהביא מתוס' ב"ק קב. עי' לעיל שיש שפי' את תוס' אחרת]. וכנראה שבאמת גישת רוב חכמי אשכנז היתה יותר להתיר, ואילו הרשב"א, הב"י והגר"א נטו לאסור בזה.
ויש להוסיף שבכלל שיטת הגר"א בכמה מקומות למאן במיני הערמות בכלל ובפרט בענין רבית: א. כבר הבאנו לעיל דבריו בסי' קע"ז סקל"ד שלמד מהרשב"א לאסור בנתינת מתנה, כיון שכוונתו לריבית, ב. גם בענין ההיתר [שכתבו להדיא הראשונים] שבסי' קס"ז, שתחילה כל המעות בתורת פקדון עד שירוויחו כו"כ ואח"כ יהיו כולם הלואה, מיאן שם הגר"א בסק"א, ג. במעשה רב (אות ק"ח) כתב: "אין היתר ברוחים כלל. רק בקניות שטר חוב" וצל"ד לאיזה עיסקה כוונתו, אך משמע שאין שום היתר מלבד שט"ח ואינו מוכרח. עוד כתוב במעשה רב החדש (הנהגות הגר"א אות י"ג) שמענישין בשמים על ההתרים שנוהגים אנשים אע"פ שמצדדים בהם האחרונים ע"ש (וצ"ע לומר כך) [גם למכירת חמץ התנגד הגר"א, עי' מעשה רב אות ק"פ].
♦
ג. האם היתר עיסקא הוא לכתחילה
ודע שגם האחרונים שחידשו להתיר לעשות היתר עיסקה חלקם התירו רק מחמת שעת הדחק, וז"ל הסמ"ע באות כ"ב: "ואע"פ שכל אלו הדברים תמוהין ונראין כהערמה מ"מ לצורך שעה אין לאוסרם כדי ליתן מחיה לבני ברית" ועש"ע בסוף אות כ"ד וכ"ה שמשמע שאין לעשות מכ"ז היתר כללי אלא ב"ד ידונו לכל מקרה ולכל אדם לגופו אם להתיר הערמה או לא. והלבוש בקס"ז כתב על היתר תרוה"ד ש"ב 'היקל קצת רק כדי לתת מחיה לבני ברית שאינם בקיאין במשא ובמתן'[9] [ובתרוה"ד לא הזכיר את זה, ובאמת יש פרטים נוספים דמשמע שתרוה"ד הקל לגביהם טפי מהסמ"ע והלבוש]. אמנם, החת"ס (חו"מ מ"ח) כתב על היתר עיסקה שהוא דרך סלולה ללא פקפוק [אלא שהוא איירי התם במעות יתומים], וכן ראיתי בשם שו"ת אמרי יושר (א/ב' קצ"ב) שכתב שאפי' בעל נפש יכול לעשות היתר עיסקה. והחזו"א במכתב (הו' בדרך אמונה ג' בסוף הספר מכתב י"ב) כתב שהית"ע השתדלו החכמים בתקנתו ואין לפקפק בו, אך יתכן שכוונתו שאין לפקפק במה שהתירו הם, דהיינו בשעת הדחק.♦
ד. האם הערמה נאסרה מדאורייתא
ודע שמצינו במקצת ראשונים ואחרונים דבר חידוש שיש מקרים שהערמת ריבית אסורה מדאורייתא [אמנם בכ"ז יש חולקים], ואין כאן מקום להאריך, לכן רק אציין את מקורי הדברים לתועלת המעיין: א. עי' ריטב"א סג. גבי בתי ערי חומה [והראשונים בסז. פליגי], ב. עי' ריטב"א סט: גבי רב חמא [הריב"ש תשו' ש"ה חלק], ג. עי' ריטב"א סב: גבי הערמת רבית [והמ"מ הל' מו"ל פ"ה הט"ו חלק, ועי' רמ"א קס"ג ס"ג ובב"ח ש"ך וחו"ד ומקו"ח שם], ד. עי' ריטב"א סוף סד. מה שהביא מרבינו בשם רבותיו [והריטב"א שם חלק, וראה סגנון אחר בהבנת הרמב"ן בבעה"ת שמ"ו ח"ד אות י"ג בשם הרמב"ן (שכנראה הוא "רבותיו" של רבו דהריטב"א) ובגד"ת שם], ה. עי' ריטב"א סוף סד: גבי דור בחצרי [ורבו שם חלק], ו. עי' ברש"י ובנמוק"י סח. גבי חכירי נרשאי, וראה מה שהוציא מזה בתשובת אהלי יעקב למהריק"ש סי' קכ"ז, ז. עי' לבוש סי' קס"ז מש"כ על היתר מהר"ם, ח. עי' בגר"ז הל' רבית סמ"ח גבי רבית דרך קנס שמתרבה מידי חודש, או היתר עיסקא המתרבה, ט. וע"ע בנמוק"י על הגמ' מו. גבי תן לי בדינר מעות, וע"ע בחו"ד קס"ו סק"ה גבי אתן לך מנה במתנה על מנת שתתן לי לזמן פלוני מאתים' ובפת"ש סי' ק"ס סק"ה שהביא מתשובה מאהבה סי' נ"ה.העולה: יש כמה פוסקים שהתירו מיני הערמות ברבית [ומקצת מהם כתבו דה"מ בשעת הדחק], ואחריהם יוצאים כל בית ישראל, עם זאת נראה שבדורות הקודמים היו בזה דעות אחרות [ובפרט הרשב"א הב"י והגר"א ועוד].
♦ ♦ ♦