הרב אברהם נריה מאור

בביאור החילוקים בין נדר הניתר ע"י פתח או ע"י חרטה והמסתעף

כידוע, עניין התרת נדרים הוא עניין רחב, ובאתי בעוניי לעמוד על כמה חלקים מעטים בשורשי ובטעמי הדברים בסוגיא רחבה זאת[2], ע"פ דברי רבותינו הראשונים והאחרונים.
וזה החלי בס"ד:
מקור ההיתר של התרת נדרים ע"י פתח וחרטה מבואר כבר בגמ' בחגיגה (י.): "היתר נדרים פורחין באוויר" ופי' רש"י שמעט רמז יש במקרא להתרת הנדרים. וראה שם בגמ' שהביאו אסמכתא לדין זה, ובפשטות מקור הדין שנדרים ניתרים ע"י חכם הוא כפי שאמר שמואל (שם): "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו"
♦

ההבדלים בין התרה ע"י פתח או חרטה

הנה מלבד שמצינו שיש הסוברים שאי אפשר כלל להתיר ע"י חרטה, לכאורה נראה שגם אי נימא שאפשר להתיר ע"י חרטה בכל זאת יש כמה הבדלים מהותיים בין נדר הניתר ע"י פתח לבין נדר הניתר ע"י חרטה. ואבאר דבריי.
בגמ' בנדרים בדף כב: בעובדא דרב סחורה שבא לפני ר"נ להתיר נדר מבואר שהוא התיר לו ע"י פתח ולא ע"י חרטה. והקשה שם הר"ן ואמאי לא התיר לו ע"י חרטה, והרי ר"נ ס"ל שפותחין בחרטה? ותי' הר"ן שלא רצה להתיר בחרטה מפני שא"כ יפסיד את כל שכר תעניותיו שהתענה. ומשמע שבהתרה ע"י פתח לא הפסיד תעניותיו.
וצ"ב ומהו ההבדל, והרי גם בפתח וגם בחרטה הנדר ניתר מעיקרו ומאי שנא.
והיה מקום לומר שבחרטה הוא מתחרט על עיקר המעשה ועל כן מתבטלות תעניותיו למפרע, אבל בפתח הוא מתחרט רק על עצם הנדר, אך לא על עצם התענית. אכן, מלשון הר"ן לא נראה כך, שכתב "ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר היה מאבד שכר תעניותיו", ומשמע שגם בחרטה אין לו חרטה על עצם התענית אלא רק על עצם הנדר. וא"כ צ"ב[3]. והנה מצינו עוד הבדלים למעשה בין נדר הניתר ע"י חרטה לבין נדר הניתר ע"י פתח. למשל, הר"ן בדף כז. הביא את דברי הרמב"ן שס"ל של"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא רק בנדר שניתר ע"י פתח אך נדר שהותר ע"י חרטה לא. וצ"ב מהו החילוק.
♦

גדר החרטה

והיה מקום לבאר את דברי הר"ן ע"פ מה שמצינו מחלוקת ראשונים בגדר החרטה, שהר"ן ס"ל שהוא גדר אחר מפתח, אך בריטב"א משמע שהוא פתח קל. ועלכ"פ גם לד' הר"ן שהוי גדר אחר מפתח עדיין צריך למצוא אמתלא וסיבה שמחמתה נדר.
אך בפי' הרא"ש משמע שאי"צ למצוא סיבה שמחמתה טעה ונדר אלא סגי לומר אני מתחרט וזה לבד עוקר הנדר [כלו' האומר אני מתחרט על מה שנדרתי מעולם (וחייב לומר מעולם, דאל"כ לא מהני לבטל הנדר]
וא"כ אי נימא שהרמב"ן ס"ל כהריטב"א בגדר החרטה, ויסבור שהוא פתח קל, יקשה - סו"ס מהו החילוק, וכמש"כ, הרי בשניהם עוקר הוא את הנדר מעיקרו ומבטלו. ואי נימא שס"ל כהר"ן, שצריך למצוא סיבה שמחמתה הוא מתחרט, ג"כ יקשה - הרי סו"ס החרטה מהניא על כל עצם הנדר. אך אי נימא שס"ל כפי' הרא"ש, שהוי גדר מחודש של דין חרטה, א"ש החילוק - שיכול לומר שהוא מחיל את חלות החרטה רק על מה שמתחרט, דסו"ס אי"ז טעות מעצם הנדר או טעות שגורמת שהנדר יחשב שנעשה בחוסר דעת, אלא רק חלות דין של חרטה. ועל כן שפיר י"ל שנימא נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
אלא שק"ק לומר שמד' הר"ן משמע שס"ל כהרמב"ן, ומד' הר"ן הרי מבואר שגדר החרטה הוא שצריך למצוא סיבה שמחמתה האדם מצטער על כך שנדר בכלל. ולפי"ד צ"ב מהו החילוק.
♦

הצורך בחכם בהתרת נדרים

בשו"ת המהרי"ט (ח"ב סי' כו') הביא ד' אביו המבי"ט שרצה לתרץ את דברי הרמב"ן ע"פ מה שייסד, שבהתרת נדרים ע"י פתח כל הצורך בחכם הוא רק מדרבנן, אך מדאורייתא לא בענין חכם כלל, דהרי עד כמה דהוי טעות, הטעות עצמה מתירה את הנדר ולא בעינן לחכם. וא"כ א"ש דברי הרמב"ן בחילוקו על נדר שהותר מקצתו הותר כולו, שדווקא נדר שהותר ע"י פתח אז עצם הנדר כלל לא חל- דלא נדר אדעתא דהכי, ועל כן אמרינן בטל כולו. משא"כ בחרטה, שרק מה שהוא מתחרט בו ניתר, עיי"ש.
אלא שד' המבי"ט הנ"ל מלבד שהם מחודשים, הרי מצינו כבר שכמעט רוב הראשונים, ובתוכם הר"ן, לא ס"ל כוותיה. ואף המהרי"ט עצמו תברא לגזיזה בסו"ד שם, שכתב להקשות ע"ד אביו המבי"ט מסוגיין, שאמרינן דיש מ"ד שס"ל שאין פותחין בחרטה[4], והרי הר"ן ביאר דזה איירי אפי' בחרטה מעיקרא, כלו' שלמ"ד זה אף בחרטה מעיקרא לא פותחין, וכמבואר. וא"כ לפי"ד צ"ב על מה קאי הדרשה "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו." דבשלמא למ"ד פותחין בחרטה הפסוק אומר שאפשר להתיר ע"י פתח, אך למ"ד אין פותחין הרי הדרשה בוודאי לא איירי על פתח, כי לא צריך חכם מדאורייתא, ובחרטה לא מהניא כלל חכם, וא"כ על מה קאי הדרשה[5].
ועוד יש להוכיח דלא כדברי המבי"ט מפירושי הרא"ש והמפרש בגמ' לקמן הנ"ל, שרבנן ס"ל שאין פותחין בכבוד המקום, דא"כ אין נדרים ניתרים יפה, וביאר רבא ומפני שאין נשאלים לחכם. ועיין במפרש ובפי' הרא"ש שם שביארו שהחסרון שלא ילכו לחכם הוא שהרי כתיב "הוא אינו מוחל וכו'" וליכא, וא"כ משמע להדיא שהצורך בחכם הוא מדאורייתא[6].
אמנם מצינו ראשונים שלכאו' ס"ל כוותיה דהמבי"ט. ראשית, בסוגיא הנ"ל דפותחין בכבוד המקום וביאר רבא מפני שלא נשאלים לחכם כתבו בתוס' שם (ד"ה פותחין) דהחשש הוא דאתי לזלזולי בנדרים, וא"כ משמע שאי"ז חסרון בעצם שאין חכם מתיר, וכהראשונים הנ"ל, אלא רק מצד חשש זלזול בנדרים. ויתכן דס"ל כמהבי"ט, שאכן לא צריך חכם בנדר הניתר ע"י פתח, ולכן שם אין חסרון ממש בכך שאין חכם.
ועוד, בעובדא דרב סחורה אמרינן בגמ' דפתח פיתחא לנפשיה, והר"ן ורוב הראשונים ביארו שאין הכוונה שהוא פתח לעצמו, דהא כתיב "הוא אינו מוחל"[7], אבל ברשב"א ובמאירי הביאו י"מ שס"ל שאכן הוא פתח פתח לעצמו ולא הלך לחכם כלל. וא"כ גם מדבריהם משמע כהמבי"ט, שאי"צ חכם מדאו'.
עוד מצינו בירושלמי (הובא במהרי"ט) שביאר את דברי הגמ' בדף ט: בסוגיא דשמעון הצדיק שלא אכל קרבן נזיר דחשש שמתחרטים על נזירותן והוי חולין בעזרה. ורוב הראשונים ביארו שאין הכוונה חולין ממש דהרי בעי התרת חכם, אך בירושלמי מבואר דהוי ממש חולין וא"כ משמע כד' המבי"ט.
♦

שיטת רש"י והרמב"ם בעניין צורך בחכם והקושי בדבריהם

ועוד היה מקום להביא ראיה לדברי המבי"ט מדברי רש"י בערובין (סד: ד"ה פותחין), שביאר את דברי הגמ' פותחין וז"ל: "צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו". ומפורש לכאורה מדבריו שכל הצורך בחכם הוא רק כמורה הוראה, אך הנדר נעקר מצד הטעות, ולכן אי"צ בחכם מדאורייתא[8].
ודברי רש"י הנ"ל צ"ע. שהנה ההבנה בדברי רש"י היא כפי שכבר הבין הכס"מ בד' הרמב"ם (פ' יג ה"ב) שכתב: "שכל האומר לאשתו או לבתו מחול לך ל"א כלום שאין הבעל המתיר מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו". והקשה הכס"מ שהרי בפרק המדיר (עד:) משמע שהנשאל על נזירות חשיב כבטל מעיקרא וא"כ מ"ש ותי' הכס"מ שהרמב"ם לטעמיה, שכתב (פ"י שבועות ה"ה) שהחכם הוא כמורה הוראה ולכן לא שייך לשון מיפר בחכם אלא לשון מתיר משא"כ בבעל שהוא עוקר נדר שהיה קיים ולכן שייך לשון מיפר (וע"ע שם בלח"מ).
ומבואר שם בכס"מ שההבנה בדברי הרמב"ם וכן ברש"י הנ"ל, שגדר החכם הוא כמורה הוראה.
ולפי"ז קשיא מד' הגמ' לקמן (סב.) שרבנן ס"ל שפותחין בכבוד המקום, וביאר אביי שא"כ אין נדרים ניתרים יפה, כלו' שחוששים שישקר דשמא הוא אומר שלא הייתה דעתו ע"ד המקום (ובכך יותר הנדר), אע"פ שדעתו הייתה ע"ד המקום, ומפני שלא מעיז פניו לומר נדרתי אף ע"ד המקום. עיי"ש.
וא"כ בשלמא לסוברים שחכם בעי מדאורייתא והחכם הוא זה שמתיר את הנדר (ולא עצם הטעות) א"ש - שהחכם חושש שמא ישקר ואין זו טעות אמתית, על כן אומרים לו לא לפתוח ע"ד המקום. ואף לפי המבי"ט י"ל שאף שהצורך בחכם הוא מדרבנן, אך גדר החיוב מדרבנן הוא שהחכם יהא המתיר (וכ"נ בלשונו ודו"ק), ולכן אנו חוששים שמא הנודר ישקר.
אך לפי רש"י והרמב"ם קשיא טובא, דאם החכם הוא כמורה הוראה אזי מה אכפת לן שהשני משקר? הרי החכם רק צריך לומר לו: אם הייתה דעתך על דעת המקום אין הנדר ניתר, ואם לאו הנדר מותר. כלו' דעד כמה שהטעות היא זאת שעוקרת את הנדר וכל הצורך בחכם הוא רק כמורה הוראה, אזי מה אכפת לן שהאדם ישקר למורה הוראה [ובדרך משל אדם השואל רב אם תבשיל זה אסור, כי התערבבה בו כפית בשרית, האם החכם צריך לחשוש שהוא משקר אליו בעובדות]. וצע"ג.
♦

ביאור ד' הרמב"ן בנשמה"כ

ובכדי לבאר דברי רש"י נחזור לדברי הרמב"ן הנז', במה שכתב לחלק בנדר שהותר מקצתו הותר כולו בין אם ניתר ע"י פתח או ע"י חרטה.
ולעיל כתבנו שאכן עפ"י המבי"ט יובנו דברי הרמב"ן, אלא שקשה לומר שהרמב"ן יסבור כהמבי"ט, אחר שרוב הראשונים, ובתוכם הר"ן, פליגי על חידוש המהרי"ט.
אכן, שמעתי[9] לבאר כך את דברי הרמב"ן, שאף שדברי המבי"ט נדחו לדעת רוב הראשונים, י"ל שבהבנה אכן ס"ל כוותיה, כלומר שבפתח מדאורייתא הצריכו חכם, אך הטעם שהצריכו חכם הוא כדי שהחכם יחזיר את הטעות של הנדר לדין טעות בעלמא שהיא תעקור את הנדר, אך בחרטה אין החרטה מתירה את הנדר אלא החכם גרידא עושה זאת, ולהכי בעינן חכם- כדי שיחיל חלות התרה על הנדר.
ולפי"ז יובנו דברי הרמב"ן, שהרי יש לחקור בגדר הדבר שהחכם עוקר את הנדר- האם הוא מתיר את המעשה או את חלות הנדר [ולדוג' כשאדם נודר להתענות והחכם מתיר את הנדר, אזי האם החכם מבטל את הנדר וממילא מתבטלת ג"כ התענית, או שהתענית במקומה עומדת ורק חלות הנדר התבטלה ('שם נדר'), ועתה יש תענית, אך בלא חיוב נדר. ודוק] וצ"ל שבפתח, שהחכם מחזיר לדין טעות בעלמא, אזי לא היה מעשה נדר כלל, ואילו בחרטה החכם עוקר את חלות הנדר, אך המעשה סו"ס היה.
א"כ, כאשר מתברר שהמעשה לא היה כלל, דהיינו ע"י פתח, אזי שייך לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אך באופן שהמעשה סו"ס היה ורק החלות התבטלה, אזי החלות נעקרת רק על מה שהתחרט [כי החלות לא שייכת למעשה ויתכן מעשה בלא חלות]. ודו"ק היטב.
♦

ביאור שיטת רש"י והרמב"ם

ועתה יובנו דברי רש"י והרמב"ם הנ"ל, שהקשנו ומה אכפת לן שישקר? וי"ל שגם רש"י ס"ל שאכן מדאו' בעינן חכם, אלא שצריך שהחכם יחזיר לדין טעות. וא"כ כ"ז שהחכם לא יודע שזו טעות ממש לא מהני להחזירה לדין טעות, אלא א"כ זו טעות בוודאי. וכוונתם במש"כ "כמורה הוראה" היא שכמו שמורה ההוראה אומר האם הדבר מותר או אסור, ואם הוא אסור אזי חל על אותו דבר איסור מכח אותה הוראה, ה"ה הכא, שאם החכם אומר שהנדר מותר [והטעות היא אכן טעות המועילה] אזי הוא מחיל את חלות ההתרה של הטעות, ובכך הנדר ניתר. ודו"ק היטב
♦

ביאור עובדא דרב סחורה

והנה עתה נחזור לראש הדברים, בעובדא דרב סחורה שנדר תעניות והתיר נדרו ע"י פתח ולא ע"י חרטה בכדי שלא יתבטלו תעניותיו.
ולכאורה עתה יוקשו דברי הר"ן טובא, שאם ע"י פתח נעקר ג"כ מעשה הנדר, וע"י החרטה נעקרת רק החלות, אזי אם בחרטה נעקר החלות וחשבינן כאילו לא הייתה כאן תענית, אזי כ"ש בפתח, שנעקר בו ג"כ המעשה ועי"ז נעקרת גם החלות, שלא ייחשב כאילו היה כאן תעניות.
ונראה לענ"ד לבאר ולומר, כדלקמן. ההבנה הפשוטה בהתרת נדרים היא שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו. אולם, ידועים כבר דברי הרא"ש (פ"ו אות ג') אמאי נדר חשיב כדבר שיש לו מתירים, אף שלכאו' הפתח עשהו ככולו טעות וא"כ נמצא שלא נאסר מעולם, וביאר הרא"ש וז"ל: "עיקר העיקור מכאן ולהבא שהרי היה אסור עד עתה ואע"פ שעוקרו מעיקרו מ"מ היה אסור עד עתה". ובביאור דבריו מצינו בקוב"ש (פסחים אות קעג') ובשער"י (ש"ב פ"ט ד"ה ועתה) ובאחרונים נוספים שאין הכוונה בהתרת נדרים שאמרינן איגלאי מילתא למפרע שאין כאן נדר, אלא דאמרינן מכאן ולהבא אין נדר ומתייחסים כאילו מעולם לא היה נדר, אך רק מכאן והלאה.
וא"כ אע"פ שהחכם עוקר את קבלת התענית אך סו"ס בזמן שהאדם נדר חשיב כאילו היה נדר, ועתה אנו נתייחס לנדר של הקבלה כאילו לא היה מעולם, אך סו"ס בשעה שהתענה אכן היתה קבלת תענית.
ואולי י"ל שכל היסוד הזה הוא רק בנדר הניתר ע"י פתח, שרק בו שייך המושג של 'מכאן להבא ולמפרע', מפני שמחשבים כאילו הייתה כאן טעות בעצם הנדר, ולכן את הטעות נייחס רק מכאן ולהבא.
אבל בחרטה לא נאמר יסוד זה[10], מפני שהחרטה אינה רק על הנדר אלא על עצם זה שנדר מעולם, שהרי הוא מתחרט על כך שנדר ולכן יתבטל הנדר מעולם. ומשא"כ בנדר הניתר ע"י פתח שעתה הוא מבין שאינו יכול להמשיך בנדר (ולכן הוא מתירו) אבל סו"ס עד עתה כן היה חפץ בנדר ועל"כ לא התבטלו מעשיו. וצ"ע בסברא זו.
♦

העולה מכל האמור

א. יש כמה הבדלים בין נדר הניתר ע"י פתח לנדר שניתר ע"י חרטה, ודבר זה נובע מעצם הגדרת ההתרה בנדר.
ב. יש כמה דעות בגדר החרטה - האם הוי כפתח קל או שהוא עניין אחר.
ג. יש ב' שיטות בצורך בחכם בהתרת נדר ע"י פתח, האם הוי מדאורייתא או שהטעות מתירה והצורך בחכם הוי מדרבנן. ולמעשה הראנו שלמסקנה כו"ע נוקטים בהבנה "כך".
ד. למעשה, יש כמה חילוקים בין התרה בפתח להתרה בחרטה והם: האם אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו; האם ביטול נדר מבטל ג"כ את המעשה (כלו' האם אמרינן את יסוד האח' מכאן ולהבא ולמפרע או לאו); להמבי"ט- האם בעינן לחכם מדאו'.
♦ ♦ ♦