'שנים שהיו מהלכין בדרך' - ביאור דעתו המחודשת של בן פטורא והנפקותות להלכה

הערות שוליים

1. ↑ א). ידוע בזה תשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תרכ"ז), שאינו אלא מידת חסידות, ומדינא אינו צריך להפסיד אברו להצלת רעהו.
2. ↑ ב). ואף אין כאן מצוה כד' מינים, אשר צריך להוציא עליה ממונו, ומחוייב לקיים עשה עד חומש ולהמנע מלעבור על לאו אף במחיר כל ממונו. אולם כל גדרי המצוות למען חבירו כל עצם צורתם איננה אלא כשיעבוד גופו לכך, אך אינו צריך להיות על חשבון ממונו, וכשם שאינו צריך לטרוח בהצלת אבדת חבירו אם יפסיד בזה יותר מן האבדה עצמה, ואף את הפסדו מחוייב בעל האבדה להשיבו, ולא אמרינן בזה דמצוותו דרמיא עליה הוי ומחוייב עד חומש. והיינו, באשר אין כל שיעבוד לאבד שלו למען חבירו, דמפני מה יהא אלים זכות רעהו מזכותו דידיה. וגם כאשר לרעהו הוא דבר יקר בהרבה, ואף עצם חייו, אין הדבר נמדד בחשבון מי ירוויח טפי, אלא המציאות הבסיסית היא שאין כח לרעהו להינצל ע"י נטילת זכותו דידיה באופן שאינו בר השבה, ולכך אינו מחוייב. ובהגדרה זו תליא מילתא. וית' עוד להלן. וע"ז אמרו בסנהדרין ע"ג א': "מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר 'לא תעמד על דם רעך'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, אבדת גופו מניין תלמוד לומר 'והשבתו לו'. אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קא משמע לן". ומבואר דמגדר מצוותו להציל אבידת רעהו אינו מחוייב על חשבון ממונו, ואע"פ דודאי נפש חבירו הוא דבר היקר בהרבה מן הממון שמוציא. והיינו משום דכל המצוות שיסודם לקיים זכות חבירו, אין בהם כח לעמוד על חשבון זכות דידיה.וכל חיובו לטרוח לשכור בכדי להצילו, היינו משום 'לא תעמוד על דם רעך', וד"ז מחייבו אף בהוצאת ממון למען הצלת נפש רעהו. ואף ד"ז נ' שיש בו גבול, ומעולם לא שמענו דחייב ליתן כל ממונו לקנות תרופה לחבירו (וגם אם יש שהסתפקו בזה, א"א בפועל לא נוהג שד"ז כחובה). ולכא' יש קצבה בדבר ובפשוטו מדינא אינו מחוייב טפי מחומש [ואמנם יש חילוק באיזה אופן מיירי, האם ממונו מזומן ועומד להצלת פלוני ונחשב שמקיים חייו לפנינו, ואפשר דכאשר טובע לפנינו מחוייב למשותו בכל דרך ונחשב שלכך מזומן. ויתבאר להלן ובהערות הבאות]. וע"כ דחלוק מלאוין דעלמא, דאסור לו לעבור עליהם אף במחיר כל ממונו, אלא כל עצם המצוה היא שמשועבד גופו להצלת רעהו, ואילו ממונו אינו משתעבד לזה משום שאין לו לרעהו זכות בו, ול"ח עומד על דם רעהו [וכן ראיתי שהביאו מהמהרש"ם (ח"ה סי' נ"ד), ומהגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' ב'. ואע"פ שיש אחרונים שסוברים אחרת, לא ראינו ולא שמענו שנוהגים כמותם, ולענ"ד קשה לומר כן ואם כדבריהם לא מצינו ידינו ורגלנו].ואף למאי דאמרינן דמחוייב להוציא ממונו, יכול לגבותו ממי שהוציא עליו להצלתו (כמבואר בטור חו"מ סי' תכ"ו, ומקורו מהרא"ש שם), משום דמצוה שיסודה להשתעבד למען קיום זכות רעהו, אין לו בה אלא את חובתו לטרוח, ואילו ממונו כבר אינו משועבד להצלתו, ואין לחבירו זכות וכח הנתפס על עצם ממונו אם אינו מוכרח ממש, וממילא נחשב דמיועד לבוא מהממון של מי שבאים לקיים זכותו, ועל חשבונו הוציאו, וממנו יגבה. ברם גם אם יודע האדם שלא יוכל לגבות הימנו, דעת רוב הראשונים דמחוייב להוציא מממונו (כן מבואר בטור שם, ומקורו מהרא"ש שם סי' ב', וכ"כ המאירי), והיינו עד חומש וכנ"ל. אמנם דעת היד רמ"ה שם אינה כן, ולדידיה איננו מחוייב אלא עד כמה שיוכל לגבותו. וס"ל דכל עצם שיעבודו אינו חל באופן שיופסד ממונו ולא נתחייב אלא ע"ד שישוב לידו. ובדעתו ודאי קחזינן שאיננו כמצוה לשמים בעלמא, ויש הגבלה עד כמה יחול בממונו להפסידו.[וביותר מצינו דאף מצות כיבוד אב קי"ל דמשל אב היא ואינו מחוייב להוציא ממונו ע"ז. והיינו דאף כיבוד אב אינו מצוה בעלמא לשמים כנטילת אתרוג, אלא הוא דבר שבינו לבין בנו, וגדרו שהבן כפוף לאביו ומשועבד לכבדו בגופו באשר הוא יצרו וכוננו, אולם על ממונו לא חל ואינו צריך להפסיד משלו. והבן].
3. ↑ ג). וראה ב"ב ח' ב': "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא, א"ל דכתיב 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה', אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי". ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו... שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה". ויעו"ש בתוס' (ד"ה פדיון) דהא דאמרו במגילה כ"ז 'אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה', ולא קתני פדיון שבוים, שמא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני. הרי שמן הסברא מחוייבים בה טפי ממצוות ת"ת ונשיאת אשה.
4. ↑ ד). ואמנם מסתבר דלא ע"ז נאמר דאסור לבזבז יותר מחומש, דסו"ס ביחס לחיי נפש לעולם ל"ש בזבוז, ודו"ק. וסברא ברורה היא שמצוה גדולה ליתן לזה אף יותר מכפי יכלתו. וכן ראיתי שהביאו מד' הח"ח בס' אהבת חסד (פ"כ אות ב'). וע"ש שהביא מהרמב"ם בפיה"מ ריש פאה, דמבואר בדבריו דאף פדיון שבוים בכלל אל יבזבז וכו'. וכ' ע"ז הח"ח דבמקום פיקו"נ ממש באופן שעומד למות שאני, ואין שייך בזה שיעור חומש.[ובאמת בהערה שם הביא ראיה מסוגיא דידן, דלא אמרו הכא אלא דחייו קודמים לחיי חבירו ולא עושרו. אכן למשי"ת להלן, שאני הכא דיש כאן ענין יחודי במים, דהיה סברא שלא יקדם לחבירו, ולכך הוצרך למימר דחייו קודמין. אולם בעלמא לא מצינו דהוצרך למילף מקרא דאינו צריך ליתן חייו עבור חיי חבירו, ונראה ברור שהוא פשוט מסברא, ואף כל עושרו לכא' אין נראה שמדינא חייב ליתן, והלא כל שעה יש מישראל הנתונים בצרה ובשביה. ולא על אופן זה מיירי הכא, וכמשי"ת. ואמנם בכל כה"ג מיתלא תליא עד כמה נדון דהמצאת ההצלה קרובה ומזומנת כאן, וממונו עומד לכך ממילא. ולכך יל"ד בכמה וכמה אופנים למאי דמו. ויש דברים הדומים למים במדבר ונחשבים מזומנים לו להצלה, וראה עוד להלן].
5. ↑ ה). ואמנם פדיון שבוים אע"פ שיש בו ענין נפשות, ל"ח פיקו"נ ממש לפנינו שעומד להריגה, אלא מסוכן הוא. וכאשר באים להרוג יהודים ומבקשים פדיון להמנע מהריגתם, היה מקום לומר דמחוייב ליתן כל ממונו. והיינו דכה"ג חשיב כמים במדבר וכמשי"ת להלן. ואכתי הדבר ברור דבעינן שיהא מזומן ועומד לפנינו דכסף זה חייו של פלוני הוא, ולא שהוא דרך בעלמא להמציא חיים.
6. ↑ ו). ובאמת תמוה להבין דענין ד' בן פטורא הוא, דאדם מחוייב למסור עצמו עבור חבירו, ויש להקשות דא"כ הו"ל למימר להדיא כן ואמאי נקט שנים שהיו מהלכין במדבר.
7. ↑ ז). ויש בזה נמי נפקותא להלכתא, למשי"ת להלן דאף ר"ע מודה באדם שלישי אשר אינו בסכנה, ויש לו מים להביא לשנים המהלכים במדבר, כל כה"ג ל"ש חייך קודמין וימותו שניהם. ואליבא דהמנ"ח כה"ג דאיכא קטן וגדול שאני, ויתן הכל לקטן, שאם יתן מחצה לגדול, יתחייב להביאו לקטן.
8. ↑ ח). וזהו השגת החזו"א בגליונות הגר"ח שם, דוכי יתכן לומר דמחוייב ליתן המים לחבירו, ואזי שוב יתחייב חבירו ליתן לו. ופשוט שלא פליגי כאשר יש לו תריס המגן ממוות, ולחבירו ליכא, דחייו קודמין ואינו צריך למוסרו לחבירו, ואיננו קודם להצלת נפשו. וע"ש בתחילת השגתו שהעיר דהזנחה מהצלת נפשו הוא נמי עבירת שפ"ד, ואם כפוהו לדבר הרשות ואיננו שומע ונהרג ה"ז מאבד עצמו לדעת. ואמנם בפשוטו אע"פ שאסור לאבד עצמו לדעת ונאמרו ע"ז דברים חמורים, איננו עובר בלא תרצח. אכן צדקו ד' החזו"א, משום שלא קעסקינן הכא בגדרי הלאו כיצד ימנע מלעבור עליו, אלא בגדר מיהו העומד להריגה, שאין זכות לאבד נפש להצילו, ואם חבירו עומד אינו צריך למסור נפשו להצילו, וה"ז איבוד נפשו, ואם הוא עומד אין לו זכות לאבד נפש חבירו להצלתו.והחזו"א פי' דאע"פ דגם לבן פטורא חייו קודמין, שאני הכא דאיכא לתרוויהו חיי שעה, ואין המחר מזומן כ"כ, אולם בעלמא ודאי הוא קודם, וא"צ ליהרג בכדי שלא יזרקוהו על תינוק. וצריך נמי למשי"ת להלן, דמשום שיש כאן חיים של שניהם כעת לפנינו כך קיים עמידת המים, דמצד חיוב הצלה בעלמא אין מסתבר כלל דמחוייב למסור דבר שיתן לו חיי עולם בהמשך בכדי להציל לחבירו חיי שעה. אלא הביאור הוא דמאחר דאין המחר מזומן חשיב שעומד כעת לחיים של שניהם, ואם יציל עצמו כנוטל את חיי חבירו דהשתא, וכמשי"ת.
9. ↑ ט). ואם יבוא השואל וישאל, הכיצד יתכן דאדם מחוייב למסור כל ממונו בכדי לא לחלל שבת, ואם בא לפניו הצלת נפשות בשבת מחוייב לחלל ע"ז שבת, ומאידך אינו מחוייב ליתן כל ממונו להצלת נפשות (עכ"פ לא בכל גווני אלא כאשר הוא מזומן ועומד, וראה להלן). אולם ברור שכך נהגו, והלא מחללים שבת בכדי שיתלווה הבעל לאשתו היולדת, אע"פ שברור דאם היו מפסידים כל ממונם בזה לא היו עושים כן, ואינם מחוייבים בזה משום הצלה. והרבה דוגמאות יש כיו"ב (וראה בס' משנת פיקו"נ סי' א' שהאריך בזה). ואין הדבר משום דממונם חשוב להם יותר מחילול שבת, אלא הגדר הברור בזה הוא, דכאשר עושים מעשה הצלה אין הגדרתו כלל מעשה חילול שבת, ואין עיקרו ענין של חשבון בעלמא דעדיף לחלל שבת למען נפש, אלא ענין בעצם שם המעשה. ולכך מותר לחלל שבת אף באופנים דמעיקר הדין אינו מחוייב לנהוג השתדלות זו, אולם אם חפץ בכך שם הצלה לו ושרי. וכן אין אדם מחוייב להוציא ממון רב למצוא דרך שהנהג לבית חולים יהא גוי, או לילך לשכור מיילדת פרטית ולהביאה לכאן למנוע הנסיעה לבית חולים, וכיו"ב, אלא כל שבאופן הרגיל כן דרך ההצלה, אין בו איסור כלל, ובמקום הצלה ל"ש מלאכה. ואם לפניו שני חולים מסוכנים שצריכים רפואה, ואין בידו לסייע אלא לאחד מהם, מותר לו לכתחילה לרפאות את החולה שבו יזדקק לחלל עליו השבת, אע"פ שהחולה השני אינו צריך כלל לעבור על מלאכה בריפוייו, וכרצונו יעשה. והוא פשוט (וכן ראיתי מביאים מהגרח"ק ועוד, ואיני זוכר היכן).והיינו טעמא, דאין אנו עושים חשבון דעדיף הצלת נפש משמירת שבת ומשום כך מחללים, ואזי היה לנו לפנות אל החולה שבו יש הצלת נפש בלא חילול שבת, אלא מעיקרא כל מעשה הצלה שרי, ואינו בשם מלאכה כלל.
10. ↑ י). וע"ש בנוב"י דלכך הוצרך הרמב"ם לומר דהא דהורגין העובר להצלת אמו היינו משום רודף, דאל"ה אין אנו רשאין להורגו אע"ג דאין חייבין על הריגתו, ואע"ג דליכא מאי חזית, אף עובר וטריפה יש להם חיים קצת, ושוב אינו מסור לנו.
11. ↑ יא). ומי שביאר את הענין היטב הוא בספר בינה להשכיל בפרק ב', יעו"ש שהאריך בביאור הדבר הדק היטב, וע"ז מיוסד זה הספר, מפני שהוא שורש כל גדרי הממונות ודיניהם. וקחנו משם.
12. ↑ יב). והלא אסור להרוג אף יחיד למען רבים. ואף אסור למסור אחד מבני העיר להריגה, למנוע הרג כל בני העיר, ואע"פ שבין כך יהרג (נפסק ברמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ה). והיינו דאין כאן ענין של חשבון כלל, אלא אין חיי נפש מסורים לנו. ואין הדבר בתחומנו כלל. ועי' כס"מ (שם), דאע"פ של"ש בכ"ז הטעם דמאי חזית, אין הדבר מסתיים בטעם זה, והעיקר הוא שאין הורגין נפש, והיינו שאינו מסור לנו.
13. ↑ יג). ואף בזה נראה דהיינו כאשר צריך להזיק ממון רעהו בכדי להינצל, דאין לו כוח לכך וחשיב שהמצב הוא שעומד למות ואין כל אפשרות אחרת, אין אחר בתחומו להזיקו. אולם אם יש לפניו אוכל ומים של אחר ועומד למות, לכא' נראה דמודו דיכול ליטול (עי' יומא פ"ג במעשה דקפחיה לרועה). אלא שכמובן צריך לשלם, כשם שבמים במדבר כן הוא, אם אינו נצרך לחבירו לחיותו. ויש להרחיב בגדרי גזל במקום פיקו"נ.
14. ↑ יד). ובכ"ז לכא' מיתלא תליא מהו המצב הטבעי ומי אמור להיפסד. ואע"פ שכאשר הוא בסכנה אסור לו להזיק רעהו, איננו צריך למסור עצמו להציל חבירו, כאשר באופן טבעי הוא הנפסד ועליו באים. וכאשר אונסים אותו לחבול ברעהו ולקצוץ אברו, י"א דיעבור ולא יהרג (וכן הביאו מהמרדכי סוף סנהדרין (סי' תשי"ח) וכל כה"ג לא אמרינן מאי חזית. וצ"ל דאין הפירוש דנדחה מפני פיקו"נ, דהא להציל עצמו ודאי אינו יכול. אלא דשאני כאשר אונסים אותו לעשות ד"ז, דל"ח מעשה דידיה אלא מתוך האונס נעשה, ועל אבר רעהו האנסים באים ולא על חייו, ואף שאינו מסור להם כלל סו"ס חשיב שכך הוא המציאות, ונחשב טפי דרק יכול למונעו בחייו, וד"ז אינו מחוייב, למסור חייו להציל אבר רעהו. ורק ביחס ליטול חיים של אחר אינו נחשב אונס והכרח מפני האיום על חייו, דאמרינן מאי חזית, ואינו יכול להציל חייו בחיי חבירו. אך כאשר אין כל אונס אלא להציל עצמו באבר של רעהו בא, אין הדבר מסור לו.
15. ↑ טו). והלא כו"ע מודו דאינו יכול להוציא את השני מביתו ולמוכרו, בכדי לרכוש תרופות להציל חייו. הרי דודאי באופן הקיצוני אין גזל דוחה פיקו"נ, ומ"ל לרעהו בכך שמחוייב מעות, ואין רשותו מסורה לו. וכל הנידון הוא בגבולות, אימתי לא חשיב כניסה כל כך אלא מזומן לפניו, היכא דבאופן טבעי הצלתו ע"י שישרוף גדיש רעהו, האם בכה"ג חשיב דביחס להצלת חייו איננו כניסה לשל רעהו.
16. ↑ טז). וה"ה בכל עניני מאי חזית, דאין הדבר תלוי האם עובר על לאו דלא תרצח, אלא אף אם מסלק תריס וכד' שאיננו רוצח ואינו אלא גרמא, אסור לו לעשות כן להציל עצמו, דאין לו זכות להציל עצמו בחיי חברו, וכל שאין חברו אמור ליהרג, אסור לו לגרום לכך להציל חייו.
17. ↑ יז). ואמנם היכא דמרגיש שהולך ליפול ברוח, אפשר דמיוחס זה המעשה אליו ועליו למסור נפשו. ושאני עשיה ביד אחרים דמפקיע שם מעשה דידיה. אולם בעלמא אף באונס יש לאדם שם מעשה, ונת' בארוכה במק"א.ובאמת כל עיקר ד' התוס' (ביבמות נ"ד א' ועוד) דמדמו אדם שזורקים אותו על תינוק דאינו צריך למסור נפשו, לאשה בגילוי עריות שאינה עושה מעשה, היינו משום דבכה"ג אין מיוחסת אליו עשיה זו, אלא מעשה אחרים הוא, ולא משום החילוק בין קו"ע לשוא"ת. והבן. ולכך מתיישב מה שהעיר הגר"ח בתחילת ספרו. ואכ"מ.
18. ↑ יח). והנה מפורסמת קושיית המהר"ם שיף כאן, בהא דבסוגיין מבואר דחייך קודמין לחיי חברך, ומאידך מצינו בקידושין ד"כ ע"א: "'כי טוב לו עמך', עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו". וע"ש בתוס' דאם אין לו אלא כר אחד צריך ליתן לעבדו. ואמאי לא אמרינן חייך קודמין.והנכון בזה, דהנה ענין 'כי טוב לו עמך', שורשו בכך דמי שמסור תחתיך ובאחריותך אין לך לדאוג לעצמך לפני שהנך דואג לו. וקרוב לזה ענין הא דאסור לאכול לפני שמאכיל לבהמותיו. ובאמת כן עמא דבר דדואגים לאורחים בסעודה לפני בני המשפחה עצמם, משום שבאו בצל קורתם ובאחריותם קאי. וההורים דואגים לילדיהם יותר מאשר להם עצמם וכו'. ובזה ל"ש חייך קודמין, דאין נידון האם יעמוד הדבר לו או לאחרים, וודאי הדבר ברשותו קאי ולו עומד, אלא שבתוך ביתו יש לו לדאוג תחילה לאחר, שנושא באחריות אחרים ולעצמו יכול לוותר, וראוי להקדים מי שחוסה אצלו.אולם כאשר הדבר בא כסתירה, האם יעמוד לו או לאחר, ואיננו ביחס למי שבא בצל קורתו אלא ביחס למי שבא כנגדו ומייעד הדבר לו, ע"ז נאמר חייך קודמין, ותחילה נמצא איהו וחייו הם הקיימים כאן, ואין מקום אחרים עומד כנגד זה, ובאופן זה אין עומד כאן ענין של ויתור אלא אדרבה המשפט הנכון דחייו קודמין. ורק כאשר אינם באים כנגדו אלא הדבר אצלו קאי ולו עומד, אזי ודאי מידה נכונה היא להקדים מי שהכניס לחסות בצל קורתו. והוא חילוק נכון ואמיתי למתבונן, והבן היטב.
19. ↑ יט). אולם אין הדבר משום שהיותם בבעלותו מגדיר שלחייו דידיה עומדים, אלא נראה דאף אם ימצאו מים במדבר, זכותו ליטול לעצמו בלבד, ומבחינתו חייו קודמין ומים שיש כאן להצלתו קאי, וכל מקום חיי חבירו לא יבוא אלא אח"כ. אלא דכה"ג שמצאו מים מי שיתפוס ראשון יזכה ויעמוד לו, אולם כאשר קאי בבעלותו ממילא הגדרת המים כפי שקיים הדבר ביחס אליו דהוא קודם ומבחינתו חייו עומדים ראשונה. ואם יטול חבירו מידו רוצח הוא.
20. ↑ כ). כן מדוקדק הלשון 'דרש בן פטורא', וכן מבואר בספרי בפ' בהר, דאף בן פטורא יליף לה מהאי קרא, "'וחי אחיך עמך', זו דרש בן פטורי, שנים שהיו הולכים במדבר.. דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו, שנאמר 'וחי אחיך עמך'. אמר לו ר"ע 'וחי אחיך עמך' חייך קודמים לחיי חבירך". והיינו דבן פטורא פירש עמך ממש בדומה לך. ור"ע בא וחידש דתחילה יש לו לאדם את מציאותו, ורק אח"כ נאמר דאף אחר כמותו.
21. ↑ כא). כן עולה לכא' מפשטא דסוגיין. ואמנם כבר נחלקו בזה, והחזו"א בגליונות לחידושי הגר"ח נמי נקט כן, אולם בחו"מ (סי' כ' בליקוטים לב"מ ס"ב) כ' דכל כה"ג עדיף להציל חיי עולם (וכן נמצא בכתבי הגר"ח [סטנסיל] בסוגיין). ודבריו תמוהים לכא', ויותר מסתבר כמו שנקט בגליונות. וכבר השיגו הגר"מ סולובייציק בס' הזכרון להגר"י אברמסקי (הובא בחידושי הגר"ח במהדורה החדשה עם הגליונות מרה"י) דכל כה"ג הדר דינא דבן פטורא, וראיתי שהביאו שכ"כ החידושי הרי"ם בחידושיו פ' בהר (שפתי צדיק).
22. ↑ כב). אולם במקום שאחד מהם הוא בנו של בעל המים, אפשר דאף זה בכלל חייך קודמין, ועומדים המים נמי לחיי בנו. ויכול אב המהלך במדבר עם בנו, ליתן המים לבן להצילו, מאחר דאף זה בחינת חייך קודמין. וכן עלמא דבר באופנים כיו"ב, דמבכרים להקדים הצלת ילדיהם להצלתם, ואינם אומרים בזה דחייהם קודמים (וראה לעיל בישוב הסתירה היכן נאמר חייך קודמין והיכן נאמר דקונה אדון לעצמו, משום דכאשר מסור תחתיו ובאחריותו קאי, ראוי לו להקדימו. ואמנם עבדו פשיטא דלענין זה אינו אחראי עליו יותר מגופו).וכיו"ב נראה כאשר נתפס למות ובידו לברוח, אלא שבמקרה זה יטלו אחר במקומו, דבפשוטו אין זה ענין לו ויכול הוא להציל עצמו, ול"ח שבחיי חברו מציל אלא אדרבה, אם נשאר מוסר חייו להצלת אחרים (וכן ראיתי שהביאו מהגהות יד אברהם ביו"ד סי' קנ"ו, ואמנם יש שהתלבטו בזה ולענ"ד מסתבר כנ"ל). [ואמנם אם ישאר משום האי טעמא שלא יגרום שיבוא אחר תחתיו, קדוש יקרא, דסו"ס איננו מוסר עצמו להריגה, אשר ד"ז י"א שנאסר אף אם יציל אחר (וראה בהערה הבאה), אלא תפוס הוא בידם וכבר עומד לכך, וכל כה"ג שיקחו אחר במקומו אינו חייב לברוח. ודו"ק].וה"ה נמי כאשר נתפס בנו ויכול אביו להצילו, אלא שממילא יקחו אחר במקומו, נראה דשרי לו לאביו, ואף זה בכלל חייך קודמין, וכשם שיכול למלט נפשו כן יכול למלט נפש בנו. ואף בזה נ' דעד כמה שמגיע מכח חייך קודמין ובנו באחריותו מסור וכדידיה הוא, בעלים הוא בזה ואינו נחשב שמחמיר על חשבון אחרים, ואם מחמיר ע"ע קדוש יאמר לו [וכבר דנו בזה בשותי"ם בשאלות שעלו בשואה (כגון ראה שו"ת מעמקים), אולם הנלענ"ד כתבתי].ובבנו קטן ודאי כ"ה, דברשותו קאי ועליו אחריותו ועל שולחנו סמוך. אולם אף בבנו גדול אפשר דבכלל חייך קודמין נינהו, וכן בשאר הקרובים יל"ד כן. אלא שצ"ע שיעור הדבר, עד כמה יחשב קרוב לענין שיכול להקדימו לחיי אחר.
23. ↑ כג). דבר זה דנו בו האחרונים כידוע. ושמעתי רבים שאומרים דמן הסברא שרי, דשם הצלה נינהו ואין לזה שם איבוד נפש כלל, ובסתמא מי שמסר נפשו להצלת אחרים נקרא קדוש ונזכר לשבח, וכענין שמצינו בהרוגי לוד וכד', ואע"פ שאפשר לחלק, אליבא דאמת המחוור הוא שאין נפקותא.
24. ↑ כד). ושמא אף בלא הקנאה, מאחר דיסוד הדבר הוא בעמידת המים לחייו, זכותו למוסרו לחבירו ויש לו טפי צורה של הצלה ולא של הריגה להדיא, וחלוק מאופן שהולך לטבוע בים בכדי להציל חבירו מטביעה, דדמי טפי לרוצח עצמו (ורק באופן שאינו אלא סכנה בעלמא, בזה דנו האחרונים אימתי ועד כמה מחוייב בדבר).וראיתי שהביאו דכ"כ האור החיים בס' ראשון לציון (יו"ד סי' רמ"ט א'), דאף לשיטת ר"ע רשאי הוא ליתן את הקיתון לחבירו.[והנה יש שכ' בנוסח זה, דאליבא דבן פטורא מוכרח הדבר דיכול לוותר על חלקו למען יחיה חבירו חיי עולם, שהרי ק"ו הוא, אם מחייבים אותו לוותר על חיי עולם שלו בכדי להציל חיי שעה של חבירו, כ"ש שיכול לוותר על חיי שעה שלו להציל חיי עולם של חבירו. ואין זה ק"ו כלל, דבאמת יש לשאול כיצד יתכן הדבר, דאם מחייבים אותו לוותר על חיי עולם למען חיי שעה דחבירו, כיצד יתכן שאיננו ממשיכים לחייבו לוותר על חיי שעה למען חיי עולם דחבריה. וע"כ שיש כאן טעות בעיקר ההנחה, ולא עסקינן כלל בנידון עד כמה מחוייב לוותר למען הצלת חבירו, אלא בנידון עד כמה עומדים המים ולמי מיועדים, ומאחר דשניהם הולכים במדבר עומדים לתרוויהו, וכמשנ"ת].
25. ↑ כה). וכן צידד הגר"מ סולובייציק (שם).
26. ↑ כו). וראה בשאלתות דרב אחאי (ס"פ ראה סי' קמ"ז) דנקט דכן קי"ל, "והלכתא כביסה הוי חיותא, וחייהן וחיי אחרים חייהן קודמים לחיי אחרים". וע"ש בגמ' דהעדר כביסה מביא חלאים. אמנם אין נראה דהוי פיקו"נ ממש, אלא דחשיב נמי חיים, והעדרו הוא חסרון גדול בכל צורתם. והנה מבואר ברמב"ם (פכ"א מאישות הי"א) דאין הבעל יכול לעכב אשתו המעוברת מלאכול דברים הרעים לוולד, מפני שצער הגוף הוא לה. והעירו עליו דלכא' תליא בפלוגתא דריו"ס ורבנן האם אמרינן חייך קודמין בכביסה העומדת כנגד שתיה. ויש שכ' דע"כ סבר דקי"ל כריו"ס (יעוי' שו"ע אה"ע סי' פ' סעיף י"ב ובנו"כ שם). ונ' דא"צ לומר כן. דשאני התם דמים במקום חיי נפש לכך המים עומדים, וזכותם ליטול מים אלו. וריו"ס סבר דאף כביסה חשיבא קצת חיי נפש דנימא ביה חייך קודמין. אולם במקום שאין כאן דבר מסויים שעומד ממילא לחיים, אין זה שייך להתם, ויש מקום לומר דאינה מחוייבת לדאוג לוולד במקום צער. ומאידך גרע משום דמזיקה לוולד בידים, וגם אינו חיי נפש כ"כ. ולכך הרבה מהראשונים פליגי בזה על הרמב"ם. והבן.
27. ↑ כז). וכ"ז אליבא דר"ע דחייך קודמין, אולם אליבא דבן פטורא דעומד לתרוויהו, הכא ודאי כאשר ראוי לעמוד לשניהם יעמוד למי שזקוק לו לחיים ממש. ורק משום דחייו קודמין ותחילה קאי לחיי נפש דידיה, כל שנחשב דקאי לחייו ואף כביסה בכלל, שוב לא קאי לחיי חבירו.
28. ↑ כח). ונראה שגם לו יצוייר שיכול לסייע בו זמנית בשתי ידיו לשנים ולהצילם לחיי שעה, ויכול להתמקד באחד ולהצילו לחיי עולם, ודאי יכול וצריך לבכר חיי עולם, ולא שייך בזה כלל הסברא שאין לדחות הצלה של חיי שעה, משום דהיינו דוקא במים וכד' דחשיבי חיותו של הנזקק לכך ואין זכות למונעו, אולם אדם אינו ברשות אחר, ויכולת ההצלה שלו תלויה בו והוא הבעלים עליה, וכל עוד דשניהם לפניו, עליו לבכר מי שהצלתו קרובה ומשמעותית.
29. ↑ כט). וראה באג"מ חו"מ ח"ב סי' ע"ג ב' וסי' ע"ה.
30. ↑ ל). אלא שכמובן שאם שניהם נמצאים לפניו בסמיכות (כגון באירוע רב נפגעים), גם אם אחד מורחק קצת, אכתי חשיבי שבאו כאחד, וזכותו לבכר ולעסוק בהצלת מי שצורכו ותועלתו חשובים יותר, ולא חשיב כלל שמניח את הצלת השני. ואין כאן ענין ל'לפניו' במובן פיזי, אלא במובן שהדבר נוכח וברור שנמצאים כאן הנדרשים לעזרה, ויש לו מפגש עם הצלת תרוויהו. אולם הידיעה שבמשך היום תמיד ישנם קריאות הצלה בעיר זו, גם אם חשיב לפניו לענין חילול שבת, נראה דלא חשיב לפניו ביחס לבכרו על מי שנמצא כעת ממש לפניו. וראה בהערות הבאות.
31. ↑ לא). ואע"פ שכבר נזכר שאין סיוע האדם גופו נחשב ברשותו ממש, דעומד לו להצלה כמים דחיותיה נינהו, ולכך יכול לבכר אחד ולא לסייע לתרוויהו, פשוט שמ"מ משועבד להצלה הקיימת כאן, ואיננו יכול להניחו אם אין הצלה אחרת לפניו ממש.
32. ↑ לב). ראה שו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' ע"ב) בנידון רופא בבית חולים, שכללי הבית חולים אינם מאפשרים לחבר למכונת החייאה חולה שא"א להצילו אלא לחיי שעה, מאחר שמידי יום ביומו באים חולים שאפשר להצילם חיי עולם, ואם יחברו את החולה הראשון שוב ניתוקו כרציחה גמורה. ונוקט שכן צריך להיות שיש להקדים את החיי עולם, משום דחשיב נמצא לפנינו. ואמנם מצד סברא זו צ"ע, דלא מוכרח דהידיעה שדרך לבוא כל יום חשיב בפנינו, ביחס לחולה הנמצא קמן וזקוק למכונה וצריך להצילו. וע"ע שו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' ע"ג), במקרה שבאים שני חולים לפנינו אחד אפשר להצילו לחיי עולם ואחד לחיי שעה, ויש רק מיטה אחת ביחידה לטיפול נמרץ, את מי להקדים, דפשוט דצריך להקדים החיי עולם. אולם אם הקדימו והכניסו את החיי שעה שוב א"א להוציאו, וכבר זכה במקומו. והיינו דחשיב הוצאתו נטילת זכותו לחיים, מאחר דשוב זהו חיותו להיות במקום זה ולקבל הטיפול הבסיסי לקיומו, ושוב א"א לעשות חשבונות.ובשו"ת מנחת אשר (להג"ר אשר וייס שליט"א) ח"א סי' קט"ו כ' להשיגו, "וזכיה זו לא ידעתי להולמו, ודוכי זכה מן ההפקר, והלא מנהלי בית החולים הם האחראיים על כל מערכת האשפוז והם המוסמכים להחליט על חלוקת החולים במחלקות השונות".ואין דבריו מחוורים, ודברי האג"מ הם הסברא הברורה בזה, ולא עסקינן הכא בגדרי זכיה ממונית, וגם לא בסברא מסוימת בדיני קדימה, אלא בפירוש המצב שלפנינו, האם נמצא במקום שיש בו דברים המקיימים ומאריכים ימיו, והוצאת חולה מסוכן ממחלקה הראויה לו היא כנטילת חיותו, ואין כוח להוציאו בכדי להחיות אחר אף לחיי עולם. [ואמנם עוד דן שם, דלהעביר למחלקה אחרת אין זה כ"כ מסוכן ואף שם יש הטיפול הנחוץ, גם אם פחות בהשגחה צמודה, ובזה באמת מסתבר שמותר להוציא, וביחס לזה מותר לערוך שיקולי קדימה ואינו מציאות בסיסית שזהו חיותו, אולם לולא הכי לא].אלא שיל"ד משום דבית החולים ממון ציבור, ראה להלן. ואכתי לא נראה שמתיר אלא לענין להקדים ולקבוע סדרים את מי להכניס, ולא להוציא חולה ממחלקה שמעניקה לו אמצעיים בסיסיים לקיום חייו, וה"ז קרוב לרציחתו, ומ"ל שנציל חיי עולם (וכמובן גם בזה יל"ד שיש אמצעי רפואה מורכבים יותר, אשר כלפיהם ל"ח חיותו, וכלפיהם יל"ד עניני קדימה, וכדלהלן).
33. ↑ לג). נקטתי אופן קיצוני אשר בו הכל יסכימו. אולם באמת אפשר לדון אף על הנשמה במכונות וכד', האם מאחר שזהו פעולה של התערבות שלא כדרך העולם, ל"ח הצלה מזומנת, או"ד סו"ס היום הוי כמים במדבר. וצריך שיקול דעת ועיון נכון בגדרים למעשה היכן הגבולות. והענין כאן לסדר את הקצוות הקיצוניים.
34. ↑ לד). דבר זה אינו קבוע רק לפי אופי ההצלה, ובהחלט יכול להשתנות. דמאחר דהורגלו ברפואה מסויימת כדבר בסיסי ופשוט, חשיב חיותו כמים במדבר, ואם אין נותנים לו כנוטלים חיותו הקיימת לו, ואין היתר לעשות כן אף עבור הצלת חיי אחר. אולם טיפול מורכב ותרופות מיוחדות וכד', לא באו לכלל זה. ובאופן כללי מצד האופי של הטיפול הרפואי, יש מקום לומר דרק הדברים היותר טבעיים ובסיסיים, נחשבים עומדים לחיותו כמים במדבר. (ויש לזה שייכות למה שכבר דנו, שבמצבים מסויימים של ייסורים וקושי, אם החולה אינו חפץ לחיות, אין חובה להאריך חייו בטיפולים מורכבים, אולם דברים בסיסיים אסור למנוע מליתן לו, באשר דבר זה הוא כעין רציחה).וכמובן טווח רחב של גבולות יש כאן, וצריך הכרעה ושיקול דעת עד כמה נחשב מזומן ומתבקש, וד"ז מורכב הן מצד אופי הטיפול עצמו וכד', והן מצד דרך העולם (כמו כל מקום, שההגדרה מה טבעו של עולם ודרכו, תלויה בתרוויהו, ואכמ"ל).
35. ↑ לה). וכבר הזכירו, דהרי כאשר מוסיפים תרופות לסל התרופות, מותר להוסיף תרופה שתשפר חיים לאלפי חולים, במקום להוסיף תרופה יקרה ומצילת חיים, שתועיל להציל חיי עשרה אנשים. שהרי ממון הציבור כולו הוא, ואע"פ שודאי צריך להקדיש מקום חשוב לתרופות כאלו, אין זה נידון בגדרי פיקוח נפש שדוחה הכל, והשיקולים של רווחת הציבור כולו בהחלט קיימים כאן, שהרי על ממונו שלו אנו דנים, ולו הוא מיועד.והלא קחזינן בנדרים דיש סברא לומר דמים לכביסת בני העיר קודמים לשתיית אחרים, דאף זה חיי נפש נינהו. וה"נ הרבה תרופות אע"פ שאינם מצילות חיים ממש, יש בהם חיי נפש, ואין הציבור מחוייב לממן ליחידים התרופות הנדרשות להם, על חשבון תרופות הנדרשות לרבים.