כולל ישיבת מיר
אין עשה דוחה לא תעשה ועשה - בגדרו ובטעמו
הלכה פסוקה היא בכל הש"ס דיפה כוחו של עשה לדחות איסור דלא תעשה, וילפינן לה מכלאיים בציצית בפ"ק דיבמות (ד' ע"א). אמנם, בגמ' בב"מ (ל"ב ע"א), אמרינן דכשיהא עשה נגד לא תעשה ועשה אין העשה דוחה את הל"ת ועשה, וז"ל הגמ': "ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר [אבידה] שלא ישמע לו, שנאמר (ויקרא פי"ט פ"ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה', כולכם חייבין בכבודי טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, איצטריך וכו'", ע"כ. וכן קי"ל בכל דוכתא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והנה בטעמא דמילתא נראה בדברי רבותינו המפרשים שכתבו לפרש בזה בכמה אנפין.♦
דעת הר"ר יוסף מארץ ישראל והריב"א
הנה בתוס' בחולין (קמ"א ע"א ד"ה לא) כתבו וז"ל: "מכאן קשה לפי' ריב"א בפ' אלו עוברין דאמר אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי בהו דם צפור, והקשה והא יום טוב עשה ולא תעשה הוא, ותירץ דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה, דהא דלא דחי היינו משום עשה, אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה, והכא משמע דכל זמן דלא עבר ושקלה איכא עשה ולא תעשה, וצריך לומר לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי", ע"כ.ובקידושין (ל"ד ע"א ד"ה מעקה) כתבו התוס' וז"ל: "אך הקשה הר"ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה, א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום די"ט עשה ולא תעשה ושריפת קדשים אינה אלא עשה, אשה שאינה חייבת בעשה די"ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה בי"ט, וכ"ת אין הכי נמי אמאי לא לישתמיט תנא דלא אמר לך, אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה, אף הכא הלאו אלים", ע"כ.
מעתה י"ל לדעת הר"ר יוסף בתוס' בקידושין דהא דאין עדל"ת ועשה, היינו משום דבצירוף העשה והלאו יחדיו, הלאו נעשה אלים יותר ולפיכך אין עשה דוחה את הל"ת. אולם, אין צריך שהעשה יהיה יחד עם הלאו כדי שהעשה לא ידחה אותו, דאפי' במקום שהעשה שעם הלאו אינו קיים, כמו שהביאו שם התוס' מיו"ט שהעשה הוה מצוה שהזמן גרמא ואין נשים חייבות בו, אבל בלאו חייבות, ואעפ"כ אף בנשים לא נימא דיבוא עשה וידחה ל"ת דיו"ט כיון שהוא אלים, אלא הכוונה היא דהלאו בפני עצמו בכל מקום נעשה לאו אלים כי נכתב עמו עשה, ולכן אף במקום שאין עמו עשה הוא אלים ואין עשה יכול לדחותו.
והיה אפשר לפרש לפי"ז בדברי הר"ר יוסף, דהא דאין העשה דוחה את הלאו אכן הוה מחמת אלימות הלאו, אבל מה שאין העשה נדחה מפני העשה , אינו משום שהעשה אלים מחמת הלאו שעימו, אלא רק מפני דאמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. ושמא כוונתו דהא דאין דוחה עשה ל"ת ועשה הוה משום דכמו שהלאו נעשה אלים מחמת העשה, הוא הדין דהעשה נעשה אלים מחמת הלאו ולכך אין העשה יכול לדחות אף את העשה.
וכן נראה להוכיח מדברי הר"ן בפסחים (מ"ז ע"ב ד"ה אחרישה), דכתב וז"ל: "אי אמרת עשה ול"ת כל חד מניהו מאלים ליה וכיון שא' מהם חל אף השני חל גם כן, וכיון שהאחד אינו נדחה אף השני אינו נדחה", ע"כ. משמע דכמו שהלאו אלים מחמת העשה הוא הדין דהעשה נעשה אלים מחמת הלאו.
לעומת זאת, דעת הריב"א היא דהלאו נדחה היינו משום דס"ל שאנו מביטים על הלאו בנפרד ועל העשה בנפרד, לפיכך בוודאי שהעשה יכול לדחות את הלאו, ככל לאו שנדחה מחמת העשה, אלא שאת העשה אי אפשר לדחות, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה. שוב מצאתי דכן כתבו כמה מרבותינו המפרשים לפרש בדברי הריב"א. ראה בספר הכריתות (לרבינו שמשון מקינון, לשון לימודים ש"ג קס"ה, והובאו דבריו בס' למודי ה' לרבינו יהודה נג'אר למוד א'), משנה למלך (שופר פ"א ה"ד), נודע ביהודה (קמא סוף הספר בתשובה לחתנו), ואמרי משה (פ"ד).
ויש להקשות בדעת הר"ר יוסף. דהנה אמרינן בגמ' ביבמות (ז' ע"א): "הדר אמר, אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה, לא תעשה גרידא, ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי, הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי עשה ודחי ליה, מה לי חומרא זוטא ומה לי חומרא רבה" ע"כ. ויש לעיין, מה בכך דהלאו אלים בצירוף עשה, מכל מקום ידחהו העשה, דהא דעדל"ת הוה גזה"כ ודחי אף ל"ת החמור. ושמא יש לחלק, דהכא אלים הלאו מחמת העשה שעמו, ושאני מלאו שיש בו כרת, שהוא אלים מחמת עצמו ומחמת דין הכרת שבו, וצ"ע. שוב מצאתי דהקשה כן בחידושי רבי נחום (יבמות אות פ"ט) וכתב דדברי התוס' הוה למסקנא דאמרינן דאין דין עשה דוחה ל"ת, מדין מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא, כי אמרינן דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"ש[2].
והנה בתוס' ביבמ' (ו' ע"א ד"ה טעמא) כ' כדעת הריב"א, וז"ל: "דאי אפשר שידחה עשה ל"ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה והא דהוה בעי למימר בסוף אלו מציאות דעשה דכיבוד לידחי ל"ת ועשה היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכבוד המקום" ע"כ. וכ"כ התוס' (שם ד"ה ניגמר) וע' בקצה"ח (צ"ז סק"א) וכ"כ הריטב"א בב"מ (ל' ע"א).
♦
ביאור מסקנת התוס' בחולין בדעת הריב"א
והנה התוס' בחולין מסיקים בדעת הריב"א, כי הלאו לא נדחה נמי מחמת העשה, אלא שאין לוקין עליו. וקשה - ממה נפשך דאי אינו נדחה א"כ מאי שנא מכל לאו. ומצאתי בשם הגר"א וסרמן (שעורי הגר"א וסרמן מס' חולין אות ב') דהקשה על הריב"א דממה נפשך אי איכא לאו ואין העשה דוחהו א"כ שוב ילקו על הל"ת, ואי נימא דעשה דוחה את הל"ת א"כ אמאי איכא לאו. וכתב לפרש בדעת הריב"א דלעולם אין העשה דוחה לאו ועשה, והא דאינו לוקה הוא משום דאינו דומה ללאו דחסימה. ולפי דבריו אין הריב"א חולק על הר"ר יוסף המובא בתוס' בקידושין, או על התוס' בפסחים, אלא ס"ל נמי דאין עדל"ת ועשה ורק דס"ל דאין לוקים על העשה.ובמשמרת חיים (להרב חיים פנחס שיינברג זצ"ל ח"ב ענינים שונים סי' י') פי' בדעת הריב"א, דהלאו לא נדחה מחמת העשה שעמו ומש"ה הוא אלים, אך מה שהעשה עושה אותו לאלים היינו רק לענין האיסור ולא לענין מלקות, דאין בעשה רק איסור ולא מלקות, ע"ש.
ובשו"ת מלבושי יו"ט (לרבינו יו"ט לפמאן ממיר חלק אבה"ע סי' י"ט) פירש, דאע"פ דהלאו נדחה, מכל מקום אינו נדחה לגמרי והוא מאלים את העשה שעמו שאין נדחה מפני העשה, שלא אמרינן כאן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, אלא אין העשה שכנגדו דוחהו כלל, דהוא אלים מחמת הלאו.
♦
דעת התוס' בפסחים
בקובץ הערות (להגר"א וסרמן סי' ס"ט סק"ט) כתב לפרש בשם הגר"ח בדברי הריב"א, דס"ל להריב"א דהא דעדל"ת אפי' במקום שאסור לקיים את העשה מסיבה צדדית אפ"ה דוחה את הלאו, ולפיכך הכא דוחה העשה את הלאו אע"פ שאין העשה דוחה את העשה, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ואי אפשר לקיים את העשה[3]. אמנם, מדברי התוס' בפסחים (מ"ז ע"ב ד"ה כתישה) הוכיח, דהעשה אינו דוחה ל"ת במקום שא"א לקיים את העשה, דכתבו התוס' דעשה דכסוי הדם דוחה לאו דכלאים, אמנם אם יהיה זה ביו"ט לוקה אלאו דכלאים כיון דאין עשה דכסוי הדם דוחה לאו ועשה דיו"ט[4], ע"ש (הובאו דבריו בספר דבר שמואל בפסחים שם).והנה לפי מה שפי' הקה"ע בדברי התוס' בפסחים, ניתן לפרש סברא שלישית בהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, דאפי' אי נימא דאין הלאו ועשה מצטרפים יחד עכ"פ אין העשה דוחה את הלאו, כיון דהעשה לא יתקיים ע"י דחיה זו, כיון דיש את העשה השני שאינו יכול לדחותו, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה[5] [6].
♦
דעת רבינו ניסים גאון
עוד יעויין בפירוש רבי ניסים גאון לשבת (קל"ב ע"א) דכתב וז"ל: "וכמו כן אם יהיה ל"ת שאין בו כרת, אבל נוסף עליו עשה שנמצא באותה מצוה עשה ול"ת, אין לנו נמי לדחותה במצות עשה לפי שיצאת מן הכלל לאו גרידא מפני הציווי שנתוסף עליה, ואפי' שתי מצוות עשה שהן זו כנגד זו ואין מכרעת מחברתה אין לנו לדחות אחת מהן מפני האחרת כמו שנאמר בתלמוד וכו', מכדי האי עשה והאי עשה, מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, וכל שכן אם יהיה עשה ול"ת שמן הדין לקיים אותם יותר מלקיים העשה בלבד שכנגדם", עכ"ל.משמע דס"ל לרבינו ניסים גאון דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, משום דאינו בכלל דין עדל"ת כיון דיש עמו עשה, והרי הלאו והעשה חמורים מהעשה ולא גרע מהא דאין עשה דוחה עשה. משמע דכיון דאין לנו ילפותא למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה שוב אנו חוזרים לסברא דמעיקרא, דלאו חמור מהעשה ואין העשה יכול לדחותו, דכל מה שדוחה לאו את העשה הינו מחמת דילפינן מכלאים בציצית, אבל במקום שאי אפשר למילף מכלאים בציצית, הדרינן שהלאו חמור מן העשה ואין העשה יכול לדחותו[7] [8].
♦
דעת הרמב"ם
הנה הרמב"ם (שחיטה פי"ג הי"ט) כתב "אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה, ואם לקח חייב לשלח, ואם לא שלח לוקה, שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה", ע"כ. ועיין במנח"ח (מצוה תקמ"ה י') מש"כ בזה.ובספר ברוך טעם (להג"ר ברוך פרנקל תאומים דין עדל"ת, סי' הרביעי פ"ג, ד"ה וע"ד הנ"ל) הביא את דברי הרמב"ם בגירסה שונה (וכן כתוב בשאגת ארי' סוס"י ל"ג) וז"ל: "שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, ועשה ול"ת דוחה עשה". ע"כ. ופי' דדעת הרמב"ם באה לאפוקי מסברת הריב"א, וכוונתו דאם עבר וקיים העשה דמצורע לוקה, דעשה ול"ת דשילוח הקן דוחה עשה דמצורע, ע"ש.
ולכאורה משמע מכאן סברא חמישית בטעמא דמילתא אמאי אין עשה דוחה ל"ת ועשה, דמצד העשה הוא אינו דוחה את העשה השני, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, וא"כ היה צריך לדחות את הלאו וכדברי הריב"א, אלא דאיכא דין אחר דעשה ול"ת דוחים עשה, ולפיכך אין האדם יכול לעשות את העשה, דהלאו והעשה דוחים אותו, ולכן אם יעשה את העשה וידחה את הל"ת והעשה לוקה, ואפשר לפרש בזה את כוונת התוס' בפסחים[9].
♦
דעת התורת חיים
עוד מצאתי בתורת חיים (חולין קמ"א ע"א) דכתב דלפרש דאין עשה דוחה ל"ת ועשה משום דהוה סברא שאין לעבור ב' עבירות עבור מצוה א' עיי"ש. משמע מדבריו סברא שישית לדין שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ונראה דלפ"ז י"ל דאף הלאו לא ידחה, ולכך יש כאן ב' עוונות כנגד העשה, ואין העשה יכול לדחותם. ואפשר לומר לפ"ז, דהוא הדין דאין עשה דוחה ב' לאוין מהאי טעמא, דאין סברא לדחות ב' עבירות מחמת עשה א'. ויש לדחות, דעשה א' חמור כב' לאוין ויכול לדחותם, משא"כ בלאו ועשה שאין חמור כמותם.ויעויין עוד בקה"ע (סי' ח' אות י"ג) דכתב דהנה כתבו התוס' ביבמות (ג' ע"ב ד"ה ל"ת) דעשה דוחה ב' לאוין, וכ' הרשב"א בכתובות (מ' ע"א) דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני לאו, וקשה א"כ אמאי אין עשה ל"ת ועשה, הא לאו הבא מכלל עשה הוה לאו, נמצא שיש כאן ב' לאוין והרי עשה דוחה ב' לאוין. אלא מפרש הקוה"ע דצריך לומר בדעת הרשב"א דאין עשה דוחה ב' לאוין.
ולפי דברי התורת חיים נמצא, דהפירוש בזה הוא כמו הטעם דאין עשה דוחה ב' לאוין, משום דאין דוחים ב' עבירות מחמת מצוה א', ולכן הוא הדין דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, דאין דוחים ב' עבירות מחמת מצוה א'[10].
♦
סיכום ששה אופנים בבאור דין דאין עשה דוחה ל"ת ועשה
א. דעת התוס' בקידושין דהעשה מאלים את הלאו, ואין העשה יכול לדחותו.ב. דעת הקוה"ע בדעת התוס' בפסחים, כי אין העשה דוחה עשה, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, ולפיכך הוא אינו דוחה אף את הלאו, כי אי אפשר לעשה לדחות אא"כ יש מצוה לקיימו.
ג. דעת הריב"א, כי עשה אינו דוחה את העשה, דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, אך את הלאו הוא דוחה ומבטלו.
ד. דעת ר' ניסים גאון דכיון דאין ילפותא דעשה דוחה ל"ת ועשה, הלאו חמור ואין עשה דוחה אותו.
ה. דעת הרמב"ם דהלאו והעשה דוחים את העשה.
ו. דעת התורת חיים, כי עדיף לעבור על עבירה א' ולא על ב' עבירות.
♦
נפק"מ בין שיטות המפרשים
והנה אפשר לפרש נפק"מ בין הנך טעמים, דהנה במשנה למלך (שופר פ"א ה"ד) כתב, דנראה פשוט בעיניו דבין לדעת הר' יוסף ובין לדעת הריב"א אם יהיה עשה מדבר א' ול"ת מדבר אחר, לכו"ע אין הלאו מצטרף לעשה והעשה ידחה את הלאו, ככל עדל"ת. אמנם בקוה"ע (שם) פי' בדעת התוס' בפסחים הנ"ל, דאינו דוחה את הלאו אף בכהאי גוונא שאין הלאו ועשה משם א'.והנה אי נימא דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוה מחמת שאין העשה יכול לדחות את הל"ת כי א"א לקיימו, כמש"כ הקוה"ע, א"כ אף בזה אין נפק"מ אם הלאו והעשה הינו משם א', או מב' שמות. ואי נימא דהטעם בזה הוא כמש"כ הר' ניסים גאון, דהא דאין עדל"ת ועשה דאינו דומיא דכלאים בציצית, א"כ יש לדון האם הכא הלאו והעשה כל א' בפני עצמו הוא, כי הרי אינו משם א', וא"כ כלפי הלאו הוה דומיא שפיר לכלאים בציצית, וידחה הלאו את העשה, או דלמא דעכ"פ יש כאן לאו ועשה יחד, ואין זה דומיא דכלאים בציצית. אך אי נימא דהטעם הוא משום שהלאו אלים מחמת העשה, א"כ הכא דאין הלאו בא מחמת העשה שעמו א"כ י"ל דהלאו יידחה מחמת העשה. ואי נימא דהסברא בזה היא כמש"כ הברוך טעם בדעת הרמב"ם, דהעשה והל"ת מצטרפים לדחות את העשה שכנגדם, יש לומר שכשהלאו והעשה הם משני שמות אין הם מצטרפים לדחות את העשה שכנגדם. ולפי דברי התורת חיים דאין לעבור ב' עבירות עבור שיעשה עשה א', לפ"ז י"ל דאין שום נפק"מ אם הוה לאו ועשה משם א' או מב' שמות, דהא מכל מקום איכא כאן ב' עוונות, ואין סברא שהעשה ידחה אותם.
♦ ♦ ♦