הערות על מאמרו של הרב יוסף פליסקין "מכתבים מהגה"צ רבי שריה דבליצקי זצ"ל" (עמוד ה')

במכתבי הגר"ש דבליצקי זצ"ל הובא מהפמ"ג דדין לבישת חלוק הוא רק לת"ח. והנה, שם הביא מהרמב"ם שת"ח נוהגים שלא יתגלו ראשם וגופם, וצריך לומר דהיינו אפילו במקומות שמותר לגלות, דהיינו ידיו ורגליו אחרי הארכובה, וכמו בראשו, שהרי כל אחד הולך בכיסוי, אלא שרק ת"ח הלכו בסודר שכיסה את כל הראש. ופשוט שהש"ע לא ס"ל כך וכמו שכתבו כאן ובסימן רל"ט, וכן בריש סימן ג' יש דיני צניעות אפילו בבית הכסא שלא יתגלה עד שישב, ואפילו הפמ"ג פירש כך רק את דעת הרמב"ם, ולא שפסק כן.
ובאמת היכא שהמ"ב לא הביא את דבריו זה ראיה שלא פסק כן, כי עיקר חיבורו מיוסד על דבריו, ולא כשאר ספרים שלא הביא בקביעות מדבריהם, ולפעמים הביא את דבריו בבה"ל להראות שאינו ברור כל כך.
ושמעתי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאמר על טענה כזו דהרי הפמ"ג היה ג"כ פוסק, ובאמת עיקר ספר הפרי מגדים בא לפרש פוסקים אחרים, אלא שבהם הוא מפרש גם כל הלכה לפרטיו, והרבה פעמים נשאר בצ"ע ויש שסותר את עצמו בין משב"ז לא"א, עד שקשה לומר שהוא ספר של פסק. לפיכך, אף שהמ"ב כותב בהקדמתו שנתפשטו הוראותיו בישראל, מ"מ היכא שהעלים עין ממנו אין צריכים לפסוק כך.
ומה שכתב האגרות משה שאפשר להתלבש בבית המרחץ, גם זה אינו כהמ"ב, עיין בה"ל לענין כילה.
במכתב ב' גם בזה יש לדייק כיון שהמ"ב לא הביאו אינו להלכה, ובפרט שהא"ר הביאו בשם ספר שאין אנו יודעים מזה, ועכ"פ כוונת הא"ר הוא לדיבור חול ולא לשאילת שלום וכדומה, וא"כ לא קשה מהגמ' ברכות.
במכתב ג' הקשה בהערות דשמא כוונת הרמב"ם לישב מצד תחנון, ואינו מפריך כי די לישב וליפול אבל אח"כ למה צריך להמשיך לישב ולבקש תחנוניו.
דוד אריה שלזינגר
מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב
♦

תשובות המחבר

א. מש"כ שצ"ל שדברי הרמב"ם שת"ח לא יגלה גופו מיירי לענין המקומות המותרים בגילוי, יתכן לבאר כן, אבל הפמ"ג הוכיח מדבריו לענין כיסוי כל הגוף בזמן לבישת הבגדים, שאינו מדינא.
ב. מש"כ שמותר לגלות רגליו עד הארכובה, לא ידעתי מנין לו כן, הרי המשנ"ב סימן ב' סק"א כתב שמותר לגלות ידו עד הקובדו וצוארו עד החזה, ולא הזכיר היתר לגבי הרגלים. וכמדומה שהחזו"א הקפיד שילדים לא ילבשו מכנסיים קצרות.
ג. מש"כ שדברי הרמב"ם שת"ח לא יגלו ראשן הכוונה היא שכיסו כל הראש, יתכן לבאר כן, אבל יש מהאחרונים שהוכיחו מדבריו אלו שכל כיסוי הראש אינו מדינא.
ד. מש"כ שפשוט שהשו"ע סבר שכיסוי הגוף הוא מדינא, יפה העיר, אבל עדיין יתכן שגם השו"ע כתב כן רק להנהגה טובה, שלא כתב על זה לשון "איסור" אלא צורה איך לנהוג.
ה. מש"כ שבביה"ל בענין כילה מוכח דלא כהאג"מ בענין בית המרחץ, אינו מובן, מנין לו שמדובר בכילה המיוחדת להיות בה בלי בגדים.
ו. מש"כ שהא"ר הביאו בשם ספר "שאין אנו יודעים מזה", הרי הביאו בשם פסקי תוס', שגם אם אינו נמצא בידינו הרי הוא ספר מוכר, וגם בלא"ה כיון שהא"ר בחר להביאו, הרי שהא"ר הוא גם מקור בעצמו.
ז. ומש"כ שכונת הא"ר לדיבור חול ולא לשאילת שלום וכדו', הנה הא"ר בא על דברי הלבוש (סעיף ד'): "ומפני שב' ברכות הללו ברוך שאמר וישתבח סמוכות זו לזו... צריך להיזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור, מיהו לא עדיף מקר"ש וברכותיה". ע"כ. וע"ז כתב הא"ר: "אבל לשון פסקי תוס' שלא לדבר עד דמסיים י"ח, וכשיש נפילת אפים לא ידבר עד אחר נפ"א, וכשמתפלל עם הציבור אין לדבר עד שמסיים עלינו". ע"כ. ונראה שדבריו באים כתוספת לדברי הלבוש שאין לדבר בפסוקד"ז וכו', ושם בודאי אסור גם שאילת שלום, ומשמע שלדברי הא"ר אסור גם שאילת שלום עד סוף התפילה.
ח. מש"כ שמדברי הרמב"ם שכתב שיושבים בתחנון מוכח שצריך לישב אחר התפילה כיון שכתב לשבת אח"כ גם בתחנונים, אינו מובן, הרי לישיבה אחר התפילה סגי בזמן כדי הילוך ח' טפחים [כמבואר במ"ב סימן צ"ה לענין שיהוי קודם התפילה] ולמה צריך כאן לשבת גם בתחנונים, אם לא מצד תחנון.
בברכה
יוסף פליסקין
♦