הערה על מאמרו של הרב אוריאל בנר "מדוע אין חובת שמחה בחנוכה כבפורים - לדעת המהר"ם מרוטנבורג" (עמוד כ"ט)

במאמר על ההבדל בין חנוכה ופורים לענין חובת השמחה, נגעתי בקצרה ביחס בין שיטת הלבוש הרואה בגזרה על הדת, את הדבר המשמעותי בחנוכה לעומת פורים, ובזה מסביר את העובדה שאין חובת שמחה לדעת מהר"ם מרוטנבורג לבין שיטת הרמב"ם המזכיר גם גזרות פיזיות, ואכן מחייב שמחה.
כדאי להוסיף לזה את דבריו של הרבי מלובביץ (שערי מועדים חנוכה עמוד קיב). לדבריו, בפשטות, נחלקו הרמב"ם והלבוש מה היה במציאות. אך ניתן לומר שגם לרמב"ם מה שפשטו ידם וכו' היה כתוצאה מזה שגזרו גזירות ובטלו דתם, ונקודת המחלוקת היא בסברה: "אם קובעים שמחה על הצלה מלחץ גופני הבא כתוצאה מגזרה על הדת". לדעת הלבוש, אם הצרה הפיזית נולדה מגזרה על הדת, אין לציין את ההצלה באופן גשמי. אפשר שיש כאן מיקוד של חובת ההודאה, אל לנו לחשוב שכיון שסוף התהליך התבטא בגזרות על הגוף, תופס הדבר מקום כשלעצמו, שכן אז נשכח את הנקודה המרכזית הנמצאת ברקע. לעומת זאת, הרמב"ם סבור שאי אפשר להתעלם מהצרה הפיזית ויש להודות עליה באופן המתאים לאופי הצרה והנס, גם אם הגזרה הרוחנית התחילה את התהליך, ויש בה חשיבות גדולה יותר, שכן חלק מעניינה של קביעת אופן ההודאה אמור להיות ביטוי לתחושה הטבעית המלווה את הניצולים, וסוף סוף הם ניצלו מגזירות על הגוף.
ושמא ניתן להעלות אפשרות נוספת להבדל בין חנוכה ופורים, והיא שכדי להבדל מתרבות היוונים נמנעו מלתקן שמחה גופנית, המתדמה בצורתה החיצונית להנהגתם. כיוון דומה, אם כי לא זהה, עולה מדברי מרן הגראי"ה קוק (עין איה שבת פ"ב י"ג), ואף שדבריו אינם עוסקים בשיטת המהר"ם מרוטנבורג, שכן משמע ממנו שיש חובת שמחה (וכמו שנקט גם בספרו מצוות ראי"ה סימן תר"ע) ניתן להעלות מתוך דבריו נקודה מסוימת המבדילה בין חנוכה לפורים. דבריו שם באים לבאר את כפילות המושגים הלל והודאה, שכבר עמדו עליהם רבים, והביאור, שמעבר להודאה הפשוטה על ההצלה מגזרות היונים וכו', יש גם להלל לקב"ה על דברים נלווים, כמו חיזוק לרוח ישראל שנוצר דווקא ע"י מאבק בדעות סותרות וכן על "אותם הקנינים שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותן הדיעות דקריבין לארחא דמהימנותא, שנצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת, להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן". לפי"ז הוא מבאר מדוע לא תוקנה חובת משתה ושמחה בעקר התקנה, שכן "כדי שלא יטעה הטועה, כי חמדת החיים ותענוגי בשרים שהצטיינו בהם היונים, זהו הרכוש שהוא ראוי להכנס בגבול ישראל מפגישה זאת, ובל יאמרו הנפתים אחר חומריותם, כי לזה ישמש המשתה והשמחה באלו הימים", כלומר, יש צד במשתה ושמחה שמזכיר את ההפך ממה שאנחנו רוצים להזכיר, ולכן אף שמצד ההודאה הפשוטה ראוי לעשות משתה ושמחה, לא נקבע הדבר בעקר התקנה שבברייתא ו"נקבעה השמחה בימי חנוכה בצורה סעיפית", כלומר, מסתעפת מעצם חיוב ההלל וההודאה "להורות שאינה ראויה להתפשט על כל היסוד של שמחת אלו הימים, להגן מפני הטועים להשריש רוחה של יון החומרי בכרם ישראל, שהם עודם שרשים פורים לענה, שלא הושרשו לגמרי עד עת קץ". הדברים באים לענות לשאלה שמתעוררת דווקא על השיטות הסוברות שישנה חובת שמחה, מדוע לא הוזכר הדבר בברייתא. אכן יש שאמרו שמקור הדבר במגילת אנטיוכוס, וכפי שהזכרנו במאמר, אך מדברי הרב נראה פירוש אחר, דהנה במצוות ראיה הנ"ל כתב: "לשון הש"ס קבעום ימים טובים בהלל והודאה משמע שלכתחילה כך היתה התקנה, שענין היו"ט שהוא סעודה ושמחה יהיה ג"כ בהלל והודאה, א"כ ראוי להלל ולהודות בסעודות", לפי"ז נראה שמה שלא כתבה הברייתא קבעום להלל והודאה אלא ימים טובים [וכבר עמד על כך רש"י בשבת כ"א ע"ב עיי"ש] בא לרמוז למשתה ושמחה, אך להדגיש שהעקר הוא הלל והודאה, וזאת בגלל האמור לעיל. מש"כ לעיל יש בו חידוש גדול יותר, שכן לפי דברי הרב יש חובה אך היא הובלעה, ואילו האפשרות שהועלתה כאן היא שבגלל זה לא תקנו כלל שמחה.
אוריאל בנר
♦