הערה על מאמרו של הרב שיר שלום יוחנן "זמן הדלקת נרות חנוכה" (עמוד מ"ה)

אפריון נמטיה להרב שיר שלום יוחנן על מאמרו היפה בענין זמן הדלקת נרות חנוכה שהעלה שהעיקר להדליק בשקיעת החמה, וברוך השם משנה לשנה מתרבים הלומדים המגיעים למסקנא הנ"ל שהזמן האמיתי של הדלקת נ"ח - עכ"פ לדידן דנהגינן כדעת הגאונים בענין שקיעת החמה וצאת הכוכבים - הוא שקיעת החמה ולא צאת הכוכבים. ולחיזוק הענין הריני מצרף קטע ממאמר שפרסמתי בענין זה בירחון אור תורה כסלו תשע"ו, הנוגע לדברי האחרונים שפסקו להדליק בשקיעה או שהעידו שהמנהג להדליק בשקיעה [הרוצה להרחיב יעיין במאמר בשלמותו וכן במאמרו של ידידי הרב יניב לוי באור תורה שם]:
ובאמת שכן מבואר בדברי כמה מגדולי האחרונים שנקטו כדעת הגאונים והרמב"ם בענין שקיע"ה וצה"כ, שלפ"ז בנ"ח מדליקים בשקיעה. הנה בספר סדר היום כתב מצות הדלקה משקיעת החמה ואילך ולא ימתין עד שתחשך משום דזריזין מקדימין למצוות ע"כ. ובכל ספרו לא הזכיר עניין ב' שקיעות וגם מדבריו בדיני קבלת שבת מבואר דס"ל כהגאונים עי"ש. ובשו"ת מהר"י פראג'י סי' מ"ז כתב שפעם אחת נכנס בחנוכה לבית מורו וראהו שמדליק נ"ח בשקיעת החמה ושאלו מדברי ר"ת והפוסקים והשו"ע והשיב נכון הדבר ולמחרת נתווכחו בזה ואמר מהר"ח אבולעפיה ששיטת ר"ת ברורה מכל הפוסקים ושאלוהו א"כ גם לענין שבת ננקוט כן והשיב אה"נ וכו' עיש"ב. ומבואר שרבו, שנהג כשיטת הגאונים, הדליק בשקיעת החמה, וגם מהרי"ף הודה לו בזה אלא שהוא ס"ל ששיטת ר"ת עיקר, ולפ"ז צריך להדליק בצה"כ כפסק השו"ע. ובחמדת ימים בפ"א כתב מצות נ"ח בסוף שקיע"ה וכו' ר"ל צה"כ כשיטת ר"ת - כ"ה הסכמת רוב הפוסקים דשקיעת החמה קודמת למשתשקע החמה, ולכן מאחרים אותה עד ערבית 'ולא כמו שנוהגים רבים מרבת בני עמינו להקדים בשקיעת החמה כשאין השמש נראה על הארץ' וכו' עי"ש, ומבואר דתלי הא בהא, ורבים מהעם שהזכיר הם הנוהגים כסברת הגאונים [ועי' בגט מקושר למהר”י נבון בהלכות יוה”כ שהתחילו לנהוג קצת כר”ת עפ”י ספר חמד”י. ומבואר שהוא זה שהנהיג כן וא”כ המנהג שנהגו עד ימיו הוא כסברת הגאונים גם בנ”ח וכנ”ל]. וכ"ד הגר"א בספר מעשה רב אות רל"ה שכתב זמן הדלקת נ"ח משתשקע החמה קודם צה"כ ע"כ מדליקים קודם תפלת ערבית ע"כ, וידוע שהגר"א האריך הרבה מדנפשיה לחלוק על ר"ת ודעתו כדעת הגאונים ואתי שפיר וכנ"ל. וכ"כ בספר תבואות השמש [שווראץ] דף ס"ט ע"ב באורך לאחר שהביא דברי הטור וזת"ד ולפ"ד הדברים כפשוטן שהוא שקיע"ה ממש כששקעה עגולת השמש תחת האופק וכו' ומש"כ התוס' שהוא שרגא בטיהרא - כתבו כן לשיטתם [שיטת ר"ת] שמתחילת השקיעה עד צה"כ הוא ד' מיל ובודאי אז אור גדול בעולם ולא ניכר נ"ח, אבל ע"פ המציאות לא כן הוא וכו' והאריך בזה וסיים ומש"כ מרן ב"י וכו' עם סוף שקיעתה וכו' וידוע שכל דבריו ע"פ סברת ר"ת בענין ב' שקיעות וכו' עיש"ב, והעתיקו בספר ליצחק ריח [לר' יצחק אבן דנאן ליוורנו תרס"ב] מערכת ח' אות ו' עי"ש. וכ"כ ערוך השלחן אות ד' שהרמב"ם כתב עם שקיעת החמה והיינו בתחילת השקיעה וטוש"ע כתבו בסוף השקיעה ודבר זה תלוי במחלוקת בעיקר זמן שקיעת החמה אם זהו תחילת השקיעה או סוף השקיעה כמבואר לעיל סי' רס"א עי"ש. וכן מצאתי בסדור חוקת עולם [ירושלים תרנ"ג] בדף קמ"ח ע"ב שכתב כמה פעמים כן וז"ל בסעיף א' זמן הדלקת נר חנוכה לאחר שתשקע החמה לא מאחרין ולא מקדימין [השמיט מילת 'סוף' שכתב השו"ע], ובסעיף ד' כתב וז"ל לכתחלה יש לחוש להדליק בזמנה אחר שקיעת החמה לקיים המצוה כתקונה עי"ש, ומבואר שמדליקים בשקיעת החמה ולא הזכיר כלל צה"כ. ובספר עיר הקודש והמקדש להרב טיקוצינסקי ח"ג עמ' שמ"ט כתב הפרושים והספרדים מהדרין להדליק נר חנוכה בזמן שקיעת החמה ע"כ, וזה ג"כ עדות על מנהג הספרדים שנהגו כהגאונים וכהגר"א [שזה מנהג הפרושים שכתב] שגם בנר חנוכה נהגו כן להדליק בשקיעה. וא"כ מבואר מראשונים ואחרונים אלו דתלי הא בהא.
ושו"ר כן בחוברת המעין, טבת תשי"ח, במאמרו של הרב חנוך גרוסברג שהאריך בזה לקיים את מנהג ותיקי ירושלים להדליק בשקיעה וכתב בתוך הדברים וז"ל: "וא"כ למנהגנו בארץ ישראל שהוכרע כשיטת הגאונים, דבין השמשות מתחיל מיד עם השקיעה, אין מקום לומר דלשון משתשקע הוא 'בסוף השקיעה', דלדידהו אין רק שקיעה אחת, והיא הנראית לעינינו כשמתכסית החמה תחת האופק, וא"כ ודאי דיש להדליק תיכף עם שקיעת החמה הנראה לעינינו, כ"ש לפי גירסת המסכת סופרים משקיעת החמה, וכלשון הזה כתב ג"כ בפי' רבינו חננאל, וידוע דלשון זה מורה על שקיעה הראשונה אף לשיטת ר"ת" וכו'. ועוד הוסיף שם וז"ל: "וא"כ מה מקום למנהג להדליק עשרים דקות אחר השקיעה, ואי לשיטת הגאונים הא לשיטתם אין תחלה וסוף בשקיעה, ולדידהו בין משתשקע ובין משקיעת הוא שוה שהוא בשקיעה הנראית לעינינו, וא"כ מה מקום לתפס החבל בשני ראשין לפרש משתשקע כר"ת, ולהדליק בצאת הכוכבים שהיא לשיטת הגאונים" עי"ש, ודבריו ברורים מאוד ומסתייעים מהפוסקים הנ"ל.
עמנואל מולקנדוב
♦