הערות על מאמרו של הרב עמנואל מולקנדוב "ברכת המצוות לאחר קיומן בנר חנוכה ובשאר מצוות" (עמוד נ"ד)

הערה א'

א. לגבי הספק ספיקא לברך על הדלקת נרות שבת אחר ההדלקה, יש לציין שכ"כ כבר בס' מאמר יעקב (סי' כב), והובא בילקוט יוסף חנוכה (עמוד תלד).
ב. ויש לעיין מדוע לא נסמוך לכתחלה על ספק ספיקא זה בנרות חנוכה לברך אף לאחר שגמר להדליק כל הנרות, שהרי בהליכות עולם (ח"א עמ' סד-סה) כתב לסמוך על ס"ס לברך בעת הדלקת נרות ההידור, משום "דאיכא טעמא דפרסומי ניסא, שפיר סמכינן על הס"ס לברך", וכפי שביאר בפנים בשם היעב"ץ שאם מדליק בלא ברכה אין כאן פרסומי ניסא. ובאמת שבערוך השולחן (סי' תרעו סי"ד) כתב לברך אף לאחר ההדלקה מטעם דפרסומי ניסא, והביא דבריו בהליכות עולם בהערה שם. וצע"ג.
בברכה
משה בוטון

תשובת המחבר

יישר כח לרב משה בוטון.
בענין לברך לאחר הדלקת נרות חנוכה ונרות שבת.
א. הילקוט יוסף שהזכרת נמצא בעמוד תל"ח, ועיינתי בו כעת וראיתי שדבריו תמוהים עד מאוד, וז"ל שם: "שגם לענין דיעבד פשטות ההלכה נראה שא"א לברך אחרי כן שהרי מפורש בראשונים שגם בנר שבת הדלקת עושה מצוה וגם נקטינן לדינא כפי דעת רוב ככל הפוסקים שא"א לברך אחרי המצוה וגם מצד מצוה נמשכת - מוכח בשבולי הלקט, הרמ"א, והמהרי"ו, שנר שבת אינה מצוה נמשכת, ועוד שמצוה נמשכת מוכח בפוסקים שצריך שהמעשה מצוה עצמו יהיה נמשך ואין די במה שקיום המצוה נמשך, ורק בציצית ותפילין שלבוש בהם בגופו נחשב שעוסק במצוה, ו"המעשה מצוה" נמשך [ראה להלן בסמוך], וא"כ כל הספיקות הנז' דחויים הם, ורק במקומות שהס"ס נוטה לאמת, פעמים שסומכים ע"ז, והכל כפי הענין" ע"כ.
הנה מש"כ שמפורש שהדלקה עושה מצוה – ודאי שכן הוא ולכן לכתחלה מברכים קודם ההדלקה וכמו בנר חנוכה, אולם אנן בדיעבד עסקינן האם זה מעכב או לא.
ומש"כ שנקטינן לדינא כפי דעת רוב הפוסקים שא"א לברך אחרי המצוה – לפי מה שהבאתי במאמרי אין זה רוב הפוסקים אלא אדרבה רוב הראשונים נראה דס"ל שיכול לברך אחרי המצוה ולא כמו שחשבו שהאו"ז יחיד הוא, ועכ"פ ספק שקול הוא. ועוד דודאי דנקטינן לדינא למעשה כן שאין לברך לאחר עשיית המצוה אולם כאן הצטרף עוד ספק האם חשיב מצוה המתמשכת או לא ובזה יש ס"ס.
ומש"כ שמוכח בשה"ל וכו' שנר שבת אינה מצוה נמשכת – הנה דעת ספר הפרדס ור' אליהו מלונדריש ברורה דחשיב מצוה מתמשכת ואפשר לברך אחריה, וא"כ הוי מחלוקת הפוסקים.
ומש"כ שמוכח בפוסקים שצריך שמעשה המצוה עצמו יהיה נמשך וכו' – זה גופא מחלוקת הראשונים הנ"ל, ולדעת ספר הפרדס ור' אליהו מלונדריש אינו כן.
ומש"כ שכל הספקות דחויים – לפי מה שביארנו אינם דחויים אלא הספק הראשון שמא אפשר לברך אחר עשיית כל מצוה הוא ספק שקול [לכל הפחות] וסגי בעוד ספק קל של דעת ספר הפרדס ור' אליהו מלונרדיש [אע"פ שבזה אין דעת רוב הראשונים כן] לעשותו לרוב וחשיב ס"ס.
ופעמים רבות מרן הגרע"י זצ"ל סמך על ס"ס הרבה יותר דחויים מזה כמו למשל בענין בישולי גוים בשו"ת יחו"ד ח"ה סי' נ"ד שהספקות שהביא שם לסמוך על בית היהודי והדלקת האש וכו' – הם דעות יחיד בראשונים, ואעפ"כ סמך עליהם לס"ס, וכ"ש כאן שאין זה ספקות דחויים וכנ"ל.
ועוד כבר ציינתי לדברי הילקוט יוסף גופיה בהלכות יוה"כ שכתב שהמברך בבה"ש יש לו על מה לסמוך משום ס"ס, ושם דעת הרא"ש שהכסות גורמת היא כמעט דעת יחיד בראשונים [כחמשה ראשונים ס"ל כן, אולם כשבעה עשר ראשונים סברי כדעת הרמב"ם שהזמן גורם ולא הטלית], וכ"ש כאן דמהני הס"ס עכ"פ לענין דיעבד למי שרוצה לברך [אע"פ שלכתחלה אין מברכים בס"ס וכמו שכתבתי כבר במאמרי].
ב. ומה שהערת למה לא נברך לכתחלה משום פרסומי ניסא – נראה שגם מרן הגרע"י זצ"ל לא סמך על סברא זו בלבד אלא עיקר הסברא היא שנרות ההידור הם חלק מהמצוה, ורק כתב לסניף בעלמא את הענין של פרסום הנס, אבל כאן שכבר סיים את כל הנרות לא שייך זה ולכן לכתחלה לא יברך ורק מי שמברך יש לו על מה לסמוך.
בברכה רבה
עמנואל מולקנדוב
♦

הערה ב'

הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א ביאר בענין לברך אחרי קיום מצוה, וכתב שמותר לענות אמן על מי שסומך על המקילין. ויש לציין עוד כי האוסרים מביאים ראיה מהפמ"ג גבי ברכת על מצות תפילין שלא לענות עליו אמן, ויש לעורר דהוא עצמו ס"ל בהלל דר"ח שאפשר לענות אמן, הרי שאין להביא ראיה מתפילין, ששם מסיימים ברוך הוא וברוך שמו. ובאמת לחדש דין כזה שאין לענות אמן בספק ברכה הוא נגד מנהג העולם שעונים אמן על חזרת הש"ץ אף שלפעמים קרוב ברכותיו לבטלה, ובודאי הרמב"ם במה שחלק על הרי"ף וכדומה לא היה מונע מלענות אמן.
דוד אריה שלזינגר
מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב
♦