הרב עידוא אלבה - הרב דוד לוי

בדין אין מעבירין על המצוות

הערות

לכבוד הרב דוד לוי
שלום וברכה רבה
במאמר 'בדין אין מעבירין' (גליון האוצר כב, עמ' שלא) מביא כבודו את דברי הרדב"ז (חלק ד סימן יג, אלף פז) במי שהיה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצות, דאין לדחות את יציאתו לחופשה ליום כיפור או פורים משום דינא דאין מעבירין, ואין משגיחין בזה שהמצוה שהוא עושה בחופשה המוקדמת היא יותר קלה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות. וכבודו ציין שהחכם צבי (סי' קו) פליג על הרדב"ז.
אך המעיין בשו"ת חכם צבי סימן קו יראה שהוא אמנם הקשה על הרדב"ז מהא דבמנחות מט ע"א הגמרא מסתפקת היכא שאין להם אלא שני כבשים מה עדיף מוספין דהיום דקדישי או תמידין דמחר דתדירי, ולא אמרו להקדים את המוספין מדין אין מעבירים על המצוה, אך הוא הסיק שיש לחלק, דתמידים ומוספים חשיבי כמצוה אחת של קרבנות, ובזה לא אמרינן אין מעבירין אלא יש להעדיף את עשיית המצוה בצורה מובחרת, ואילו נידון הרדב"ז הוא בשתי מצוות שונות, ואין לדחות את המצוה הראשונה מפני השניה, וכלשונו "אבל במצות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה", נמצא שלמעשה החכ"צ לא פליג על הרדב"ז, אלא הוא ביאר שדבריו הם דוקא בשתי מצוות.
גם מה שכתב כבודו שהשבות יעקב חולק על החכם צבי ולדעתו אין מעבירין על המצוות עדיף מעשיית מצוה מן המובחר לא מדוייק, דראה בשבות יעקב (ח"ב סי' ל') שביאר שכל דבריו נאמרו רק כשהאדם התחיל בענין המצוה ויש בזיון לעוזבה, והסכים גם הוא שאף שהכין את נרות השעוה כל עוד שלא התחיל לעסוק במצוה ממש רשאי להחמיר ולהדליק את נרות השמן כדי לעשות מצוה מן המובחר. ומבואר מדבריו שאם יחליט לעשות את המצוה מן המובחר אין בזה משום מעביר על המצוה, וכל מה שכתב הוא רק שאינו חייב לעשות זאת משום שבזה יש גנאי לנרות שהכין ועזב, וראה מה שכתבתי בזה בספרי קול תרועה (עמ' 108).
וכבודו (בעמ' שלב) נשאר בצ"ע, שדברי הרדב"ז לכאורה סותרים ליסודם של אחרונים הסוברים שבמצוות שאינם מזומנות לפניו לא שייך הכלל אין מעבירין על המצוות[2].
אך לענ"ד יש ראיה פשוטה דדין זה נאמר גם כשאינו מזומן לפניו, אלא צריך לעשות דבר נוסף כדי לעשותה, והיא מהמשנה (מנחות י, ב): "מצות העומר להביא מן הקרוב". ואמרו בגמרא (מנחות סד ע"ב): "מ"ט? איבעית אימא: משום כרמל; ואיבעית אימא: משום דאין מעבירין על המצות". ובודאי משמע שמשום אין מעבירין אומרים לו לילך לקצור בקרוב אף כשאינו עומד כבר במקום על יד השדה, ונמצא שדין אין מעבירים נאמר גם כשאינו מזומן לפניו.
וראיתי שבדברי מלכיאל (א, ט) הביא ראיה שכאשר אינו מזומן לפניו ליכא לדינא דאין מעבירין, מהא דאיבעיא להו במוספים דהיום ותמידים דלמחר ולא אמרו להקדים את המוספין משום דינא דאין מעבירין, ואם נאמר שלא שייך אין מעבירין כשאין מוכנים לפניו אתי שפיר, דהא ליכא רק ב' כבשים, והם נצרכים לתמידין, וא"כ מצות המוספים דהיום מקרי מחוסר הכנה דהא אין לו כבשים כלל, וכתב שאפשר שזו כוונת הח"צ סי' ק"ו שנתקשה בזה וכתב דקרבנות הוי כחדא מצוה 'וגם בחד בהמה' להכי מעבירין קלה מפני חמורה. דבמה שאמר 'חד בהמה' כיון לזה.
אבל לענ"ד דבריו קשים, דאיך נייחס דעה זו לחכם צבי, שבסופו של דבר החזיק בדברי הרדב"ז, והלא הרדב"ז מיירי במצוות שאינם מוכנות לפניו. אלא שלפי האמור לעיל נראה שהחכם צבי לא התכוון לזה כלל, דעיקר דבריו באו לחלק בין מצוה חדא לשתי מצוות, ומה שאמר 'וגם בחד בהמה' הוא לבאר למה שני הקרבנות נחשבות חדא מצוה, דשניהם הקרבת כבש לעולה.
ובשו"ת הר צבי (אורח חיים א סימן נג) כתב בתחילה להקשות על הזרע יעקב (המובא בשד"ח מערכת האל"ף אות קג) שכתב שכשאינו מזומן לא שייך אין מעבירין מההיא דמנחות כעין שכתבתי, ובלשונו ד"הא תנן מצות העומר להביא מן הקרוב, ומי לא עסקינן כגון שמצד צפון יש תבואה קרוב ומצד מזרח העיר רחוק, וכשיוצא מהעיר עדיין מחוסר הליכה אל מקום הקצירה, ומ"מ מצוה בקרוב. או כגון שיש לפניו פרשת דרכים, אחת ארוכה ואחת קצרה ושניהם מגיעים למקום הקצירה ועדיין אין המצוה מוכנת לפניו, ואנו אומרים לו ללכת לקרוב?"
אלא שכתב לדחות, משום שיש לדקדק מאי נפק"מ בין הני תרי תירוצי דגמרא משום כרמל ואין מעבירין, למה לי תרי טעמי, ולפוסקים דאין מעבירין דרבנן למה לי להוסיף טעם מדרבנן על דאורייתא.
וכתב תירוץ למה לי טעמא דכרמל די"ל דטעמא דאין מעבירין אינו אלא בכה"ג שהוא עובר דרך הקצר הקרוב, אבל כשיש לפניו שתי דרכים זה פונה לכאן וזה פונה לכאן לא שייך אין מעבירין, ולזה נצרך טעמא דכרמל. ועוד שאם אירע שנמצא מחוץ לירושלים והולך לקצירת העומר מטעם אין מעבירין יקצור במה שפוגע תחלה, אבל משום כרמל מחויב לקצור מהסמוך לירושלים דוקא, אף שעכשיו זה רחוק ממנו ועובר על הקציר שהוא קרוב לו.
והסתייע נמי מלשון רש"י: "והלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות", דאם המצוה היא גם כשעדיין אין העומר מוכן לפניו למה פירש רש"י רק שאותה שמוצא ראשון נוטל, הא הוא מחויב ללכת למקום הקציר הקרוב. וגם יש לעיין במה שאומר רש"י שכשיוצא מירושלים, למה הזכיר שהוא יוצא מירושלים, אלא ודאי דדוקא מירושלים נוטל את הקציר הקרוב, אבל אם יוצא ממקום אחר מחויב ליטול מהרחוק ממנו שהוא קרוב לירושלים. וקצ"ע דלא השיב על שאלתו למה לי טעמא דאין מעבירין, דהא יכול ללמוד הכל מדין כרמל.
ולענ"ד י"ל בפשטות שרש"י בא להשמיענו ששני הטעמים נכונים, דהיינו שנקט כשיוצא מירושלים כי מי שכבר נמצא במקום רחוק מירושלים אינו קוצר מהמקום הקרוב לו בגלל טעמא דכרמל, ולא בא להשמיענו שמטעם שאין מעבירים אין הוא חייב ללכת למקום הקרוב כדי לקצור, והא דלא סגי בטעם דכרמל לחוד הוא משום שבזה אין נפק"מ בין קרוב מאוד לקרוב מעט פחות.
ועוד הביא הדברי מלכיאל את דברי תוספות ישנים על הגמרא ביומא לג ע"א שהעלו אפשרות לומר שאין מעבירין לא שייך כאשר צריך ללכת ממקום המזבח לקחת עצים, ועל זה הסתמך גם בחכמת אדם. אלא שהמעיין בתוספות ישנים יראה שמכל מקום סיימו שאין נראה כך, ולכן למעשה אין מקור מדבריהם לחילוק זה, ויש לנקוט כפשט דין המשנה במנחות[3].
וראיתי שהרב משה לוי (אור תורה תסט תשס"ז א) הביא את הגמרא בסוכה כה ע"ב שלומדים מהאנשים שנטמאו אף שלא יכלו להקריב את הפסח שאין לדחות מצוה הבאה לידך מפני חמורה ממנה, ואפילו שפסח חייבים עליו כרת, וכמפורש בדברי רש"י "אלמא: מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא". וכתב שלכן לא רק כשאינו יודע שכר מצוות הדין הוא שצריך לעשות המצוה הבאה לידך אלא גם במצוות שיודע שהמצוה הבאה אחר כך יותר חמורה, מכל מקום יעשה את זו שבאה לפניו תחילה, ותמה על הרדב"ז שלא נקט כך.
אך לענ"ד נראה כפי שכתב בזכר ישעיהו (הל' מעשה הקרבנות ה, יא) שנידון הגמרא בסוכה לא שייך כלל לנידון דידן, דהתם הנדון הוא בענין עוסק במצוה, ועל כרחך צריך לומר דמיירי שהיו עוסקין במתיהן עד שמונה ימים לפני הפסח וזה היה בהיתר גמור, כיון שהיה שהות להטהר עד הפסח ונמשך התעסקותם עד תוך שבעה לפני הפסח ולזה אמר שלא היו מחוייבין להפריש את עצמן מהטומאה הואיל דכבר היו עסוקין בהמצוה, ואין זה נוגע לדין אין מעבירין על המצוה.
ועוד יש להעיר שהרדב"ז מדבר על הפסד של מנין, שאינו חובה גמורה, ומסתבר שכיון שאין כאן חובה גמורה גם הרדב"ז יסכים שאם השאלה היתה אם לצאת לחופשה בערב יום כיפור או ביום כפור יש לו להעדיף לצאת ליום כיפור.
עכ"פ נראה למסקנה שדין אין מעבירין נאמר גם כשקיום המצוה דורש עוד הכנה, דמכל מקום היכא שהגיע למקום או לזמן שחל החיוב יש לו לעשות את ההכנה ואין להעביר על המצוה. לכן העיקר כדברי הרדב"ז, אלא שהיכא שאין עליו ממש חיוב של מצוה והוא זמן קרוב, יכול האדם להעדיף את קיום המצוה שנחשבת גדולה יותר.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦

תשובת המחבר

לכבוד הרה"ג עידוא אלבה שליט"א
אחרי דרך מבוא השלום והברכה, יקרת מכתבו הגיעני, ובו גברא רבא חזיתי, מוסיף והולך במלחמתה של תורה, לסתת בהרים וליישב הדורים, ובס"ד אנסה ליישב את השגותיו, כדרכה של תורה ואת והב בסופה.
א. בחלקו הראשון של מאמרינו בירחון האוצר (כב), הרחבנו בנידון להעביר על המצוות במקום שמנגד ישנו הידור מצוה מן המובחר. והבאנו בזה את פלוגתת הרדב"ז (ח"ד סי' יג, אלף פז) עם החכם צבי (סי' קו), במקום שנתנו לאסיר הנמצא בבית האסורים, אפשרות לצאת להתפלל במניין תפילה אחת בלבד, דהרדב"ז כתב שיצא לאלתר, ולא ימתין לתפילה מובחרת, כגון ר"ה ופורים (הגם שבהם יכול לקיים מצוות נוספות, וכן יתכן שהמצוה הינה בדרגה נשגבה יותר).
כת"ר השיג בחכמה ובדעת, דהמעיין בגוף דברי החכם צבי יראה שאכן הביא מהסוגיא במנחות (מט, א), אולם מסקנתו היא שיש לחלק בין מצוה אחת דבזה עדיף מצוה מן המובחר על פני אין מעבירין ורק בשני מצוות בזה אין מעבירין על המצוה הקלה אף מפני החמורה. ולכאורה זהו סתירה לדברינו, שהחכ"צ והרדב"ז פליגי.
ומצאתי שכדבריכם לחלק בין דברי החכ"צ לרדב"ז, נקט בשו"ת לבושי מרדכי (יו"ד סי' ר"ד) ומסקנתו היא שאין פלוגתא בין החכ"צ לרדב"ז.
ב. ביישוב דברינו, יש להקדים את דברי החיי אדם (ח"א סח, א ובנשמת אדם שם) שמכריע להדיא דלא כהרדב"ז ומוטב שיעשה למחר מצוה מובחרת, עיי"ש.
אמנם, בהבנת דברי החכם צבי הסתמכתי בדברי על הבנת הבאר היטב (צ, סקי"א) בנידון זה וז"ל: "מי שהיה חבוש בבית האסורין ולא היה יכול להתפלל בעשרה והתחנן לפני השר ולא אבה רק יום אחד ולא יותר, איזה יום יבחר לו, פסק הרדב"ז (א, פז) שלא יחמיץ המצוה ותכף יתפלל בעשרה, עין שם. וחכם צבי בתשובתו (סימן ק"ו) הקשה עליו מפרק התכלת (מט, א) דקמבעיא לן צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהם קודם, ומוקי לה במוספין דהאידנא ותמידין דלמחר, תדיר עדיף או מקודש עדיף, ואי כסברת הרדב"ז אף אי תדיר עדיף מוספין קדמי מטעם דאין מעבירים על המצוה, עין שם וכו'". ונראה קצת מדבריו שלמד דהחכם צבי אינו יכול לסבור כהרדב"ז, מכח קושיא זו.
וראה דיוק נפלא לפי"ז בדברי המשנה ברורה (צ ס"ק כ"ח) שהגם דדרכו להביא את דברי הבאר היטב, מכל מקום בנידון דנן כאשר הביא את דברי הרדב"ז (המובאים בבאר היטב), כתב המ"ב לעיין בחיי אדם לפרטים נוספים בדין זה, ולא הביא את דברי החכם צבי כחולק [כמשמעות הפשוטה בבאר היטב], אם כן דייק הכהן הגדול במ"ב בלשונו, ומוכח דלמד כי אין הכרח דאיכא פלוגתא בין החכ"צ לרדב"ז, ומהאי טעמא הביא בתור הצד החולק את החיי אדם.
ג. והנה, הבה לנו עזרת מצר, בדבריו הברורים של השדי חמד (ח"ו מערכת יום הכיפורים סי' א'), אחרי דהביא את דברי בעל הגזע ישי (סי' כ' ד"ה ומה שכתב) דהבין את דברי החכ"צ כפשטן, שיישב את דעת הרדב"ז ובחדא מצוה מודה הרדב"ז שיש להמתין לעשותה מהודרת.
וכתב עלה השדי חמד וז"ל: "ולפי דבריו צריך לומר שדעת הגאון חכם צבי מסכמת לדינו של הרדב"ז, אחרי שיישב מה שהיה קשה עליו מסוגיא דהתכלת ומדברי התרומת הדשן וכו', והרי עינינו הרואות לרבני האחרונים שמייחסים אליו שחולק על דינו של הרדב"ז במי שהיה חבוש בבית האסורין הנ"ל ואם כן מוכרחים אנחנו לומר שגם הם הבינו בכונתו שחזר בו וכו' וכמו שכתבתי למעלה, ואף שבאמת הוא דוחק נסבול זה הדחק כי היכי דלא נישוייה לגאון עצום דכוותיה דלא ידע מאי קאמר חס ושלום"[4].
ולהדיא העמידו האחרונים את דברי החכ"צ כפלוגתא על הרדב"ז, כפי שהביא השדי חמד (מערכת יוה"כ, צ' יא) בשם ספר אהל משה (סי' טז) וראה עוד בשו"ת נשמת חיים (להגר"ח ברלין סי' עט).
וראה עוד בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' לב) שדן כי דברי הרדב"ז הללו סותרים לדברי התרומת הדשן שמצוה מן המובחר עדיפה על פני זריזין.
יעויין עוד בדברי הגרב"ש שניאורסון בספרו (ברכת שמעון, מועדים וזמנים, צום גדליה) שנקט לדחות את הסברא דהחכ"צ והרדב"ז לא פליגי ביושב בבית האסורין כיון דהוי מצוה אחת, דנוקט הברכת שמעון דהוי ב' מצוות, דאילו יצא היום יקיים מצות תפילה ואם יצא ביום הפורים יקיים מצוות אחרות של קריאת המגילה ופרסומי ניסא, ובכה"ג פליג החכ"צ כיון דהוי ב' מצוות[5].
ובזה מיושבת השגתו בהמשך דבריו על הדברי מלכיאל (א, ט) דהחכ"צ פליג על הרדב"ז אף בחדא מצוה.
ד. יפה העיר כת"ר על מה שהעמדתי דהחכם צבי אזיל לשיטתו דפליג על דברי השבות יעקב המצדד כי אין מעבירין עדיף על פני מצוה מן המובחר. ובאמת המעיין בשבות יעקב (ח"ב סי' ל) יראה שכל דבריו הינם רק כאשר התחיל בענין המצוה ויש בזיון לעוזבה, ואולם כשהכין נרות שעווה לנר חנוכה ולא התחיל בעסק ההדלקה, רשאי להדר ולהדליק את נרות חנוכה בשמן.
ויש לחזק את דבריכם, כי אף דעת השבות יעקב היא שכאשר האדם עדיין לא התחיל במצוה, רשאי הוא להניח את המצוה הראשונה שעסק בה, ולהמתין לקיום מצוה מן המובחר. דהנה ראה בשבות יעקב (סי' לד) שדן במי שיש לפניו ד' מינים שאינם מהודרים בתחילת היום שרשאי להמתין לסוף היום על מנת שיהדר במצווה, ועדיף על פני אין מעבירין.
אולם אני הסתמכתי בדברי על דברי השבות יעקב כפי שהובאו בחכם צבי (סי' מה): "שאלה כדת מה לעשות במדביק נרות של שעוה בכותל כדי להדליקן למצות נר חנוכה, ובעוד שהוא עסוק בכך הביאו לו שמן זית, אם ימשוך ידו מן הנרות של שעוה וידליק בשמן זית שהוא מצוה מן המובחר או לא לפי שראית בספר נדפס מחדש נקרא שבות יעקב שפסק שידליק בנרות של שעוה מראיות הכתובות שם. תשובה: לא צדק בפסק זה כי הראיות שהביא אינן מכריעות דעתו וסברתו זאת".
ונראה בדבריו, כי השבות יעקב מדבר כאשר דיבק את הנרות של שעוה בכדי להדליקן, הגם שלא התחיל לעסוק בהדלקה, דמכל מקום ידליק בנרות של שעווה. אמנם, המעיין בדברי השבות יעקב (ח"א סי' לז) נראה להדיא, כי הוא מדבר שהגיעה זמן ההדלקה ועוסק הוא בה, ומשום כך לא יעביר על נרות השעווה.
ה. עוד כתב להעיר בהערה: "כבודו ציין למגן אברהם (כה, סק"א) ולנשמת אדם (כלל יג, אות ב), וצריך להבהיר שהמג"א והחכמת אדם חולקים. המג"א כתב שאף כאשר התפילין בכיסן אינו נחשב מעביר על המצוות, ואילו לדעת החכ"א רק כאשר התפילין נמצאים בחדר סמוך לא מקרי מעבירין. ונראה כוונתו בכגון שעומד מחוץ לחדר שיש בו תפילין, וצריך ללכת לחדר אחד שיש בו טלית, דלא יחשב מעביר על המצוות. וראה כפה"ח (כה, ו) שהעיקר כחכמת אדם".
אבהיר, כי לא היתה כוונתי להשוותם לשיטה אחת ממש, אלא הבאתי מדבריהם רק לעניין שבמקום שנצרך הכנה לא תקף איסור דאין מעבירין. וראה עוד אריכות בזה בספר דברות אריאל להגר"א וינברג (סוטה, בענין אין מעבירין על המצוות).
ו. ראיה נפלאה כתב להוכיח, לכאורה, דלא כיסודם של האחרונים שאם המצוה אינה מזומנת לפניו לא שייך הכלל דאין מעבירין, מהא דשנינו (מנחות סד, ב) דאין מעבירין על קצירת העומר, וקוצרין בקרוב לירושלים, ומשמע שמשום אין מעבירין יש דין לקצור בקרוב אף כשאינו עומד על יד השדה, ואם כן חזינן דדין אין מעבירין נאמר גם כשאינו מזומן לפניו. וזו ראיה משמחת אלוקים ואנשים.
אמנם למה שהבאנו במאמרינו את דברי מרן הגרי"ז (כתבים מנחות סד, ב), דצידד שכאשר הגמ' אומרת ב' טעמים לקצירת העומר בקרוב לירושלים. א' כרמל. ב' אין מעבירין. אינם ב' טעמים נפרדים, העומדים כב' סיבות לקצירת קרוב לירושלים, אלא דהוו ב' טעמים לתקנת קצירת קרוב. ולפי"ז אזדא הראיה, דהגם כה"ג שאינו עומד בצד השדה ואינו לפניו, נאמר דלא תקף הכלל של אין מעבירין, מכל מקום תקנת כרמל מהווה סיבה עצמית לחייב את קצירת העומר סמוך לירושלים.
ומה שהביא מדברי הגרצ"פ פרנק (או"ח א' סימן נג) להוכיח מקצירת העומר דגם במקום שאין המצוה לפניו יש דין אין מעבירין. וכתב לתרץ, דהטעם של אין מעבירין אינו תקף במקום שיש לפניו שתי דרכים, דבזה לא שייך אין מעבירין, ולזה בעינן לטעמא דכרמל. וכן בגוונא שנמצא מחוץ לירושלים והולך לקצירת העומר, מטעם אין מעבירין יקצור במה שפוגע תחילה, אבל משום כרמל מחויב לקצור מהסמוך לירושלים. יש לציין כי נפק"מ כעין זה כתב השפת אמת (מנחות, שם), אך עיין בכתבי הגרי"ז שדחה זאת.
ומה שהעיר, דאם ישנו לטעם כרמל, דצריכה להיות התבואה לחה ולהיקצר בסמיכות לירושלים, אם כן לשם מה בעינן לטעמא דאין מעבירין, ורצה ליישב כת"ר בטוט"ד. יש לציין שזכה לכוון בזה למה שהובא בכתבי הגרי"ז דהעמיד מתחילה נפק"מ בין הנך ב' הטעמים (ולאחר מכן מסיק, שהם ב' טעמים לתקנה אחת) וז"ל: "וכן משום כרמל לא צריך מהמקום הקרוב ביותר המזדמן לו דבודאי יש שיעור בדבר, ומשום אין מעבירין על המצות צריך בראשון הפוגע".
ז. המשיך כת"ר והניף את ידו, לדחות את הראיה מהגמ' בסוכה (כה, א) גבי נושאי ארונו של יוסף, שהיו פטורים מן הפסח, דחזינן בפשוטו דאמרינן אין מעבירין אף כנגד מצוה מן המובחר של קרבן פסח דחיובו בכרת. ורצה לדחות, דשאני התם שהיו עסוקים בהיתר במצוה דנשיאת הארון, ומשום כך לא היו צריכים להעביר אף לצורך שחיטת הפסח.
ניתן להוסיף בזה, דיש לחלק בין הנידון של עוסק במצוה, לבין הדין של אין מעבירין, דעוסק במצוה יש הגדרה בראשונים שאינו מחויב כלל במצוה הנוספת, ולא הוי רק פטור אונס [ראה בפיה"מ להרמב"ם ברכות א, ו], ויש להאריך בזה. ואם כן נמצא שנושאי ארונו של יוסף לא היו מחויבים כלל בהקרבת פסח, כיון שהם היו עסוקים מכבר בנשיאת ארונו של יוסף. אמנם, שאני נידון דברי הרדב"ז והחולקים, דשם מדובר שעדיין לא התחיל להתעסק במצוה ואם כן עומדים לפניו חיובים של ב' מצוות- א' מצוה העומדת בסמיכות אליו ב' מצוה מובחרת. ומכל מקום מחויב הוא בשניהם, אלא דהנידון ההלכתי הוא איזה משקל חשיבות יש לעשיית ההידור, האם אין מעבירין, או המצוה המובחרת. ומכיוון שהוא מחויב בשניהם אין לדמות זאת לעוסק במצוה.
[ובאופן אחר י"ל, דבחידושי הריטב"א (סוכה כה, א) מבואר דהגדר של עוסק במצוה הוא דכאשר עוסק כעת במצוה פטור מהמצוה אחרת, "ואסור להניח מצותו, מפני שהוא דבר של רשות". ובשער הציון (תעה ס"ק לט) הסתפק, האם במקום שעוסק במצוה ועשה את המצוה שפטור הוא ממנה אם יכול לברך עליה, עיי"ש. וכמובן דאין זה שייך לאין מעבירין כנגד מצוה מן המובחר, דבתרוויהו מחויב הוא].
אלא דאם נרצה להצדיק את הראיה מנושאי ארונו של יוסף (שהוכיח הרב משה לוי זצ"ל), יש לומר, אם צדקו דברינו בכוונת החכם צבי (סימן מה) שנקט דאין מעבירין כנגד מצוה מן המובחר, במקום שהכין נרות שעווה לחנוכה, והגם שהחל מתעסק במצוה מכל מקום עדיפא מצוה מן המובחר, ואם כן שפיר דומים הדברים לנושאי ארונו של יוסף שכבר היו עוסקים בדבר מצוה. ויש לדון בזה.
ח. במה שרצה להעיר, דהרדב"ז מדבר על הפסד מנין, שאינו חובה גמורה. יש להעיר, דהלא הרדב"ז לא חילק בזה כלל, ואף במקום שמנגד יכול להשתחרר מתפיסתו ביום הפורים שיש בו מקרא מגילה, ואף בראש השנה שיש בו מצוה דאורייתא של תקיעת שופר (וע"ע בדברות אריאל, שם).
למראה מקום נוסף בנידונים רבים אלו, ראיתי הלום את ספרו החדש של הגר"א ויס שליט"א, "מנחת אשר - כללי המצוות".
בברכת הודאה על דבריך שהוסיפו לי רבות ובברכת התורה, ויה"ר שיפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות הנהר תתן קולך קול רינת התורה, לילך מחיל אל חיל, ויאותו רבים לאורך הטוב.
דוד לוי
♦ ♦ ♦