ישוב הסתירה בין מידות נפח למידות אורך
מכתבים - חלק ב'
מכתב ד'
בס"ד ט"ו חשון תשע"טטוב להודות לה', ובתוך רבים אהללנהו, היות והמכתבים ביננו עתידים להתפרסם ברבים, לכן בתחילת דברי אציין שהלילה בהיותי עוסק בסוגיה זו של ישוב הסתירה בשיעורי המידות תוך כדי נסיעה ברכב לא ממוגן מאבנים, נזרקו עלינו ממכונית חולפת של הרשעים ימ"ש 3 בלוקים בכל העוצמה. בלוק אחד פגע בשמשה שלידי ובלוק אחד בשמשה ליד הנהג והשלישי פספס. בדרך נס פלאית השמשה שלידי לא נשברה ולא נסדקה כלל, וגם הנהג לא נפגע כלל אף שהשמשה שלו נופצה. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. למרות ההתארכות, כל דברינו בענין זה הם כטיפה בתוך הספרים הרבים שנכתבו בזה, ובכל אופן אני תפלה שדברי מכוונים להלכה היסודית והמכריעה בענין זה, ואני מקוה שזכות זו עמדה לי להצלה.
ועתה אענה את הנלענ"ד[2]:
א. כתבת: "מדברי הרמב"ם במנחות נראה שעשה מדה גם לשיעור חלה דהא כתב שם "ובעדיות ביארתי שאני מצאתי שיעור חלה במדה שעשיתי תחזיק תק"כ דהרם מקמח מצרים וזה השיעור בעצמו מצאתי שמחזיק מסלת מצרים ג"כ וכו', ומבואר שעשה שיעור גם לחלה, וכן מסתבר דהא הרמב"ם כתב שהשיעור של החלה הוא קל מהמים בשליש, ונראה שעשה את זה ממש בכלי של חלה ולא שלקח מדת רביעית ומדד שם את היחס וכו' דהא יש שינויים גם בגודל הכלי וברמת הדחיסות של כלי גדול וקטן וכדומה, ועכ"פ מפשטות דבריו נראה שעשה את המדה גם בחלה עצמה.
הרי כתב בהקדמת מנחות את שיעור הרביעית באצבעות וכן את שיעור הלוג באצבעות ומיד לאחר מכן כתב את השיעור ושדקדק בדבר וכו', ומה יותר מפורש מזה שעשה את המדידה באצבעות".
לענ"ד אין ליחס הבדל משמעותי לכך שכשהמידה יותר גדולה יש דחיסות גדולה יותר של הקמח, מדובר בהבדל של מאיות גרם והרמב"ם מדגיש שכל השיעורים הם רק בקירוב. פשטות לשונו בעדויות "באותה המידה" מורה כדברי שהוא עשה רק מידה אחת, ולא ראיתי בדבריך הסבר אחר ליתור של מילים אלו. ועתה אוסיף שהדבר משתמע להדיא גם ממה שכתב שם שעשה מידה לרביעית וציין בה את מידת הקמח למרות שאין כל נפק"מ הלכתית במידת קמח של רביעית, מזה משמע שעשה כך כי ממנה למד למידת חלה.
ועתה אצטט את הרמב"ם במנחות, וז"ל שם: "כבר הזכרנו בסוף פאה כי המדה שיש בחללה ארבע אצבעות אורך וארבע אצבעות רוחב ורומה שתי אצבעות ושבע עשיריות אצבע ותהיה האצבע שבה מודדין הבהן של יד ממוצעת בברייתה, הרי מדה זו נקראת לוג, ורביעיתה נקרא רביעית... וכבר הזכרתי בתחלת מסכת עדיות שאני עשיתי מדת הרביעית ודייקתי בו ככל יכלתי ואמרתי שמצאתיו מחזיק מן היין קרוב לעשרים וששה דרהם מצריים, וכן מצאתיו מחזיק גם משמן הזית עשרים וששה דרהם וכמה גרגרים שלא שמתי אליהן לב בגלל מיעוטן, נמצא משקל מה שמחזיק הלוג מן היין או מן השמן כפי שמצאתיו מאה וארבעה דרהמים מצריים. והעשרון הוא עשירית האפה, והוא העומר, והוא שעור חלה. וכבר בארנו שעור מדה זו בדיוק בשני דחלה ובתחלת עדיות, ושם גם בארתי כלומר בעדיות שאני מצאתי שעור חלה במדה שעשיתי מחזיק משקל חמש מאות ועשרים דרהם מקמח חטי מצרים, ושעור זה עצמו מצאתיו מחזיק גם מסלת מצרים, וכל הדרהמים הללו מצריים".
בכל דבריו הוא נסמך על מה שכתב שם בעדויות, וכיון שכבר הראיתי שבעדויות הדיוק שהרמב"ם לא עשה שתי מידות מוכרח, ממילא גם במנחות ברור שזו כוונתו.
ובאמת כך משמע גם במנחות כי הרמב"ם כתב: "עשיתי מדת רביעית", ולגבי החלה כתב: "מצאתי שעור חלה במדה שעשיתי משקל 520 דרהם", לדבריך היה צריך לומר: "ועשיתי גם מידת חלה ומצאתי בה משקל 520 דרהם". לכן ברור שכוונתו שבאמצעות המדה שעשה לרביעית מצא ששיעור חלה הוא 520 דרהם. שים לב שהרמב"ם במנחות לא פירט כלל את מידת האצבעות של רביעית ושל חלה, אלא אך ורק את המידה של לוג, וגם כבודו ודאי יסכים שברור מדבריו שלא עשה מידה של לוג, לכן משמע שאין קשר הכרחי בין מידת האצבעות לבין האופן שבו הוא עשה את כלי המדידה. מידת האצבעות נאמרה ליידע, ולא להבהרה כיצד עשה את המידה. כיון שמשמע כפי שביארתי שדרך הלימוד של מידת הקמח מרביעית לחלה היא על פי מידת הביצים מסתבר מאוד שגם את מידת הרביעית עצמה עשה לפי שיעור של אמדן הדעת בביצה אע"פ שלא הזכיר דבר זה להדיא.
ב. כתבת: "כבר מצאנו במאירי את עצם הדבר שהשיעור האמיתי הוא בדחוקות".
המאירי אמר אך ורק שהשעור האמיתי הוא במכוונות, ולא בכדי. אי אפשר לומר שהשיעור העיקרי הוא בדחוקות כי מסתימת הדברים בחז"ל שמדברים בהרבה מקומות על מדידה באגודל ולא הורו בשום מקום למדוד את המידה העקרית הזו בדחוקות ברור שבודקים באצבע כפי שהיא. גם לפי מה שדייקתי מהרשב"א שעיקר המדה היא באמה שוחקת, לא נאמר הדבר על מידת האצבע שבכלל לא מצינו את המושג אצבע עצבה ושוחקת, ופשטות סתימת כל הסוגיות כדברי הרמב"ם שאצבע לעולם נמדדת באצבע כברייתה, וכפי שאנו רואים שלא הזכיר דחיקה בשום מקום אלא כשבא לדבר על אמות עצבות שעושים אותם לחומרה בלבד.
ג. כתבת: "הראשונים הנ"ל לא כתבו שלא מדובר באדם בינוני, אלא הדבר פשוט שמדובר באדם בינוני וכמו שלא כתוב במשנה שהזרת שאמרו היא של בינוני וכן האגודל הוא של בינוני ועוד, ורק בביצים ובזיתים מצאנו כן, אבל באברי האדם לא מצאנו ופשוט שמדובר בבינוני, וע"ז כתבו הראשונים שאם המשנה אמרה שהאמה היא בינונית מדובר על האמה של משה אבל גם לדבריהם פשוט שמדובר באדם בינוני. ואדרבה הדבר מתאים לרש"י בכתובות ולמאירי ולר' בחיי וזה מה שכיונתי שזה פשט הדברים".
כיון שלפי דרכך לא צריך לומר באדם שהוא של בינוני כי הוא ברור מאליו, ודאי היה לך לומר כמו כן שברור מאליו כל עוד שלא נכתב אחרת שהאגודל נמדד בלא דוחק אלא כפי שהוא אצל אדם בטבע[3].
לגופו של ענין, המשנה בכלים פי"ז שמפרטת מה נמדד בבינוני ומה במידה גסה ומה בדקה, כיון שבמילה 'הבינונית' לגבי אמה לא בא לבאר שהיא אמה של אדם בינוני, יש לשאול למה לא פירטה כך גם לגבי האמה. מדוע באדם הוא יותר פשוט מאשר מרימונים? ובפרט שבכלל לא מבואר במשנה שאמה זו אמת היד. ומזה למדתי שהאמה של ששה טפחים אינה אמת היד של אדם בינוני[4]. והראיתי כך גם מלשון המשנה שלא אמרה בזה לא קטן ולא גדול. הזרת והאגודל כלל לא הוזכרו בהאי פרקא. מה שלא הוזכר זרת נראה משום שהיא מידה מיוחדת שמצינו לגבי החושן, ויש מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר האם הזרת היא של אמה בת חמישה או אמה בת ששה. גם האצבע או האגודל לא הוזכרו כלל במשנה בכלים. כמדומני שראיתי במפרשים שהוא משום שיש דברים הנמדדים באגודל ויש באצבע.
ד. כתבת: "לפי גירסת התוספתא בכלים ב"מ סוף פרק ו' – זרת האמורה בתורה היא חצי אמה של ו' טפחים – כ"ה בכתה"י וכ"ג רב ניסים גאון שציינת לעיל וכן הרד"ק ושאר הראשונים [ודלא כספר חסידים שלא מצאנו לו חבר בגירסא זו בתוספתא], וע"כ סתם זרת שהזכירו הראשונים היא חצי אמה של ו"ט, וזה כשיעור הקטן".
אין נפקא מינה מה גירסת התוספתא מאחר שבלאו הכי יש מחלוקת בין התנאים בענין זה, ובכל מקרה הדברים במציאות צריכים להתישב לפי כל התנאים וכפי שיבואר להלן. ולעצם הענין מסתבר שהרשב"א ור"י מלוניל הנוקטים שזרת היא חצי של חמישה טפחים גרסו כך גם בתוספתא[5].
כתבת: "ובדעת הרד"ק אבאר דברי, בערך זרת כתב שפירשו רבותינו זרת האמור בתורה חצי אמה של ששה טפחים, ובערך טפח כתב ענין טפח כענין זרת אבל אין מדת הטפח כמדת הזרת כי מדת הזרת באצבעות היד מפוזרות ומדת הטפח בארבע אצבעות דבוקות זו בזו, והזרת הוא ג"ט כמו שכתבנו ע"כ, ומפורש בדבריו שהזרת הנמדדת ביד היא ג"ט. מפורש בדברי ר' אברהם שהזרת הנמדדת ביד היא חצי אמה של ג"ט. וגם בשאר הגאונים – לפי הגירסא בתוספתא הנ"ל שכך גרסו הגאונים [רב ניסים גאון ועוד] – כונת הרס"ג והאבן גאנח שהזרת הנמדדת ביד היא הזרת ההלכתית שהיא ג"ט".
החושן הוא כלי במקדש שלגביו נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר (מנחות צח ע"א), לדעת רבי יהודה הוא נמדד באמה של חמישה ולדעת רבי מאיר באמה של ששה. גם לרבי מאיר ולרמב"ם הפוסק כוותיה יש זרת של אמה בת חמישה (זרת של המזבח), אלא שלפי רבי יהודה יש רק זרת של חמישה טפחים (זרת של המזבח וזרת של החושן) ואין בכלל זרת של אמה בת שישה. מסתבר שרבי מאיר ורבי יהודה לא נחלקו מה מידת האדם הבינוני, אם כן מהי הזרת של אדם בינוני?
לענ"ד כיון שלפי רבי יהודה היא ודאי מתאימה רק לחצי אמה של אמה בת חמישה ולא מסתבר שנחלקו באומדן מהו אדם בינוני יוצא שלכו"ע הזרת במציאות היא של אמה בת חמישה, אלא שלפי רבי מאיר עכ"פ בדרך דימוי קוראים זרת גם לחצי של אמה בת ששה אף שאינה חצי אמה של אדם בינוני.
הרד"ק ורבי אברהם בן הרמב"ם נוקטים שהזרת היא חצי אמה של ששה, אך אי אפשר להוכיח לא מהרד"ק ולא מרבי אברהם שכוונתם שסברו שהיא חצי של האמה בינוני, וכל עוד שלא כתבו במפורש שהיא של אדם בינוני, נפרש גם בדבריהם שהכוונה היא שהעבירו את הכינוי זרת לאמה של ששה טפחים מאמה של חמישה משום שכפי שביארנו לא מסתבר לומר שלדעתם רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו במציאות. הרד"ק ורבי אברהם רק אומרים מה שעולה לדעתם מפסק הרמב"ם כרבי מאיר, ולכן אין ללמוד מדבריהם היפך דברי. כל שכן שאין ללמוד היפך דברי משאר המקורות שהבאת שלא כתבו כלל שכוונתם לזרת של אמה בת ששה[6].
ה. כתבת: "כמה אפשר להידחק ולומר לאו דוקא בדברי הרמב"ם, גם כשכתב שמדד באצבעות לאו דוקא".
הרמב"ם לא כתב ש"מדד באצבעות" את כלי המידה שעשה לרביעית. מדידה באצבעות דורשת צמצום עצום, וקשה להניח שהיתה לו יכולת לדייק בין 7 עשיריות אצבע ל7 וחצי עשיריות אצבע[7].
כתבת: "וגם כשכותב תהדק האצבעות כל מה שתוכל -לאו דוקא!".
אני מסכים שלא נראה שזו כוונת הרמב"ם, אבל אנו רואים שהמאירי לא העתיק את דבריו, ולכן כתבתי שאולי הוא הבין שכוונת הרמב"ם לאו דוקא בלחיצה אלא תהדק בהקפדה ככל שתוכל שלא יהיה רווח של אור. ועכ"פ לפי הבנתו שהעצבה היא המכוונת לא מסתבר כלל שהיא באופן שתדחוק בלחץ היותר וחז"ל לא אמרו בסתם מידה שיש לדחוק את האצבע בלחץ. למעשה אי אפשר להסתמך על המאירי, כשהוא לא אומר מה שאתה מייחס לו, וברמב"ם בודאי אי אפשר לומר היפך מה שמשתמע מכל ג' המקומות בהם הוא מדבר על אגודל מכוון, והעובדה שדחיקה מוזכרת אצלו רק כשבאים לשער לחומרה. כמובן שלדעתי גם ר"ח מתפרש כרמב"ם.
ו. כתבת: "הרבה הלל"מ לא הוזכרו במשנה והוזכרו בגמ', וא"צ למנותם".
דקדוק זה אינו עיקר דברי. עכ"פ כאן מדובר על הוספה בעצם הדין שהמשנה מדברת עליו במפורש. דהיינו המשנה מדברת על שיעור באמות, והגמרא אמר שחלקם לא מכוונות לחומרה, לענ"ד אין הלכה למשה מסיני שאנו יודעים על קיומה המופיעה בצורה כזו.
ז. כתב הרמב"ם בפירושו לעירובין א, א (לפי תרגום הרב קאפח): "וענין מצומצם, שיהו אצבעות ידך דחוקות זו לזו בעת שתשער ששת הטפחים ותלחצם עד כמה שתוכל. ושאינו מצומצם, הוא הפך זה, והוא שתשאיר אצבעות ידך סמוכות זו לזו בלי לחץ אלא יכנס האור ביניהם".
כתבתי שלא יתכן לפרש ברמב"ם שארבע אצבעות היד הם טפח עצב וכשמפסקים אותם רק בכדי שיכנס האור (והרמב"ם הדגיש הן נשארות מקורבות) הוא יתרון של חצי אצבע כי זה אינו מתישב במציאות.
וכתבת: "כונתי לא כך אלא אם נמדוד גודל דחוק נמצא שהשיעור הוא 1.9 ושוחק הוא 2.13 לערך שזה שמינית יותר וכמו שכתבו הר"י מלוניל ור' מנוח".
אך הרמב"ם אינו מדבר על אופן מדידת טפח עצב בפני עצמו (ולא ברור כלל שיש דבר כזה. מה שמצינו טפח שוחק בסוכה אינו מצד חומרה אלא בפשטות מצד שצריך מעט יותר מטפח, וכאילו אמר שם שיעשה משהו יותר מטפח כפי שפירש רש"י בסוכה). הרמב"ם מדבר רק במדידה של כל ששת הטפחים היוצרים את האמה (או עשרת הטפחים, אבל בהלכה לא הזכיר אפשרות של שוחק ועצב אלא במדידת אמות). ברור שכשמניח את כף ידו בזה אחר זה הוא מניח את היד כפי שהיא, ולא מדובר באופן שמודדים מה הם ארבע אגודלין ומכפילים בשש.
ח. כתבת: "האחרונים לא ראו את דברי הר"י מלוניל ור' מנוח ולכן לא חלקו על הרשב"א מסברא".
גם אם היו רואים מסתבר שהיו סומכים על הרשב"א שנחשב רב מובהק יותר[8]. ועוד נראה שרבים מהם כן ראו את הדברים שאלו ספרים לא כ"כ נדירים. הכסף משנה מצטט מדבריו ב80 מקומות (אכן לא מצאתי בהלכות שבת). וראה אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך כ, טפח, טור תרנז הערה 32 שכתבו דאפשר דגם כוונת הר"י מלוניל ורבינו מנוח להוסיף על הטפח חצי אצבע לאמה. אך לענ"ד דחוק לומר שזו כוונתם כשלא כתבו את המילה לאמה.
ט. כתבת: "ספר הבתים שהעתקתי כתב להדיא טפח שוחק יתר על טפח עצב חצי אצבע לאמה, ולא כתב 'כשיעור'".
לשון ספר הבתים: "וכתב ר' שלמה שיעור יתרון טפח שוחק על העצב, חצי אצבע לאמה". בודאי שהלשון 'שיעור יתרון' והזכרת טפח ואחר כך אמה מורה שהכוונה לשיעור יחסי[9], אך התו"ח לא כתב 'כשיעור יתרון' ולא כתב 'לאמה' ולכן כתבתי שיש מקום לפרש דבריו כפי שכתב מהרי"ץ שבכל מדידה מוסיפים חצי אצבע. אני כתבתי את המקור מהמהרי"ץ לפי הרב בניש בספר מדות ומשקלות של תורה. אך כבודו מציין שהדברים מופיעים בספר בית שאול עמ' מו על פי רש"י. לא ברור לי מדבריך אם אכן המהרי"ץ אומר כפי שכותב הרב בניש, והאם הוא סובר שזו דעת רש"י, ועכ"פ אם הוא אומר כך אכן יש מי שסובר כך, ואם לא אפשר לומר כך מצד האמת גם בלי שיש חכם שאמר כך.
י. כתבת: "אם כך למה הדגישו חצי אצבע 'לאמה' – וזה נראה בצורה הברורה ביותר שזה לא חצי אצבע לכל שיעור אלא רק לאמה, ובטפח הוא פחות".
אינו מובן הלא אנו דנים בדברי התו"ח שלא הדגיש זאת ובכלל לא כתב זאת[10].
יא. כתבת: "בית שאול בדף מ"ט כתב כדברי בענין דעת הרמב"ם וז"ל דגם לדעת הרמב"ם אמה של מקוה ואצבעות הכוס הם מצומצמים באופן ששיעור הביצים ושיעור האצבעות שוים כי מקוה נמדד באמה עוצבות".
לא ראיתי את הספר, אך עכ"פ ממה שכבודו מביא בשמו איני רואה את המסקנה של כבודו שהמידה המכוונת היא המידה הנמדדת באצבעות דחוקות ככל יכולתו, כי לא ברור אם הוא מתייחס לדברי הרמב"ם בפירושו לעירובין שהעצב הוא כשדוחק בכל יכולתו[11]. זה שלא מדובר במידה שוחקת פשוט גם בעיני אך אני סבור שברור מהרמב"ם שמידה עצבה דחוקה אינה מידת מכוונת. המקוה נמדד ג' אמות מעוקבות במידה מכוונת, ולא במידה עצבה. הדברים מוכרחים מצד עצמם ברמב"ם, ולא יועיל למצוא אחד האחרונים האומר כדבריך (בלא"ה גם הרב קנייבסקי בשיעורין של תורה ג, יא העלה אפשרות לומר כעין דבריך, וראה דברי הרב רצאבי במקבציאל ד עמ' נט שמקשה על דרכו דלא יתכן לפי הרמב"ם ששיעור מקוה נאמר בעצבות כיון שבעצבות מודדים רק לחומרא, והוא כעין מה שהקשתי).
יב. כתבת: "הרי הרי"ף חזר בו וכמו שהביא העיתים בסוסי' ע"ו, וכך הבין ספר העתים בעמ' 187 בשם הנגיד שכתב להדיא שהשיעור הוא כ"ה דרהם שהוא 75 סמ"ק, ולא כתב שהשיעור לרי"ף הוא שונה משום שהרי"ף חזר בו ואמר לתקן, וגם הריצ"ג עמ' ו' כתב בדעת רה"ג שהביא שם שהשיעור הוא כ"ה דרהם שהוא 75 סמ"ק בזמננו עי"ש, וא"כ אין ראיה מר' חננאל כלל".
לא הבנתי. מרבינו חננאל עולה להדיא שריטל הוא לוג – רבע הקב.
קדם לו רב האי גאון שגם הוא כותב במפורש שריטל הוא לוג, ומסביר שזה כמו תרגום מילולי[12].
מדבריהם עולה השיעור שכתב הרי"ף בנוסחה הראשונה, ולכן אין ספק שהנוסח הראשון לא היה דבר שהרי"ף המציא אלא שמע מרבותיו. ולא מובן לי איך מפקפוקים בדעת רב האי והרי"ף (שלדעתי אינם פקפוקים כדלקמן) אתה מסיק לומר שאין ראיה מרבינו חננאל.
להשלמת התמונה אביא את לשון רבינו חננאל: "מתני' וכמה שיעורו מזון ב' סעודות... בא ר' יוחנן בן ברוקה לתת שיעור בעירוב בדבר ידוע דאמר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע פי' שיעור סאה ו' קבין שהן כ"ד רטיל, והסלע ו' דינרים [ואם] שיהיה השער שבשוק ד' סאין בסלע נמצא סאה בדינר וחשבון הדינר שש מעה כסף והמעה ב' פונדיונות נמצאו י"ב פונדיונין בדינר וכבר הוזכרנו למעלה כי סאה היא כ"ד רטלין כשתימכר סאה בדינ' [ב' רטיל בפונדיון] נמצאת ככר של עירוב [ב' רטלין בפונדיון] זהו ב' סעודות, כל סעודה רטל. ר' שמעון אומר [שתי] ידות לככר מג' ככרות בקב הוי עירוב נמצא שיעור הככר רטל ושליש (ב') [וב'] ידותיה הן שיעור העירוב. תנא וקרובין דבריהן להיות שוין. אוקמה רב חסדא הא דאמר ר' יוחנן בן ברוקה בתר דאפיק מחצה מהן לחנוני. באתרא דלא יהיב בעה"ב עצים לתנור. נמצאת חצי סאה פת אפויה בדינר. נמצאת רטיל פת בפונדיון והוא ב' סעודות. ולר' שמעון דאמר ב' סעודות של עירוב הן ב' ידות לככר מג' לקב נמצאו ב' ידות של זה הככר רטל פחות*) י"ב תישועין (הג"ה נראה דצ"ל ריטל פחות תישוע כי כל הככר מחזיק י"ב תישועין) והיינו דאמר וקרובין להיות שוין".
והנה בתשובות הגאונים (גנזי ירושלים חוברת ב סי' א. אוצה"ג עמ' 19) איתא: "שתי סעודות שיערו רוטל קמח של באגדאד אשר הוא קמ"ד דרהם במידה".
כבודו כתב שאולי אינו מאחד הגאונים אלא מהראשונים שלאחר הרי"ף, אך מהמילים "קמח של באגדד" מוכח שהכותב הוא חכם שחי בבגדד, ומסתבר שהיינו בימי הגאונים שכן יותר מאוחר לא ידועים כותבי תשובות מבגדד. וכן הבינו מביאי התשובה בגנזי ירושלים.
ונמצא שכיון שדרהם בימי הגאונים היה בערך 3 גרם (מדות ושיעורי תורה עמ' ריז) יוצא שיעור לוג 432 סמ"ק, ורביעית היא 108 סמ"ק, וביצה 72 גרם. שיעור זה תואם גם למה שכתב רבנו חננאל בשיטת רבי שמעון שהככר של שמונה ביצים הוא ריטל ושליש - 576 סמ"ק. אם מפחיתים תשיעית ריטל שהיא 48 סמ"ק יוצא 384, שהם 5.3 ביצים שכל אחת מהם 72 סמ"ק, וכל הכיכר שהוא ריטל ושליש הוא אכן י"ב תשיעיות של ריטל.
כתבת: "מסתימת דבריהם נראה ששיעור זה הוא גם לרביעית שהוא ביצה ומחצה וכן לשאר שיעורים ללא חילוק אם זהו לח או יבש".
ודאי גם אני סבור כך ולא ציינתי שיש מישהו מהגאונים הסבור לחלק בין לח ליבש. כל שאני בא לומר הוא שלא היה פסיקא להו השיעור של רב הילאי, והמסורת שביד חלק מהגאונים היתה אחרת. אנו רואים את הספק בשיעור של רב הילאי גם בלשון רב שרירא בתשובה המובאת באוצה"ג ביצה עמ' 1, וכן בבעל העיטור המובא בשבולי הלקט סי' ריב "שיעור משקל לא נמצא בירור בידינו". וכ"ה בריטב"א פסחים מח ע"א בשם רבוותא בעוסקו בשיעור חלה שהביא מי שכתב שהם 720 דרהם וסיים "ואנן שיעור משקל לא נהירא לן דאיכא דקליל ואיכא דלא קליל, ושיעור ביצים איכא גדולים ואיכא קטנים אלא לפי חשבון רביעית של תורה ע"כ". וכוונתו לחשבון רביעית של תורה באצבעות, אך לפי ששיעור זה קשה מאוד לדייק בו, ובכל מקרה הוא אינו פותר את הבעיה של שיעור בקמח לעומת מים דאיכא דקליל, אלא רק את הבעיה שאיכא ביצים גדולות וקטנות, מסתבר שבפועל עשו לפי המסורת שבידם על כך שרביעית היא כליטרא, וכדברי רב האי ורבינו חננאל[13].
כתבת: "ותשובת הגאונים באוה"ג עירובין עמ' 19 היא התשובה היחידה שמבואר בה כדעת הרי"ף לפני חזרה".
כפי שהראיתי כך מפורש ברב האי גאון וברבינו חננאל, וראה לקמן על השאילתות. ונראה מדברי רב שרירא והעיטור והריטב"א שזה מה שנהגו בפועל.
יג. על מה שהבאתי מספר השאילתות בשלח סי' מח כתבת: "בכל כתבי היד ליתא לשאילתא זו".
איני יודע כמה כת"י מצאו[14], וכמה עדיין לא נמצאו. הנוסח שממנו מופיע תשובה זו בפרוייקט השו"ת הוא מדפוס ונציה שנת ש"ו. דפוס קדמון זה בודאי לא המציא דברים אלא הביא כת"י שקדמו לו, ונוסח זה היה לעיני כל החכמים שחיו לאחר שנה זו, ולא ערערו עליו. קשה לבטל נוסח כזה מייחוס לגאונים בגלל שבכת"י מסוימים הוא לא נמצא, ובפרט שהוא ממש מקביל בלשונו לדברי רבינו חננאל. לכל היותר נאמר שאולי נוסח זה הוכנס על ידי גאונים מאוחרים יותר.
להשלמת הענין אצטט את דברי השאילתות במילואם: "מזון שתי סעודות... רבי יוחנן בן ברוקה אומ' ככר בפונדיון מד' סאין בסלע (ומבואר בגמרא שכונתו שמקב לאחר שהחווני לוקח לעצו חצי עושה שמונה סעודות, דהיינו שהככר של שתי הסעודות הם רבע הקב - שש ביצים). רבי שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב (והיינו שהככר היא שליש קב- שמונה ביצים, ושתי הסעודות הם 5.3 ביצים). חציו לבית המנוגע. וחצי חציו לפסול את הגויה. פירוש הסלע ארבעים ושמונה פונדיונות וארבע סאין תשעים וששה ליטרין נמצאו שני ליטרין בפונדיון, הא למדתה ששני ליטרין הם ככר הנקנה בפונדיון והככר של שני ליטרין שתי סעודות, נמצא ליטרא בסעודה. רבי שמעון אומר שתי סעודות הן שתי ידות לככר וככר שליש הקב והקב עושה שלש ככרות ושתי ידות של ככר זה הן שתי סעודות. הא למדת שהככר עושה שלש סעודות והככר של ששה עשר אונקיות נמצא שתי ידות של ככר זה של שלש לקב עשר אונקיות ושני חלקי' אונקיה. חציו של זה הככר אם יכנס אדם לבית המנוגע ואכל חצי של זה כבר בעי כיבוס בגדי' וגם אם נשתהא לשם כשיעור זה בעי כיבוס בגדים, ורביע זה הככר לפסול גויתו מלוכל בתרומה שאם אוכל בהן רביע זה הככר מאוכלי' טמאים פוסל גויתו לאכול בתרומה".
יש להבהיר שהשאילתות מבאר בדעת ריב"ב רק את דעתו לפני שהגמרא הוסיפה את ההבהרה שבחשבון שלו יש להוציא חצי לחנוני, ונראה שזה משום שסובר שהעיקר כרבי שמעון. רבינו חננאל בתחילת דבריו זהה ממש לנוסח השאילתות, אלא שהוא כותב חשבון אחר בדעת רבי שמעון ומוסיף אחר כך גם את הבהרת הגמרא שבחשבון של ריב"ב יש להוציא חצי לחנוני.
לענין הקושי בחשבון של השאילתות בדעת רבי שמעון שלכאורה אינו תואם למה שכתב בתחילה שליטרא היינו רובע הקב מכל מקום גם בוודאי אינו השיעור של רב הילאי. אולי אפשר להציע שבמקום: "הככר של ששה עשר אונקיות נמצא שתי ידות של ככר זה של שלש לקב עשר אונקיות ושני חלקי' אונקיה" צ"ל: "הככר של תשעה עשר אונקיות נמצא שתי ידות של ככר זה של שלש לקב שנים עשר אונקיות ושני חלקי' אונקיה". ולפי זה חסר רק חומש אונקיה בחשבון הככר ואפשר לומר שעיגל אותו, וכל התיקונים הם של אותיות דומות (יתכן שנכתב במספר כלומר שצ"ל 19 במקום 16, ו12 במקום 10, גם י"ב וב' חלקי אונקיה, מתחלף בקלות ל י' וב' חלקי אונקיה).
יד. לגבי פירוש רב האי גאון לטהרות כתבתי שרואים אצלו בבירור את המסורת שלוג וריטל זהים, אך בדבריו על חשבון הפרס יש מחלוקת בנוסח, שהיה כתוב ט"ו ושני שליש וכנראה צ"ל צ"ו ושני שליש. וכתבת: "איני יודע למה הצגת הדברים בצורה כזו – בפירוש הגאונים לטהרות מהדורת עפשטיין ח"א עמ' 6 כתבו הגירסה בפשיטות ס"ו, ובהערה הביאו שכ"ה בפ' [עי' בנספחות בסוף ח"ב שם עמ' 160] וכן בכמה כתבי יד של הערוך עי"ש, ואין זו 'הגהה' גרידא".
ברור שיש כאן חילופי גרסאות. גם אם בכת"י פ' הנוסח הוא ס"ו, הרי ציין שם שבכת"י שזה"ה המילה ס"ו מוקפת, ומה שמביא כת"י של הערוך אינו מוכיח על דעת רב האי[15]. לענ"ד מסתבר שיש כאן התחלפות בין צ"ו לס"ו כי לפי הנוסח ס"ו יוצאת סתירה לדברי רב האי משלשה מקומות שבהם אמר שלוג הוא ריטל שכידוע לנו מהרי"ף ותשובת הגאונים הוא בערך קמ"ד דרהם, ואין ויכוח בזה מה הגירסה, ואילו החשבון של 96.6 דרהם מתאים לחשבון שלוג הוא מעט יותר מ144 דרהם (רב האי לא כתב שהוא קמ"ד דרהם, ולכן יתכן שיש הבדל קטן בינו לרי"ף). עכ"פ גם אם נשאיר את כל חשבון השינוי הזה בצ"ע, ניכר שלא מדובר אצל רב האי בחשבון הבנוי על השערה אלא במסורת שלוג וליטרא הם אותו דבר, שהרי הוא מבאר שלגונין פירושו המילולי רטליא[16].
כתבת שהקושי כאן הוא רק לפי שיטתי שהעיקר כהרי"ף, אך לענ"ד אין קשר בין 'שיטתי' לקושי. הקושי הוא מעצם דברי רב האי הראשונים הסותרים שיעור זה. גם לא כתבתי שהעיקר כהרי"ף בתחילה אלא הראיתי שרב האי עצמו כותב בשלשה מקומות לא כרב הילאי, ולמעשה אין בדבריך תשובה לסתירה זו בדברי רב האי. לכן יותר מסתבר שאכן יש להגיה צ"ו.
כתבת: "ואדרבה זו ראיה שדעת רה"ג כמו שהבינו מדבריו הריצ"ג והעתים הנ"ל".
רצ"ג והעתים לא כתבו בשם רב האי את השיעור של רב הילאי. ספר העיתים כלל לא הביא את רב האי[17]. ריצ"ג רק הביא שרב האי אמר שחייבים לשתות רביעית בקידוש למרות שלכאורה מהגמרא משמע שדי במלוא לוגמיו, וכ"כ הרבה גאונים, ותמהו הרצ"ג והעיתים בשם הנגיד על דברי הגאונים שהביאו, דודאי מלא לוגמיו הוא פחות מרביעית ויוצאים בו. ולענ"ד י"ל דכיון שלא התברר כמה הוא מלא לוגמיו כתבו לשתות לפחות רביעית.
טו. כתבת: "דבריו של השש"ת קשים מאוד, ואין נראה כן מדברי ספר העתים שכתב בפשיטות בהלכות קידוש את השיעור הקטן כדעת הנגיד ולא הזכיר שם שדעת הרי"ף אינה כן, ונראה מדבריו שהיא חזרה גמורה ואין חולק בזה, וממשקל הקמח אין להקשות – עי' בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ו שאצלם הקמח היה אפילו כבד מהמים וכתב שתלוי בצורת הטחינה ולכן אין צורך להוציא הדברים מפשוטם".
אדרבה אחר בקשת המחי"ר דברי התשב"ץ קשים, כי לא סביר כלל שהיתה מציאות שבה הקמח היה יותר כבד מהמים שזה נגד הטבע, וכבר תמהו על דבריו. אכן חלק מהגאונים לא נכנסו לדון בענין ההבדל בנפח בין משקל קמח הזה למשקל דומה של מים, וסמכו על המשער שיידע לשער זאת. אך מאחר שמצינו שחלק מהגאונים כן התחשבו בזה למה לא נאמר שהרי"ף ביניהם, וכן לאחר שהר"י אברצלוני לא הבין כך את הרי"ף יש רשות לרב קנייבסקי להציע הבנה אחרת בדברי הרי"ף[18].
טז. כתבת: "לפי האמור אין שום גאון שסבר כך ואדרבה לכן הרי"ף חזר בו".
לענ"ד דבריך שהרי"ף חזר בו כי לא מצא כל גאון שיאמר כדבריו מרפסי איגרא, איך יעלה על הדעת שהרי"ף המציא בהתחלה מעצמו בלא כל מסורת שיעור שברור לכל רואה שאינו מתאים למציאות בביצה, וחזר בו רק בגלל שלאחר זמן התחדש לו השיעור של רב הילאי ולא מצא גאון כדבריו. בודאי הוא לא המציא שיעור, אלא הוא על פי מה שקיבל מרבינו חננאל, ומסתבר שידע מתחילה את השיעור של רב הילאי ובפרט כשאנו יודעים כפי שכבודו כותב בעצמו שהיה ידוע ומפורסם במתיבתות השיעור של רב הילאי הרבה לפני הרי"ף[19].
בפשטות הרי"ף כתב כך בתחילה בגלל המסורת שהיתה מרב האי גאון ורבינו חננאל שהלוג הוא ריטלא שהוא רגיל ללכת כמותם למרות דברי רב הילאי, וגם ברבינו גרשם וברש"י רואים מסורת זו, אלא שלאחר מכן כתב לשנות את דבריו. יתכן שכתב לשנות בגלל שהקמח קל בשליש מהמים ויתכן שכתב לשנות בגלל שבכל זאת נראה לו מהמציאות של הביצה שהעיקר כרב הילאי. למעשה העיקר הנלמד בזה הוא שעכ"פ היתה מסורת אצל הגאונים השונה מהביצה של רב הילאי. וכמהתרגום המילולי של רב האי נראה שהמסורת התבססה בעיקר על כך שהלוג הוא ריטל.
יז. סיכום (של כבודו): "דעת הגאונים ומהם רה"ג, ר"י אבן גאנח, הנגיד, העתים, הריצ"ג הרי"ף [לאחר חזרה] והרמב"ם ברורה שאין חילוק כלל בין מידות היבש למדות הלח, שיעור הביצה היא 50 סמ"ק, והרביעית 75 סמ"ק".
אני מסכים שהגאונים והרמב"ם סברו שאין הבדל בין יבש ללח והרביעית היא ביצה וחצי. אך לענ"ד פשט הסוגיות המשניות והברייתות והמציאות מוכיחה שהעיקר כר"א הקליר שיש הבדל בין סאת לח לסאת יבש, וגם יש תוספתא המוכיחה להדיא כדבריו שלא הזכירוה כלל.
לעניות דעתי אצל הגאונים היתה מסורת לגבי הרביעית כשיעור העולה מר"א הקליר, כי כתבו שלוג הוא ריטל ורב האי גאון ורבינו חננאל הורו את כל שיעוריהם כמסורת זו. וכן אנו מוצאים מסורת זו אצל רבינו גרשם ורש"י. גם הרמב"ם מדד באצבע המתאימה לשיעור העולה מדברי ר"א הקליר. דעת הרי"ף לאחר חזרה אינה ברורה.
המשך הסיכום: "הרמב"ם עשה מדותיו באצבעות ולא [רק] בביצים. אם נרצה ליישב אצבעות הרמב"ם עם אצבעותינו צריך לומר שהרמב"ם מדד באצבעות דחוקות והם שוים לנפח העולה משיעור הביצה. ולפ"ז ההפרש בין עציבות לשוחקות הוא חצי אצבע לטפח וכמ"ש הר"י מלוניל ור' מנוח ולא חצי אצבע לאמה כמ"ש הרשב"א".
לענ"ד ממה שלא הוזכר בגמרא למדוד אגודל מכוון בדחיקה מוכח להדיא שהמדידה המכוונת היא באגודל כברייתו בלא כל דחיקה. כך גם עולה להדיא מהרמב"ם בג' מקומות ששיעור מכוון יש למדוד באגודל כברייתו, ולא מצינו אף ראשון האומר שהמידה המכוונת היא על פי אגודל דחוק. לא ראיתי בדבריך כל תשובה להוכחות הברורות מהשעורים שבהם מודדים אגודל, הסיט, וגובה האדם שפושט זרועו שהרמב"ם לא חישב את מידות האורך המכוונות לפי אגודל של 1.9.
דברי הר"י מלוניל שהשוחק עדיף על היתר חצי אצבע אינם כדעת הרמב"ם, ובמציאות נראה שאכן הרחבת השוחק קטנה הרבה יותר.
מעצם זה שהשיעור של רביעית באצבע רגילה אינו מתאים לשיעורים שכתב הרמב"ם מוכח שהרמב"ם לא מדד בפועל רביעית באצבעות אלא על פי אומדן של ביצה ומחצה. מסתבר שאם היה מודד באצבעות היה מגיע למסקנה שרביעית אינה ביצה וחצי אלא שני ביצים ורבע כפי שעולה מר"א הקליר ומסורת הגאונים על הליטרא - ריטל שהיא לוג.
♦
הסיכום לפי דרכי:
א. הדרך העולה מר"א הקליר, התוספתא, פשט המשניות והברייתות והירושלמי שסאת הלח גדולה בשליש מסאת היבש מיישבת את כל קשיי האחרונים בסתירות שבין מידת הלח והאורך למידת היבש. וממנה עולה שביצה 48 סמ"ק, רביעית 108 סמ"ק, והאמה של ששה טפחים 51.7 ס"מ.
ב. פתרון כל הקשיים על ידי ההנחה שסאת הלח גדלה בשליש מסאת היבש מתאים לכל מה שרואים במציאות במידת האגודל והטפח והסיט ואופן מדידת אמה של חמישה וששה, וגובה האדם, וכן לפי הממצאים הארכיאולוגיים ובמידות הרומאים כפי שהמשנה אמרה שמידות הלח והיבש באיטלקי.
ג. אמנם הגאונים והרמב"ם לא סברו כך כי השוו בין מידת סאת הלח לסאת היבש, ולפי הנחה זו רביעית כ72 סמ"ק ואמה כ45 ס"מ. אך רואים מדברי חלק מהגאונים וכן מרבינו גרשום ורש"י שהיתה להם מסורת לגבי הלוג המתאימה דוקא להנחה שסאת הלח גדולה בשליש מסאת היבש, ורבינו חננאל ורב האי גאון פסקו את כל המידות על פי מסורת זו. וכן רואים מדברי הרמב"ם שהשתמש בפועל במדות האורך העולים מההנחה שסאת הלח גדולה מסאת היבש.
בברכה רבה
עידוא
♦
מכתב ה'
בס"דלכבוד הרב עמנואל
שלום וברכה רבה. זו תשובתי להערות הנוספות:
א. כתבתי שמזה שחז"ל לא אמרו בסתם אצבע לדחוק ודאי משמע שהאגודל נמדד כפי שהוא אצל אדם בטבע. וכבודו דוחה: "א"א לכתוב זאת משום שפעמים מודדים בשוחקות ופעמים בעצבות".
אך אני לומד מהמקומות בהם מדובר באצבע מכוונת כמו למשל בספר תורה (מנחות ל ע"א), אם צריך למדוד דוקא בטפח ואצבעות דחוקות, ולא כפי שהן בטבע מדוע בגמרא וברמב"ם לא כתוב כך? ודאי שסתימת הדברים מורה ללמוד באגודל וטפח כבריייתו.
ב. כתבתי שממה שהמשנה לא אמרה שאמה של ששה היא בינונית משמע שהיא אינה של אדם בינוני, וכבודו שואל "איפה נמצא אדם גדול כ"כ שאמתו היא 52 ס"מ לערך?".
ודאי שנמצא, זה גודל האמה של בני אדם שגובהם 190 ס"מ, והרי גם בימיהם היו אנשים גבוהים בעלי קומה כמו שאול שמשכמו ולמעלה גבוה מכל העם[20].
כתבת שהמשנה בכלים לא הוצרכה לומר באדם שהמידה היא לפי בינוני כמו שהוצרכה לומר ברימונים משום שבאדם הוא יותר פשוט, ועל שאלתי למה נאמר שהוא יותר פשוט, כבודו משיב: "יתכן משום שההפרש בין האנשים הוא לא כ"כ גדול כמו שההפרש בין הביצים ושאר הפירות שיש בהם גדולים וקטנים בהפרש גדול מאוד, אבל בידי האדם רובם שוים באגודל ובאמה ובזרת אע"פ שיש הפרשים קטנים".
במציאות ההבדלים בין אורך האמה והזרת של אנשים דומים בסדר גודלם להבדלים בין הביצים, ובכל אופן בודאי שיש בזה נפקא מינא, וכפי שאמרו שם במשנה בכלים שחלק מהדברים אינם נמדדים במידה קבועה אלא נמדדים לפי כל אדם, ואמרו זאת על הקמיצה ועל אגרוף של בן בטיח שזה דבר הנמדד בכף היד, ולכן אם האמה של ששה היא של אדם בינוני ודאי היה צורך לומר שהוא בבינוני לא גדול ולא קטן כמו שאמרו על שאר הדברים.
ג. כתבת: "סתם זרת וסתם אמה שכותבים הראשונים מיירי בבינוני אא"כ כתבו אחרת. אין סוף לדחוקים".
לאחר עיון נוסף לענ"ד לא רק שהדברים אינם דחוקים אלא מוכרחים.
בספר בית שאול (ע' מט) שאל שאלה יסודית. מנין למדו חז"ל שאמות המזבח של יחזקאל חלקם בחמישה טפחים, וחלקם בששה טפחים, הרי כל מה שכתוב ביחזקאל הוא שחלק מאמות המזבח נמדד באמה, וחלק אחר באמה וטפח, אולי כוונת יחזקאל שהאמות האלו חלקם באמה של ששה וחלקם באמה של שבעה (יש לציין שאצל המצרים האמה היתה של שבעה טפחים).
וכתב שם דנראה שלמדו דבר זה ממה שיחזקאל אומר שהזרת היא חציה של קרן המזבח הנמדדת באמה הקטנה בלי הוספת הטפח, וחז"ל ראו שהזרת במציאות היא חציה של אמת היד שיש בה במציאות חמישה טפחים, ומכאן למדו שהאמה הקטנה של יחזקאל שקרויה אצלו סתם אמה היא של חמישה טפחים.
הדברים האלו מחזקים את ההבנה שהבאתי בשם הרב קורן לכך שאמה של ששה קרויה "אמה וטפח" שהוא משום שכך דרך מדידה נוחה למדוד על ידי אמה של יד שהיא חמישה טפחים ולהוסיף עליה את הטפח של ידו וכך להתקדם במדידה. והדברים כפתור ופרח.
לפי זה מובן שפיר שבענין הזה אין כל מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר, ודאי שהזרת במציאות היא חצי של אמה בת חמישה. כל המחלוקת היא על זרת של החושן שממנה נלמד לכל הכלים. רבי מאיר אומר שכיון שסתם אמה של מדידה בתורה היא של ששה טפחים צריך לומר שהזרת של החושן היא חציה של אמה בת ששה, ואילו רבי יהודה אומר שזרת של החושן כזרת של יחזקאל וממילא נלמד מזה שכל הכלים הם באמה בת חמישה. ובהלכה, הרמב"ם פסק כרבי מאיר והרשב"א כרבי יהודה.
הראשונים שהבאת מדברים על פירוש המילים זרת ואמה מבחינת דקדוקית. הם באו להבהיר שמידת זרת נקראת כך בגלל המרחק שבין זרת לאגודל ומידת אמה נקראת כך בגלל אמת היד, אך הם לא נכנסו כלל לדיון באיזה אדם הוא בפועל כך.
למעשה הדברים מוכחים מצד פשט הכתובים. יחזקאל מכנה סתם אמה את האמה בת חמישה טפחים, והאמה של ששה מכונה אמה וטפח, ולכאורה היה צריך להיות הפוך, אמה של ששה המשמשת לכל מידות התורה ראויה להקרא סתם אמה, והאמה הנוספת תקרא אמה פחות טפח, משמע שהאמה של חמישה יותר ראויה להקרא סתם אמה כי היא יד אדם בינוני במציאות[21].
נמצא שכל ענין הזרת לא רק שאינו קושיה על דברי אלא מוכיח את שיטתי, כי ביררנו שאמה של חמישה טפחים שהיא אמת המזבח של יחזקאל היא אמת היד במציאות, ואם אגודל הוא 1.9 ס"מ הרי שחמישה טפחים הם 38 ס"מ ולא מסתבר שזו היתה אמת היד של אדם בינוני. ובלאו הכי כתבתי במאמר שהמזבח מוכיח את השיעור שכתבתי כי לא הגיוני שהכהנים היו מהלכים על סובב שרוחבו רק 38 ס"מ.
ד. כתבת: "אם חז"ל אמרו את מדת הרביעית באצבעות זה אומר שאפשר והיה להם כלים למדוד זאת ובפרט הרמב"ם שכתב להדיא שעשה זאת".
אינני מפקפק בזה שאפשר לעשותה, אלא רק אומר שיותר נוח לשער בביצים, ולכן מסתבר שכך שיער הרמב"ם את הרביעית. הרמב"ם לקח ביצה הנראית לו כבינונית מדד ממנה שלוש מידות על ידי המים היוצאים ושיער על ידי נסיונות את הכלי שבו תכנס כמות זו פעמיים, וכן עשה בכמה ביצים עד שיצא לו המידה הנראית הכי מדוייקת. הראיה שהרמב"ם שיער בביצים אינה רק מכח סברה זו, אלא בעיקר משום שאם לא נאמר כך נצטרך לומר שהרמב"ם טעה בבניית כלי ה'רביעית', היות וברור מדבריו על מידת האגודל על פי שבע השעורים ובסיט ובגובה האדם שפושט זרועותיו שהוא שיער את האגודל גדול יותר מ1.9 ס"מ.
ה. "הראשונים הנ"ל מגלים על הרמב"ם והגאונים דס"ל כשיעור הגדול".
הרמב"ם ורבינו חננאל מדברים על הבדל שיש המידה של אצבעות היד הדוחקות זו לזו (לא אגודלים), לבין מידתם כשמרחיב כדי הכנסת אור בין אצבעות בלבד, לכן במציאות דברי רבינו חננאל והרמב"ם לא מתישבים עם דבריהם.
ועתה התחדש לי עוד דברים על הרמב"ם והמאירי. דהנה לשון הרמב"ם: "וענין מצומצם, שיהו אצבעות ידך דחוקות זו לזו בעת שתשער ששת הטפחים ותלחצם עד כמה שתוכל".
הזכרנו שהמאירי לא כתב שיש להדק עד כמה שיוכל, ולכן כתבתי שהמאירי סובר שמידת עצב אינה מידה של לחץ אלא של צמצום רווחים, וכבודו שאל איך הבין המאירי את דברי הרמב"ם שצריך להדק כל מה שיוכל. עתה נראה לענ"ד שההסבר פשוט, המאירי ראה את דברי הרמב"ם בתרגום אבן תיבון שצריך להדק את האצבעות כל מה שיוכל והבין שמה שכתב הרמב"ם להדק כל מה שיוכל הוא משום שאמר שהמרווחות הם באופן שרואים אור לכל אורך האצבע, וכשבא לתאר את העצבות ידע שבפועל אי אפשר להדק לגמרי את האצבעות שלא יהיה אור כנראה במוחש, ולזה אמר שעכ"פ תהדק כמה שתוכל, ולפי זה באמת הרמב"ם בכלל לא התכוון לדחיקה. וכן נראה שהבין הברטנורה ולכן לא כתב כלל לדוחקם. אמנם לפי תרגום הרב קאפח התרגום הוא "ותלחצם עד כמה שתוכל", ומזה משמע יותר שהכוונה ללחוץ להקטנת המידה, אך זה ודאי אינו קושיה על המאירי והברטנורה שלא ראו את תרגום הרב קאפח. אכן יש להעיר שלכאורה הברטנורה בכל מקרה לא דייק שכן הרמב"ם מדבר על לחיצת האצבעות כשמודדים ששה טפחים, והוא מדבר על קירוב האגודלים כשמודדים טפח. ולכאורה אכתי יש להקשות מהמציאות על נוסח הרמב"ם ללחוץ במדידת ששה טפחים שכן בפועל אדם לא לוחץ ומצמצם את מרחק האצבעות זה מזה כשמודד טפח על טפח, ולפי מה שביארתי שהטפח נמדד בשורשי האצבעות בכלל לא נראה שהוא יכול להקטין את המרחק בשורשי האצבע על ידי לחץ על האצבעות. לכן נראה שמה שכתב הרמב"ם "ותלחצם" כלל לא מוסב על האצבעות אלא על הטפחים, דהיינו שעצם הצמדת האצבעות באופן שלא ישאר אור בינהם כמו המרווחות היא ההקטנה הראשונה הניכרת גם בשורשי האצבע, ובנוסף לזה גם תלחץ את הטפחים זה לזה שזה יוצר הקטנה נוספת, והרמב"ם פשוט מתאר מה עושים כדי להקטין את מידת הטפח ככל האפשר, ולפי זה אכן יוצאת בסופו של דבר הקטנה מועטת (קרובה לשיעור הרשב"א) ומובנים שפיר כל דבריו במציאות.
וראיתי עתה שבבית שאול (פלדמאן עמ' מט) הביא כמה ראיות לשיעור של יתרון חצי אצבע לטפח, ואלו הן:
א. בנידה מו ע"א איתא ששופר הוא גם 'כדי אחיזה' וגם טפח. 'כדי אחיזה' הוא ארבע וחצי אגודלין כפי שעולה מרש"י בעירובין נב. וכיון שטפח הוא רק ארבע גודלין על כרחך הכוונה בשופר לטפח שוחק.
ב. במשנה כלים כט, ו איתא בידות ששיעורם טפחיים וכתב הרע"ב משום דאוחז הכלי בשתי ידיו ובאלו הכלים שאוחז רק יד אחת די בטפח, כיון שברש"י עירובין מבואר שבית אחיזה הוא טפח וחצי אצבע קשה למה סגי כאן בטפחיים, על כרחך דהוא טפחיים שוחקות שהם שני טפחים ואצבע עוצבות.
ג. לשיטת רש"י ותוספות מן כתפו של אדם לארץ יש ג' אמות, וכשמושיט ידו למעלה מראשו הוא ד' אמות שוחקות. כיון שבפועל ידו נמצאת מעל כתפו אמה וחצי יוצא שד' אמות שוחקות הם ד' אמות ומחצה מצומצמות (אמנם ציין שלשיטת הרי"ף והרא"ש כשפושט ידיו הוי ד' אמות מצומצמות, ועל כרחך דקומת אדם עם הראש הוא ג' אמות).
ונלענ"ד להשיב על דבריו:
א. מצינו כמה שיעורים ל"כדי אחיזה". השיעור המובא לשופר בגמרא הוא "כדי שיאחזנו ויראה לכאן ולכאן", ואם כן משם משמע דוקא שכדי אחיזה הוא פחות מטפח, ולא טפח כפי שכתב, שהרי משמע שרק לאחר שמוסיף עליו "כדי שיראה" יהיה טפח, וכפי שפירשו הראשונים המובאים בטור או"ח סי' תקפו. ומה שיש ראשונים האומרים שהוא טפח שוחק אינו דבר שנלמד מהמילים כדי אחיזה אלא שגרסו כך בגמרא לגבי כל חמשת הדברים הנזכרים שם (ראה ביאור הלכה תק"ו ד"ה ד' גודלין). אמנם מצינו גם כדי אחיזה גדול יותר. לגבי אחיזה בבגדים לקורעם מצינו "אין אחיזה פחות מטפח" (מועד קטן כב ע"ב), וכדי אחיזת חבל המדידה לפי רש"י בעירובין הוא ארבע וחצי אגודלין, וכדי אחיזה המובא בחולין קכג ע"א בעור המופשט מהבהמה הוא לפי המסקנה שם שני טפחים. ונראה בפשטות שהשיעורים השונים נובעים מהחפצים שאותם באים לאחוז, ולמעשה אין ללמוד מזה דבר.
ב. כדי אחיזה של כלים הוא כמו כדי אחיזה של בגדים לקורעם, ואין ללמוד מזה דבר.
ג. לפי דבריו יוצא שמה שאמרו בגמרא עירובין מח ע"א גופו ג' אמות וכשפושט ידיו ד' אמות פירושו שגופו ג' אמות מצומצמות עד כתיפו, וכשפושט ידו הם ד' אמות מרווחות, והדוחק מבואר. ובכל מקרה לפי הרי"ף והרא"ש שכשפושט ידיו הם ד' אמות מצומצמות, וזה אינו מתאים למציאות לפי מי שסובר שאמה מצומצמת היא 46 ס"מ, כי לפי זה צריך לומר שהאנשים היו ננסים.
ו. כתבת: "ודאי שאין לחלוק על דברי ספר הבתים בדעת הרשב"א".
אכן אין ספק שהרשב"א מתכוון שהחצי אצבע לאמה הוא שיעור של תוספת יחסית, אך השאלה היא מה דעת ר"י מלוניל שעל דבריו רוצה כבודו להסתמך. מהיכן לקח הר"י מלומיל את השיעור של חצי אצבע? בתשובה הראשונה שכתבתי לך שיערתי שאולי מקורו ממה שכדי אחיזה בחבל הוא ארבע וחצי אגודלין, ומצינו שכדי אחיזה של בגדים טפח, וכיון שטפח בדרך כלל רק ארבע גודלין, ביאר שמדובר בטפח שוחק. אך לאחר שראינו ש'כדי אחיזה' בגמרא נאמר גם על יותר מטפח וכן על פחות מטפח, ובררנו שהוא משתנה לפי הדבר בו אוחזים, קשה להניח שלר"י מלוניל היה פשוט שכדי אחיזה של חבל ארוך וכבד שמושכים אותו שני אנשים שווה לכדי אחיזה של בגדים, ולכן קשה להניח שזה המקור שלו. לכן יתכן שלמד מהאמות של שער שושן והוא סבור שזה מלמדנו שכל תוספת של מידה שוחקת היא חצי אצבע, ולפי זה אפילו מדבריו אין הוכחה שיתרון השוחק על העצב הוא תמיד ביחס של שמינית[22].
ז. בענין המהרי"ץ המובא בבית שאול כתבת: "הוא לא כתב כן מחמת דחוקות אלא ס"ל שהעצבות נמדדות בראש האצבע והשחוקות באמצעה".
אתיחס לגוף דבריו, אף שגם כבודו לא מקבלם. לענ"ד העיקר כדברי המהר"ם שאי אפשר לומר על מדידה שחכמים אמרו שיש לעשותה הלכה למעשה בכל המידות שהיא בראש אצבע כיון שראש האצבע אינו מקום מסויים, וכיון שלא פירשו היכן למדוד חייבים לומר שהכוונה למקום הרחב שבאצבע. מה שלפי גרסת רבותיו של רש"י אמרו בזבחים סג ע"א "אצבע בזכרותו" י"ל שנאמר על מידה מסויימת שהיתה בכבש המזבח ולא חייבת להיות מוגדרת אצלנו למעשה, והוא כאילו אמרו ששם המידה היא באצבע קטנה יותר בלא צורך לפרט כמה היא קטנה.
הבית שאול לא אמר את מה שייחס לו הרב בניש שתמיד מוסיפים חצי אצבע אך הוא אומר חידוש אחר. לדעתו הרשב"א לא התכוון לומר שהבדל שוחק מעצב הוא חצי אצבע, אלא שמלבד יתרון השוחק על העצב יש להוסיף חצי אצבע מחשש טעות במידות. ועל זה לענ"ד יש לתמוה טובא, דבודאי הרשב"א מדבר להדיא על יתרון השוחק על העצב.
ח. בענין דברי רב האי גאון ורבינו חננאל כתבת: "מצאנו שרה"ג ור"ח כתבו שהלוג הוא רוטל והבינו השש"ת ועוד שכונתו לרוטל שהיה בזמנם והוא כשיעור הגדול וכמ"ש הרי"ף, אולם אין הכרח לזה וכונתו שהלוג של התלמוד נקרא רטל ואין כונתו ליתן שיעור מעשי לזמנו שלו".
לא הבנתי את הדחיה למסקנה הפשוטה מדבריהם. למה יאמרו ר"ח ורב האי שלוג נקרא רטל אם באמת רטל אינו לוג, האם באו ללמדינו טעויות שיש בלשון העולם? איך יתכן לומר שרב האי קובע שרביעית היא רבע רטל כשלפי האמת היא שיעור אחר. איך יתכן לומר שר"ח קובע ששיעור סעודה של ריב"ב חצי ריטל כשבאת הוא שיעור אחר?
ועל מה שהקשית: "אם ר"ח ורב האי היו חולקים על רב הילאי וסיעתו – הריצ"ג וספר העתים היו צריכים לציין זאת ולא לסתום כגאוני קמאי".
יש להשיב: מסתבר שריצ"ג והעתים לא ראו כלל את פירוש רב האי לטהרות כי לא מצינו שהביאו דבריו, ולכן לא קשה למה לא ציינו שרב האי חולק.
לגבי רבינו חננאל לא מצאתי שהרי"ץ גאות מביא את פירוש ר"ח לעירובין, ויתכן שלא ראה אותו. אכן ספר העיתים מביא מפירושו לעירובין (בסי' לא), אך הוא גם מביא את גרסת הרי"ף הראשונה שהיא כר"ח, וי"ל שמאחר שכתב שהרי"ף חזר בו לא הוצרך לציין שר"ח כתב כגירסה הראשונה של הרי"ף שהיא כפי שידוע בדרך כלל כרבינו חננאל.
והקשית עוד על דברי: "לפי דבריך יצא דבר מוזר שמצד אחד קיבלו שהרביעית היא רבע רטל של זמנם שזה שוה לשיעור הגדול בשליש, ובשיעור הביצה וכן חלה ושאר הדברים עשו כדעת רב הילאי שזה השיעור הקטן ולא שמו לב שביצה ומחצה לא שוה לרביעית, שהרי אתה מודה שהם לא חילקו בין לח ליבש, וזה דבר שאין הדעת סובלתו וכל בר דעת מבין ויכול לשער בנקל ביצה ומחצה ולראות שאין זה שוה לרביעית לפי מה 'שקיבלו הם במסורת' לפי דבריך, ויוצא שגם הגאונים וגם הרמב"ם כולם לא שמו לב לדברים כ"כ פשוטים…".
איני אומר כך. שים לב שכתבתי והדגשתי שלדעתי רב האי ורבינו חננאל לא הורו להלכה כדעת רב הילאי כלל וכלל אלא כפי המסורת שבידם[23]. אמנם תמיה זו יש לשאול לכאורה על רש"י שכתב שליטרא הוא לוג, ואף שאין הליטרא שלו כשיעור של הגאונים, מכל מקום גם אינה כשיעור לוג של רב הילאי, אך אנו מוצאים בספר האורה (סי' נ) שכתוב שם ככל הנראה (יש שם תיקוני גרסא) כשיעור של רב הילאי. אך ספר זה אינו רק פסקים של רש"י, יש בו גם לקט נרחב של פסקים שמקורם בספר העיתים לר' יהודה אלברצלוני, וכנראה פסק זה הוא אחד מהם.
כתבת: "ובדעת ר"ח הוא מוכרח יותר דאם כונתו לתת מידה לפי השיעורים בזמנו למה לא שינה גם את שאר השיעורים האמורים בגמ' לפי זמנו".
ר"ח מפרש למעשה במידות שהיו בימיו את השיעור של הככר שאמרו שם בגמרא לפי שתי השיטות, וכל שאר השיעורים נלמדים שם בגמרא משיעור הככר, ולכן לא הוצרך לפרש את שאר השיעורים.
כתבת: "וגם אמאי לא כתב את השיעור בכספים של זמנו כמו ששיערו שאר הראשונים לפי הכספים שבזמנם".
רבינו חננאל לא מחויב להיות זהה לראשונים אחרים, די במה שכתב את ההשוואה לריטל שבזמנו היה משקל ידוע.
כתבת: "התוס' בסוטה ה' ע"א כתבו בשם הר"ח שרביעית היא כ"ה סלעים, אולם בערוך ערך רבע כתב בסתמא [כדרכו מהר"ח] כ"ה 'כספים', ובודאי שזו הגירסא האמיתית [וכפי שהאריך במדות ושעורי תורה עמ' רס"ז עי"ש]".
בהערות הרב דוד מצגר על פירוש רבינו חננאל למסכת סוטה (מוריה רע-רעג עמ' יא) ציין שלפנינו לא נמצא הדבר ברבינו חננאל, והיינו שכתב כך אחרי חיפוש בכת"י. שכיח בתוספות שכותבים בשם ר"ח ובאמת הוא ר"ת או מפרש קדמון אחר. הערוך מביא לפעמים דברים בסתמא שאינם מרבינו חננאל, ולכן אין ראיה ברורה שיש לייחס דברים אלו לרבינו חננאל. מכל מקום גם אם יש סתירה ברבינו חננאל, לכל היותר נשאר בצ"ע, אך לא יתכן לפרש שכתב שריטל הוא ליטרא כדי ללמדינו טעויות של אנשים.
ט. כתבת: "אדרבה רה"ג בפירוש טהרות כתב שרביעית היא ביצה ומחצה וזה מה שעשו בפועל וכמו שכתבו הריצ"ג וספר העתים ולא מצינו לאף אחד שיכתוב להדיא את השיעור בכספים בשיעור הגדול בשליש יותר".
אין ספק שלפי רב האי ביצה ומחצה הוא רביעית, אך לפי מה שביאר שרביעית היא ריטל יוצא שביצה ומחצה הם 108 סמ"ק.
ובודאי מצינו מי שכותב את השיעור הגדול בכספים. תשובות הגאונים והרי"ף לפי התיקון.
י. כתבת: "עיין בהקדמת מהדורת מירסקי שזה עפ"י 10 כתבי יד, וגם פירוש ר"י ור"ש מהראשונים שיש על השאילתות - אין על שאילתא זו וזה אומר שגם להם לא היתה שאילתא זו, ודי בזה".
מירסקי כותב שככל הנראה הנוסח הזה הוא מהגליון, וכן מסתבר שאינו איזה המצאה של אחרונים אלא נוסח קדמון שהרי הוא מופיע בדפוס הקדמון. יתכן שהוא הגהה של בעל השאילתות עצמו. ובשאר כת"י אינו מופיע כי העתיקו מהנוסח הראשון[24].
יא. כתבת: "הערוך העתיק באותו ערך את כל דברי רה"ג הנ"ל בסתמא כדרכו".
עתה מצאתי שהערוך הביא את כל הדברים בערך דרס. אך אינו מייחס את הדברים לרב האי, ומביא גם מה שכתב שם פעמיים שריטל הוא לוג. במהדורת עפשטיין כתבו שבשני כת"י של הערוך הנוסח הוא "ס"ו כסף", אך ממהדורות הערוך השונות שגם הם יצאו על פי כתבי יד כתוב "ט"ו". בכל מקרה טעויות כאלו שכיחות וקשה מאוד לדקדק מה הנוסח הראשון. אין דרכו של הערוך לעמוד על סתירות מעין אלו כשהוא מצטט דברים שכתבו אחרים[25].
יב. כתבת: "מזה שכתבו בפשיטות את השיעור כ"ה דרהם ושיערו לפי מה שכתב רב הילאי ולא כתבו שיש חולק על זה זה ראיה שלא הכירו מי שחולק".
זה שהם לא הכירו אינו מלמד דבר, ומה זה משנה כשאנו רואים לפנינו שרב האי ור"ח כותבים כך, וזו מסורת ידועה גם אצל רבינו גרשם ורש"י. הם גם לא הביאו שיש מי שפקפק בשיעורו של רב הילאי, למרות שרואים להדיא מהעיטור והריטב"א בשם הגאונים שבודאי היו גאונים שפקפקו בזה.
יג. כתבת: "אנו סומכים על דברי הקדמונים ובפרט על ספר העתים שנחשב כמעט תלמיד של הרי"ף יותר מדברי האחרונים".
אין כאן דבר של שיקול דעת של ראיות לכאן או לכאן שבזה נאמר הראשונים היו גדולים יותר. ספר העיתים הבין כך כי לא ראה בגאונים שמלקים בין משקל מים משקל רמח, אך הרשות נתונה להבין גם אחרת במיוחד לאור מה שהבאתי שאכן יש גאונים שעמדו על כך שיש חילוק בין משקל המים למשקל הקמח.
יד. כתבת: "אפשר לומר שבאמת הרי"ף נמשך אחרי תשובת הגאון באוה"ג עירובין עמ' 19 לפי מה שדייקת שהזכיר שם קמח באגדד, אולם לאחר מכן דקדק יותר בדברי הגאונים היותר מפורסמים כרב הילאי ורב האי ור"י אבן גאנח ועוד ולכן שינה".
בדרך כלל הרי"ף נמשך אחרי רבינו חננאל. רב האי גאון לא כתב כרב הילאי, ור"י אבן גאנח היה ככל הידוע לי בכלל לאחר הרי"ף[26], וגם אינו מקור שממנו ילמד הרי"ף.
♦
סיכום והדגשת הראיה שהתחדשה בתשובתי זו:
נלענ"ד שיש ראיה לסתירת המשערים את האגודל 1.9 ס"מ מסתם אמות המזבח דיחזקאל. יחזקאל מכנה סתם אמה את האמה בת חמישה טפחים, והאמה של ששה מכונה אמה וטפח, ולכאורה היה צריך להיות הפוך, אמה של ששה המשמשת לכל מידות התורה ראויה להקרא סתם אמה, והאמה הנוספת תקרא אמה פחות טפח, משמע שהאמה של חמישה יותר ראויה להקרא סתם אמה כי היא יד אדם בינוני במציאות[27].
לא מסתבר שאמת היד שלהם היתה 38 ס"מ, וכיון שלפי הסוברים שאגודל הוא 1.9, חמישה טפחים הם 38 ס"מ מוכח מזה שהשיעור 1.9 ס"מ אינו נכון. אך הדברים כן מתאימים לשיעור שלי שאגודל הוא 2.15 שלפי זה אמה שלהם היתה בערך 43 ס"מ שזה דבר המסתבר לפי הנחת החוקרים שגובה ממוצע היה 160 ס"מ.
בברכה רבה
עידוא
♦
מכתב ו'
בס"דלכבוד הרב עמנואל
אתכבד להתייחס להערות הנוספות.
א. כתבת: "עיקר בנייתך על ספר יחזקאל אמה וטופח לפי ההסבר שהסברת, אך קשה על ההסבר לאמה של ששה טפחים וכי לא היו אנשים גדולים יותר מ1.90 ולמה נקטו דוקא את הגודל הזה לומר שהוא אמה גדולה של ששה טפחים. עיין בספר ערך מילין ערך אמה שכתב הסבר אחר לחמשה וששה טפחים שיש אמה שכף היד סגורה [לאחוז דברים רכים] ויש אמה שכף היד פתוחה [למדוד דברים קשים] וההפרש ביניהם הוא בדיוק ההפרש בין חמשה טפחים לששה טפחים לשיעור הקטן".
לפי דרכי אמה של ששה טפחים נקבעה כאמת המדידה העקרית בדיני תורה משום שבאמה בגודל זה הדרך למדוד על ידי הנחת היד עם טפח לאחריו, והיא דרך המדידה הנוחה. אע"פ שהאמה במציאות היא אמה של חמישה טפחים, נקראה גם אמת המדידה של ששה בשם אמה מכיון שעכ"פ יש אנשים שיש להם אמה כזו ולא דוקא בגלל בני אדם שגובהם 1.90. ובהתאם לזה לפי שיטת רבי מאיר התורה אומרת זרת על חצי אמה המדידה הרגילה שהיא ששה טפחים, בגלל שבמציאות זרת היא חצי אמת היד. יחזקאל כינה סתם אמה במזבח אמה של חמישה כי שם מדבר על אמה בודדת המתאימה לאמת היד במציאות, וגם לזרת של קרנות המזבח שהיא חצי אמת היד במציאות.
אך לפי הערך מילין כל הענין נשאר סתום. עיקר ההסבר שלו הוא שהעמים הקדומים נהגו למדוד באברי הגוף ואח"כ כינו את קני המידה שעשו לפי אברי הגוף, והיו שתי אמות בגלל שהעמים הקדומים מדדו דברים הנכפפים באמה בלי אצבעות ודברים קשים באמה עם אצבעות. אך לענ"ד כל ההסבר תמוה בגלל כמוה וכמה קושיות גדולות:
א. המדידה הזו משונה כי גם את תופסים בתחילה את הבד ואזי משתמשים באמה קצרה, כל ההמשך צריך להמדד באמה רגילה, ובדרך כלל לא מודדים רק אמה אחת, וכיון שממילא יצטרך לשנות את צורת המדידה לא מובן למה לתפוס את הבד ולא להניחו על משטח כפי שעושים היום במדידות?
ב. לפי דרכו היה צריך להסיק שיריעות המשכן נמדדו באמה בת חמישה, והקרשים באמה בת ששה, אבל ברור מפשטי הכתובים והראשונים שהם נמדדים באותה אמה.
ג. לא ידוע על עם קדמון כלשהוא שהשתמש באמה שאורכה 38 ס"מ. האמות הגדולות הקדומות היו גדולות מ45 ס"מ. במצרים האמה הגדולה של 52 ס"מ מכונה האמה המלכותית כי היא היתה בשימוש אצל אנשי השלטון, והאמה השניה שמשה את המון העם. אין לזה כל קשר למדידת בדים. ובפרס השתמשו באמה של 52 ס"מ. לפי דרכו יקשה למה העמים הקדומים, המצרים והפרסים, קראו לאמות של 52 ס"מ אמה. איני יודע מה הסיבה שהם קבעו מידה זו, אך אצלנו מסתבר על פ לשונו של יחזקאל שנקבע כך משום שצורת המדידה הרגילה היא באמצעות היד וטפח.
ד. לשיטת הערך מילין פשט הכתובים ביחזקאל עדיין קשה. מדוע כונתה אמה של חמישה טפחים כאמה סתם. לפי דרכי הדבר מובן ששם מדובר על מדידת אמה בודדת שנמדדת באמת בהנחת היד, ולכן נקראה סתם אמה, אך לשיטתו למה היא תקרא סתם אמה, הרי לא מדובר שם על מדידת דברים נכפפים.
ה. לשיטתו אכתי קשה למה רש"י (על הגמרא בכתובות) מבאר שאצבע האמה משמשת למדידת כלים ובנין, הרי לשיטת רבי יהודה אמת כלים ואמת בנין שונים בגודלם, ורק אמת הבנין נמדדת עם האצבע, ואם נאמר שהוא כרבי מאיר יקשה למה תלה רש"י את הבריייתא דאזלא דוקא כרבי מאיר.
ו. גם מדרש שכל טוב מוכיח כדברי שהרי הביא את האמה וטפח של יחזקאל כמקור לכך שאמת היד קרויה אמה, ובודאי כוונתו שאמה וטפח של יחזקאל שהיא אמה של חמישה טפחים היא אמת היד במציאות (אכן בערך מילין בהערה כה ציין שממקור זה משמע שלא כדבריו, אך לא עמד על כל הקושיות האחרות הנ"ל, וגם בזה לא תירץ דבר ונשאר בקצ"ע).
ב. כתבת: "בדעת הר"י מלוניל עדיף לומר כפשטות הדברים וכמו שהוא במציאות שהוא יחס של שמינית והוא לכל המידות, כמו שלרשב"א הוא ביחס".
השאלה היא מנין לר"י מלוניל שטפח שוחק הוא בדיוק חצי אגודל? אם נאמר כדבריך שהדבר נלמד מהמציאות נצטרך לומר שיש מקום בכף היד הנראה במציאות אצל אדם בינוני ברוחב ארבע גדולים בינוניים (לשיטתך 7. 8 ס"מ), והר"י מלוניל עשה בחינה אצל הרבה אנשים שממנה הסיק שיש צורת הרחבה כלשהיא המוסיפה למקום זה בדיוק חצי אגודל (9 מ"מ), היכן ביד שלך אתה רואה מקום כזה? ובעיקר קשה איך אפשר לקבוע דבר כזה בדיוק ובהחלטה בלי מקור מחז"ל? לכן נראה או שבכל זאת למד מכדי אחיזה (למרות שהראיתי שלכאורה אין זה מקור ברור) ואז נאמר שכוונתו יחסית, או שלמד מהאמה של שער שושן, ולפי זה נאמר שאין כוונתו יחסית.
ג. כתבת: "למה אמרו לשואלים שאם רוצים לעשות כשיעורו יעשו. לפי המסורת שבידם רב הילאי טעה בשיעור והביצה אינה 50 סמ"ק".
יש להבחין מי אמר, ואין להשוות בין דברי רב שרירא לגאונים אחרים. לענ"ד היתה אצל הגאונים מצד אחד מסורת שלוג הוא ריטל, וממנה עולה (בתרגום המשקל שלהם לימינו) שרביעית היא רבע ריטל שהוא 108 סמ"ק, וכיון שרביעית לשיטתם ביצה ומחצה יוצא ממסורת זו שביצה היא 72 סמ"ק[28]. מנגד לזה היה השיעור של המציאות המראה שהביצה היא בערך 50 סמ"ק. חלק מהגאונים (רב הילאי, רב נטורנאי, רב ניסים גאון, רבי שמואל הנגיד) העדיפו ללכת לפי הנראה במציאות, וחלק מהגאונים (שאילתות או גאון אחר, רב האי גאון, רבינו חננאל והרי"ף[29]) העדיפו ללכת לפי המסורת, וחלק מהגאונים (רב שרירא, וכן הוא בבעל העיטור והגאונים שמביא הריטב"א) אמרו שהדברים לא ברורים. רב שרירא שונה קצת מאחרים בכך שלמרות שכתב שהדבר לא ברור הכריע למעשה שאפשר לסמוך על רב הילאי. הוא לא הזכיר את המסורת אולי משום שלכאורה היא אינה מתאימה למציאות של גודל הביצה, אך אין זה מונע מבנו רב האי ללכת בדרך אחרת[30].
אוסיף עוד דברים שהתבררו לי עתה.
רבינו חננאל סיים על פירושו בעירובין: "וראינו לרבותינו הגאונים זצ"ל פירוש זולתי זה הפירוש אבל זהו קבלה ומסורה בידינו".
בהערות על ר"ח ציינו לפירוש רבינו ניסים, ואכן מסתבר שכוונתו לשלול את פירוש רבינו ניסים שכתב את השיעורים לפי רב הילאי, ועל זה כתב רבינו חננאל שהוא מנוגד למסורת. ומזה יש הוכחה לדברי שרבינו חננאל הלך כאן על פי השיעור במסורת הריטל נגד מה שנראה בעין. מה שעיקר המסורת הוא סביב ענין הריטל עולה גם ממה שהוא מפרש את כל הסוגיה שוב ושוב בהשתמשות במידת ריטל, ולא הסתפק רק בציון לשיעור המידה בריטל בהתחלה או בסוף, ופירוש שאר הגמרא לפי לשון הגמרא (במידות ושמקלות של תורה עמד על קושי לשוני זה) וכבר כתבתי שכך נראה מרב האי שריטלין הוא מילה זהה ללוג.
הרי"ף כדרכו הולך על פי רבו רבינו חננאל. כך נראה גם מהעיתים סי' עה שהביא את פירוש רבינו חננאל (בלי להזכיר את שמו) ומסיים בדברי הרי"ף כמסכם את דברי רבינו חננאל בלשון "הלכך". וזו לשון הרי"ף שהביא שם: "הלכך כד הויין שמונה סעודות בקב והקב יש בו ארבע מאות זוז גדולים שהן ארבע מאות דינרים נמצא הקב ארבע ריטלין כל ליטרא מאה זוז שהן מאה דינרין והמאה דינרין הן במשקל של ערביים שהיא א"ל קרוא"ן קמ"ד זוז כייל והן ליטרא הויין שתי סעודות ליטרא קמח ובכל סעודה חצי ליטרא קמח".
ויש לשאול (ועמד גם על כך במדות ומשקלות של תורה) למה אמר "שהם ארבע מאות גדולים שהן ארבע מאות דינרים", היה צריך לומר רק שהן דינרים, דפשוט שכל זה קאי על הזוזים שבגמרא, והכפל אינו מובן.
לכן נראה שהלשון "ארבע מאות גדולים" היא מדברי רבינו חננאל ששמע זאת הרי"ף מפיו כסיכום לסוגיה, ולפי שהמילה גדולים לא כ"כ מובנת ביאר הרי"ף שכוונתו לדינרים לאפוקי כסף ערבי, וכן כל השאר הוא סיכום וביאור של הרי"ף שאומר על פי שיטת רבו רבינו חננאל. ולפי זה מסתבר שמה שתיקן אחר כך הוא משום שהקמח קל בשליש מהמים[31], ולא בא לחלוק על עצם השיעור ששמע מרבו במסורת.
כך נראה גם בתשובת הרי"ף בסי' שיב: "יטול לשיתופי מבואות שתי סעודות שהם שני שלישי ליטרא של קמח במשקל".
כיון שליטרא שלו היא קמ"ד דרהם הרי ששני שליש שלה הם צ"ו דרהם. והוא מדגיש שמדובר במשקל של קמח, ומזה משמע כפי שכתבתי שמה שתיקן לק' דרהם הוא רק משום שהשתמש בנוסח הראשון, אבל המידה המדוייקת יותר לשיטתו היא משקל קמח המקביל לצ"ו דרהם כי קמח קל מהמים בשליש.
בתחילה הסכמתי עם כבודו שבעל העיתים סבר שהרי"ף חזר בו, אך עתה נראה לי שאינו מוכרח כלל. הרי"ף לא היה רבו, ויתכן שהוא סבר שהעיקר לנקוט כרבי שמואל הנגיד, ולא הזכיר שיש שיטה אחרת בהלכות קידוש כי בעיניו אינה העיקר. אך כשהגיע לסוגיא בעירובין הביא את דברי רבינו חננאל והרי"ף והתיקון שלו כי הם אלו שכתבו פירוש על הסוגיה. ומה שלא ראה צורך שם להבהיר שיש לרבותיו שיטה שונה הוא משום שכבר הזכירה בסי' מא.
גם בכפתור ופרח (פרקים טו-טז) רואים שהיה ברור לו שיש בזה שתי שיטת שונות ומביא את שיטת הרי"ף ור' יונה אבן גאנח מול שיטת הרמב"ם לגבי שיעור חלה ורביעית כחולקים זה על זה (אכן כבר העירו שמה שמייחס לר' יונה כנראה אינו נכון כי הלך לפי תרגום אבן תיבון, והוא גם לא מתייחס לתיקון של הרי"ף[32], אך מכל מקום לעצם הענין נראה שהצדק עמו שהיו בזה שתי שיטות שונות).
הזכרנו שיש תשובת גאונים נוספת האומרת כרבינו חננאל והרי"ף, אך יש לדון אם היא מגאון לפני הרי"ף או מישהו המסתמך על דברי הרי"ף הראשונים.
בתשובת הגאונים (המובאת באוצה"ג ביצה עמ' 19) הלשון במקורה הערבי הוא: "וא'מא שתי סעודות פחדהא רטל דקיק באלבגדאדי אלד'י הוא קמ"ד דרהם כיל".
הרב וייס (מדות ומשקלות של תורה עמ' רפא) כתב שבדק בכתב היד של מאמר המידות של הרב עקנין המביא גם הוא תשובה זו, וראה שיש שם תוספת של 9 מילים, ולפי התרגום שלו מה שכתוב שם הוא: "אכן שיעור שתי סעודות 'א"כ אמר רבינו יצחק אלפאסי ז"ל שיעור שתי סעודות' ליט' קמח במשקל הבבלי שהוא קמ"ד דרהם כיל".
ניכר שתוספת זו הושמטה מהמדפיס בגלל חילופי שורות במילים שתי סעודות, והרב וייס הסיק מזה שמדובר כאן בציטוט של הרי"ף, אך ציין שאינו ידוע לבאר מה משמעות הראשי תיבות "א"כ". מה שמאפשר לו לומר שהיא תשובה על פי הרי"ף ולא של גאון שחי לפניו[33] הוא התרגום שלו למילים "באלבגדאדי" - במשקל הבבלי, ובזה נדחה הדיוק שדייקתי מזה שמדובר כאן על קמח בגדד שמדובר בגאון בבלי שקדם לרי"ף. אך לענ"ד התרגום 'במשקל הבבלי' אינו נכון כי לפי זה היה צריך להיות המילה 'שהוא' לפני המילה במשקל. לכן יש לפרש כפי שכתבתי שמדובר באמת בגאון הקודם לרי"ף, ומה שכתוב "א"ה וכו' " פירושו כמו 'אמר הכותב כך אמר רבינו יצחק אלפאסי שיעור שתי סעודות'. דהיינו שהכותב שהעתיק תשובה זו מעיר שכך אמר גם הרי"ף על שיעור שתי סעודות, ותו לא מידי.
ד. כתבת: "אין להביא כלל דעת השאילתות בענין עפ"י השערה רחוקה שבכל כתה"י והראשונים אין זכר לשאילתא זו".
גם נוסח השאילתות שהוציא הרב אהרן קאמינקא הוא על פי כת"י, וגם הנצי"ב בהעמק שאלה (פתח העמק אות ב) השתמש בכת"י משנת ר"כ, ומבאר בפתח העמק (אות ג) שהשאילות נכתב בתחילה באופן אחד, ואחר כך הוסיף עליו המחבר עוד ועוד. בכת"י אלו הנוסח מופיע. בהחלט אפשרי שיש גם כתבי יד קדומים עוד יותר שהיו לפני המדפיס ולא הגיעו לרב מירסקי. הרב מירסקי עצמו מציין לפעמים שיש כת"י שבהם מופיע דבר שאינו בכת"י אחרים. וספר שיצא 800 שנה לפני שהיה בכלל דפוס בודאי יש לו עוד הרבה מאוד כת"י שלא הגיעו לידי מירסקי. עכ"פ לא מסתבר שהמדפיס או בעל הכת"י של הנצי"ב המציא את הדבר, ובודאי ראה מקור קדום עוד יותר[34]. אנו סומכים על תשובות הגאונים הרבה פעמים גם בלי שיודעים מי בדיוק כתב את התשובה, ומאי שנא. דברי רבינו חננאל שדבריו הם במסורת וכל לשונו בתחילת דבריו שמקבילה לשאילתות מחזקים את ההשערה שהוא מתבסס על נוסח זה גם אם אינו מבעל השאילתות עצמו.
בענין התרגום של השיעורים לאוקיות בשאילתות, מלבד מה שכתבתי לעיל שיתכן שיש בזה ט"ס, יש לציין שנראה שלא בכל המקומות הריטל היה י"ב אוקיות כפי שנראה מתשובת רב שרירא גאון המובאת בספר המנהיג עמוד תשלב "ליטרא של בגדא"ד שיש י"ג אוקיות בליטרא" וכן עולה מתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן שכו) בתשובה המיוחסת לרב שרירא: "וששאלתם תשעה קבין שיעור כ"ז ליטרין במדת בבל וכל ליטרא מי"ג אוקיא. עיסת חלה ע"ב אוקיאות. שיעור כוס של ברכה שתי אוקיאות ומחצה".
השיעור לפי תשובה זו מתאים לשיעורי רב הילאי (לפי ההנחה שאוקיה היתה תמיד 10 גרם שכ"כ חוקרי המטבעות יוצא מדבריו שביצה היא 48.75), וכפי שכתבתי שרב שרירא למעשה כן נקט כרב הילאי, אך מדבריו עולה שהליטרא שלו שונה מהליטרא של הרי"ף, שלפי הרי"ף היא 144 דרהם ולפי דברי רב שרירא היא 130 דרהם.
יתכן שבימי רב האי והרי"ף שיעור הליטרא בדרהם השתנה. אך עיקרה של המסורת היה השוואה בין ליטרא ללוג כפי שנראה גם מרש"י ורבינו גרשם.
ה. כתבת: "פשוט לכל מבין שהנוסח האמיתי הוא ס"ו ולא ט"ו, הנוסח צ"ו לא מופיע באף מקום".
אציין למה שראיתי עתה מתשובות גאוני מזרח ומערב סימן רלה שגם שם מובאים דברי רב האי על פי כת"י "ושיעורו ט"ו כסף". יש כאן טעות דמוכח, אך אות ט' יכולה להחליף אות צ כמו שיכולה להחליף אות ס.
עכ"פ ביארתי שגם לפי הנוסח ס"ו, י"ל שנקט כאן את השיעור של רב הילאי כי הוא מתאים בערך לשיעור של רב האי לפי ההנחה שהשיעור של משקל הפת הוא שליש פחות מהמים[35]. דבר זה היה ידוע אצל חלק מהגאונים כפי שרואים מהתשובה המובאת בשבולי הלקט וגם מר' יונה בן גאנח בערך אי"פ שכתב שהאיפה מכילה מן היבש ארבעת אלפים ושמונה מאות זוז ומן הלח שבעת אלפים ומאתים[36].
ו. כתבת: "גאוני ספרד בני דורו של הרי"ף והם הריצ"ג והעתים".
הרי"ף חי בין תשעג לתתסג (1013- 1103) הריצ"ג קדם לרי"ף ומקביל לרבינו חננאל (הוא נפטר בזמן בו נולד בעל העיתים). הרי"ף ברח לספרד והחליף אותו כראש הישיבה לאחר שנפטר. בעל העיתים מאוחר מעט לרי"ף (היה בן 30 כשנפטר הרי"ף)[37].
בברכה רבה
עידוא
♦
מכתב ז'
בס"דלכבוד הרב עמנואל
תשובתי לדבריך:
א. כתבת בהערה כ"ז: "אין שום ראיה מהמנויים כאן לבד מתשובת גאון שאינו ידוע".
כבר הראיתי שאין ספק שזו שיטת רבינו חננאל כיון שכתב בהדיא שאמנם דבריו הם בניגוד לגאונים אחרים אך הם דברי קבלה, ומסתבר שכוונתו לשלול את השיעורים של רבינו ניסים. וכן נראה מלשון הרי"ף שדבריו בנוסחה הראשונה הם ביאור לדברי רבו רבינו חננאל. לא מצאתי בדבריך התייחסות לראיות אלו.
ב. בהערה כ"ח: "לא זכור לי מקום שרה"ג חולק על אביו ועוד בלי להזכירו ועוד בדבר כ"כ מהותי שהרי עושים קידוש ואוכלים כביצה ושותים רביעית וכן שאר הדברים באופן סדיר ותדיר ואיך לא ליבנו הדברים, הדברים רחוקים וזרים".
מצינו הרבה פעמים סתירות בתשובות בשם רב האי[38]. אציג מקור אחד.
בטור חושן משפט סימן צו כתב: "ואשת איש כתב רבינו האי שאין משביעין אותה", ומיד אחר כך הביא תשובה לגאון שאומרת שכן משביעים. בבית יוסף (שם אות כד) ציין שהתשובה לגאון מקורה בספר התרומות בשער ל"ו (ח"א סי' ו) בשם רבינו שרירא ורבינו האי. ונראה להדיא שהטור לקח מספר התרומות אם כן כיצד יתיישבו הדברים של הטור, האם הוא לא ראה שבספר התרומות התשובה מיוחסת לרב שרירא ורב האי?
נראה שהטור הבין שבתחילה הייתה תשובה של רבינו שרירא שרב האי הצטרף אליה, אך אחרי מות אביו כתב רב האי תשובה אחרת שלא כדבריו. ונראה לענ"ד שבאופן זה יתיישבו הרבה סתירות בתשובות רב האי. כאן אנו עוסקים בדברים מצויים בכל יום, אך הדבר אינו מכריח שרב האי יגיע עם אביו לאותה מסקנה. במציאות בדרך כלל לא מדקדקים בשיעור ויוצאים ידי כולם, ויש להניח שכך נהג רב שרירא בביתו. רב האי בחיי אביו לא פרסם תשובות שונות בתוכנם מאביו, והוא אף כיהן כראש השיבה עם אביו, לכן הוא חתום על תשובת רב שרירא. אך אחרי מותו כתב רב האי מה שראה לו שלא כאביו, ולא רצה לךכתוב שהוא חולק על אביו מפני הכבוד.
ג. הערה כ"ט: "הרס"ג בסידורו עמ' ק"א כתב שמשקל הקמח החייב בחלה הוא תש"כ דרה"ם, ומבואר שמשקל הקמח אצלם היה כמשקל המים, ולומר שהרי"ף וכולם כיונו לדבר שלא כתבוהו מעולם וסמכו על המבין שידע שמשקל הקמח אצלם הוא כשליש מהמים הוא גם דבר רחוק מאוד, איך יסתמו כמתנבא מפי הגבורה".
כאשר פוסק כותב הלכה למעשה לא מנומקת, יתכן מאוד לומר שהוא הגיע אליה דרך חישוב מקובל וידוע וזה לא נחשב שהוא מתנבא. כל הגאונים לא מדברים על משקל בלבד אלא מדגישים שמדובר על משקל של קמח או פת. לכן אין הכי נמי, הרס"ג מדגיש שהוא משקל קמח, ורואים מתשובת הגאונים המובאת בשיבולי הלקט שהיה דבר ידוע שהקמח קל בשליש מהמים. הם לא הוצרכו לכתוב מדדנו וראינו שהוא שוקל פחות אלא כתבו בפשיטת "צא מהם שליש ביבש" (ראה לקמן הערה 9), לכן יתכן לומר, כפי שכתב בשיעורין של תורה (ב, יד), שגם רס"ג סבר כרבינו חננאל, ומה שכתב שהוא משקל קמח נאמר על סמך הידיעה שקמח קל שליש ממים. גם הרי"ף מדגיש בדבריו שהוא מדבר על משקל של קמח "לכל סעודה נ' זוז קמח", ולכן אפשר שכוונתו לחשבון ידוע שבו מוציאים שליש במשקל הקמח, ואפשר ששמע כך מרבינו חננאל, שבתחילה אמר לו שקב הוא ת' זוז גדולים, ולכן הבין הרי"ף שהשיעור הוא קמ"ד דרהם, ואח"כ פירש לו שלמעשה קמח קל בשליש ממים ולכן יש לחשב לפי ההנחה שקב הוא ק' דרהם. וכן י"ל בדעת רב האי שכתב בתחילה את החשבון שרביעית היא משקל של רביעית רטל, וכדי שלא תהיה סתירה בדבריו צ"ל שהחשבון של 66.6 דרהם של פת חיטין כוונתו למשקל של קמח חיטים, שהוא שליש פחות ממים.
ד. בהערה ל' לגבי הכפתור ופרח כתבת: "כיון שגם את זה לא ראה, אז מה הראיה מדבריו".
הראיה מדבריו היא שלא היה מנהג מוסכם בארץ ישראל אצל הכפתור ופרח ורבותיו בענין זה. הכפתור ופרח בדרך כלל הולך כשיטת הרמב"ם, אך כאן ראה לנכון לפרט גם מידות אחרות, ולא הביא הכרעה של רבו בענין, משמע שהמנהג בזה לא היה מוסכם.
לגבי תשובת הגאונים כתבת על פירושי: "והרוצה לידחק ידחק גם כאן".
לדעתי זה אינו דוחק אלא למעשה דבר מוכרח. בגנזי ירושלים ח"ב הביא הרב ווטהיימר תשובה זו עם הנוסח הערבי של התשובה. לא סביר שהוא השמיט שורה גם במקור הערבי וגם בתרגום. בהקדמתו כתב על זה: "השו"ת האלה מצאתי בכת"י עתיק כתוב באותיות מרובעות בגליון גדול על ב' דפים". כלומר הוא מביא את אותה תשובה המובאת אצל ר"י עקנין מכת"י מקורי, אלא שאצל ר"י עקנין יש תוספת של הגהה המציינת את דברי הרי"ף, ואילו במקור שלו לא מופיעה השורה של הסתמכות על הרי"ף. לכן נראה ברור שההפניה לרי"ף היא תוספת של ר"י עקנין ורמז שזו תוספת שלו בראשי התיבות א"כ שהרב וייס בספרו מדות ומשקלות של תורה לא הצליח לפענח. בתשובה המקורית שתרגומה הפשוט הוא שמדובר על קמח של בגדד ולא על משקל של בגדד לא היתה כתובה הפניה לרי"ף כי זו תשובה הקודמת לו, והיא של גאון בבלי.
ה. הערה ל"ב: "גם ב' מפרשי השאילתות היחידים שיש לנו מהראשונים לא ראו שאילתא זו".
אחרי העיון אצל מירסקי אני רואה שממקום שבאת, משם הראיה לדברי שזה נוסח קדום. תחילה יש להבהיר שב' מפרשי השאילתות אינם היחידים אלא יש גם ראשון נוסף שבפירושו משתמש הנצי"ב, ואזכיר אותו לקמן. עכ"פ הר"ש ור"י של מירסקי אינם ר"י ור"ש בעלי התוספות הנודעים. ר"י הוא רבי יוחנן ב"ר ראובן, שלא ידוע עליו דבר חוץ משמו, ואולי בכלל אינו מהראשונים. הר"ש הוא ר' שלמה ב"ר שבתי, שאת החשבתו כראשון יש ללמוד ממה שאת פירושו השלים רבי בנימין, אחיו הגדול ורבו של שבולי הלקט, שחי 300 שנה לפני שנת ש"ו שבה הודפס לראשונה השאילתות.
בנידון דידן דוקא יש ויש פירוש של הר"ש על השאילתא[39], ומזה מוכח שאכן זה נוסח קדום. חסרון פירוש ר"י על השאילתא, גם אם הוא ראשון, אינו מוכיח דבר כי פירוש זה כלל לא נכתב על כל שאילתא ושאילתא, ורק מפירוש הר"ש אתה יכול להביא ראיה, והוא דוקא מוכיח שאכן מדובר בנוסח קדמון.[40]
להשלמת הענין אבהיר מה שראיתי בהקדמה של מירסקי שכל כתה"י שבהם מירסקי משתמש אינם קדומים כ"כ כפירוש הר"ש. מדובר על כת"י שהקדומים שבהם שידוע זמנם היו באיזור שנת ר', כ 100 שנה לפני הדפסת השאילתות, כך שפירוש הר"ש מראה על נוסח קדמון עוד הרבה לפני כתבי היד בהם הוא משתמש. הרב מירסקי הסתמך גם על כתה"י שהיה לפני הנצי"ב[41], ולכן כשכתב שהשאילתא בענין שיעור שתי סעודות לא כתובה בכתה"י שבידו התכוון גם לכת"י זה, אך מירסקי לא חשב שבגלל זה אנו חייבים לומר שזו תוספת מאוחרת כנראה בגלל שיש על זה את פירוש הר"ש, לכן הוא מציין לעיין במה שכתב בעמ' מח. שם מובאת בנדפס דרשה שלא כתוב עליה את המילה "דרשה", ובחלק מכתה"י היא כתובה בהקדמת המילה "דרשה" (ובחלק מכתה"י וכן בפירוש הר"ש שם כתובה דרשה אחרת), ומזה לומד מירסקי שלפעמים מה שנכתב על הגליון הוכנס לדפוס בלי לציין שהוא מהגליון. דהיינו שהוא משוה את הענין לדרשות של רב אחאי שהתווספו למקור, ולא להגהה חיצונית מאוחרת שאין ללמוד ממנה דבר, ובאמת כך מוכח מפירוש הר"ש.
כשעיינתי בשאילתות דרב אחאי בסי' זה ראיתי עתה דברים נוספים הנוגעים לעניננו, ועל פיהם אני חושב שצריך לתקן דברים שכתבתי, לכן אפרט את הדברים.
בענין ד' אמות בעירובין כותב השאילתות (בנדפס סי' מח אצל מירסקי סי' נא): "ממאי דהאי שבו איש תחתיו ארבעה אמות היא. דתניא שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה היא תחתיו גופו שלש אמות, ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ תחת מראשותיו ויניח תחת רגליו או מתחת רגליו ויניח תחת מראשותיו. מאי בינייהו איכא בינייהו ד' אמות מצומצמות ואמה של קדש איכא בינייהו[42], רבי מאיר סבר כדי פישוט ידיו ורגליו דאמה דיליה ורבי יהודה סבר באמה של קדש. א"ל רב משרשיא לבריה כי עיילת לקמיה דרב פפא אימא ליה ד' אמות דאמור רבנן באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קדש יהבינן ליה אי אימא לך באמה של קדש יהבינ' ליה אימא ליה עוג מלך הבשן מה הוה עליה ואי אימ' לך באמה דידיה יהבינן ליה אימא ליה מאי טעמא לא קא תני לה גבי יש שאמרו הכל במה שהוא אדם כי אתא לקמיה א"ל אי דקא דייקינ' כולי האי לא תנן לעולם באמה דידיה יהבינן ליה ודקא אמרת מאי טעמא לא קתני לה גבי יש שאמרו לא פסיקא ליה דאיכא ננס באיברין".
הנצי"ב מציין כאן גם לספר הלכות גדולות, דגם שם בסימן י עמוד קסב איתא: "הני ארבע אמות מאי עיבידתייהו, דתניא (שמות טז, כט) שבו איש תחתיו, כתחתיו, וכמה תחתיו ארבע אמות, גופו שלש אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר גופו שלש אמות ואמה כדי ליטול חפץ תחת מראשותיו ומניח תחת רגליו, ומתחת רגליו ומניח תחת מראשותיו, מאי ביניהו, איכא ביניהו אמה של קדש, רבי מאיר סבר אמה כדי פישוט ידיו ורגליו בדידיה, ורבי יהודה סבר באמה של קדש"[43].
והנצי"ב מוסיף לבאר דנראה שזה המקור לדברי הרמב"ם (שבת יב, טו): "מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין, ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות כבינוניות של כל אדם, ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל".
הכסף משנה הקשה למה לא פירש הרמב"ם אם מדובר במרווחות או במצומצמות ולמה פסק כרבי מאיר, ותירץ דהרמב"ם מפרש שר' מאיר נוקט בשיעור המצומצם וכיון שכאן הצמצום הוא חומרא נקט כרבי מאיר. אך אכתי יש לתמוה, שאם כן יוצא שרבי יהודה ורבי מאיר נחלקו בכלל שבמדידה לחומרא עבדינן במצומצמות, ובגמרא בעירובין ד ע"א משמע שכלל זה מוסכם על כולם, וגם סתימת לשון הרמב"ם לא משמע כך.
אך לפי נוסח השאילתות ובה"ג ניחא הכל, שהמחלוקת ביניהם היא אם משערים בדידיה או באמה של קודש, והכרעת הגמרא לשער בדידיה, וזה הוא פסק הרמב"ם, בלי קשר לענין השיעור בעצבות או שוחקות.
ומכל זה אנו רואים שאמה דידיה של אדם בינוני היא מצומצמת יותר מאמה של קודש, והיינו כפי שביארתי שבדרך כלל אמה של קודש מוסיפה טפח על אמה דידיה.
אלא שלפי זה יקשה על שיטתי מה שאני הקשיתי על שיטתך איך יתכן שארבע אמות הם פישוט ידיו ורגליו של אדם בינוני, הרי אמה דידיה היא בערך 43 ס"מ, וכי אנשים הגיעו רק ל172 ס"מ כשפשטו ידיהם ורגליהם?
ונראה ליישב בביאור המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה שכדי להעביר חפץ ממרגלותיו לתחת הראש צריך להרים תחילה את החפץ שאחז את קצותיו כשהוציאו מרגליו מעל ראשו, וכיון שהחפץ תופס מקום צריך להגביה את ידיו למעלה ככל האפשר, בעוד שרבי מאיר לא דיבר על העברת חפץ ולכן לדידיה נותנים לו רק כדי הרמת היד מעל הראש ותו לא (וכעין זה צ"ל לשיטת ר"ח והרי"ף). לכן י"ל שדוקא לרב יהודה ד' אמות מקבילות לפשיטת הידים בכל יכולתו, אבל לר' מאיר, שהלכה בענין זה כוותיה, נתנו רק תוספת קטנה להרמת היד מעל הראש, ולא להעברת חפץ, ולכן כל ד' האמות הן רק בערך 12 ס"מ מעל ראשו.
עכ"פ נמצא שמדברי השאילתות, בה"ג והרמב"ם מוכח שאמה של ששה אינה אמה של אדם בינוני, והדברים מתאימים לשיעור של אמה של ששה טפחים, בערך 52 ס"מ.
ו. הערה ל"ג: "משקל הקמח קל בשליש מהמים, אבל בפת לא שמענו".
השיעור בסוגיות כתובות ופאה הוא בחיטים ולא בפת, וידוע שגם חיטה היא פחות ממים (0.8 אחוז). ככל הידוע לי אין פת שהיא במשקל סגולי של מים[44], אפילו תהיה צפופה מאוד. לכן כל העמדה שמשוה ביניהם קשה יותר מסברת האומרים שאין להשוות.
ז. הערה ל"ד: "ודאי שאין כונתו משום שהפת קלה בשליש מהמים, דהא לא מיירי שם בפת כלל אלא ביבש ויבש יכול להיות כל דבר ולא רק קמח או פת, ואדרבה מכאן אפשר היה להביא ראיה לשיטתך שדעה זו סוברת שיש הבדל עקרוני בין מדות הלח למדות היבש למדות הלח בשליש, אולם ר' יונה סיים שם מצאתי זה בקצת פירושים, ומצאתי בקצתם מה שהזכרנוהו בה באות הבית בזכרנו אלפים בת יכיל ע"כ, ושם פירש שאין הבדל בין הלח ליבש וכמו שהבאתי בתשובות הקודמות, ונראה שתופס פירוש זה לעיקר משום שפירש כן גם בעוד מקום וכמו שהבאתי לעיל".
רבי יונה אבן גאנח שם כתב: "מידה נקראת בלשון ערבי ויבח והיא מכילה מן היבש ארבעת אלפים ושמונה מאות זוז ומן הלח שבעת[45] אלפים ומאתים". ובערך ב"ת כתב "הבת והאיפה הם שתי מדות שוות כמו שנאמר האיפה והבת תוכן אחד יהיה אלא שהאיפה מדת היבש והבת מדת הרטוב וכל אחד מהן עשירית החמר כאומרו מעשר החמר האיפה אל החמר יהיה מתכונתו ומשקל מה שמודדין בכל אחת מהן שבעת אלפים ומאתים זוז".
ברור ממה שכתב בערך אי"פ בתחילה שאיפה היא מידה ידועה בערבית מובן שלא מדובר על שתי מידות כלים שונים ליבש וללח, כפי שכתבתי לשיטת הקליר, אלא כוונתו שאותה מידה המכילה משקל של 4800 דרהם יבש היא זו שתכיל 7200 דרהם לח. והיינו משום שהיבש שהוא הקמח או החיטה קל בשליש מהלח. ומה שציין שבערך ב"ת כתב פירוש אחר היינו ששם הביא את דעת אלו שלא חילקו בין מידת יבש ללח, ואמרו שגם ביבש שוקלים 7200 דרהם.
דבריו בערך אי"פ מקבילים לדברי שבלי הלקט סי' ריב בשם הגאונים[46] כשהוא עוסק במידת הביצה הנצרכת לחישוב מידת הקמח של חלה: "בתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי כתבן ממתיבתא הקדושה שיעור ביצה משקל ששה עשר זוז וארבעה גיראות כמשקל כסף של בגדאד, וכמה שיעור בדינר זהב היוצא באספמיא כבר שיערנום והם שלשה ועשרים זוז במטבע היוצא אצלינו, ומשקל דינר זהב שני זוזים, נמצא שיעור ביצה משקל אחד עשר דינר זהב ומחצה מטבע היוצא אצלינו, והם אונקיות (צ"ל אונקיא) ומחצה בלח צא מהם שליש ביבש נמצא שיעור ביצה ביבש אונקיא אחת".
ברור שהיבש שבהם עוסקים כאן הוא קמח, שהיה ידוע להם שהוא שליש פחות ממים, ולפי דעתי זה יסוד החישובים של רב האי ושל הרי"ף. אלא שרב האי והרי"ף מתבססים על המסורת שרטל הוא לוג ולכן הם יוצאים מהנחה ראשונית שהביצה היא שליש יותר מהשיעור של רב הילאי.
בברכה רבה
עידוא
♦
מכתב ח'
בס"דכבוד הרב עמנואל הי"ו
מענה להערות.
א. כתבת בהערה ל"ט: "אין כתב יד ולא פירושים".
כך כתוב להדיא בפירוש הר"ש (שכבר ביארתי שהוא מקור חזק עוד יותר מכתבי היד): "והסאה ששה קבין, הרי לד' סאין כ"ד קבין, נמצא חצי קב בפודיון, דהיינו ב' ליטרין".
לשון זו שמתרגמת לליטרין ודאי לקוחה ממה שכתוב בשאילתות בתוך הפיסקה המתחילה במילה פירוש: "נמצאו שני ליטרין בפודיון"[47]. ולכן כמעט אין ספק שגם רב האי ורבינו חננאל מתבססים על השאילתות בקובעם שליטרא - ריטל הוא לוג - רבע הקב.
ב. בהערה מ"ג: "המצות שלנו נפחו פי שניים מהמשקל כפי שהאריך גם בזה הרב בניש".
לא הבנתי איך יכול להיות במציאות לחם הכבד ממים בלי תוספות אחרות, ועל פי מה כתבת שמצות שלנו הן פי שנים ממים (בהערות הקודמות כתב שהוא שווה)[48]. הרי הלחם מורכב בעיקר מחיטה ומים, והחיטה קלה מהמים, ומה יגרום לו להיות כבד ממים. הרב בניש בעמ' רעו אינו מביא ממצא מדעי של לחם או קמח השוקלים כמו מים או יותר, כל דבריו הם הסבר תיאורטי לכך שחכמי הספרדים שיערו נפח מצה כמשקל מים כי המצות הרכות שלהם היו קרובות יותר למשקל המים, אך בכל מקרה כיון שיש גם קמח נראה שהן לא היו ממש כמו מים. ובכל מקרה הרי"ף, ור"י אבן גאנח, ותשובת הגאונים בשבולי הלקט מדברים על קמח ולא על פת או מצה, ולכו"ע אין במציאות קמח השוקל כמו מים.
ג. הערה מ"ה: "תשובת רב נטרונאי היא תחלת התשובה המובאת בשה"ל ומבואר מדבריו להדיא ששיעור הקמח הוא כשיעור המים וכדעת רסג, ודברי שהל מהמילים וכמה שיעור דינר וכו׳ הם כבר לא דברי הגאון".
לשון תשובת רב נטרונאי, המובאת גם בתשובות רב נטרונאי (ברודי אופק) יו"ד סי' רפ: "ולענין הבצים ששאלתם האיך מודדין בהם, אם ממלאין כלי מים ונותנין הבצים לתוכו ובמדת המים מודדין קמח, או לא. לא כך משערין חכמים, ששעור שפרשתם אין לעמוד עליו, אלא כך נתנו חכמים שעור לבצים שמשערין בהם לפסח ולחלה מעסת המדבר, וכך שערו חכמים ראשונים: שהמים שעור הב{י}צה ב{י}נונית משקל ששה עשר (ואינם) [זוז וד'] גיראות במשקל כסף של בגדאד, כמשפט הזה שערו לעסה [לחלה] ולפסח, וכן הלכה".
מתשובה זו עולה בבירור שמשערים גם קמח כמשקל מים מפני שאיננו יודעים איך למדוד קמח בנפח של ביצה.
אך לשון שבלי הלקט סדר פסח סימן ריב: "ושיעור חלה כיצד הוא עושה מכניס מ"ג ביצים בכלי מלא מים על כל גדותיו והמים הנשפכין חוצה הן מידת שיעור קמח לחלה… ובשם ר' יהודאי גאון זצ"ל מצאתי כמשקל הביצים כך משקל העומר. ובתשובות הגאונים זצ"ל מצאתי כתבן ממתיבתא הקדושה שיעור ביצה משקל ששה עשר זוז וארבעה גיראות כמשקל כסף של בגדאד, וכמה שיעור בדינר זהב היוצא באספמיא כבר שיערנום והם שלשה ועשרים זוז במטבע היוצא אצלינו, ומשקל דינר זהב שני זוזים נמצא שיעור ביצה משקל אחד עשר דינר זהב ומחצה מטבע היוצא אצלינו, והם אונקיות ומחצה בלח צא מהם שליש ביבש נמצא שיעור ביצה ביבש אונקיא אחת. דקיימא לן שיעור ביצה בלח משערינן דתנן ר' יהודה אומר מביאין גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים וחולק את המים ואותו כלי שמחזיק אותן המים שיעור ביצה בינונית כשאתה ממלאו קמח הוי שיעורן אונק'. וכך כתוב בתשובה: ביצה של שיעור שמשערין בה כבר שיערוה חכמים ראשונים ומשקלם כך. וכך הנהיגו רבותינו ז"ל בקרטבא שיעור עיסת פסח ארבע רטילין פחות שליש ריטילא (לפי חשבון שרטל הוא 144 דרהם יוצא 1620 גרם, ואם רטל 130 דרהם יוצא 1462 גרם). ובעל הדברות כתב בשם רבוותא דשיעור חלה הוא משקל תש"נ זוז וכתב אינון שיעור משקל לא נמצא בירור בידינו וחיטי איכא דקלילי ואיכא דלא קלילי וביצים נמי איכא גדולים ואיכא קטנים ולא ברור לן. ובתשובה הכתובה בהלכה של מעלה מזו (סי' ריא בשם תשובות הגאונים) שיעורו הגאונים שיעור עיסה שצריך ליטול ממנה חלה משקל חמשה ושבעים אונק' (2250 גרם, והוא יותר מה720 דרהם של רס"ג)".
ברור שהלשון "כתבן ממתיבתא הקדושה עד שיעורן אונקיה" אינה העתק של תשובת רב נטרונאי אלא שהכותב משתמש בנתונים של רב נטרונאי. אכן הוא חולק עליו בכך שלדעתו יש לשער את הקמח שליש פחות ממים. הוא כנראה חי בספרד, אך אין זה מוציא אותו מהגדרת שבולי הלקט שזו תשובת הגאונים, שהרי חכמים כמו רבי שמואל הנגיד, מחותנו רב ניסים גאון, ורבו רבי חנוך ב"ר משה השבוי, שחיו בספרד ובצפון אפריקה בתקופת הגאונים, נחשבים כגאונים. כך עולה גם בתשובה השניה שמביא שבולי הלקט שחשבו את הקמח שליש פחות ממשקל המים. וגם ממה שכתב בעל העיטור נראה שהוא הבין ששיעורי החכמים הקדמונים באו לקבוע משקל קמח מסויים שאינו קשור למשקל המים, ועל זה הוא השיג שהחיטים משתנות, ולא היו צריכים לקבוע משקל במוחלט, אך נראה שהקדמונים שקבעו כן סברו שהשינויים אינם גדולים. יתכן מאוד שזו גם דעת רס"ג, שבודאי לא כתב להדיא שהקמח הוא כמים, ודיבר אך ורק על משקל הקמח, ובכל מקרה השיעור הוא שיעור מוערך ולא צריך לצמצם. וכבר כתבתי שאכן לפי החשבון הרי"ף לא כותב את השיעור המדוייק שיוצא בהפחתת שליש.
בפניני הלכה (כשרות א יא הערה 6) כתב שלפי מדידות שעשה משקל של קמח מלא מרווח (לא דחוס באריזה) הוא 1450 גרם בנפח של 2160 סמ"ק, דהיינו בדיוק יחס של 2/3. אלו שמדדו ויצא להם קרוב יותר לחצי מדדו קמח לבן.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
מכתב ט'
בס"דלכבוד הרב עמנואל
בענין ההערות האחרונות:
א. כתבת בהערה מ"ו: "גם בפרשת וירא עמוד עב כתב הר"ש לשון זו בדיוק והרי שם ודאי שאין גירסא כזו בשאילתות".
כל מה שכתב הר"ש בפרשת וירא על חשבון שתי סעודות אינו כתוב בשאילתות שם אלא בשאילתות בשלח ופשוט מעצם זה שלא כתב מקור אחר שכתב כך על פי השאילתות בשלח, וגם הסיום ב' ליטרין הוא מהשאילתות, לכן לא סיים את החשבון שמוציאים מחצה לחנוני כפי שהוא בשאילתות. הר"ש עצמו לא ראה זאת כתוספת מאוחרת לשאילתות כי אם היה רואה זאת כתוספת מאוחרת היה כותב 'ומצאתי הגהה שפירשו שהוא ב' ליטרין'. מוצאים בשאילות כמה פעמים שכתב פירוש לפני הביאור (לפי חיפוש ראיתי שש פעמים פירוש או פי'). אכן בסופו של ענין אכן יתכן שהמילים 'פירוש' זו הגהה שאינה מבעל השאילתות עצמו, אך כיון שהדברים מובאים גם ברב האי ובהקבלה רבה עוד יותר ברבינו חננאל שמדגיש שדבריו הם על פי מסורת נראה שהוא עכ"פ מהגאונים.
ב. הערה מ"ז: "מצות שלנו הדקות והקשות נפחם הוא פי שניים ממשקלם"
מחילה על הטעות שיחסתי לך בענין הפי שניים. ולעצם הענין נראה שעכ"פ סוגית הגמרא בעירובין פג ע"ב מדברת על משקל הקמח שהרי מדובר שהחנוני קונה ארבעה סאין בסלע ועושה מהם את הפת, והחנוני בודאי קונה קמח, לכן יש לפרש גם בדברי רב האי גאון שכוונתו למשקל הקמח שממנו עושים את הפת, ורבינו חננאל והרי"ף מדברים להדיא על הקמח, וכבר הראיתי שהיה ידוע בזמנם שבמידת נפח שבה נכנס ליטרא מים יכנס קמח שמשקלו שליש פחות ממשקל המים. וראה גם תרומות פ"ה משנה ט שחיטים יפות שנטחנות נהיות בכמות גדולה יותר מהחיטה (כך עולה מפירוש הר"ש ודעמיה).
ובזה יתישב לי קצת מה שהגרע"י פסק מחד גיסא (יחוה דעת ד, נה) שלענין הפרשת חלה הקובע הוא משקל הקמח לפי ההנחה שקמח הוא שני שליש ממים, ואילו לענין מצה כתב (יחוה דעת א טז) לפי משקל מים. דבהפרשת חלה ששיעורה לפי קמח נקט בודאות שהוא שני שליש, ואילו במצה נקט לחשבו כמשקל המים בגלל שנפחה משתנה לפי רכותה, והוא יכול להיות קרוב למשקל המים.
אמנם הלכה למעשה לענין חלה בקמח לבן לכאורה השיעור קטן יותר, ולכאורה יש להפריש כבר מ1050 גרם.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦