פתח תקווה
צורת אות ח' בסת"ם והחוטר שעל גבה
איתא במנחות כ"ט ע"ב: "אמר רב אשי חזינה להו לספרי דוקני דחטרי להו לגגיה דחי"ת וכו' כלומר חי הוא ברומו של עולם" עי"ש, ופרש"י לגגו של חית עושין למעלה כעין חוטר כזה וכו' עי"ש. התוס' שם בד"ה דחטריה וכן הטור בסי' ל"ו ועוד ראשונים כתבו בשם רש"י שהגביה רגל שמאל של ח' עד למעלה עי"ש, ולפנינו ברש"י לא כתב 'בצדה השמאלי'. אולם, כנראה שכשרש"י צייר צורת החית כפי שכתב 'כזה' עשאה עם חוטר בצד שמאל ולכן כתבו כן הראשונים בשמו.ולגבי עצם הדין. כדברי רש"י כתב ר' גרשום המובא בשטמ"ק (מהדורת הרב אילן) וז"ל: "שזוקפין כמעט לגגיה של חית כמקל" ע"כ. והאו"ז בסי' תקמ"ט כתב שכפרש"י כ"פ ר' אליקים וכ"פ הערוך. ולשון הערוך ערך חטר ב' זוקפין מעט מעט לגגו של ח' כמקל עי"ש, וזה כלשון ר' גרשום הנ"ל. והגמ"י בספ"א מהלכות תפילין כתב שבערוך משמע כפירוש ר"ת עי"ש, אולם דבריו צ"ע דהא הערוך כתב כמין מקל, ור"ת מפרש לשון חטוטרת – עי' לקמן, והערוך הביא לקמיה בערך חטר ג' ענין חטוטרת, ומבואר שמחלק ביניהם, וכאן הוא לשון מקל, כפירש"י. והעיקר בדעת הערוך וסיעתו כפירוש האו"ז, שהוא כרש"י. והרי"ד בפסקיו שם ג"כ דעתו כרש"י, שכתב זוקפים העוקץ של ח' עי"ש, וכ"כ נכדו הריא"ז בהלכות ס"ת, וז"ל: "הסופרים הדייקנין חוטרין גגו שלחית שעושין כמין חוטר זקוף בראשו" עי"ש.
ויש ראשונים שכתבו שהוא חוטר, אלא שהוא באמצע ולא בסוף הגג. כ"כ המאירי בקרי"ס (מאמר שני חלק א'), וז"ל: "ומפרשים בה בענין דחטרי לה שעושין תג אחד בחית כמין חוטר וזהו שקורין לה גג שהיא באמצע הגג ואלו היה בא' מראשי הגג היה קורא לה תגא וכו' ויש מפרשים שעושין בה כגון חטוטרת" וכו' עי"ש. ומבואר בדבריו שמחלוקת ר"ת ורש"י היא האם זה חטוטרת או תג, אבל לא היכן נמצא החוטרא. וכן תר"י בפירושו לברכות רפ"ב כתב שעושין כמו תג למעלה באמצע הגג, עי"ש.
לעומת זאת, ר"ת המובא בתוס' במנחות שם כתב לפרש באמצע גגו של חית גבוה מעט כמו חטרתא דגמלא דבאמצע עי"ש. ורבים מהראשונים הביאו את דבריו יחד עם דברי רש"י, אלא שחלקם לא הכריעו במחלוקת כדעת מי, וחלקם כתבו שיר"ש יחמיר כדעת שניהם. הב"י בסי' ל"ו הזכיר את דעת סה"ת, מרדכי, הגמ"י ורא"ש. ויש להוסיף יראים במצות תפילין (סי' ט"ז במהדורה הישנה), או"ז (סי' תקמ"ט), סמ"ק (מצוה קנ"ג), המנהיג (בהלכות תפילין) ועוד.
אלא שנראה שנחלקו הראשונים בביאור דעת ר"ת. בתיקון תפלין שהביא הב"י כתב להדיא שהח' תהיה כמו שני זיינין רחוקים זו מזו כעובי קולמוס ומחוברים בגג גבוה יחדיו וכו' עי"ש, וכן מתבאר מדברי מהרי"ל בתשובה (סי' קל"ז) גבי חוטרא דחית שאין נוגעין זה בזה [וכמו שהביא שם שדבריו עפ"י תקון תפלין הנ"ל], שהביא הב"י בסוף הסימן בשם מצאתי כתוב, עי"ש. כדבריו כתב גם בספר מקנה אברהם (דבלמש, ונציה רפ"ג) בריש הספר וז"ל: "יעשה חטוטרת לגגה של חית לפי ר"ת, אבל לפי רש"י יעשה גגה ישרה ועל גגה תג זקוף וכו' לצאת ידי שניהם יש לעשות שני זיינין עם חטוטרת וגם מקל זקוף" וכו' עי"ש. ומבואר מדבריהם שלדעת ר"ת החטוטרת היא במקום הגג הישר ולא תוספת עליו. ובאמת שבשו"ת מהרי"ק החדשים (סי' ל"ב) עמד בזה להדיא וכתב ב' צדדים וז"ל: "ופשיטא דלישנא דקאמר דחטריה לגגיה דחית לא משמע שבא למעט האות כלל, ויותר היה ראוי לומר שבא לרבות מלמעט, ואפילו נימא שלא בא לרבות כדמשמע קצת מתוך לשון הפוסקים וכן המנהג שלא לעבות האות רק לחטרה באמצע גגה כעין חטוטרת הגמל – מ"מ פשיטא שאותה חטוטרת לכל הפחות צריך לעשותה כפי עובי שאר האותיות ולא לעשותה כעין קורי עכביש" וכו' עי"ש. ומבואר שמנהג העולם כדעת התקון תפלין הנ"ל שלא בא לרבות אלא להחליף הגג בחטוטרת, אע"פ שבסברא היה נראה לו לא כך. ובאמת זה הוא מנהג הסופרים בדורות האחרונים העושים כדעת ר"ת – כדעת התקון תפלין וסיעתו הנ"ל.
אולם, נראה שאדרבה דעת רוב הראשונים בהבנת ר"ת אינה כן, אלא כפי שהבין מתחלה המהרי"ק, שעושים האות כרש"י אלא שמוסיפים באמצע כמין חטוטרת על גג, ולא במקומו. הנה המרדכי במנחות סי' תתקנ"ג כתב בשם ר"ת כעין חטרת גמל באמצע גגה 'קבוצת דיו' עי"ש. וכבר דייקו לנכון בשו"ת לב שלמה (לר"ש הלוי סאלוניקי תקס"ח, והובאה תשובתו גם ביד אהרן מהדורא בתרא בהגהות בית יוסף בסי' ל"ו) סי' ב' ובספר אמרי שפר בכלל ה' (דף י"ח) דס"ל בדעת ר"ת שהח' היא כרש"י ממש אלא שמוסיפים על גבה באמצע האות קבוצת דיו כחטוטרת הגמל. ועוד ראיה לזה מדברי המרדכי, שכתב וז"ל: "והיה אומר ר"ת לעשות שניהם מקל בראשה דרך כתיבתה [כרש"י] וגם כדפירש באמצעתיה [כר"ת], וגם לא מיפסיל בהכי אפילו אינה נעשית בדרך כתיבה כיון דקרי ליה תינוק לא טיפש ולא חכים" ע"כ. וכונתו היא שאם לא עשו כלל חוטרא, אפילו חוטרא דרש"י שהיא בדרך הכתיבה [וכ"ש חוטרא דר"ת], לא מיפסיל משום שתינוק דלא חכים ולא טיפש קוראה חית. ואם כדברי התיקון תפילין וסיעתו – ודאי שללא החוטרא הוי כשני זיינין ולא כחית, וע"כ דס"ל שהחוטרא דר"ת מוסיף ולא מחליף את הגג. וכן דייק לנכון בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' ר"ה אות ו') מדברי הגמ"י הנ"ל, שכתב שבערוך משמע כפירוש ר"ת, מדכתב זוקפין מעט לגגו של חית כמקל, ומזה משמע שא"צ כלל שיהיה חלול עי"ש. וכונתו ברורה, דהא הערוך שכתב כמקל וכן רש"י שכתב כן, ודאי שאין כונתם שעושים חלל במקום המקל אלא הוא בנוסף לגוף האות, אלא שהגמ"י דייק מזה שהערוך לא כתב שעושים זאת בצד שמאל – שהוא באמצע, וכדעת ר"ת [אע"פ שלעיל כתבנו שהעיקר שלא כדבריו בדעת הערוך], ומבואר שהבין בדברי ר"ת שהוא בנוסף לאות. ועוד הוסיף הצ"צ שגם מלשון חטוטרת גמל משמע כן, שהרי היא אינה חלולה, עי"ש.
אלא שכתבו הצ"צ ועוד אחרונים שמדברי התוס' במנחות כ"ט ע"ב, בראייתם לר"ת מהגמ' בשבת ק"ד ע"ב, נראה שהגג חלול, והוא שהתוס' הביאו ראיה מהא דאיתא נטלו לגגו של חית ועשאו ב' זיינין משמע דלא כרש"י. והבינו האחרונים שכונתם היא שהגג היא החטוטרת, ולפ"ז אתי שפיר, משא"כ לרש"י. אולם, אין הבנה זו נכונה, ואדרבה מזה מתבאר ההיפך. דהנה מקור דברי ר"ת הוא בהלכות ס"ת שלו, שנדפס במחזור ויטרי (סי' תקי"ז), ושם בעמ' 655 כתב: "ורבינו זקיני פירש כעין מקל, ואין נראין דבריו, חדא דגגו משמע האמצע כדאמרינן בהבונה כגון שנטלו לגגו דח' וכו', ועוד תגא דחית הו"ל למקריה כדאמרינן בהבונה התם כגון שנטלו לתגיה דד' וכו'" עי"ש. וכ"כ האו"ז, סה"ת, המנהיג ועוד בהביאם את דברי ר"ת, ומבואר למדייק היטב בדבריהם שכל מה שהוקשה לר"ת על רש"י הוא שאין סוף האות נקראת גג אלא אמצע האות, וכשאמרה הגמ' נטלו לגגו של חית הכונה היא לאמצע האות ממש, וכיון שאמצע האות נקראת חית – אותה חוטרים. אלא שהוסיף ר"ת שאין חטריה לשון חוטר אלא לשון חטוטרת, ולכן כתב המרדכי שצריך קבוצת דיו כמו חטוטרת הגמל, אבל אין זכר לזה שהחטוטרת היא נקראת גג האות, אלא אדרבה ממשמעות הגמ' משמע דחטריה 'לגגיה' דחית, כלומר שיש לה גג ואותו חוטרים, וכן נטלו 'לגגו' של חית ולא 'לחוטרתו' של חית. ועי' בשו"ת לב שלמה (שם) שעמד בדיוקים אלו וכתב שמשמע יותר כדעת המרדכי הנ"ל, ולסברת החולקים צריך לידחק בגמ' טובא, עי"ש.
ובאמת שבפשט דברי הגמ' בשבת מפורש ברשב"א ותלמידיו שגג האות זהו גופה של אות, ולא החטוטרת. ז"ל הרשב"א שם: "וכן צריך להיות שני חטוטרות לחית בגגה [ויש שם ציורים אלא שאינם מדויקים] ותדע מדתנן בפרקין נתכוון לכתוב חית וכתב שני זיינין, ותניא נמי בגמרא כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זייני"ן דאלמא לשני ראשי הגג יש כמין חטוטרות כצורת הזיי"ן" ע"כ. וכ"כ הריטב"א שם, וז"ל: "וצריך שיבלוט גגו של חי"ת לכל אחד מן הצדדים מכנגד רגליו שאם בא לגרור בנתים יהא נראה כשתי זייני"ן, וכדאמרינן לקמן נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שתי זייני"ן" ע"כ. וזו גם כונת הר"ן, שכתב: "וצריך ג"כ לעשות שני ראשין לגג החית ולא סגי בראש אחד בלבד וראיה לדבר וכו' דאלמא שני ראשין יש לו לגגו של חית" עי"ש. וכונתו היא כמו שמתבאר מדברי הרשב"א והריטב"א [ודלא כמו שמצוייר בש"ס שלנו], שצריך שיבלוט הגג מב' הצדדים ולא מיירי כלל בחטוטרת, וכ"כ מהר"ם הלוי בשו"ת דרכי נועם (סי' א') בדעת הר"ן עי"ש. ואם כי הם לא הזכירו את ענין החוטרא הנזכרת בגמ' במנחות מה טיבה והיכן עושים אותה - מ"מ תסגי לן בהא דסבירא להו שהח' גג ישר ומלא ואינו חלוק באמצע, ולענין החוטרא אפשר שיסברו כרש"י ואפשר כר"ת.
ולעצם ראיית הרשב"א וסיעתו הנ"ל מהגמ' בשבת שצריך שיבלוט גגו של חית וכו' – המרדכי בהלק"ט הביא כן בשם ר"י, ודחה וז"ל: "ועוד יש לדקדק מההיא דשקליה לגגו דחי"ת ועשאו שני זיינין דצורת החי"ת אינה עגולה מן הצדדין אלא תגין תגין אית לה מכאן ומכאן כמו זיין לצד ימין לגגה ואז לכאורה כי שקלת אמצע הגג נשארו שני זיינין, ואומר ר"י נהי דאין צורתה כך מ"מ לא מיפסלא בהכי וזימנין דמתרמי דעבד הכי ואיכא שני זיינין" ע"כ. ומבואר מדבריו שאדרבה עיקר צורת החית אין לה תגין מכאן ומכאן, אלא שאם עשאה כך לא מיפסלא, ובזה מיירי הגמ'.
א"כ נמצא שיש כמה מחלוקות בענין חוטרא דחית. חדא האם הוא באמצע או בסוף האות, ואידך האם זה מקל או חטוטרת, ועוד האם החטוטרת היא במקום הגג או בנוסף לגג. ומחלוקת נוספת, עליה לא דיברו רש"י ור"ת כלל אלא הרשב"א וסיעתו נחלקו בעניין זה עם הר"י והמרדכי, האם לכתחלה צריך שיבלטו ב' הראשים של הח' או שאין זה לכתחלה.
והנה הב"י בסי' ל"ו הביא בשם מצאתי כתוב (והוא בתשובת מהרי"ל סי' קל"ז) וז"ל: "ואין התינוקות מורגלים באלו דאפילו המוכשר כתיקונו קורין לו שני זיינין עי"ש. וכך בדקתי אני שהתינוקות קורין לחית דס"ת דידן שני זיינין, אלא שמהרי"ל כתב שאין ראיה מהתינוק דהא אינו מורגל בצורה זו ולכן ודאי שאין לפסול" עי"ש. אולם, להאמור יש לעיין בזה טובא, דהא לדעת רש"י וכן שא"ר בדעת ר"ת – אכן אין זו צורת חית, ולפי דעתם באמת כיון שהתינוק קורא ב' זיינין יש לפסול אות זו בצורה כזו, ורק לפי הבנת התיקון תפילין ומהרי"ל וסיעתם שזוהי צורת האות – אין לפסול, אבל לדעת רוב הראשונים נראה שחית דידן אינה כשרה. וכן מתבאר להדיא מדברי המרדכי שהביא הב"י שהעתקנו לעיל, שאות ח' כשרה רק אם התינוק קוראה, ולא אומרים שהתינוק אינו רגיל לקרוא אות ח', וזהו כנ"ל.
ולעניין מעשה. הנה האשכנזים נוהגים כדעת התקון תפלין וסיעתו לעשות חטוטרת ללא גג במקומה, ובנוסף לזה מקל, לחוש גם לרש"י. והספרדים, כפי שהביא המו"ק (בצורת האותיות לספרדים בסי' ל"ו), נהגו לעשות כרש"י: רו, או - דו. ובאמת שהמעיין בס"ת הקדמונים מלפני כאלף שנה עד לפני כ400 שנה בערך [עי' בסו"ס פתשגן הכתב ובסו"ס מסורת צורת האותיות ובסו"ס ילקוט כתרי אותיות] יראה שכולם עשו ללא חטוטרת באמצע אלא גג ישר ותו לא[2], ורק בדורות האחרונים שינו הספרדים לעשות כדעת התקון תפלין, וכמ"ש הקול יעקב שכך נוהגים בבגדאד, וכן כתב הוא עצמו בספר תורה שלו, וכן נוהגים הספרדים כיום. ועי' בספר שלטי הגבורים לר' אברהם הרופא (דף קע"ד ע"א) שכתב שפשט המנהג לעשותה לפעמים עם חטוטרת ולפעמים בלי חטוטרת, והסופר ר' מאיר מפאדובה היה כותב אותה בספריו בלי חטוטרת חוץ מהחית של וחרה אף ה' וכו' והסופר ר' יהוסף זרקא היה עושה כל החיתין עם חטוטרת בספרים שלו עי"ש. אולם, לפי האמור אדרבה עדיף שלא לנהוג כן, דהא גם בדעת ר"ת רוב הראשונים ס"ל שעכ"פ צריך שהגג יהיה מלא ועליו להוסיף חטוטרת, ולא לגרוע מהגג. ועוד שכתב מהרי"ק שצריך שהחטוטרת תהיה לפחות כעובי האות, ולא הכל מקפידים ע"ז [בעיקר בחטוטרת השמאלית עפ"י דעת הגר"ז בשם המקובלים – עי' קול יעקב]. ועוד שכל הקדמונים לא עשו כלל כר"ת אלא כרש"י, ועשו מקל קטן, אלא שחלקם עשו בסוף האות ממש וחלקם קרוב לסוף האות, וחלקם עשו תג באמצע, ונראה שדבר זה אינו מעכב היכן לעשותו ועדיף לעשותו בסוף האות או קרוב לסופו. ובעיקר לפי מה שכתבנו להעיר, שנראה שלדעת שא"ר חית דתיקון סופרים ומהרי"ל פסולה.
וכן עדיף לעשות כצורת דו [מה שנקרא בלשון הסופרים ח' דרש"י עם יציאה משני הצדדים] שאם יגרור באמצע יהיה שני זיינין, אף שגם זה אינו מעכב, וכן בספרים הישנים הנ"ל לא הקפידו בזה, אלא עשו אפילו באותו ספר פעם כך ופעם כך, וס"ל כדעת ר"י המובא במרדכי הנ"ל, אלא שעדיף טפי לעשות כדעת הרשב"א וסיעתו שיבלוט מב' הצדדים כיון שכך כשר אליבא דכו"ע.
לסיכום. לספרדים יש לכתוב אות ח' כרש"י כמנהג הקדום ולא כמנהג המאוחר שעושים אותה כשני זיינין, שיש בזה חשש לכשרות האות לדעת רוב הראשונים.
♦ ♦ ♦