תשובת מרן הגרח"ק זצ"ל בענין קידוש לבנה – הרב עמיחי כנרתי
בשו"ת תשובות-והנהגות (לגר"מ שטרנבוך שליט"א) ח"ב, סוף סימן ר"ח, כתב: "ובכת"י מתלמידי הגר"ח מוולוז'ין איתא, שרבם ובעל השאג"א נתכוונו לדבר אחד, שהרואה לבנה בחידושה מברך, משמע תיכף, כמו כל ברכות-הראיה. ואף לפי מסכת סופרים שמברכים רק כשמבוסם, לא יראה אותה עד עתה, שאם ראה נתחייב מיד, ואפ' ביחיד יברך תיכף".וכיוון לזה גם במשמרת-שלום לאדמו"ר מקוידינוב זצ"ל, סימן ל"א, סעיף א'-ב', ע"ש היטב.
והיינו שהואיל והם נקטו בגדר ברכת-הלבנה שהיא ברכת-הראיה, א"כ יש מקום להחמיר שלא לראות את הלבנה משהגיע זמנה (ג' או ז' בחודש) עד זמן שמקדשה, שאחרת מיד נתחייב לברכה, ככל ברכות-הראיה.
והן אמנם שהפוסקים מביאים כמעלה לברך דוקא בזמן מוצ"ש, שאז זמן שמחה וראוי להקבלת פני שכינה, אבל הידור זה יכול לגבור רק על ההידור האחר של "זריזין מקדימין למצוות", ולא על יסוד ההלכה של ברכת ראיה. ולפ"ז מוכרחים לומר שכל דברי המסכת-סופרים (ריש פרק כ') והראשונים והשו"ע (תכ"ו, ב) שכתבו לברך דוקא במוצ"ש, איירי רק כשלא הביט לפני-כן, וצ"ע.
ואם ישאל השואל איך יתכן להימנע מראיית לבנה, דבר שלרוב קורה בהיסח הדעת ובלא-מתכוון, תשובתו בצידו, שאפ"ל בפשטות שבברכת-לבנה בעינן ראייה גמורה וברורה של צורת הלבנה, ולא סגי בהבטה חטופה באקראי. וכן משמע קצת מהלשון במסכת-סופרים, שבשעת ברכת הלבנה "תולה עיניו בה ומברך".
אמנם אחר שראה את הלבנה כתוב בספרים ע"פ הסוד ששוב לא יסתכל בה, אבל עכ"פ ראיה גמורה נראה שכן בעינן.
ברור שכל זה אינו אלא להנהגת חומרא ראויה, שהרי "דבריהם חידוש, ולא מצאתי דבר זה מבואר בפוסקים" (תשובות-והנהגות שם), ופוק חזי מה עמא דבר, שלא נזהרים בזה. אבל מ"מ הואיל וחומרא זו נובעת מהגדר הפשוט והברור של ברכת-הלבנה כברכת-הראיה, וכמו שהתבאר, כמדומה שניתן לומר שהמחמיר בזה תע"ב. וע"ע יותר בהרחבה על זה במאמר בחוברת "המאיר לארץ" (ח"ג, עמ' 69 ואילך).
ובזמנו (תמוז תש"ס) שאלתי על זה את מרן הגרח"ק זצ"ל, וענה במכתב: "כיון שהזמן קבוע אין לחוש אם רואה קודם".
♦ ♦ ♦