בחיוב שמיעת חזרת הש"ץ
פרק א'
תקנת החזרה וחיוב השמיעה
א. בפלוגתא דר"ג וחכמים
מקור הסוגיא של חזרת הש"ץ הוא בסוף ר"ה (לג:), גבי חיוב הציבור בברכות של ר"ה, דפליגו ר"ג ות"ק התם, ת"ק אמר: "כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב" ורבן גמליאל אמר: "שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן".ואף דלמעשה סדר התפילה שוה לפי שניהם, שמתפללין הציבור בלחש ואח"כ הש"ץ בקול, אמנם מחלוקתם היא איזו היא התפילה העיקרית. לדעת רבנן, כל אדם חייב להתפלל בעצמו ומקיים הוא את חובתו בתפילה בלחש, לבד ממי שאינו בקי, שבשבילו נתקנה החזרה [כדאי' בגמ' (לד: לה.): "אמר להם ר"ג לחכמים לדבריכם, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את שאינו בקי"], ואילו לדעת ר"ג, כולם יוצאים יד"ח מהש"ץ, ומה שבכל זאת מתפללין תפילת לחש הוא כדי להסדיר שליח צבור תפלתו.
ובגמ' נתבאר דפלוגתת ר"ג ורבנן היא בכל תפילות השנה, כדאי' (בדף לה.) דהלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים [מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן לש"ץ], וכרבנן בימות השנה. וכ"כ הריטב"א בשם הגאונים: "שרבן גמליאל ורבנן בכל ברכות פליגי, בין דשאר ימות השנה בין דראש השנה ויום הכפורים, דלרבן גמליאל שליח ציבור מוציא ידי חובה לכולן אפילו את הבקי, ולרבנן אינו מוציא כלל את הבקי ואפילו בראש השנה ויום הכפורים".
ויוצא מזה, דלחכמים אין יוצא בתפילת הש"ץ אלא מי שאינו בקי, ולמען זה נתקנה החזרה, אבל הבקיאין אינם יוצאין, אבל לר"ג ש"ץ מוציא את כולם, ותפילת היחיד לא נתקנה אלא להסדיר תפילת הש"ץ.
ובעצם יש כאן מחלוקת יסודית מהי התפילה העיקרית של הציבור, דלפי ר"ג דש"ץ מוציא, א"כ תפילת הש"ץ היא בעצם תפילת הציבור, אבל לפי חכמים תפילת הציבור הוא מה שהתפללו ביחד, ורק יש כאן תקנה נוספת שש"ץ יתפלל להוציא את שאינו בקי.
♦
ב. תקנת חזרת הש"ץ
ונמצא שלדידן, דפסקי' בכל השנה כחכמים, שאין יוצא בהם אלא מי שאינו בקי ומכוון לבו לתפלת הש"ץ, א"כ היה ראוי שנחייב בחזרת הש"ץ רק במקום שיש מי שאינו בקי, דאם כולם בקיאין א"כ לא שייך טעם התקנה. אמנם כתב השו"ע (קכ"ד ס"ג): "קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים".והמקור לכך הביא בב"י מתשו' הרמב"ם (פאר הדור סי' קמח), שכתב: "...הואיל ותקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי, לא תהיה חזרת הש"ץ ברכה לבטלה כלל, מפני עיקר התקנה, ואע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי! שכל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו, רק ענינו שנעשה התקנה ההיא על כל פנים, גזירה שמא יהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו[2]".
וכ"כ הלבוש (סי' קכ"ד ס"ט): "שאם לא כן לא היו חכמים נותנין דבריהם לשיעורים, והיה צריך לכל תפלה לחפש כל איש שבבית הכנסת אם הוא בקי אם לאו"[3].
ובטור הביא את סברת הרמב"ם, והוסיף: "...וגם מחזיר התפלה כדי שיענו קדושה אחריו, (ועל כן צריך שלא יתחיל יחיד להתפלל אא"כ יכול לגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה)". ובערוה"ש הוסיף על סברתו, דהתקנה היא גם משום ברכת כהנים, דא"א בלא שלש אחרונות[4], ולכן תקנו לגמור כל האמצעיות לבלתי לחלק בתקנה.
♦
ג. חיוב השמיעה – שיהיה תפילה בציבור
והנה לפי טעמו של הרמב"ם, דהתקנה היא משום אינן בקיאין, יל"ע בחיוב הציבור לשמוע החזרה, דאמנם מחויבים כל ציבור לקיים התקנה ולהעמיד הש"ץ לחזור התפילה, וחייבין לענות אמן על ברכותיו כדין, אבל מנ"ל שצריכים הציבור גם להקשיב ולכוון לברכות?אבל התשובה לזה, מכיון שא"א להוציא יד"ח אף בשאינו בקי, כי אם כשיש עשרה בבהכ"נ, וכדאיתא במגילה (כג:): "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה וכו' בפחות מעשרה"[5], ולמדוהו בגמ' מדאמר קרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וילפי' תוך תוך מעדת מרגלים, דכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, וגם חזרת הש"ץ היא בגדר דברים שבקדושה, מפני הקדושה שיש בה.
ויסוד הדברים, ש'ונקדשתי בתוך בני ישראל' פירושו שיש עשרה שמקדישים את שמו (ולא שיש אחד שמקדיש את שמו שהוא נמצא בתוך עדה), וכ"מ בלבוש סי' תקצ"ד: "...כל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה, עיקר יסודו משום דברוב עם הדרת מלך, ר"ל כשמשבחין ומספרין כבודו של מלך יהיה ברוב עם". ודבר זה מתקיים דוקא בחזרת הש"ץ, שכולם שומעים מהש"ץ, וכאילו אומרים בפיהם, וכמש"כ הריטב"א (בר"ה לד:) "דבצבור חשיב צירוף כאילו הוא מוציא בפיו".
ובשערי זבולון (ש"ב פ"א) ביאר זאת עפ"ד הרי"צ גיאות, שכתב: "דאין היחיד נעשה שליח להוציא יד"ח תפילה – אלא לציבור, אבל אינו נעשה שליח ליחיד", והיינו דאין מספיק שיש מעמד עשרה, אלא בעי שיהא ש"צ להוציאן, ואז מוציא שאינו בקי (ודלא כהר"ן, הו"ד ברמ"א). ולפ"ז ביאר, דאף שהציבור התפללו, מ"מ התקנה היא שהציבור מתפללין עוד פעם ע"י הש"ץ, והוא הנקרא תפילת הציבור, ולכך יוצא האינו בקי מכח שנעשה בציבור.
♦
ד. הוכחות לחיוב השמיעה לברכות הש"ץ
וזה הביאור במה שכתב הרא"ש, הביאו השו"ע (קכ"ד סעיף ד'): "בשעת החזרה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן, דאם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה". והיינו משום שרק בכה"ג שיש י' שומעין נאמרה ההלכה של חזרת הש"ץ, וכאשר לא מתקיים התנאי, א"כ לחינם חוזר על התפילה.והוסיף השו"ע: "לכן כ"א יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן". ובמ"ב כ': "וע"כ יראה לכתחילה לכוין לשמוע כל הברכה ולא סוף הברכה בלבד".
וכן מוכח בב"י (ס"ו) שהביא מדברי האבודרהם: "...כמה גדול שכר המתפלל עם הציבור, כי בתפילה אחת שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד, כיצד; תפילתו בלחש - י"ט, וחייב אדם שלא לדבר בעוד ששליח ציבור מחזיר התפילה ושיכוין לשמוע ברכותיו ושומע כעונה הרי י"ט ברכות אחרות...", הרי מפורש בדבריו דחייב אדם לשמוע הברכות, ושיהיה בגדר שומע כעונה.
וכ"ה במ"ב (סק"כ), עמש"כ הרמ"א די"א שכל העם עומדין בחזרת הש"ץ ביאר המ"ב: "דכיון שמכוונים ושומעים מש"ץ ושומע כעונה וכאלו מתפללין בעצמם דמיא" [ודו"ק בגר"א שהביא דברי הרמ"א האלו על מש"כ השו"ע דאם אין ט' מכוונים וכו', דהדין עמידה מוכיח על החובה שיהא שומע כעונה], ובסקכ"ו הביא המ"ב: "כתב בשל"ה ראיתי מהחרדים אל דבר ד' שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם וליבם שם שלא יראו חוצה, ואז מכוונים על כל מלה ומלה".
והטעם לכל זה הוא כמשנ"ת לעיל, וכמש"כ האג"מ (ח"ד סי' י"ט): "דתקנת חזרת הש"ץ היתה לאלו שהיה מוציא אותם בתפלת י"ח... וא"כ הרי צריך להיות ממש כפי התקנה שתיקנו להוציא את שאינו בקי, דצריך דוקא שישמעו לכל מה שאומר הש"ץ, וצריך שיהיו עשרה השומעין דוקא, דהא תפלת י"ח אין יכול אחד להוציא את חברו. וזהו מש"כ הטור שם מתשובת הרא"ש דכשאין תשעה המכוונים בברכות ש"צ קרוב בעיני להיות ברכת ש"ץ לבטלה כי נתקנה ברכות ש"ץ לאומרם בעשרה".
♦
פרק ב'
מחלוקת הפוסקים אי קי"ל כהרא"ש
א. דין ישן דמצטרף
והנה בשו"ע בסי' נ"ה סידר את דיני צירוף לקדיש, ובס"ו כתב: "אם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפ"ה מצטרף עמהם". ומקורו בב"י בשם תשו' מהר"ם מרוטנבורג (הובא בהגהות מיימוניות בפ"ח אות ט), שהיקל לצרף מי שנמצא שבאמצע תפלתו: "דכיון שהוא בבית הכנסת מן האגף ולפנים מצטרף עמהם, אף על פי שאינו עונה עמהם, וקרינא ביה ונקדשתי בתוך בני ישראל, דכל בי עשרה שכינתא שריא"[6].ונראה דלדעתו פי' הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" הוא שיש אחד שמקדיש את שם ה', שהוא נמצא בתוך עדה של בני ישראל, ששם שורה השכינה, ושם ראוי להקדיש את שמו, ולא כמש"כ הלבוש שהוא משום 'ברוב עם הדרת מלך', שזה דוקא כשהעם כולו משתתף באמירה.
וכתב הב"י: "ומכאן למד מורי הרב הגדול מהר"י בירב, שאם היה אחד ישן מצטרף לקדיש וקדושה, דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה הם שפיר שריא שכינה עלייהו" ואף דהביא בשם האגור דשמא י"ל דכל הראוי לבילה בילה מעכבת בו, (וישן חשוב אינו ראוי לבילה) אמנם סיים: "וכדאי הוא מורי ז"ל לסמוך עליו".
♦
ב. דעת הט"ז והגר"ז דפליגי ע"ז
ובאמת הט"ז הקשה ע"ז, שאין הישן דומה למי שהתחיל להתפלל לבדו, ששם אף על פי שאינו יכול להפסיק ולענות עם הצבור, מכל מקום יכול לשתוק ולכוין ושומע כעונה[7] [ואף אם אינו עושה כן, מ"מ הוי 'ראוי לבילה' שיכול לעשות כן], מה שאין כן בישן. וגם י"ל דהישן גרע אפי' מקטן, וכמ"ש ב"י בסי' ד' בשם הזוהר, דסלקא מיני' נשמתא ולא הוה בכלל קדושה, דטעי' טעמא דמותא ורוח מסאבתא שריי' עלוהי[8].ויותר תמה הט"ז על מה שהובא בשם האגור, דנהיגי לצרף אפי' שמשיחים שיחת חולין "דהיאך מביא ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה, אשר גדול עונם מאוד, ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם, ק"ו שלא ללמוד מזה היתר לישן כלל וכלל. ותו דהא כבר קבע בש"ע הלכה בסי' קכ"ד דאם אין ט' שמכווני' לדברי ש"ץ בשעת חזרת התפילה דקרוב להיות ברכה לבטלה כ"ש כשהוא ישן דאין להקל לכתחלה".
והגר"ז (סימן נה סעיף ז', וכ"ה בקצש"ע סי' כ' ובבא"ח וכה"ח), מחמת הקושיא מסי' קכ"ד, כתב דזהו רק לענין קדיש וברכו, או אפילו לענין קדושה אם השליח צבור עדיין לא התפלל בלחש, אבל שליח צבור שהתפלל לעצמו, וחוזר התפלה פעם שנית, צריך שיהיו ט' שעונים אחריו אמן, כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה[9].
[ובאמת אין בשו"ע הכרח דמיירי גם בחזרה, שהרי הסימן כולו מיירי בדיני קדיש, ומדויק בלשונו 'אם התחיל אחד מהעשרה להתפלל' וכו', היינו שאינו יכול לענות על קדיש ישתבח וברכו לפי שכבר התחיל בתפלה, ואם היה מיירי בענית החזרה היה צ"ל 'ואם א' עודנו מתפלל'].
♦
ג. הב"י והדרישה והמג"א נקטו עיקר כסי' נ"ה
אמנם בב"י מוכח שלא ס"ל כהגר"ז, שהרי הוא הביא את דברי האגור בשם מהרי"ל, שהרגיש בעצמו ממש"כ הרא"ש בתשובה, שצריך שיהיו תשעה מכוונים לברכות השליח צבור בחזרה, ודחה - דחזינן שנהגו העולם לצרף גם את השח שיחת חולין וכו'. והיינו שאין זה מעכב להלכה, ורק לכתחלה בודאי שיש להזהר כדברי הרא"ש.וכן הדרישה בסימן קכ"ד (סק"א) הרגיש בקושיא מסי' נ"ה, ולכן כתב: "מה שאמרו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, קרוב, ולא ממש, שהרי מבואר לעיל סימן נ"ה שאם התחיל שליח צבור בעשרה ויצאו מקצתם גומר[10]. וגם נתבאר בבית יוסף לעיל סימן נ"ה שאפילו מקצתם[11] ישנים, או אפי' מספרים שמועות ושיחת חולין, אף על פי כן מתפלל השליח צבור חזרה וגומר תפלתו". ע"כ. והביאו להלכה האליה רבה (סי' קכ"ד סק"ח).
ועי' במג"א סי' נ"ה בשם מהרי"ל (וכן הביא הב"י מהאגור): "דאף על גב דכתב הרא"ש דבעינן שיכוונו ט' לברכת הש"ץ כמ"ש סי' קכ"ד ס"ד, לא נהיגין הכי דהא חזי' דאפי' מי שמשיח ואינו שומע מצטרף" [ומזה סמך להקל לכה"פ לגבי ישן דאפשר לצרפו].
♦
ד. י"א דנקטי' כהרא"ש בדרך חומרא
וכ"כ החיד"א בברכי יוסף: "...קשה על מרן השלחן ערוך שכתב דין זה שישן מצטרף, ובסימן קכ"ד פסק כתשובת הרא"ש, ומזכה שטרא לבי תרי. ואפשר שמרן עשה עיקר לדינא כדברי רבו מהר"י בירב שישן מצטרף, ואעפ"כ לא נמנע מלהעלות על שלחנו סברת הרא"ש משום חומרא".ואף שסיים שם "ודוחק", אולם בספר טהרת המים (לגאון רבי אברהם הכהן משאלוניקי, בשיורי טהרה מערכת ה' אות כ'), הביא את דברי הברכי יוסף, וכתב: "ואני אומר שאין כאן דוחק, וניכרים דברי אמת של הדרישה והאליה רבה שכתבו שאין זה ממש לבטלה, אלא חומרא בעלמא, ומרן השלחן ערוך בא להחמיר להזהיר לכתחלה לכל יחיד המצטרף למנין שישמע ויכוין היטב, ולא ישיח שיחת חולין בשעת חזרת השליח צבור, כיון שהוא שלא לצורך, אבל כשהוא לצורך, כגון שמתפלל שמונה עשרה, הרי ההיתר מבואר בש"ע עצמו סימן נ"ה".
ובשו"ת יהודה יעלה (סי' כ"ו) ביאר, דהיא גופה מש"כ הב"י עפ"י האגור, דלא נהיגין עלמא כן[12], היינו דאף דנקטי' כהרא"ש, מ"מ מנהג עוקר הלכה, ולא נתפשטה הוראת הרא"ש בזה, "ובדבר דכ"ע נהוגין דינא הכי, דאטו כו"ע פושעין נינהו".
♦
ה. אין ראיה גמורה ליותר מאחד
ובאמת במג"א עצמו אין ראיה להקל אלא באחד המשיח, שהרי באותו מקום כתב דאין להקל ביותר מא' ישן [דהא עיקר ראיית מהרי"ל היא מהא דאיכא מ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף, אף על פי שאינו יכול לענות, ואף דלא קי"ל הכי, היינו שאין השכינה שורה אלא על גדולים, אבל גדול ישן בודאי מצטרף, וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה גבי קטן דוקא א' ולא ב', אף גבי ישן דוקא א' ולא ב'][13]. וא"כ כשכתב דנהגו עלמא לצרף מי שמשיח, י"ל דלא סמך ע"ז אלא באחד המשיח ולא יותר.וכן הראוני בהגה' יש נוחלין על השל"ה, שכתב הטעם דהחמירו הפוסקים בחזרת הש"ץ והקלו לגבי ישן: "דישן לא שכיחא, ואי אתרמי הכי לחד בחד זימנא לא גזרו במילתא דלא שכיחא, אבל דלא צייתי שכיחא ושכיחא, ע"כ לא הקילו גביה. ועוד, דאי שרית ליה - לפעמים מתרמי דרובן לא צייתי ולא יכוונו, ובזה לא אמרי דשכינתא שריא, דגם לגבי ישן טפי מחד לא שרינן".
אמנם, במ"ב הכריע בזה דלא כדעתו, שהביא את דברי הא"ר לגבי מקצת מתפללין, שאפי' יותר מא' מצרפין אם יש רוב מנין [ודחה את הדימוי שדימה המג"א לקטן דלא מקילין יותר מחד, דשאני גבי קטן דליכא יקרא דשמיא לצרף יותר מאחד], וא"כ אחר שכן הכריע, הדרי' לדברי הפוסקים דהעיקר כסי' נ"ה גם ביותר מא'.
♦
פרק ג'
בירור דעת המשנה ברורה
א. דברי המ"ב דנראים כהרא"ש
והנה המ"ב בסי' נ"ה הביא על השו"ע את שיטת הט"ז שחלק וסבר דישן אינו מצטרף, וכתב דלכתחלה בודאי צריך להקיצו ועכ״פ לעוררו שיהא מתנמנם. ובביה"ל הוסיף: "ואם אי אפשר ג"כ בזה - צ"ע למעשה, כי אף דבפמ"ג כתב דאם א"א הסומך על ש"ע לא הפסיד, וכן משמע מהח"א, הלא הברכי יוסף וכן הדה"ח הסכימו עם הט"ז והפר"ח". ונשאר בזה דקשה לסמוך ע"ז.וכן בסי' קכ"ד כתב דאם יש משיחין ואינם שומעים, טוב להתנות שאם לא יענו ט' לתפלתו תהא תפלתו תפלת נדבה, שבעצם בזה הוא מבטל את תקנת חזרת הש"ץ, והופך את תפילתו לתפילת יחיד. ובאמת רבים תמהו ע"ז, דאם הוי תפילת נדבה, א"כ א"א לומר קדושה וברכת כהנים, וכן אם ירצה מי מהציבור לצאת בתפילתו (כגון שטעה וכדו') באופן כזה לא יוכל לצאת. אך האמת היא דמהא גופיה מוכח לכאו' כמה החזיק המ"ב בדעתו כהרא"ש, ולכך הוה פשיטא ליה שאם אין ט' ששומעין א"כ התפילה כבר בלא"ה איננה בגדר חזרת הש"ץ, וא"כ ע"י התנאי נמצא רק מרויח, שלכה"פ הוא לא ישא בברכה לבטלה.
♦
ב. הוכחות דגם המ"ב לא הכריע
אמנם, מאידך גיסא יש להוכיח במ"ב שלא נקט לחיוב גמור לשמוע את כל הברכות, שהרי כתב (בסקי"ז): "הקהל יש להם לשתוק ולכוין - ע"כ יש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ, ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה, ג"כ לא יפה הם עושים שאם הלומדים יפנו ללימודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח"ו נמצאו מחטיאין את הרבים", והנה לא הזכיר המ"ב בדבריו את הענין לשמוע משום חשש ברכה לבטלה של הש"ץ.והיה מקום לדחות, דהכא מיירי בציבור שהם חוץ מהט' השומעין, והם מדינא יכולים להוציא עצמם מהציבור, לולי החששות הנ"ל, אבל הט' השומעים צריכים לשמוע הכל. אמנם דוחק לפרש כן, שזה לא נזכר לא בדברי הרמ"ע מפאנו, שהתיר לת"ח ללמוד בחזרת הש"ץ, ולא חילק כמה נשארו (וגם כתב שרוב העולם קורין קרבנות בחזרת הש"ץ), ולא בדברי המג"א שהחמיר, וציין לסי' צ' סי"ח, דשם נאמר הטעם שמא ילמדו אחרים ממנו (וכן פי' המחצה"ש, דחיישי' שלא יטו אזן לתפלה אפילו אם לא ילמדו ולא יאמרו תחנונים). וגם המ"ב הביא את זה כפירוש לדברי השו"ע שצריך לשתוק ולכון (וגם דמסברא קשה לומר דיש עשרה קבועין שהם צייתי, ואחרים יכולים מעיקר הדין להיות סמוכים ובטוחים שהם אינם צריכים להקשיב...).
ובאמת יש לשים לב, דהמ"ב לא נקט כהגר"ז, שיישב את הסתירה מסי' נ"ה בכך דכאן מיירי רק בקדיש וקדושה, אלא כהט"ז שחלק על השו"ע, וא"כ אין כאן הכרעה ברורה בדברי המ"ב, דהרי בסי' נ"ה מבואר לא כן.
וא"כ גם בדברי המ"ב אפשר לומר שנקט כן בדרך חומרא, ולא בהכרעה כדעת הרא"ש (ומש"כ להתנות הוא בדרך עיצה טובה, כמש"כ דטוב לנהוג כן, אבל העיקר לדינא הוא כפי המנהג, כמו שכתב בתחילה, וכסברת המהרי"ל דמהמנהג חזי' דלא נהגו כהרא"ש).
♦
ג. עיקר הכונה בסוף הברכות
והנה ההבנה הפשוטה בדברי הרא"ש היא שצריך להקשיב ולכוון לכל הברכות, אבל באמת נראה דבמש"כ "יש להם לשתוק ולכוין לברכות...", אפשר לפרשו על טופס הברכה 'ברוך אתה ה' מגן אברהם' וכו', שזה הנוסח המעכב בברכה כמבואר בפוסקים[14], וזה מעכב בשמיעה.וזה מדויק מדברי המ"ב, דעל מש"כ השו"ע דאם אין ט' מכוונים קרוב לברכה לבטלה, כתב "ע"כ יראה לכתחילה לכוין לשמוע כל הברכה ולא סוף הברכה בלבד", ומשמע שזהו דין לכתחילה. וכן על דברי השו"ע בסעיף ז': "לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפלה", פי' המ"ב "ר"ל אפילו אם ירצה ליזהר בסוף כל ברכה לכוין ולענות אמן", משמע שאם יכוין בסוף כל ברכה אין בכך חשש, ורק שבמה שהוא משיח עושה לא כהוגן.
וכן בסקל"ג הביא המ"ב את דברי המג"א בשם הב"ח: "דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפילה, אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו, ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ - אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא", ואח"כ הוסיף: "ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא, וגם בלא"ה מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל".
ואת"ש לפ"ז הא דהביא המ"ב העצה של תנאי שיהיה נדבה, דוקא באופן כזה שיש מי שמשיח בתפילה, שמסתבר דהוא אינו שומע גם את החתימה, אבל בכל מי שחושש שלא יקשיבו לתפלתו א"צ לעשות תנאי, כיון שאת סיום הברכה יש להניח שישמעו ויענו כדין.
וזה מדויק ומוכרח בדין שכתב השו"ע (בסי' נ"ה ס"ח): "חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחין ומצטרפים", אף דהחרש אינו שומע החזרה [ובאמת הגר"ז לשיטתו פירש גם את דין חרש בקדיש דוקא, או בקדושה כשהש"ץ עוד לא התפלל, אמנם המ"ב הרי לא פירש כהגר"ז, וכמשנ"ת לעיל].
ובאמת בפר"ח מוכח דלא קשיא ליה מדברי הרא"ש, אלא מצד שהחרש אינו מכון לברכות, וכמש"כ: "מיהו אי מכוין הברכות וכשרואה עונין עונה עמהן דומיא דהנפת סודרין מאלכסנדרייא של מצרים - לכולי עלמא מצטרף".
וכן הביא המ"ב בשם הט"ז, דהטעם שאין מצרפין למנין מי שאינו שומע אף על גב שהוא מדבר, מפני שלא ידע לענות אמן על הברכות שמברך הש"ץ, "אבל אם הוא מכוין הברכות, וכשרואה שעונין עונה עמהם, דומיא דהנפת הסודרין בבהכ"נ של אלכסנדריא... מצטרף לכו"ע".
♦
ד. אם נמצאים ושומעים אין לחוש
ועוד יש להוכיח שלא בעי' כאן שמיעה גמורה לכל מילה, דהרי הרא"ש עצמו הוא זה שעורר לזה שאין אנו יכולים לכון לכל מילה, כמש"כ בתשובה (כלל ד' סימן י"ט): "ובברכת יוצר אור וערבית אני אומר עם שליח צבור בנחת, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה, וגם אם היה אדם מכוין לדברי שליח צבור בשתיקה, ובאמצע הברכות פנה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה".וכן למד הטור מדבריו לגבי חזרת הש"ץ: "דמוטב שיתפללו יחידים, כי מי שירצה לצאת בתפלת שליח צבור צריך שיכוין לכל מה שיאמר השליח צבור, ואם חיסר אפילו מלה אחת שלא כיון לה - לא יצא".
ומבואר כאן, דאע"ג שאין אנו יכולים לכוון כמו מי שצריך לצאת יד"ח, מ"מ מהני ונחשב חזרת הש"ץ. ואם היה צריך כונה שלימה, היה ראוי לבטל חזרת הש"ץ, שהרי בין כך לא מתקיימת התקנה כדינהיד).
♦[15]
יא. האפשרות לצאת בתפילה פעם נוספת
ומ"מ, בודאי ראוי לשמוע היטב החזרה, שעי"ז זוכה שנחשב לו כאילו התפלל ג' תפילות, כמו שהביא הב"י מאבודרהם (והובאו דבריו לעיל).ובשם הגר"א ז"ל פירשו כן (הובא במעשה רב בשם הגר"ז מסלנט) את מאמר חז"ל בירושלמי: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל", שזהו סוד ב' תפילות א' בלחש וא' בחזרת הש"ץ, "ששם מתקבלת התפלה ביותר". וכן ידוע בשם האר"י, דסודו גדול ורם יותר מתפילת לחש[16]. (וכ"ה בסידור יעב"ץ, וכתב שם דכל דברי חכמינו יש להם טעם נגלה ונסתר, וע"פ הנסתר ענינו גדול מתפילת לחש).
ועי' בתשובת רמ"ע מפאנו (סי' ק"ב), אחרי שצידד להקל ללמוד בחזרת הש"ץ, כתב בסו"ד: "ומ"מ ראוי שנספק בעצמנו בבלתי בקיאים, שאם לא כיוננו כל הצורך נכוין לצאת בשעה שש"צ יורד", והיינו כנ"ל שע"י החזרה נתקן את מה שלא כיון בתפילה.
ועי' בתשובות והנהגות (ח"ג סי' ל"ד) שכתב דאף שיש תקנות שהתבטלו היום כשאין את טעם התקנה, כמו שביטלו בארץ ישראל קידוש בביהכנ"ס, כיון דאין אורחים שאוכלים בבית הכנסת, אבל בחזרת הש"ץ אף שכולם בקיאין היום לא ביטלו התקנה, כיון דשייך למי שהתפלל אלא שחיסר כוונה המעכבת בתפילה לצאת ידי חובת תפילה, י"ל שבשמיעת התפילה מהש"ץ יש בזה תיקון גדול. ואם כן תקנה גדולה היא למי שלא נתכוין כדין שישמע חזרת הש"ץ ויכוין לצאת.
♦
סיכום ודינים העולים
א. קי"ל בשאר ימות השנה כחכמים שעיקר התפילה בלחש, וחזה"ש באה להוציא שאינו בקי, ומ"מ גם כשכולם בקיאין מחוייבים להוריד ש"ץ מפני התקנה.ב. מבואר בטור בשם הרא"ש דמחוייבים הציבור (לכה"פ עשרה) לשמוע את החזרה, מכיון שרק בכה"ג יכול הש"ץ להוציא את שאינו בקי (דפירוש ונקדשתי בי' היינו י' שמצטרפין לקדש את שמו), וכן לשון הב"י בשם אבודרהם דצריך שומע כעונה, וכן ביאר המ"ב בטעם שעומדין בחזרה, דיוצאין בשומ"כ.
ג. מאידך, השו"ע בסי' נ"ה ס"ו כ' דישן מצטרף לעשרה, דבהכי נמי קרוי עשרה דשכינה ביניהם. ובאמת הט"ז הקשה ע"ז מדברי הרא"ש וחלק על השו"ע, וכן הגר"ז סבר דרק לגבי קדיש וקדושה נאמר דין זה, אמנם בב"י מוכח דלא ס"ל לחילוק זה, וכן הדרישה כתב דמטעם זה רק קרוב לברכה לבטלה.
ד. האגור והמהרי"ל (הובא במג"א) כתבו דלא נהיגי' כהרא"ש, דהא חזי' דמצרפין מי שמשיח, וכן כתבו כמה אחרונים דהשו"ע הביא דברי הרא"ש רק לחומרא, ולעולם מנהג עוקר הלכה, ולא נתפשטה הוראת הרא"ש בזה.
ו. המ"ב חשש לט"ז גבי ישן, וכן על דברי המג"א בשם מהרי"ל דמצרפין מי שמשיח, כתב דראוי להתנות בכה"ג שיהיה לנדבה.
ז. מאידך, בכמה מקומות מוכח דעיקר הקפידא היא על סיום הברכה, ולכן חרש מצטרף - שהרי הוא יודע סיום הברכה ועונה עליה אמן, וכן מוכח שכתב התנאי רק בכה"ג שמשיחין, שלא יודעים מה עונים, וכן מסתבר לפי מש"כ הרא"ש, דהיום איננו מכוונים, ואעפ"כ סתם דיש לכוון לחזרת הש"ץ.
ז. ובודאי ראוי לשמוע היטב החזרה, הן מצד מש"כ האבודרהם שזוכים בזה לתוספת ב' תפילות, וכ"פ הגר"א את הירושלמי: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל", שזהו סוד ב' תפילות א' בלחש וא' בחזרת הש"ץ, "ששם מתקבלת התפלה ביותר", וכן מצד אמן יתומה, כמשנ"ת במ"ב די"א שגדר החזרה כברכה המחוייבת, שאם לא יודע לא יענה.
♦ ♦ ♦