מחבר שו"ת אך טוב לישראל
בדין בעל קורא עבריין
שאלה
בס"ד חודש מנחם אב התשע"הנשאלתי מידידי ורעי הרב ירון ראובן נר"ו ממזכי הרבים במדינת פלורידה אודות בעל קורא כהן שנשוי בנישואין אזרחיים לספק גויה, האם רשאים להמשיך להחזיק בתפקידו או שצריך להעבירו ממשרת קודש זו? וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.
♦
תשובה
איתא בגמרא בתענית (דף טז ע"א-ע"ב): "תנו רבנן עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם - אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. (איזהו רגיל?) רבי יהודה אומר מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן". ומפרשינן בגמרא דביתו ריקם היינו ריקם מן העבירה. וכדדרשינן מקרא דכתיב "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו יב, ח). "מאי נתנה עלי בקולה? אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי חמא אמר רבי אלעזר זה שליח צבור היורד לפני התיבה שאינו הגון". ע"כ. ופירש רש"י וז"ל: "זה המעמיד חזן שאינו הגון לפני התיבה - רשע, שהקדוש ברוך הוא שונא אותו יותר מכולן, והוא נותן בקולו לפניו". עכ"ל. וכן הביא בסדר רב עמרם גאון (הרפנס סדר תענית), ובסידור רש"י (סימן תקמח), וכן פסק הרי"ף בתענית (דף ו ע"א מדפי הרי"ף), והרא"ש (שם פרק ב סימן כד), והטור (או"ח סימן נג) ע"ש. ומדברי הטור מתבאר שדין זה הוא בכל שליח ציבור, גם כשעולה לתיבה ביום חול שאינו יום התענית. וע"ע בארחות חיים (הלכות תפלה אות עח), ובכל בו (סימן סה). וכ"כ המהרש"ל בים של שלמה בחולין (פרק א סימן מט) וז"ל: "דין החשוב חשוב קודם להיות ש"ץ, והצבור מחוייבים להשתדל להם ש"ץ שקולו ערב, ורגיל לקרות בתנ"ך, ושיהא הגון ונקי מעבירות, ושלא יהא טיפש, וזה בש"ץ של שאר ימות השנה וכו'". עכ"ל. וכן כתב בספר המחכים בתחילתו (ד"ה נחזור). ור' שמואל ב"ר משולם ירונדי מגירונה בספרו אהל מועד (שער התפילה דרך ד נתיב ח) ע"ש. וכן פסק מרן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נג סעיף ד) וז"ל: "והש"ץ צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם ויש לו נעימה, וקולו ערב, ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים". עכ"ל. נמצאנו למדים שיש להקפיד על החזן שיהיה הגון ויר"ש מרבים, ובודאי שלא יהיה בעל עבירה ח"ו.♦
א. ב.
ואם לחשך אדם לומר שכל מעלות ודינים אלו, שמענו בחזן שהוא שליח ציבור ומוציא את הרבים ידי חובת התפילה, אך לא בקורא בתורה, אף אתה אמור לו, שהלא כיום השליח ציבור לא מוציא אף אחד מהקהל בתפילה דכולם בקיאים, ומה שעושים החזרה הוא דאין בכוחנו לבטל תקנת חז"ל זו, א"כ הקורא בתורה מעלתו גדולה ביותר, שכן הוא זה שעל ידו יוצאים ידי חובת תקנת חז"ל של קריאה בתורה ועדיף מחזן ושליח ציבור לתפילה [ובגדר החיוב בעצם הקריאה עיין מה שביארו בזה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סימן עב ד"ה הנה המג"א), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן כה) ואכמ"ל]. ובלאו הכי גם הבעל קורא נקרא חזן ושליח ציבור. וכן נראה מדברי המהר"ם מינץ בתשובה (סימן פא), שקורא לבעל הקורא חזן, ולעיל מיניה כתב את המעלות שצריכות להיות לחזן ומהן שביתו יהיה ריקם מעבירה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב חאו"ח סימן כג), דכתב הרב תורת חיים (סימן קמב אות ב) על דברי הרמ"א בהגה (או"ח סימן קמב סעיף א) שכתב: "דאם טעה הקורא בתורה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו". ע"כ. "דכיום רבים מקילין בזה ואין גוערין בו, ואפשר יען דמבואר בספרים דהקורא יהיה בן תורה ואדם הגון ומעשים טובים בידו ויהיה לו המעלות שמנאו חכמים בסימן נג בש"ץ, ובלשון הפוסקים נקרא הבעל קורא ש"ץ, וכבר הבאתי (בסימן נג אות ח) דברי הברכי יוסף, שמנהג ספרד שת"ח הגדול הממונה בעיר הוא ש"ץ שלהם, וכן נוהגין הספרדים שבמדינתינו, וא"כ יותר טוב שיקרא גברא כזה גם אם אינו יודע ניגון היטב, משיקרא אדם פרטי הגם שיודע הניגון". עכ"ד. גם הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות שחיבר ספר שלם על הלכות קריאת התורה ושמו יקובנו שערי אפרים ושם (שער ג סעיף א) כתב, כיצד צריך שיהיה הבעל קורא ומעלותיו, והוא היה מונה שבחם וז"ל: "יש לקהל לבחור אדם הגון ובעל תורה ומעשים טובים ויש לו קול נעימה ובקי לקרות המלות בנקודתם ומנגינות והטעמים כראוי" וכו'. עכ"ד.אתה הראת לדעת שגם הבעל קורא צריך שיהיה הגון ובעל תורה, ולא חלילה בעל עבירה. ובשערי רחמים (שם אות ב), ציין למ"ש בזוה"ק (פרשת שלח לך דף קסד עמוד ב ובמתומ"ד עמ' צט), דמאן דסליק לס"ת למקרי אורייתא אצטריך צדיק, וצדיק אקרי מאן אקרי צדיק מכלהו. ע"כ. ופירש הרב מתוק מדבש וז"ל: "כל מי שעולה לקרות בספר תורה צריך שיהיה צדיק, שלא יקרא בתורה אלא מי שהוא צדיק, והטעם הוא כי הקורא הוא המרכבה לצדיק העליון הנקרא בשמו". עכ"ל.
♦
ולאחר הודיע אותנו אלוקים לכל זאת שדין הבעל קורא שווה לשליח ציבור, אם כן כמו שמצאנו ששליח ציבור שאינו הגון יש להעבירו, ה"ה לקורא בתורה שיש להעבירו. צא ולמד ממ"ש בשו"ת הר"י מיגאש (סימן צה), אודות שליח ציבור אחד שיצא עליו שם רע בילדותו ללא עדים, רק קול בעלמא ויש בו רוב התנאים שזכרו רז"ל שצריכים להיות בש"ץ ונחלקו החכמים אם מותר לו להיות ש"ץ שאפשר שלא היה כלל אמת בקול זה? ופסק הר"י מיגאש וז"ל: אם רינון זה שיצא על ש"ץ זה עודנו עליו ראוי לסלקו לפי שהתמדת יציאת הקול עליו הוא מאמת בו הפיסול. ע"כ. וכ"ש בנידון דידן, שאין זה קול בעלמא אלא הכל רואים ויודעים איך הוא מחבק חיק ספק נכרית והולך עימה בפרהסיא [ואף באה לבית הכנסת] אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, ובודאי שראוי להעבירו מתפקיד זה.
ומצאתי נידון כדומה לזה בשו"ת בנימין זאב (סימן רכד. הרב המחבר חי לפני כארבע מאות שנה) ואביא את תוכן לשונו בקצרה וז"ל: "דרשתוני זה ימים להודיעכם בדין אחד שהיה ש"ץ ביניכם ובעל גויה והעידו עליו גוים לפני הערכאות ודנוהו בבושת ובממון ועם כל זה לוחץ אנשי הקהילה להושיבו על כנו כבראשונה. הנני מפרט לפניכם דעתי בשביל רוב שיקוץ ועוצם המיאוס וגודל העון שעשה הרשע הזה ועוד ידו הנטויה לאנשי הקהל שיושיבוהו על כנו. ועל כן שקלתי וטרתי בלבי לתור ולעיין על הענין כי לא דבר ריק הוא לפני ה' ית' ולפני החרדים אל דבריו וכו' ולאחר שהביא דברי חז"ל על חומר העוון הזה של הבא על הנכרית כתב וז"ל, על כן נראה לעניות דעתי לפגלו ולפוסלו מעבודה מהקריב עוד תמורת קרבן לפני ה' אלקינו לפני היכל קדשו ולא יתרצה גם כי ירבה תפלה לא ישמע ה' אל תפילתו, ותפלה היינו עבודה ואפילו בחוצה לארץ תפילה במקום עבודה היא. ואם מפני שחלק מהקהל מסכימים להשיבו אל כנו, לאו מילתא היא דכיון שאינו הגון ומרוצה לכל הקהל אינו מתמנה לש"צ כדלקמן דש"צ הוא כמו סרסור בין הקב"ה לישראל וצריך להיותו ישר ונקי בגופו בלא דופי ואם אינו כן הפסוק צוח עליו "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" זה ש"צ שיורד לפני התיבה שאינו הגון. ואומר על מי שמסכים להושיבו זה הנגעל על כנו כבראשונה היטב בעיני ה' איש כזה יעמוד לפני ה' יתברך להתפלל על עמו ועל נחלתו? עושה דברים כאלה הישעה ה' אל שאגתו? מעתה ראה והבט להוכיח לדעת המסכימים להושיבו על כנו האיש הזה היצלח לעשות מלאכת עבודת הקדש שאולי מאותם הבעילות הוליד בן לע"ז? לכן חדלו מן זה כי במ'ה נחשב ואם כי מגזם לקהל, הבעבור זה לא תחוסו על כבוד קונכם? ומסים דבריו, וידעתי כי רבים קמים עלי מ"מ בטחתי ותליתי בטחוני בצורי ולא אמעד אני הוא המתקנא בו והכל לשם שמים העני בנימין בכה"ר מתתיה ז"ל". עכ"ל. וע"ע בכל בו (סימן קמז).
והמתבונן בנידוננו יראה שחמיר טפי, שכן האיש הלזה שקורא בתורה הוא עדיין חי עם אשת הזנונים הזו (הספק גויה) אשר לקח בנישואין אזרחיים, ולא עוזב השרץ מידו ה' ירחם. ואם כן מה צד זכות יש לתלות עליו, שכן אפילו אם נאמר שעשה תשובה הלא הצעד הראשון בתשובה הוא, שיעזוב את החטא ולא ישוב עוד לכסלה, וכמ"ש הרמב"ם (בפרק ב מהלכות תשובה הלכה ב) וז"ל: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר 'יעזוב רשע דרכו וגו'' (ישעיה נה, ז), וכן יתנחם על שעבר שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי' (ירמיה לא, יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". עכ"ל. ולך נא ראה למ"ש בשו"ת חכם צבי (סימן לח) דהבועל ארמית בפרהסיא, אף שאין דנין אותו בב"ד, מ"מ על כל ביאה וביאה קנאין פוגעין בו, עד שמפני זה דינו שיהרג ואל יעבור, ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם גדול עוונם מנשוא, וביחוד המחלל שבתות בפרהסיא שהוא כגוי גמור. ואיך יתכן שיעלה לקרות בתורה בצבור, והלא אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה, וכל העומד ונמצא שם באותו פרק באותו מקום ואינו מוחה ילכד בעוונו ובחבלי חטאתו יתמך.
וצא ולמד ממ"ש בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן סה) שמוכח מדבריו, שהבועל ארמית אסור לקראו לס"ת, וממילא הוא הדין דאין לצרפו לעשרה. עוד כתב שכל הטעמים שעליהם סומכים המקילים, משום דנחשב קצת כתינוק שנשבה, לא שייך לענין נשואי נכרית, דאין רוב ישראל נכשלים בזה, ומחוייבים לעמוד בפרץ בכל האפשרות.
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תקטז) כתב, דאמרינן בסנהדרין (דף פב ע"א) כל הבא על הנכרית כאילו מתחתן בעבודה זרה. וכן פסק הרמב"ם (פי"ב מהלכות איסורי ביאה ה"ו), למדת שהבועל כותית כאילו נתחתן לעכו"ם וכו'. ומבואר שהמתדבק לנכרי, קשור לאלהיה, ויש עליו חומר עבודה זרה, ונחשב למשומד, ומנהג כל ישראל שקוברין אותו מחוץ לגדר. ועי"ש שנסתפק אם יינו הוה יין נסך.
נמצאנו למדים שאין להקל ראש חלילה בעון האיש הזה, והגם שהאשה שעימו מוחזקת רק כספק גויה, הוי ספיקא דאורייתא לחומרא, וביחוד שנשא אותה רק בנישואין אזרחיים, דהוה סימן מילתא לזה, שלא ראוי לבא בברית הנישואין ע"פ דת משה וישראל.
♦
ג. ד.
ואל תעזוב נפשי לשאול, דהנה המעיין בדברי הרמב"ם יראה שלא זכר ש'ר מכל הני מעלות שכתבו הפוסקים בש"ץ, דכתב הרמב"ם (בפרק ח מהלכות תפילה ונשיאת כפים הלכה יא) וז"ל: "אין ממנין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו, ואם היה זקן הרי זה משובח ביותר". ע"כ. והרוצה להיחנק יתלה באילן גדול הוא מני"ר הרמב"ם ויאמר שמזה שלא כתב לכל המעלות, משמע שגם לא צריך שיהיה ביתו ריקם מעבירה, ואפילו שאינו הגון יכול להיות שליח ציבור. ואליבא דאמת זה אינו, שהגם שלא כתב הרמב"ם מעלות אלו שכתבו שאר הפוסקים מ"מ הא כתב שאין ממנין ש"ץ אלא הגדול שבציבור. ובודאי שאדם זה, שבכל תהלוכותיו יום יום מתנהג כדרך החופשיים, לא נקרא הגדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו. והדבר פשוט שגם לדעת הרמב"ם צריך שיהיה בעל מעשים טובים כיום. ומ"מ לפי"ד נפיק קולא שהגם שיצא עליו שם רע בילדותו כל שחזר בתשובה ופרש מדרכו הרעה לא דנים אותו אלא באשר הוא שם, משא"כ לטור ושאר הפוסקים, דס"ל שאחד מהתנאים לש"ץ צריך שלא יצא עליו שם רע בילדותו. וכ"כ בשו"ת הרא"ם לרבי אליהו מזרחי (סימן פח), ע"ש. וע"ע בשו"ת תורת חיים למהרח"ש (ח"ג סימן א) בתשובת מוהר"ר יהושע חנדאלי. ויש שהקילו טפי בדעת הטור דמהני ליה תשובה על העבר, אף אם יצא עליו שם רע בילדותו, עיין בשו"ת מהר"ש לניאדו החדשות (סימן כא), והביא שכ"ד מהרשד"ם כפי הנראה מתשובותיו (באו"ח סימן לב, וביו"ד סימן קיג). ע"ש.♦
ומהשתא יש לומר, דלא זו בלבד שיש להעבירו שלא יהיה בעל קורא קבוע בבית הכנסת, אלא שגם אם ירצה לקרוא באופן עראי פעם בכמה זמן לא יתנו לו. ודבר זה יש ללמוד ממה שכתב המהרש"ל בתשובה (סימן כ), דש"ץ שאינו הגון שהוא רשע, היינו אפילו בעראי אסור למנותו. וכן משמע דהא דנתנה עלי בקולה אפילו בעראי קאמר, מאחר שהקב"ה שונא אותו ואינו רוצה שיורידהו לפניו אין חילוק בין קבע לעראי. עכ"ד. ודון מינה ואוקי באתרין.
♦
ה. ו.
ודע ידידי, שכבר היה כן לעולמים ובזמן הרא"ש אביו של הטור, לפני כשבע מאות שנה, כבר התמרמר על זה וכתב בתשובה (כלל ד סימן כב): "נתרעמתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתם, לשמוע קול ערב, ואפילו הוא רשע גמור אינן חוששין, רק שיהיה נעים זמירות, והקב"ה אומר 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה'". ע"כ. והמעיין בספרי הפוסקים יראה שעל עבירות קלות מעבירה זו כבר כתבו הפוסקים להעביר הש"ץ, צא ולמד ממה שהביא הכל בו (סימן קמז) וז"ל: "לרב יצחק בן יעקב אלפס"י - ש"ץ שעושה דברים שאינם הגונים כגון שמוציא מפיו דברי נבלות וכיוצא בזה כגון שמרנן בשירי העורב (שירי עגבים) ממחין בידו שלא לעשות כן ואם אינו שומע מסלקין אותו, ועליו ועל כמותו נאמר 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה'". ע"כ. הא קמן בשביל דבר קל בעיני הבריות לרנן בשירי העורב אמרינן דראוי לסלקו, כל שכן במיקל באיסור חמור זה שנשא אשה ספק גויה, דמחלל את יהדותו וכהונתו. ועיין בשו"ת תורת חיים למהרח"ש (ח"ג סימן א) בתשובת מוהר"ר יהושע חנדאלי – שכתב לפסול ש"ץ שיצאו עליו שמועות ועדויות מעניני פריצות, וכתב, שכיון שכיום הוא סוחר ביין נסך ראוי להעבירו עליו ורשע מיקרי אחר ההתראה. ע"כ.גם בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ג סימן יג ד"ה ובדבר בעל) כתב: "ובדבר בעל תפלה שהתפלל איזו שנים בביהכ"נ בלא מחיצה אם היה בביהכ"נ קונסרבטיבי שאין מודים בהאיסור כלל, אסור לקבלו לבעל תפלה אם לא ידוע ששב בלבב שלם, ואם היה בבית הכנסת ארתודוכסי שמודים בהאיסור אך שמ"מ עוברין, ליכא איסור שיהיה בעל תפלה אם יקבל עליו שלא יתפלל יותר בביהכ"נ בלא מחיצה". ע"כ. גם בשו"ת יחוה דעת למרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל (ח"א סימן נב) ישב על מדוכה זו, והביא למ"ש בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סימן רס) שכתב, אודות שוחט ובודק שלקח את בנו לבית ספר חפשי, שהדבר ברור שאיש כזה פסול להמשיך בעבודת הקודש בשחיטה ובדיקה, אע"פ שאנו רואים שמתנהג בתורה ובמצוות ככל בני ישראל הכשרים, שאין זה מחמת יראת שמים, אלא מחמת הרגלו מנעוריו, ובקרבו ישים ארבו, ובסתר לבבו אינו מאמין בתורה מן השמים, ואם כן בודאי שאין לו עוד שום נאמנות על שחיטה ובדיקה כדת. ע"כ. וכיוצא בזה פסקו בשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (חיו"ד סימן יט). ובשו"ת ברכת חיים (סימן מד) ועוד אחרונים. וכתב ע"ד, דנראה שכל זה שייך גם לענין שליח צבור העובר לפני התיבה, שצריך להיות ירא שמים באמת שמחנך את בניו לתורה וליראת ה' טהורה, ובישיבות הקדושות, שאילו ש"צ הנותן לבניו חינוך חפשי בבתי ספר לא דתיים, הרי הוא גורם שיצאו לתרבות רעה, ואין לך מי שביתו אינו ריקם מעבירות גדול מזה, ובודאי שאינו ראוי להיות מליץ יושר בתפלתו בין ישראל לאביהם שבשמים, שאין קטיגור נעשה סניגור, ועליו נאמר "ומליצך פשעו בי" (ישעיה מג, כז). וכמ"ש בספר חסידים (סימן תשנח). ולכן יבחרו להם הצבור ובראשם הגבאים של בית הכנסת שומרי משמרת הקודש, שליח צבור בן תורה וירא ה' מרבים, המחנך בניו לתורה ויראת שמים. עכ"ד.
ובשו"ת מי יהודה להגר"י אלטמאן זצ"ל (חאו"ח סימן יד), נשאל אם מותר לקבל ש"צ מי שאשתו הולכת בגילוי ראש? וכתב דלכאורה כיון שהוא דר עם אשה העוברת על דת יהודית, וחיוב מוטל עליו לגרשה, והוא אינו עושה כן, הרי אין ביתו ריקם מעבירות ואינו מנוקה מעון, ואסור לו להיות ש"צ. ובפרט לדברי הגמ"י בשם מהר"ם שאם אינו מגרשה נקרא רשע וכו'. ע"כ. וע"ע במ"ש ע"ד בשו"ת יבי"א (ח"ד חיו"ד סימן א אות ג). ובשו"ת שרידי אש (ח"א סימן לח), ובשו"ת אוצר המכתבים להגר"י משאש זצ"ל (ח"ב סימן אלף קפג). ודו"ק.
♦
ז.
ומעתה, אם רוצים הגבאים ובני הקהילה לעשות ולקיים את דיני התורה, לא יבצר שיצטרכו להעביר לאיש הזה, הגם שנמצא על מכונו ותפקידו של קורא בתורה ימים רבים. ומסתמא אי מי מהקהל, או מהגבאים, יחוסו על כבודו של אותו בעל קורא חוטא שלא חש לכבוד קונו. ובשביל אלה האנשים החוששים, אמרתי להביא למ"ש בשו"ת מים עמוקים (ח"ב סימן מב) לרבי אליהו בן חיים, שהיה רבה הראשי של קושטא לפני כארבע מאות שנה, שיצא לדון בנידון קל מנידוננו [ששם היה רק חשש שחטא ולא בודאי שחטא וחוטא בכל יום, כנידון דידן] וכתב: "סוף דבר לפי הדברים שהועדו עליו, יותר ראוי לחוש לכבוד שמים ולכבוד הצבור שלא להיכנס בספק 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה' מלחוש לכבוד החזן אעפ"י שביוש בר ישראל ג"כ קשה הוא וכו'". ע"כ. ומ"מ כבר למדנו שלמה המלך ע"ה - "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, יז).ומה נאה ומה יפה אם יקימו בעצמם, לעצה שכתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב חאו"ח סימן כג) וז"ל: "אילו היו רבותי וחברי שומעים לעצתי וידם תיכון עמי, היה חוב קדוש בעיני לחוס על כבוד התורה, לתקן תקנה כללית שכל בעל תפילה וקורא לא יתקבל בציבור עד היותו בקי בהל' תפילה וקריאת התורה היטב הדק, ויהיה לו כתב תעודה ע"ז כמו על הלכות שו"ב וכו'". ע"כ. ופשוט הדבר שאם יהיה פיקוח על זה מהרבנים בודאי שלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. וצור יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. ויחון עם עני ואביון, ויקרב לנו ישע ופדיון, והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם בב"א.
♦
המורם מכל האמור: חובה קדושה מוטלת על האחראים והממנים לתפקידי הקודש בבית הכנסת ובכלל זה תפקיד הקורא בתורה שימנו רק אנשים יראים ושלמים בתורה ובמצוות. ויהי רצון שיזכו כל המשתדלים במצוה זו ומעמידים את הדת על תילה לשפע וברכה עד בלי די וירוו נחת רוח יהודית מכל יוצאי חלציהם אמן.
♦ ♦ ♦