מחבר ספר "אהבת שלמה"
זמני קידוש והבדלה
זמני קידוש ומקורם
הגמרא במסכת פסחים (קה ע"א) דנה בשאלה האם מי שלא קידש בליל שבת יכול לקדש ביום: "בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק: מי שלא קידש בערב שבת מהו שיקדש והולך כל היום כולו?"נראה להסביר את שאלת הגמרא על פי הסוגיה בדף הבא (קו ע"א):
תנו רבנן (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין - תלמוד לומר זכור את יום השבת לקדשו (רש"י: "לקדשו - משמע משעה שמתקדש היום. אין לי אלא ביום - לקמן פריך: אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא, דכניסתו היא קדושתו!"). בלילה מניין? - אדרבה, עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש - תחלת יומא בעי לקידושי! ותו: בלילה מנין - תלמוד לומר זכור את יום. תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא! הכי קאמר: זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין - תלמוד לומר זכור את יום השבת...
הגמרא הציע סברה "דכי קדיש – תחילת יומא בעי לקידושי". יש לחקור: האם הסברה קובעת שהקידוש הוא דווקא בלילה, ואם עבר זמנו עבר מצוותו. או האם יש כאן דין שלכתחילה, שצריכים לקדש בכניסתו, אבל בדיעבד אם לא קידש בלילה, אפשר לקדש ביום.
מדברי הגמרא בדף קו, פשטו את השאלה מן הפסוק "זכור את יום השבת", שגם ביום אפשר לקדש, וכל הדין של קידוש בלילה הוא דווקא לכתחילה. אמנם, מן הסוגיה בדף קה רואים שפשטו את השאלה מהדין של הבדלה: "אמר ליה: מדאמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו, הכא נמי - מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו". לפי הסוגיא זו הדין של קידוש דומה לדין של הבדלה, ובשניהם אם לא עשה את המצווה בזמנה, יש אפשרות לעשות את המצווה אחר כך.
ונראה שיש הבדל יסודי בין שתי הסוגיות, במיוחד שעורכי התלמוד הפרידו בין הסוגיות: לפי הסוגיה בדף קה, דינו של הבדלה וגדרו הוא שיקבע את הדין בקידוש, וכמו שנפרש להלן. לפי הסוגיה בדף קו, הדין של קידוש הוא עצמאי, ואין לו שום תלות בדין של הבדלה[2].
לסיכום, מי שלא קידש בלילה יכול לקדש ביום. אלא לא ברור אם הדין של קידוש ביום הוא דין עצמאי הנלמד מן הפסוק "זכור את יום השבת" או שהוא חלק ממערך של קידוש והבדלה ושיש להם דינים דומים.
♦
זמני הבדלה ומקורם
אולם, הדין של הבדלה צריך בירור – מה פירושו של "כל השבת כולו". הגמרא בעצמה דנה בשאלה זאת בדף קו ע"א:אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך בכל השבת כולו. ועד כמה? - אמר רבי זירא: עד רביעי בשבת. כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרב אסי, ואמרי לה רב אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר: לענין גיטין, חדא בשבתא, תרי ותלתא - בתר שבתא, ארבע וחמשא ומעלי יומא - קמי שבתא[3].
הגמרא חזרה לדין זה גם בדף קז ע"א:
אמר רבא, הילכתא: טעם - מקדש, וטעם - מבדיל. ומי שלא קידש בערב שבת - מקדש והולך כל היום כולו, עד מוצאי שבת. מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת כולו... (רש"י: "כל השבת - כדאמרן לעיל עד יום רביעי").
נמצא שמי שלא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל כל השבוע עד סוף יום שלישי.
אמנם, הרי"ף (פסחים דף יט ע"א) גרס אחרת בסוגיה:
בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק מי שלא קידש בע"ש מהו שיקדש כל היום כולו? ומסקנא – אמר רבא הלכתא: טעם מקדש טעם מבדיל; ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו; ומי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל היום כולו.
וכן גרס הר"ח ועוד ראשונים. לפי דבריהם, אין להבדיל אחרי סוף יום ראשון. שתי שיטות אלו קבלו ביטוי בטור ושולחן ערוך. הטור (או"ח, סי' רצט) כתב: "שכח ולא הבדיל במוצ"ש כתבו הגאונים שאינו יכול להבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר וכן כתב הר"י גיאות והתוס' כתבו שמבדיל עד סוף יום הג' וכ"כ רב עמרם". וכן הוא בשו"ע (או"ח, סי' רצט, ס"ו): "שכח ולא הבדיל במו"ש, מבדיל עד סוף יום ג'. וי"א שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר".
לכאורה יש נפקותא פשוטה: ט' באב שחל ביום ראשון, אם מותר להבדיל אור ליום שני אחרי הצום. לפי הנוסח שלנו, אפשר להבדיל עד סוף יום שלישי, אבל לפי הרי"ף אי אפשר להבדיל אחרי יום ראשון. אכן מצאנו מחלוקת בטור (או"ח, סי' תקנו): "אם חל ט"ב באחד בשבת... ואינו מבדיל עד אחר התענית ואז מבדיל על הכוס ואינו מברך על האש והרמב"ן כתב שאין לו להבדיל על הכוס וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי הלכות גדולות וכ"כ רב נטרונאי". נדון בדברי הרמב"ן באריכות להלן.
אמנם, מצאנו שיטה אחרת בדברי הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ט ה"ד):
עיקר הקידוש בלילה, אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו, ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי, אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
כך היא הגרסה ברוב כתבי-היד, וכן הוא במהדורת הרב נחום רבינוביץ בפירושו "יד פשוטה". אמנם מצאנו שהכסף משנה גם הכיר נוסח זה, אך הוא דחה אותו[4], וממילא לא מצאנו שום עקבות לשיטה זאת בפוסקים.
אמנם יש מקום להסביר את הרמב"ם על פי קביעת ההלכה שביום חמישי מתחילים כמה דינים המביעים את הרעיון של כבוד שבת וכמו שמצאנו במשניות תענית:
פ"א מ"ו: "עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ונועלין את המרחצאות עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עליהם עוד שבע שהן שלש עשרה תעניות על הצבור הרי אלו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות בשני מטין עם חשיכה ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת".
פ"ב מ"ז: "אנשי משמר מותרים לשתות יין בלילות אבל לא בימים ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה אנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת".
פ"ד מ"ז: "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת…".
וכך ניסח זאת המחבר בשו"ע (או"ח, סי' רמב ס"א): "מתקנת עזרא שיהיו מכבסים בגדים בחמישי בשבת, מפני כבוד השבת".
אי-לכך, אפשר להבין את סברת הרמב"ם: ההלכה קבעה שכבוד שבת מתחיל ביום חמישי, וממילא כל מה שבא לפני זה, עדיין נקרא אחרי שבת הקודם.
ושמעתי מידיד נפשי, ר' נחום צ'רנופסקי נ"י, שבדידיה הוי עובדה, שחזר מן המלחמה בלבנון ועקב הנסיבות של פיקוח נפש וטרדות הצבא, שכח להבדיל, והגיע בליל רביעי להרב חיים מאיר וואזנר שליט"א, אב"ד בזכרון מאיר בבני ברק וראש ישיבת חכמי לובלין, ושאל אותו מה דינו בהבדלה, שהרי לא הבדיל עד רגע זה. מיד הביא הרב שליט"א יין להבדיל ונימק שיש שיטות המתירים להבדיל עד סוף יום רביעי, וכנראה שהסתמך על דברי הרמב"ם הללוד).
♦[5]
דברי הראשונים בגדר הימים שאחרי שבת לדין הבדלה
בדברי הרא"ש למסכת ברכות (פ"ג סי' ב) מצאנו מחלוקת בין רבנו יהודה לבין המהר"ם מרוטנברג:[דף יח ע"א] פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. אמרו שפעם אחת היה ר"י ז"ל אונן ואכל בלא הבדלה. א"ל תלמידיו ונבדיל לפניך. אמר להם האמרינן בירושלמי אם ברכו אין עונה אחריהם אמן. ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו למה אינך עושה הבדלה האמרינן טעם מבדיל והשיב להם מאחר שהייתי פטור אמש בשעת חיוב הבדלה משום שהייתי אונן גם עתה פטור אני. שכן מצינו בפרק קמא דחגיגה (דף ט א) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון שנדחה ביום ראשון שוב אינו חייב ביום שני.
וה"ר מאיר ז"ל דרוטנבערג כתב בהלכות שמחות שלו מי שיש לו מת בשבת ולא נקבר עד למחר ולא הבדיל במוצאי שבת נ"ל שמותר לאכול בלא הבדלה. דאמרינן בפ' מי שמתו מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל מצות שבתורה. ואמרינן עלה בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וביום המחרת לאחר שנקבר מתו אסור לאכול עד שיבדיל דהא קי"ל בערבי פסחים (דף קו ב וקז א) טעם מבדיל. ואמרי' נמי מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה... וא"כ בנדון זה כיון דזמן ההבדלה כל יום המחרת וכל השבת כולה אע"פ שלא היה יכול להבדיל קודם שנקבר מתו יבדיל לאחר שנקבר מתו כדפרישית. ואין לומר כיון שאין יכול להבדיל לא יאכל. דהא אמרינן דאינו מברך ואינו מזמן אפילו הכי אוכל ואפילו אם שמע מאחרים שהבדילו במ"ש אינו עולה לו כיון דבההיא שעתא לאו בר חיובא הוא וצריך למחר לחזור לברך ולהבדיל מיהו אינו מברך על הבשמים ועל המאור. שמעתי שיש גדולים שאומרים לאחר להבדיל ובזה נפטר האבל. ואין נראה לי כלל אלא כדפרישית. ושוב הגיד לי הר"ז הלוי ז"ל משפיר"א בשם ה"ר יקותיאל משפיר"א שמצא גדול אחד שכ' כדברי ואת שמו לא הגיד לי ע"כ לשון ר"מ ז"ל.
ונ"ל כדברי ר' יהודה דהא דאמרינן בע"פ מי שלא הבדיל במ"ש מבדיל והולך כל השבת כולה. היינו כשלא היה לו יין במ"ש או שאירעו אונס אחר שלא היה יכול להבדיל. אבל אונן דבשעה שחל עליו חיוב הבדלה היה פטור נפטר לגמרי ותו לא מיחייב. ודמיא לגמרי לההיא דחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני.
משמע מדברי רבנו יהודה שהוא למד את דינו של אונן בהבדלה מדין חיגר ביום ראשון לענייני חובת הרגל, שיש כאן דין תשלומין, כלומר שעיקר הזמן של הבדלה הוא במוצ"ש, ואם לא הבדיל אז, כל יתר הימים הם תשלומין ליום הראשון. ממילא, אונן שהיה פטור מדין הבדלה בליל שבת, לא יכול להבדיל במשך השבוע שהרי אין לו דין של תשלומין. לעומת זאת, המהר"ם למד שהימים אחרי מוצאי שבת אינם בגדר תשלומין אלא הם זמני הבדלה מעיקר הדין, ולכן הוא יכול להבדיל ביום ראשון, וכן בהמשך השבוע עד סוף יום שלישי. כך גם הסביר הט"ז (יו"ד סי' שצ"ו סק"ב באריכות) וכן כתב גם המנחת חינוך (מצוה לא, אות ט, ועיין שם שדן גם בשוטה וקטן).
הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל - ענין אבלות ישנה) גם הסביר כך את המחלוקת אם יש להבדיל במוצאי ט' באב כשזה חל ביום ראשון, ודחה את השיטה האומרת שאפשר להבדיל אחרי הצום:
...ואנן לעניות דעתין לא חזינן לה להך סברא, דכיון דלא חזי לאבדולי אלא מוצאי שבת ויומו כי אסור למיכל בהו מאי טעמא ליבדיל מכאן ואילך, ואדרבה איפכא מסתברא דכי אסיר למיכל באפוקי שבתא ולא חזי לאבדולי בחד בשבא לא מבדיל בתרי בשבא, דהא לא חזי בשעתיה לאבדולי, וטפי בטפי איכא למימר דאפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כולה הני מילי היכא דבמוצאי שבת חזי לאבדולי, אבל היכא דבמוצאי שבת לא חזי לאבדולי תו לא מיבדיל עד רביעי בשבת, דכולהו תשלומין דראשון נינהו וכיון דבזמניה לא חזי להבדלה לא מבדיל בלא זימניה, משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.
ברור שהרמב"ן למד שזמני הבדלה אחרי מוצ"ש הם בגדר תשלומין וממילא אם לא היה ראוי להבדיל מפני שהיה אסור לשתות מחמת הצום, הפסיד האדם את ההבדלה לחלוטין. אולם, הרמב"ן העלה סברה נוספת, שיום ראשון שונה, ואינו מדין תשלומין אלא מעיקר הדין חייב להבדיל:
ומכל מקום למ"ד מבדיל והולך כל היום כולו משום דכולי יומא כלילה של מוצאי שבת הוא, מילתא מחוורתא היא דכי נמי אסור למיכל ולמשתי במוצאי שבת לא מבדיל מכאן ואילך, דליכא הבדלה אלא במוצאי שבת דהוא לילה ויום. וכיון שראינו לרבינו הגדול ז"ל [= הרי"ף (שז"פ)] שהסכים לפסוק הלכה מבדיל והולך כל היום כולו אין לנו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת.
גם המאירי (תענית, ל ע"א) האריך להסביר את דין הבדלה:
...ומ"מ אחר שעבר ט' באב בליל שעבר יום א' מברך בורא פרי הגפן והמבדיל ואף בזו יש חולקים שלא להבדיל כלל...
והריני מעירך על מה שמחלוקת זה תלויה בו... וחזרה המחלוקת אם מבדיל במוצאי התענית קודם שיאכל אם לאו, עיקר המחלקת במה שאמרו בערבי פסחים בקצת נוסחאות מבדיל כל היום כלו כלומר הא טפי לא, וכן פסקוה גדולי הפוסקים [= הרי"ף (שז"פ)], והם מפרשים הטעם מפני שאין הבדלה אחר מוצאי שבת מדין תשלומים אלא שכל מחרת מוצאי שבת זמנה הוא שהרי היום הולך אחר הלילה וא"כ משעבר התענית עבר זמנה ואין עוד בה תשלומים...
ומ"מ אנו גורסים באחרון של פסחים מבדיל והולך כל השבת כולה וכמו שהוזכר שם בהדיא בעי ר' חייא ועד כמה עד ד' בשבת, ר"ל עד יום ד', ומדין תשלומים, וכן כתבוה גדולי המחברים [= הרמב"ם (שז"פ)], ומתוך כך מבדילים במוצאי התענית ואף על פי שבמסכת חגיגה ט' א' אמרו בחגיגה שיש לה תשלומים כל ז' שאם היה חגר ביום א' ונתפשט בשני שאין כאן תשלומים הואיל ובזמנו לא היה בר חיוב, אין זה כלום, שזה בזמנו בר חיוב היה אלא שהתענית מפקיעו, וחיובא מיהא עליה רמיא;
וכן אפשר לפרשה שלא מחמת תשלומים אלא שכל ימים אלו נקראים מוצאי שבת וכמו שהביאו בהדיא שאמרו בענין גיטין חד בשבא תרין בשבא ותלת בשבא בתר שבא והילכך מבדיל במוצאי התענית...
נמצא שלפי שיטה הראשונה של המאירי, שגורס "כל השבת כולה", אם יכול להבדיל עד יום רביעי זה רק מדין תשלומין, ואם גורסים כמו הרי"ף, שדווקא עד סוף יום ראשון אפשר להבדיל, אז פירוש הדבר שעיקר הזמן הוא ביום ראשון בלבד. השיטה השנייה של המאירי היא שאם אפשר להבדיל עד סוף יום ג', זה מעיקר הדין ולאו דווקא מדין תשלומין[6].
♦
נפקותות להלכה בהבדלה
א. כבר הזכרנו שלכאורה יש נפקותה לדין של אונן. אם זה מדין תשלומין, אז האונן במוצ"ש לא יהיה חייב מיום ראשון ואילך, משא"כ אם הימים אחרי מוצ"ש הם זמני הבדלה מעיקר הדין (אם לא הבדיל במוצ"ש), אז ניתן להבדיל אחרי שנקבר מתו.ב. גם הזכרנו את הדין של ט' באב החל ביום ראשון. אם יש כאן דין של תשלומין, אינו יכול להבדיל, מאחרי שלא היה אפשר להבדיל במוצ"ש. אם זה מעיקר זמני הבדלה, אפשר להבדיל.
ג. מה אם לא הבדיל במזיד? אם יש דין של תשלומין, הרי יש ללמוד מתפילה, שדין תשלומין חל רק בשכח או באונס, אבל אם לא התפלל במזיד, אין דין תשלומין. כך יהיה הדין בהבדלה, אם יתר ימי השבוע הם מדין תשלומין, אז אם לא הבדיל במזיד, אין לו תשלומין. אבל אם ימי השבוע הם מעיקר זמני הבדלה, אז אפילו אם לא הבדיל במוצאי שבת במזיד יהיה חייב להבדיל.
ד. האחרונים דנים בקטן שהגדיל באמצע השבוע, אם יהיה חייב להבדיל (לפי השיטות שהבדלה היא מדאורייתא) ביום הבר מצווה שלו. אם יתר הימים הם מדיני תשלומין, אז יהיה פטור מלהבדיל, אבל אם הם מעיקר הדין, יהיה חייב, אם אין עוד סיבות לפטור אותו[7].
ה. גם מי שהיה שוטה במוצ"ש והבריא ביום ראשון – אם זה מדין תשלומין, הוא פטור בהמשך הימים, ואם ימי השבוע הם מעיקר זמני הבדלה, הוא יתחייב כשיבריא.
♦
שני זמני הבדלה
רע"א בהגהה לשו"ע חילק בין יום ראשון לבין יתר הימים לעניין זמן הבדלה. למעשה, הוא אימץ את שתי השיטות של הראשונים, ובמיוחד את דברי הרמב"ן: כל יום ראשון הוא זמן הבדלה מעיקר הדין מפני שהיום הולך אחרי הלילה, ולכן כל היום הוא בגדר מוצ"ש. אבל מאור ליום שני ואילך, כל זמני הבדלה הם מדיני תשלומין. נמצא שהחיוב להבדיל ביום ראשון יכול להיות מדאורייתא לפי השיטות שהבדלה היא מן התורה, אבל החיוב להבדיל ביתר הימים (יום שני ויום שלישי), שהוא מדין תשלומין,יהיה רק מדרבנן. נפקא מיניה יהיה בספק חייב בהבדלה: ביום ראשון יהיה הדין ספק דאורייתא לחומרא; ביתר הימים הדין יהיה ספק דרבנן לקולא.אחרונים אחרים רצו ליישב על-פי זה סתירה בין פסקי השולחן ערוך. מצד אחד המחבר פסק בשו"ע, או"ח, סי' רצט, ס"ו: "שכח ולא הבדיל במו"ש, מבדיל עד סוף יום ג'; וי"א שאינו מבדיל אלא כל יום ראשון ולא יותר". מלשונו "שכח" משמע שהמחבר לא למד כשיטת המאירי שיש מחלוקת עקרונית בין השיטות, אלא לפי שתי השיטות, המחלוקת היא עד כמה יש דין תשלומין. ובבסי' תקנו ס"א הכריע המחבר במחלוקת זו: "ליל ת"ב שחל באחד בשבת... ובליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס...", הרי התשלומין הם עד סוף יום שלישי, אחרת לא היה אפשר להבדיל באור ליום שני[8].
לפי זה, קשים דברי השו"ע ביו"ד (סי' שמא ס"ב), שכתב:
מי שמת לו מת בשבת, יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה, ולא יתפלל, ולא בבוקר קודם קבורה, ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית, אם לא עבר זמנה. אבל תפלת הערב לא יתפלל, שכבר עבר זמנה. ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. ולענין ההבדלה, יבדיל אחר שיקבר המת...
הרי כאן מדובר באונן בשבת ובמוצ"ש ואינו חייב בהבדלה, ואם כן, אין לו תשלומין וכמו שפסק המחבר עצמו לעניין תפילה. אם כן, איך פסק לעניין הבדלה, שיש לו הבדלה אחרי הקבורה?
מתרץ הרב אלימלך וינטר במנחת אלימלך, שהמחבר סבור כרע"א, שיש שני דינים. ביו"ד מדובר ביום ראשון, שמדינא הוא יום החייב בהבדלה ואינו מדין תשלומין, ואילו ביתר הימים יש כאן דין של תשלומין. לכן מכיוון שיום ראשון הוא עדיין מוצ"ש, אז האונן יהיה חייב בהבדלה אחרי הקבורה. אבל בכל מקרה, אם לא התפלל מעריב במוצ"ש מפני שהיה פטור, אז אין לו תשלומין. לפי זה, מה שכתב המחבר באו"ח, סי' רצט, ס"ו: "שכח ולא הבדיל במו"ש, מבדיל עד סוף יום ג'", מתייחס רק לימי שני ושלישי. אבל לגבי יום ראשון – אפילו הזיד במוצ"ש ולא הבדיל, יהיה חייב בהבדלה ביום ראשון[9].
יתר-על-כן, האחרונים רצו לדייק שגם הרמב"ם סבור ככה. הרב וינטר דייק כן מלשון הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ט ה"ד): "ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר, ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי". למה הרמב"ם הכפיל את לשונו "מבדיל למחר, ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי"? אלא "מבדיל למחר" פירושו הוא יום ראשון, שהחיוב הוא מדינא, ובזה אין חילוק אם לא הבדיל בלילה "בין בשוגג בין במזיד", כמו ברישא של הלכה זו לעניין קידוש. אבל המשך דברי הרמב"ם "ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי" אינו מדינא, אלא הוא מדין תשלומין, ולכן רק אם שכח הוא יהיה חייב להבדיל.
למעשה אם אחד שכח הבדלה ונזכר ביום ראשון, בודאי שכדאי להבדיל מיד, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים, משא"כ אם יחכה ללילה, הוא רק יצא ידי חובתו לפי הפוסקים שמתירים להבדיל עד סוף יום ג'. וכבר העלה עניין זה הרב צבי פסח פרנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (או"ח, ח"א, סי' קסו), במי ששכח להבדיל במוצ"ש של יום טוב ראשון של ר"ה ונזכר ביום טוב שני של ראש השנה אחר חצות היום, האם יש לו להבדיל מיד או לחכות עד הלילה ולצאת ידי הבדלה של מוצאי יום טוב. וכך כתב בהר צבי:
ומכיון שלדעת הרבה ראשונים שאר הימים הם בתורת תשלומין וביום הראשון אחר השבת זמנו הוא משום דהיום הולך אחר הלילה יש לדון דיבדיל ביום דזמנו הוא, ולא יחכה עד הלילה של מוצאי יו"ט השני שהוא רק בתורת תשלומין לגבי הבדלה של מוצש"ק... אלא שלפי שהסביר הט"ז הנ"ל בדעת המהר"ם מרוטנברג והסכים שם עמו בנקודות הכסף שאונן במוצ"ש יכול להבדיל עד סוף יום ג', שגם שאר הימים אינם בתורת תשלומין אלא עיקר הזמן הוא. ומכיון שבשו"ע יור"ד (סימן שמא) נפסק כן להלכה כמהר"ם, יוצא איפוא שלענין הלכה גם שאר הימים אינם בתורת תשלומים אלא עיקר הזמן.
אולם, מי שחושש לשיטת הרמב"ן וסיעתיה, נראה שעדיף להבדיל מיד כשנזכר ביום ראשון לפני שקיעת החמה.
♦
גדר זמנו של קידוש
לפי מחלוקת ראשונים זו, יש לחזור ולדון בקידוש. לפי הסוגיה בדף קה, הדין של קידוש תלוי בהבדלה. ממילא אם גורסים שמבדילים כל השבת כולו, וזה מדין תשלומין לפי הרמב"ן רא"ש ועוד ראשונים, ממילא הוא הדין לקידוש, שהקידוש ביום הוא מדין תשלומין. פירושו של דבר, הקידוש מדינא צריך להיאמר בלילה, בכניסתו, לפי סברת הגמרא בדף קו ע"א, וכל מה שמקדשים ביום הוא רק מדין תשלומין. וממילא צ"ע בדברי המחבר, שפסק בקידוש שאין הבדל בין שוגג לבין מזיד, ובהבדלה פסק שיש דין תשלומין רק בשכח, וכמו שהזכרנו לעיל[10].מאידך, אם לומדים כמו הסוגיה בדף קו ע"א, הרי יש לימוד לחיוב קידוש ביום, "זכור את יום השבת", והחיוב ביום הוא כמו החיוב בלילה, וכל יום שבת הוא זמנו של קידוש. ייתכן שהמחבר לא פסק כסוגיה בדף קה אלא כסוגיות בדף קו, ולפי זה אין סתירה בדבריו.
אמנם, אם הדין של הבדלה הוא רק ביום ראשון מפני שזה נחשב כמוצאי שבת, והוא הדין אם כל ג' ימים אחרי השבת נקרא זמנו של הבדלה, אז הוא הדין לקידוש, וכבר בדף קה ע"א נאמר שהחיוב של קידוש ביום הוא כמו בלילה. לפי זה, ייתכן שהלימוד בדף קו הוא רק אסמכתא, או אפילו המקור לדינים של דף קה ע"א.
♦
נפקותות להלכה בקידוש
עקב ההשוואה בין קידוש להבדלה בתירוץ הגמרא בדף קה, לכאורה אותה חקירה שייכת גם בקידוש – האם הקידוש ביום הוא מדין תשלומין או מעיקר הדין? לכאורה אי אפשר לדון בדין של אונן, שהרי אין קבורה בשבת, ואין אנינות בשבת, וממילא פסקו הפוסקים שאותו יהודי חייב בקידוש ובכל המצוות (למעט מחלוקת במצוות עונה בשבת). אולם נראה שיש מקום לדון ביום טוב שני, במקום שקוברים ביום טוב על ידי ישראל לכאורה יחלו הנפקותות כדלעיל[11]. כמו כן, לא שייך הדין של ט' באב בשבת. אבל לכאורה יתר הנפקותות שייכות גם לקידוש:א. אם הקידוש ביום הוא מדין תשלומין, אז אם לא קידש בלילה במזיד, אין לו תשלומין. אם הקידוש ביום הוא מעיקר הדין, אז גם במזיד הוא יהיה חייב בקידוש ביום. אכן, מצאנו מחלוקת ראשונים בנושא זה בטור או"ח, סי' רעא: "ואם לא קידש בלילה יש לו תשלומין למחר כל היום וכתב ר"ע אם לא קידש בלילה מחמת שכחה או אונס יקדש למחר; אבל הרמב"ם ז"ל כתב לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יקדש למחר והכי מסתבר טפי". הב"ח על אתר למד שלפי ר' עמרם גאון, יש כאן דין של תשלומין, כמו שכתב הטור בעצמו. אבל לפי הרמב"ם החיוב קידוש ביום הוא מעיקר הדין[12].
ב. כמו כן, האחרונים דנו בקטן בליל שבת שגדל ונמצא לו סימנים ביום שבת אם יהיה חייב בקידוש.
ג. כמו כן, דנו בשוטה בליל שבת והבריא ביום השבת, אם יהיה חייב בקידוש.
ד. הרב בצלאל שטרן, בשו"ת בצל החכמה (ח"א סימן נב, אות ט), העלה שבן ארץ ישראל שנסע לחוצה לארץ על מנת להשתקע שם והגיע באמצע היום של יו"ט שני של גלויות יהיה פטור מקידוש, שהרי היום הוא תשלומין ללילה, ומכיוון שבלילה הוא היה בן ארץ ישראל, ללא שום חיוב של קידוש, אז ממילא גם ביום לא יהיה חייב בתשלומין. אמנם, אפשר להוסיף על דבריו, שאם נאמר שאין קידוש ביום מדין תשלומין אלא יש חיוב אחד על כל היום (רק שלכתחלה צריך לעשותו בכניסת השבת), ייתכן שיהיה חייב[13].
ה. עוד אפשר לדון אם הקידוש ביום הוא מדין תשלומין, לכאורה יש לומר קידושא רבה תחילה, ורק אח"כ קידוש של ליל שבת, כמו בתשלומין של תפילה. אמנם, רואים שהאורחות חיים פסק ככה מנימוק אחר (הל' קידוש היום, אות ב): "שכח ולא קדש בלילה מקדש ביום אבל מברך תחילה קדוש היום שכן אמרו כבוד לילה וכבוד יום, כבוד יום עדיף". אבל אם הקידוש ביום הוא מעיקר דינא, לכאורה בבוקר הוא יאמר רק קידוש של ליל שבת על הכוס.
♦
שכח להבדיל בשבת ונזכר ביום טוב
לפי הרמב"ם בהל' שבת (פכ"ט הי"ח), חיוב קידוש והבדלה ביום טוב הוא גם מדאורייתא:כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן, ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל אין מבדילים במוצאי יום טוב לשבת.
מה הדין אם שכח הבדלה במוצאי שבת, ונזכר בזמן הקידוש ביום טוב שחל ביום שני או שלישי? לפי השיטות שאפשר להבדיל רק ביום ראשון, אחרי שעבר היום, אין אפשרות להבדיל. אבל לפי השיטות שאפשר להבדיל עד סוף יום שלישי, מה הדין כשנזכר לפני קידוש?
לכאורה, ניתן ללמוד את הדין מן המחלוקת שבין השל"ה לבין המגן אברהם (סי' רצט ס"ק ט) במי שקיבל על עצמו תענית ממוצאי שבת שלפני ראש השנה (וראש השנה חל ביום שלישי), כיצד יבדיל בזמן הקידוש. השל"ה אמר שלכתחילה יאמר הבדלה לפני כניסת היום טוב. אבל אם זה בלתי אפשרי, יש להבדיל על כוס אחת ולומר את נוסח ההבדלה שבין קודש לקודש [יקה"ז = יין, קידוש, הבדלה וזמן]. השל"ה הוסיף שהבדלה כזאת היא דבר תמוה (שהרי ההבדלה צריכה להיות מקודש לחול, שהרי הוא הפסיד הבדלה שבין שבת לחול, ולא מקודש לקודש, שקדושת השבת אינה מיד לפני קדושת היום טוב). ולכן השל"ה אמר להבדיל לפני היום טוב. המגן אברהם חולק על זה וכתב:
ול"נ דאם אירע שהמתין לא יאמר קידוש והבדל' על כוס א' דהא אמרי' בפסחים דף ק"ב דא"א ב' קדושות על כוס א' אלא קדושה והבדלה משום דחדא מלתא היא ופירש רש"י דתרווייהו משום קדושת י"ט נינהו ובהבדל' עצמה הוא מזכיר קדושת י"ט דהמבדיל בין קודש לקודש הוא מברך עכ"ל, וכ"כ הרשב"ם. אבל הבדלה דחול אין לה ענין, וגדולה מזו כתב בתוס' ד"ה ונימרינהו לתרווייהו אחד כסא וכו' דאפי' לדעת המקשן דס"ל אומרים ב' קדושו' על כוס א' מ"מ אם ב"ה קאי אסעודת חול וקידוש קאי על שבת א"א שניהם על כוס א' וא"ל דגם עתה יאמר בין קודש לקודש דהוא שקר לכן נ"ל דיקדש על כוס א' ואח"כ יבדיל על כוס א' וישתה כמו שעושין בסעוד' נשואין...
באופן עקרוני, למד המגן אברהם, שיש שתי ברכות של הבדלה, וכל אחת היא ברכה נפרדת ומהווה דין עצמאי. את ההבדלה "המבדיל בין קודש לקודש" אפשר לומר על כוס אחת עם קידוש, אבל ההבדלה של בין קודש לחול שונה לגמרי מקידוש ואי אפשר לאומרה על אותו הכוס. כמו כן, אי אפשר לומר הבדלה של "המבדיל בין קודש לקודש" במקרה כזה מפני שאין כאן הבדלה כזאת, שהרי המבדיל כאן צריך הבדלה של בין קודש לחול. אי-לכך, הציע המגן אברהם שבמקרה זה יצטרך ב' כוסות – הראשונה לקידוש של יום טוב, והשנייה להבדלה של מוצאי שבת לחול. והסכים עם המגן אברהם הערוך השולחן (סי' רצט, ס"ק יח) ושולחן ערוך הרב (שם, ס"ק יא)[14].
בביאור הלכה (סימן רצט, ס"ו, ד"ה ולקבל אח"כ) הסתייג מפסקו של המגן אברהם והסתפק אם בכלל יכול להבדיל במקרה כזה, מפני שאף אחת מברכות ההבדלה ("המבדיל בין קודש לקודש" או "המבדיל בין קודש לחול") איננה תואמת את המציאות במקרה זה. כתב הביאור הלכה:
...ולענ"ד יש לעיין בעיקר הענין טובא אם יכול עתה לעשות הבדלה דהאיך יסיים עתה בהברכה המבדיל בין קודש לחול אחרי שעתה הוא קודש [ולסיים עתה בין קודש לקודש ג"כ לא יתכן כמו ביו"ט שחל במו"ש אחרי שזו הבדלה הוא על של ימי החול] וכמו דאמרינן בגמרא [ק"ו ע"א] דאין להבדיל רק עד יום ג' משום דאח"כ כבר עבר השבת קודש שעבר ותו מקרי יומא דקמי שבתא דלהבא וע"כ אין לומר המבדיל בין קודש לחול דכבר עבר הקודש וא"כ ה"נ בעניננו איך יאמר המבדיל בין קודש לחול כיון דעתה הוא קודש וכבר עברו ימי החול וצע"ג.
נמצא, שאי אפשר להבדיל כמו המגן אברהם, שהרי אי אפשר לומר "המבדיל בין קודש לחול", מפני כעת הוא אינו חול, אבל גם אי אפשר לעשות כמו השל"ה, שהרי אין כאן מקרה של יום טוב במוצאי שבת, ולכן משמע שיש כאן מקרה שאי אפשר לעשות הבדלה. אבל נראה שהבה"ל הסכים לדברי המגן אברהם שיש כאן שתי ברכות נפרדות של הבדלה.
אמנם, מדברי הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, משמע שהוא הבין כמו דברי השל"ה, שבאופן עקרוני אין הבדל איזה ברכה יאמר. בשו"ת הר צבי (או"ח, ח"א, סי' קסו) הרב פרנק דן במי מי ששכח להבדיל במוצש"ק שחל בו יום א' דר"ה ונזכר למחרתו בב' דר"ה, אחרי חצות היום אחרי שכבר אכל את סעודת היום, כיצד יעשה: יבדיל מיד ויברך "המבדיל בין קודש לקודש" או ימתין עד הערב, ויבדיל על הכוס "המבדיל בין קודש לחול" והבדלה זאת תהיה גם עבור מוצאי שבת. וכך כתב הרב פרנק:
הנה לא באר כת"ר את צדדי הספק. וכנראה שצדדי הספק שלו הם, אם הוא יכול לחכות עד הלילה וההבדלה של הלילה תהא עולה לשניהן, ומכיון שיכול לחכות אפשר שצריך לחכות כי היכא דלא לאפושי בברכות, ומחשש ברכה שאינה צריכה. או שצריך להבדיל עכשיו, משום שההבדלה זו של עכשיו שהיא: המבדיל בין קדש לקדש, היא שונה מהבדלה של הלילה שהיא: המבדיל בין קדש לחול, ולכן אין ההבדלה של הלילה יכולה להיות עולה להבדלה זו של עכשיו.
בהגדרת השאלה, הרב פרנק כבר הסתפק אם יש כאן דין אחד של הבדלה ואין להרבות בברכות, או יש כאן שני דינים של הבדלה, ואין לערב אותם. בהמשך דבריו, כותב הרב פרנק:
ובעיקר ספיקו של כת"ר שלפיכך יהא צריך להבדיל עכשיו, משום שהבדלה של הלילה שהיא: המבדיל בין קדש לחול, אינה יכולה להיות עולה להבדלה של מוצש"ק שהיא: המבדיל בין קדש לקדש, - היה נראה לומר דעיקר ברכת הבדלה היא על יום שעבר. אלא משום שגם יום א' הוא יו"ט אין לברך המבדיל בין קדש לחול, דהא לאו חול הוא. משא"כ כשהוא מבדיל במוצאי יו"ט שני שכבר חול, גם על ההבדלה הקודמת של מוצש"ק יכול שפיר עכשיו בלילה שהוא חול לברך: המבדיל בין קדש לחול.
משמע מדבריו שאין הבדל עקרוני בין הברכות, והכל מהווה דין אחד של הבדלה, אלא שצריך לתקן את הנוסח כדי להתאים אותו לזמן. נמצא שלפי זה, במקרה דידן, השוכח הבדלה במוצ"ש ונזכר בזמן קידוש של ליל יום טוב, יברך יקנ"ה, כהצעת השל"ה הקדוש[15].
עוד האריכו האחרונים במי ששכח ולא הבדיל במוצאי יום טוב, אם יכול להבדיל כל השבוע, עיין בברכי יוסף, אורח חיים, סימן תצא, א. דין א. מבדיל וכו'. "מי ששכח להבדיל במוצאי י"ט יכול להבדיל כל השבוע. הרב מהר"י עאייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' כ"ח. ואין ראיתו מכרעת"[16].
♦ ♦ ♦