דין נשים בלימוד ההלכות הנצרכות להן

הערות שוליים

1. ↑ *) סיימתי בס"ד לכתוב את רוב ככל המאמר ביום כ"א מרחשון תשע"ט, יום עלייתם למרומים של שמונת בני משפחת עטר מפסגות בתאונת דרכים מחרידה, הצור תמים פעלו, תנצב"ה, ויהיה המאמר לע"נ.
2. ↑ א). ר"י מקורביל בעל הסמ"ק, והוא לשון תלמידיו בהקדמה שם.
3. ↑ ב). מילה זו מוקפת בסוגריים בדפוסי הסמ"ק, ויתכן שהוסיפו לגרוס מילה זו, מפני שלא מצאנו רשימה שכתב הסמ"ק לנשים.
4. ↑ ג). הרמב"ם בתחילת הל' ת"ת סתם שנשים פטורות ממצוות ת"ת, והשמיט חובה זו של לימוד הלכותיהן (עיי"ש במפתח פרנקל), אך לכאורה אין זו ראיה שלא ס"ל כסמ"ק, לפי מש"כ האחרונים לקמן שאינו בגדר מצוות ת"ת, ופשיטא שצריכות ללמוד כהכשר מצוה. וכעי"ז כתבו בבירור הלכה (גמ' מכון הלכה ברורה).
5. ↑ ד). לימוד פרטי ההלכות (ולא דקדוק למדני), וכן מפורש בדברי מהרי"ל שלקמן: "דינין והוראות בלתי טעמים ועומק סברות".
6. ↑ ה). ע"ז ג, א.
7. ↑ ו). מכאן פירוש שלו, ובזה עונה על מה שתמהו הראשונים איך הוא ככהן גדול, אם שכרו רק כאינו מצווה ועושה.
8. ↑ ז). יומא יח, א.
9. ↑ ח). וזה מפורש כבר בספר חסידים סי' שיג (הוצאת מק"נ סי' תתלה): "חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, וכו', אבל הלכות מצוות ילמד לה שאם לא תדע הלכות שבת איך תשמור שבת וכן כל מצוות כדי לעשות להזהר במצוות וכו', כדי שידעו עבדים ושפחות פסקי המצוות מה לעשות ומה שלא לעשות". וכ"פ הרמ"א (יו"ד סי' רמו סע' ו).
10. ↑ ט). דבר זה נמצא כבר ברמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"ג, שנשים מקבלות שכר על לימודן כ"לא מצוות ועושות" (וראה גם בסוטה כא, א לגבי לימוד תורה שאשה אינה מצווה ועושה, אבל לא מפורש שיש לה שכר, ואדרבה משמע מהקושיה שם: "יש זכות תולה ג' שנים כו'. זכות דמאי, אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא", ולמה לא נימא ששכרה על זה יחשב זכות שתולה. ואפ"ל בכוונת הגמ' שמ"מ שכר אינו מצווה ועושה אינו שכר מרובה עד כדי לתלות הרבה זמן). ואמנם יש בכך מעט חידוש, שלא אומרים שנשים אינן שייכות כלל ללימוד תורה, וגרע מסומא לפי רבי יהודה או מנשים במצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן נצרך הסמ"ק להביא ראיה מהגמ' ע"ז לקמן לגבי גוי הלומד תורה, וצ"ע (ובאמת באבי עזרי תחילת הל' ת"ת דן מדוע צריך להביא ראיה מגוי, עיי"ש). וע"ע בברכת אברהם לגר"א ארלנגר שליט"א גיטין ו, ב על גדרי "כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט".
11. ↑ י). התשובה הובאה בקיצור נמרץ באגור (סי' ב), ומשם בבית יוסף (סוף סי' מז). ועד שלא נדפס בשנים האחרונות שו"ת מהרי"ל החדשות (מכון ירושלים תשל"ז, מהדיר הרב יצחק סץ שליט"א) מכת"י לא היתה אפשרות לדון על הדברים ממקורם.
12. ↑ יא). לכא' פשוט שלימוד הלכות (באופן של לימוד, ולא פסק בעלמא) נחשב "תורה", וראה היטב במ"ב סי' מז ס"ק ו, ויל"ע.
13. ↑ יב). דרשות מהר"ח אור זרוע סי' כג דף 101.
14. ↑ יג). יל"ע בהוכחה משם, שלכאורה שם אינו מצד גדר "תורה", שהרי הוא רק בהרהור, ורק מה מותר ומה אסור (לא בדרך לימוד) וביותר מזה נאסר בבית הכסא, אלא שבכל זאת די גם בדבר זה כדי שלא יחשב היסח הדעת, וצ"ב [וע"ע בלקט יושר או"ח עמ' ו, שלא נקרא הפסק לענין ברכת התורה "כיון שעוסק במצוות כגון מקנח בשמאל", ומבואר שא"צ בדוקא להגדירו 'תורה' אלא די שעוסק במצוה, ועיי"ש בהערה 14].
15. ↑ יד). ובזה מיישב שם גם את האפשרות של הנשים לומר את הנוסח "לעסוק בדברי תורה", עיי"ש [וראה בט"ז (סי' מז ס"ק א) ש"לעסוק בדברי תורה" היינו דרך טורח ויגיעה, בפלפול ומשא ומתן, עיי"ש. ולכא' מוכח שמהרי"ל לא נקט כך, שהרי מפרש בסוף דבריו שנשים אינן לומדות הלכותיהן עם פלפול וסברות].
16. ↑ טו). "נעשה ענין בפני עצמו דלימוד התורה", "הוא ענין של תורה" (ליקוטי שיחות חב"ד, צויין בספר הערות וציונים להלכות ת"ת משו"ע אדמו"ר הזקן, ח"א עמ' 717, והסתפק שם לאלו דברים נפק"מ מזה, וכגון האם שייך איסור לימוד ליד קבר של אשה משום "לועג לרש").
17. ↑ טז). ויל"ע אם אפשר לומר כעי"ז, שהתמעטו לגמרי מדאורייתא, ומדרבנן חייבום בלימוד הלכותיהן, בגדר "תלמוד תורה" ולא רק הכשר מצוה. וצ"ע.
18. ↑ יז). כמבואר שם בשו"ת מהרי"ל, חובתן בלימוד ההלכות מאפשרת נוסח זה, גם אם לא ננקוט כשיטת ר"ת שנשים מברכות על כל מ"ע שהז"ג.
19. ↑ יח). בביאור הגר"א כתב: "וקרא צווח ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם, היאך תאמר וצונו ונתן לנו". ומבואר שקשיא ליה שתי הברכות. במקו"ח תמה על הטעם של לימוד תורה שבכתב: "נהי שהמלמדה אינו כמלמדה תפלות, מ"מ אינה מצוה", ואח"כ תמה תמיהה נוספת, וסיים "ובזה נסתר גם הטעם שהסמ"ק כתב שחייבות ללמוד דינים דשייכים לה", ויל"ע האם כוונתו "בזה" לשתי הקושיות או רק לשניה.
20. ↑ יט). וראה לשון הב"ח סי' מז כשמזכיר ברכה"ת מצד לימוד ההלכות שלהן: "נשים שייכות בדברי תורה", ומשמע שאינן מצוות אלא רק שייכות, והעיר ע"ז הגחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' סז).
21. ↑ כ). והיינו שסיבת החיוב הוא מצד הכשר מצוה, ומ"מ אם עושות יש להם שכר ת"ת.
22. ↑ כא). וכן בהקדמת שו"ת בית הלוי, ושם בסי' ו.
23. ↑ כב). ויל"ע קצת על דין 'העוסק במצוה פטור מן המצוה' שבד"כ אינו נאמר בת"ת (ואכמ"ל בדברי הרמב"ם הל' אישות טו, ב), ובאר המאירי מו"ק ט, ב טעם הדבר: "לא נאמר כן בתלמוד תורה הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות מבטלין אותה בשביל כל מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים". ויל"ע בכוונתו "עיקרה" וכו', ומדוע לא נאמר שבת"ת עיקר הדבר הוא מצד עצמותה ויפטר ממצוה אחרת, וי"ל, וראה ביאור נוסף לדין הנ"ל בנתיב התורה למהר"ל פ"א.
24. ↑ כג). "כמה דינים וענינים שאינם בכלל מעשה כלל, הרי הם דברי תורה גמורים, והלומדם זוכה גם על ידם לכתרה של תורה ומקיים מצות ת"ת" (שו"ת אורח משפט או"ח סי' קמז). "ותלמוד-תורה, אף על פי שהוא מביא לידי מעשה המצוות כולן, מכל מקום חלילה לומר שערכה של תורה איננו כי אם הכשר למעשה המצוות, אבל היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדים מה שאי אפשר לקיים כלל אין שיעור למעלת הלימוד ההוא, ואין שיעור למעלת התורה של הלימוד בדברים שאין להם שום יחס לענייני מעשים, כי היא בעצמה עליונה מכל, אלא שבכלל גודל מעלתה כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה לידי מעשה" (שבת הארץ, הקדמה פרק ט"ו). וכ"כ באור ישראל לגרי"ס זצ"ל (פרק לה) על מאמר חז"ל שבן סו"מ לא היה ולא עתיד להיות, אלא דרוש וקבל שכר. וע"ע בתורת משה לחת"ס (תחילת פרשת בחוקותי) מה שכתב בלהבת ליבו על ענין זה של לימוד דברים בלי נפק"מ מעשית (וגם חובות הלבבות בהקדמתו לספרו לא ברור שחולק, אלא שס"ל שעדיף בזמן הקצר להעדיף סוגיות מעשיות) [ולחיבת הקודש נזכיר דברי המשך חכמה הנפלאים, ויקרא ג, ב, שזהו האושר הגדול בלימוד תורה, שאין זריעה (בדמעה) ואח"כ קצירה (ברינה), אלא מיד בשעת הלימוד עצמו נמצא הלומד כעת בשלב הקצירה, ולכן מיד מגיעה השמחה בלימוד! וראה מה שהרחיב בדברי המשך חכמה הנ"ל הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל בקונטרס "חשקת התורה" (עמ' לז-לח) ובקונטרס "אגרא דהספידא" (עמ' שי-שיא)]. ויל"ע עוד בלומד תורה רק על מנת לעשות, ולא חושב בשביל עצם הלימוד, האם נחשב "לשמה" ממש, ואולי יש דרגות ב"לשמה". ובס"ד ראיתי שבחידושי חת"ס נדרים פא, א כתב שאינו לשמה, עיי"ש היטב, ובדרשות חת"ס (לפרשת צו ושבת הגדול תקצ"ה) מבואר יותר כוונתו שאינו "תורה לשמה ממש".
25. ↑ כד). "הוקרת התורה מצד סגולתה האלהית, יותר על מה שראוי להוקירה מצד צורך התועלת המעשית שיש בלימודה" (אורות התורה ח, א, וע"ע מאורות הראי"ה חג שבועות, ירושלים תשע"א, עמ' רסד). ובספר אורות (פרק אורות ישראל ח, ג) העיר על מספר דברים שצריך להעריכם מהצד הסגולי שלהם, עצמותו של הדבר, ולא רק מהצד השימושי. והוא דבר נכון להרבה דברים שאפשר לטעות ולהבינם רק כדברים מכשירים ומשמשים, כגון חיים של אדם, שמשמעותם עצמית, גם אם האדם חולה אנוש ואינו מסוגל לעשות כלום וכו', וכגון ארץ ישראל שאינה רק מקום שמשמש לתועלת מעשית או רוחנית לעם ישראל (אורות, ארץ ישראל א), תפילה לא רק למילוי הצרכים, מצוות לא רק לתיקון המידות, ואפילו עבודה לא רק בשביל הכסף, וכדומה.
26. ↑ כה). והיינו שמחדש להגדיר את לימוד ההלכה כחלק מהמצוה, ולא רק הכשר מצוה (ונראה שכן נקט גם באבי עזרי תחילת הל' ת"ת, עיי"ש שהוא ממש מפרטי המצוה לדעת הלכותיה). וע"ע בתרוה"ד (סי' קב) בענין הכשר מצוה שאי אפשר בלעדיו ורק באופן הזה, שהוא חשוב כמצוה עצמה [ויל"ע האם לא נתחשב בכך שאם כבר למדה בעבר ויודעת א"צ כעת ללמוד שוב (ראה שו"ת בית הלוי ח"א סי' ו), וגם למשל אם עומד כעת בצידה איש ומדריך אותה איך בדיוק לקיים את המצוה הרי אינה צריכה ללמוד, ולמה לא יוגדר שהלימוד הוא רק כהכשר מצוה].
27. ↑ כו). שו"ת יוסף אומץ סי' סז, ברכי יוסף סי' מז ס"ק ז, ח, פתח עינים שבת לג, א, הערות ברית עולם על ספר חסידים סי' שי"ג וברוח חיים דרוש י"א.
28. ↑ כז). הגרמ"ש אשכנזי זצ"ל בספרו 'הערות וציונים להלכות ת"ת משו"ע אדמו"ר הזקן' (ח"א עמ' 717) העיר על זה ממה שנתבאר לעיל שיש בלימודן גדר "תורה". וכנראה ס"ל למרן בעל האחיעזר זצ"ל שבכל זאת מפני שאין בכך מצוות ת"ת הרי זה נחשב לשינוי מהצדקה ביחס לת"ת של בנים.
29. ↑ כח). תמהו ע"ז כבר בסוף סי' מז במקור חיים לגאון בעל החוו"י ובביאור הגר"א, ומכח זה דחו את דברי המהרי"ל. ועיין גם בהליכות שלמה (תפילה עמ' עד אות ז) [כידוע הכשר מצוה אינו מחייב ברכה, וכבר בארו החת"ס ובית הלוי שם דברי חז"ל "שלא ברכו בתורה תחילה", שהתורה לא היתה חשובה בעיניהם, אלא רק כהכשר מצוה, ולכן לא ברכו].
30. ↑ כט). אע"פ שנוסחה "וציוונו לעסוק בדברי תורה", וכן מצאנו בעוד ברכות שנוסחן כך ובארו הראשונים שאינם ברכות המצוות, כגון ברכת המילה "להכניסו" וברכת האירוסין, ואכמ"ל. וראה לקמן בסוף פרק זה "ואמנם יתכן" וכו'.
31. ↑ ל). חידושי מרן רי"ז הלוי, נדפסו בשנת תשל"ט. פיסקה זו בשם הגר"ח על גדר ברכות התורה היתה ידועה כבר מספר עמק ברכה (מהד' ראשונה תש"ח) עמ' ה, גם שם ע"פ רבו הגרי"ז בשם אביו הגר"ח.
32. ↑ לא). וראה בדבר אברהם (ח"א סוף סי' טז אות כח), שנקט שברכה"ת היא דוקא במקום שיש מצוות ת"ת, ואם מכוון בפירוש שלא לקיים מצוות ת"ת לכא' אינו חייב לברך, עיי"ש.
33. ↑ לב). ובגר"ח משמע יותר שדבריו גם על "לעסוק", שהרי מבאר מדוע נשים מברכות את ברכות התורה, כולל "לעסוק". ובס"ד ראיתי שנחלקו בכך הקהילות יעקב ברכות סי' כד (מהדו"ח סי' כב) ומשמר הלוי (ברכות סי' מה), עיי"ש היטב [וראה בברכת אברהם לגר"א ארלנגר שליט"א (ברכות יא, ב) שדן באריכות לכיוון שני, שמשמע ברמב"ם שכל הברכה היא ברכת המצוות, אפילו אשר בחר בנו].
34. ↑ לג). כך נקט בקובץ אור ישראל (מונסי) ח עמ' לט-מ.
35. ↑ לד). ואע"פ שגם מקרא הוא צורך גדול, לדעת עיקרי האמונה וכל מעשי הקב"ה עם בני ישראל, ובכל זאת אסרו ללמד בתו (רמב"ם שם), מ"מ אפ"ל שלימוד ההלכות יותר נצרך. וראה מש"כ בזה הגחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סוף סי' סז), שלימוד ההלכות קיל ממקרא, עיי"ש טעמו. וראה בהערה הבאה בדעת מהרי"ל לגבי לימוד מקרא.
36. ↑ לה). יל"ע שם בתשובה ובתשובת מהרי"ל לקמן, שמשמע שדנים רק מצד חשש תיפלות, ואילו ברמב"ם שם מבואר שיש איסור מדרבנן ללמדה תורה גם אם אין חשש תיפלות, כגון תורה שבכתב, עיי"ש היטב, וצ"ע. ובאמת שבשו"ת מהרי"ל החדשות שם משמע שמותר לכתחילה תורה שבכתב, וצ"ע.
37. ↑ לו). בפרטים.
38. ↑ לז). דעת הפרישה (יו"ד סי' רמו ס"ק טו) שאם לומדת מעצמה מותר הדבר לנשים יחידות מעולות, ע"פ דיוק לשון הרמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"ג, וכן משמע כבר בראשונים שיכולה ללמוד מעצמה, ואכמ"ל.
39. ↑ לח). וידוע לבאר מצד שהאשה בהחזקת התורה שלה שכרה מובטח, אבל האיש תלוי כמה למעשה למד, באיכות ובכמות וכו', ראה לגאון הנצי"ב במרומי שדה שם. וראה עוד במאמר "האם יש שכר לתומך בלימוד תורה כשהנתמך אינו לומד" (אורייתא י"ח, תשנ"ו, עמ' רד-רח) [ומלשון הגמ' בסוטה כא, א: "באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא, מי לא פלגאן בהדייהו", משמע לכאורה שהנשים חולקות עם האנשים ולא יותר מהם].