הרב אוריאל בנר

משמעות השאלה בפדיון הבן - "במאי בעית טפי, ברך בוכרך, או ה' סלעים"

תיקנו הגאונים שבפדיון הבן ישאל הכהן את האב: "מאי בעית טפי, ברך בוכרך, או ה' סלעים דמחייבת למפרקיה בהו?". כלומר: "במה תרצה יותר, בבנך בכורך או בחמישה סלעים שנתחייבת לפדותו בהם?" והאב ישיב: "ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה", כלומר: "בבני בכורי מעוניין אני יותר והא לך חמישה סלעים בפדיונו". מה פשרו של דבר זה - האם ניתן להבין מנוסח מחודש זה, כי ישנה אפשרות בידי האב להשאיר את התינוק בידיו של הכהן? האם הבינו הגאונים שניתן לתת בפועל את הבכור, במקום חמשה סלעים?
להלן נראה מספר ביאורים בדבר, ונחלק את דברינו לשניים. ראשית, ביאורים הרואים באמירה זו ביטוי למהותה של המצווה ותוכנה המדויק. ושנית, ביאורים אחרים.
♦

פרק א'

השאלה כביטוי להגדרת מצוות הפדיון

בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן מז) למדנו: "...אומר לאביו איזה חביב עליך יותר בנך או ה' סלעים הללו? והאב אומר בני חביב עלי ואני פודהו, ופודהו ב' פעמים משום דכתיב אך פדה תפדה, וכתיב ופדויו מבן וגו' פדוים תרין, חד מקודשא בריך הוא וחד ממלאך המות[2] וע"ז אני פודהו בה' סלעים כמצות המקום שנאמר וכל בכור בני אפדה וכתיב וכל בכור בניך תפדה מיד נוטל הכהן הכסף ומוליכו בידו אצל ראש הבן ואומר ה' סלעים אלו פדיון בנו של פלוני זה זה פדיון תחת זה, חלופי זה על זה יצא זה לכהן ויכנס הבן לחיים וליראת שמים ומברכו ואומר אל יתן למוט רגלך וגו' וכל המזמור". והובאו הדברים בהרחבה ברא"ש (קידושין כ"ט) ובטור (יו"ד ש"ה). וז"ל הרא"ש: "ותקון גאוני לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי ליה אבוה קמיה דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך דין או חמש סילעי דמחייבת למיפרקיה בהו… בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו… בא"י מקדש בכור ישראל לפדיונו", ומעיר הרא"ש: "ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו. ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לברך ברכה זו ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמ' כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה, וגם ראשית הברכה איני מבין...".
בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן רצב) הבין שדעת הראשונים לא הייתה נוחה מהנוסח - מאי בעית טפי[3]: "מ"מ לענין פדיון הבן אף על גב דמדינא דש"ס יכול לפדות ע"י שליח כהן מ"מ הגאונים תקינו לומר הכהן מאי בעית טפי וכו' והראשונים צווחו על זה ומ"מ לא עלתה בידם לשנות מנהגם כי כל דבריהם קבלה ותורה". ופסק ע"פ זה למעשה שכיון שעולה מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון, לכן אינו יכול לעשות שליח ישראל כי "כל מה דאיהו לא מצי עביד לא נעשה שליח וכן אין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו עפי"ז, והגם יש להוכיח מש"ס הפוך מרב כהנא דשקיל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו מ"מ הגאונים שחדשו זה אחר הש"ס וטעמם נעלם מאתנו ע"כ טוב להביא כהן ממקום אחר ולא יעבור יום הפדיון". החת"ס דייק מדבריהם שיש לכהן כוח, אך לא הסביר מה פשר האמירה, אך נראה שאפשר ללמוד מדבריו שאין זו אמירה הנאמרת רק לתועלת "צדדית" מסוימת (למשל כהסבר החוות יאיר, דלהלן) אלא שייכת לעניין מהותי יותר, וכדלקמן.
♦

הכהן בעלים על הילד

בשו"ת הריב"ש (סימן קלא) כתב: "ואשר שאלת למה תקנו ברכה לכהן בפדיון יותר מבשאר מתנות כהונה כשזוכה בהן, י"ל דבשאר מתנות כהונה אינו עושה הכהן כלום רק שזוכה במתנות משלחן גבוה אבל בפדיון אף על פי שאין עושה מצוה כמו שנראה מההיא דרבי שמלאי מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו[4]". לדבריו, ניתן לכאורה לומר שהבכור שייך לכהן, וזה ביאור השאלה- האם אתה רוצה את בנך או שישאר שייך לי.
כעי"ז כתב במהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פרק א דף א. בדפוס וילנא): "דגם בפדיון הבן נמי י"ל דמשעה שנולד הבן הרי הוא קנוי לכהן וכממון כהן הוא, וכשפודהו בה' סלעים כקונה אותו מהכהן דמי, ולפיכך כשהפריש הרי ע"י הפדיון הוציא הבן מחזקת הכהן ונכנס הפדיון במקום הבן ונעשה ממון כהן. וזה שאנו אומרים דבכור אדם נמי משעה שנולד הבן הוא קנוי לכהן כפטר חמור, הכי משמע מלישנא דקרא דכתיב בפ' קרח (יח, טו) כל פטר רחם וגו' באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם וגו', דמשמע דגוף בכור האדם קאמר ליה רחמנא לאהרן יהיה לך, שמשעה שנולד הוא שלו אלא דפדה תפדה אותו". ובהמשך (פרק ח דף נג: בדפוס וילנא) כתב: "דכיון דרחמנא אמר כל פטר רחם באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה וגו', הרי הבכור קודם פדיה של הכהן הוא, אלא שע"י הפדיון מוכרו לאביו והפדיון לוקח חלף הבכור ואם כן הוא צריך הכהן שיכוין להקנותו ע"י קבלת הפדיון".
וכן כתב העצמות יוסף (קידושין ח, א): "ונראה דכיון שהכהן הוא אדון בכור זה, אם אין לו ידיעה בשיווי הדמים, אין בנוי פדוי, וצריך דעת כמו שצריכה האשה לידע שיעור קדושיה". וכך אכן כתב השפת אמת (בכורות דף ט:), ואף מצא את שורש הענין בפסוקים: "ואפשר לומר לע"ד דהא הגאונים תיקנו בסדר פדיון לומר מאי בעית טפי ליתן לי בנך או לפדותו ואין מובן דאטו הבן של הכהן ולכן נראה כיון דכתי' בפ' קרח כל פטר רחם יהי' לך אך כו' בכור אדם כו' בהמה הטמאה תפדה א"כ משמע דבאמת הבכור של הכהן רק שצוה הקדוש ברוך הוא לאהרן שיקח פדיונו חמשה סלעים".
לפי זה, ניתן לומר לכאורה שהכהן אכן שואל את האב במה הוא חפץ, שכן הכהן הוא הבעלים, ובידו להציע את שתי האפשרויות לאב כמוכר רגיל המציע לקונה.
♦

"שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו"

אולם, יש ששללו את ההבנה שהילד שייך לכהן. כמו שלמד מהרי"ט אלגאזי (הלכות בכורות פרק ח דף סג:) מדברי כנה"ג י"ד סי' ש"ה שהביא: "שדעת הרבנים מהר"ר לוי קוזי ומהר"ר מאטול ז"ל, דאפילו כהן קטן פודה את הבן", ודייק: "ואם איתא דפדיון דומה למכר איך כהן קטן פודה את הבן, הא אפילו אם נאמר דמיירי בקטן שהגיע לכלל פעוטות, דקי"ל דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, אף דנאמר דלענין פדיון חשיב הבן כמטלטלין, ובכלל תקנת חז"ל דממכרן ממכר במטלטלין הוא, מ"מ איך בנו פדוי מן התורה דכיון דמן התורה אין מכירת הקטן כלום, ה"ה דאין פדיון הקטן כלום... דאף אם נניח דפדיון דומה למכר, מ"מ אין קנין לכהן בגוף הבן כמ"ש בתרומת הדשן סי' רל"ה יעו"ש[5], וא"כ לא שייך לומר גבי בן הפקר ב"ד הפקר וחכמים הפקירו והקנו הבן לאב כיון דלאו בר הקנאה הוא כלל, ואם כן אמאי הסכימו הרבנים הנזכרים לפדות ע"י כהן קטן, אלא מוכרח לומר דענין הפדיון תלוי בדעת הנותן ואינו כעין מכר, וכיון דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה לו, כיון דזוכה הקטן בה' סלעים מן התורה ממילא בנו פדוי". לפי זה, אי אפשר לפרש את השאלה כהצעה של מוכר למי שמתעניין בקניה.
בספר המצוות לרמב"ם (תרגום הרב קפאח, עשה פ): "והמצוה השמונים היא שצונו לפדות בכור אדם ושנתן הדמים ההם לכהן… באר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים". מלשון זה ניתן ללמוד[6] שאף שאינו קנוי לכהן, המצווה מלמדת את האבא להתנהל כאילו הוא קנוי לכהן, כדי להדגיש שאין כאן נתינה בעלמא, אלא פדיון המשנה דבר מה בהגדרת הילד, ולפי זה ניתן להבין שזו פשר האמירה, הנשמעת כאילו הילד שייך לכהן, אף שאינו כזה לרוב הדעות[7], אך עדיין צריך ביאור מהי חשיבות האמירה, והאם יש לה תפקיד מעבר להבהרת גדר הדין.
♦

"קראתו התורה פדיון"

כיוון דומה עולה מדבריו של מרן הרב קוק (שו"ת דעת כהן סימן קפז), הרואה כאן הגדרת ביניים - נתינה שנקראת פדיון. וכך ענה למי ששאלו, על מה שכתב שאין לדמות פדיון לתרומות ומעשרות, לעניין עשייתו בלא דעת האב "כיון שקראתו תורה פדיון דומה לעושה סחורה בשל חבירו", ותמה השואל האם יש כאן קביעה כדעת הריב"ש "בתשו' סי' קל"א, שמשיב ע"ד הברכה של הכהן לפ"ד הגאונים, משום דאע"ג דלא קא עביד מצוה מ"מ זכה בבן ונותנו לאב בפדיונו". חידד הרב: "הנה אנכי דייקתי בלשוני לאמר כיון שקראתו תורה פדיון, י"ל שהרי זה כעושה סחורה, שנכנס הבן לרשותו, מצד גדרי התורה ע"י קיום המצוה. וכ"ז מורה שאין אנו צריכים לומר שהבן הוא שייך לכהן לפני הפדיון באופן ממשי, וכמש"כ בתה"ד בפסקים סי' רל"ה... אלא מאחר שהתורה קראתו בשם פדיון י"ל דהוי כמו סחורה, שמכניס איזה דבר מרשות לרשות". הרב בדבריו לא התיחס לנוסח בו אנו עוסקים, ודבריו מצטרפים למה שהתבאר לעיל, ע"פ דברי הרמב"ם בספר המצוות[8].
אולם, בהערות שם מבנו, מרן הרצ"י, מצויה הרחבה, וממנה עולה הסבר נוסף. ובאר שם שהכהן מקיים גם הוא מצווה בפדיון הבן וזה מוכח ממה שרוב מוני המצות (הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע פ' ובה' בכורים רפי"א, היראים מצוה קמ [שנג], החנוך מצוה שצ"ב, וכן גם הטור סי' ש"ה), קבעו את עיקר מקורה של המצווה מהפסוק שבפרשת קרח - תפדה את בכור האדם: "שצווי זה הרי נאמר לאהרן, כמו כל אותה הפרשה בתחילת דבורה וכל ענינה, ולא בקראי דפ' בא או דפ' תשא שנאמרו לישראל" ומזה "מוכח שעיקר יסודה של מצוה זו הוא באמת מצווה אל הכהן, שהוא יפדה את בכור האדם של ישראל במה שיקבל את שקלי הפדיון, והיא מסתימת בקיומה המעשי ע"י האב, ומזה יוצא ש"המצוה הזאת נעשית היא בשניהם, האב, הפודה, במעשה נתינתו בפועל, והכהן ממילא ובסתמא בקבלתו, וביסודה היא מה שהכהן, בהסתלקותו מזיקת שייכות הכהונה של בכור האדם מישראל, ע"י קבלת כסף פדיונו, פודה הוא אותו ממה שמתחלתו שייך ונתון הוא כולו לד'... ולפיכך כאן הכהן עושה מצוה עצמית בקבלתו זאת, יותר מבשאר מצות מתנות כהונה, ואין לדמות אותה להן... שבהן יש לכהן רק ענין סבילי של קבלת המתנות, ובזה סיוע והשתתפות במעשה המצוה של ישראל, וכאן יש לו במצות הפדיון פעולת העברה מרשות לרשות מצד גדרי התורה בקיום המצוה", ואח"כ כתב: "וזהו גם ענינו של הנוסח הנקבע בטוש"ע והוא מתקון הגאונים מאי בעית טפי וכו', המוקשה כ"כ בטעמו ומובנו, והוא כולו הבלטה של יסוד המצוה שמצד כחו של הכהן וענין העברתו מרשות לרשות, וכ"ה בחת"ס סי' רצב ומשמע מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון". א"כ לדרך זו, האמירה מבטאת ענין עקרוני, אך לא כדי להוציא מטעות של נתינה לעומת פדיון, שבעקבותיה יכולה להיפגם קיום המצווה, אלא להבהיר את מעמדו המיוחד של הכהן שעשייתו נחשבת חלק מהמצוה.
♦

פריעת חוב או פדיון

הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א, סימן סב), לא מסתפק בהבנת האמירה כמדגישה ענין עקרוני בלבד, והוא סבור שמדובר באמצעי שנועד למנוע חוסר הבנה של תהליך הפדיון, שעלול לשבש את פעולתו המשפטית-הלכתית: "בפדיון הבן, מי שחושב שכל הנולד לו בן בכור חייב ליתן צדקה לכהן ה' סלעים ואינו יודע כלל שפודה בכך את בנו, יתכן שהבן אינו פדוי והכהן צריך להחזיר לו מעותיו. ואפשר דלפיכך תיקנו הגאונים לומר 'במאי בעית טפי' וכו', למען ידעו פשוטי העם שאין זה סתם 'נתינה' אלא 'פדיון' הבנה הרואה במצוה חובת נתינה גרידא עולה למשל מדברי ביאור הגר"א (יורה דעה סימן שה סקי"ז): "...דאף אחר יכול לפדות אפי' בלא דעתו של אב... שאינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים"[9].
מה כוונת הגרשז"א באומרו "פדיון"? היה ניתן לחשוב שכוונתו להוצאת הילד מבעלות הכהן, וכדעיל, אך מהמשך דבריו רואים אחרת וז"ל: "ואף שלפי זה יוכל האב לטעון שלא נתן לכהן את החמשה סלעים רק מפני הפחד שלא יחטוף ממנו את בנו אבל אילו ידע שגם אם לא יפדה נשאר הבן שלו לא הי' נותן לו ונמצא דזכיית הכהן הוי בטעות, נראה דלא חשו כלל להא מלתא". כלומר, אין מדובר בקניה והעברת בעלות מהכהן לאב, אלא בהגדרה הדומה יותר לעולם הקדושה, ולכן הוא מדמה ענין זה לחילול מעשר שני וכדומה[10].
ונראה שדברים אלו תואמים גם להבנה דלעיל ע"פ דברי הרמב"ם בסה"מ וכו' אלא שלעומת האמור לעיל, שהאמירה באה להדגיש את פשר הענין ותו לא, מחדש הגרשז"א שיש כאן נפ"מ הלכתית ממש בחלות הפדיון. ויש לשים לב, שלפי"ז צ"ל שאף שהנוסח רומז לנקודה זו ואינו מבהיר אותה בצורה חדה, מספיק הדבר כדי להוציא מלב הטועים.
♦

פשר מצוות ההפרשה

בדרך זו יש לבאר דבר נוסף. הרמב"ם בהלכות בכורות (פ"א ה"א) כתב: "מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים, בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור" ויש לשאול לענין מה יפרישנו ויקדשנו, הרי אין בכור אדם נעשה קדוש, שהרי מותר לעבוד בו עבודה אף לפני פדיון, כמבואר בבכורות (ט, ב). בשו"ת להורות נתן (חלק ז סימן פ) באר זאת ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב: "וביאור דבריו ז"ל נראה, דמצות פדיון בכור אדם אינו נתינת מתנה בעלמא לכהן כשאר מתנות כהונה כגון זרוע לחיים וקיבה שאינן אלא מתנה, אלא שדמי הפדיון ניתן לכהן תמורת הבן, ועל ידי נתינת דמי הפדיון הוי כאלו קנה את הבן מן הכהן, דהרי התורה אמרה בכור בניך תתן לי, ונמצא דטרם הפדיון נחשב שהוא לכהן, ואף על גב שאינו ממונו של כהן לענין שיהא יכול לשעבד בו או שאר דינים וכמו שכתב התרומת הדשן הנ"ל, מכל מקום נחשב ממונו של כהן לענין שיהא האב חייב בפדיונו". ומה הנפקא מינה מזה? שכשהאב נותן את הדמים הוא צריך לכוין לקנות את הבן בדמי הפדיון, ולא מספיק שייתן את הדמים רק כמתנה בעלמא, כשאר מתנות כהונה, אלא עליו לכוין שעל ידי נתינת הדמים להכהן הוא עושה מעשה פדיון וקנין. ונמצא שצריך שתהא לו כונת קנין, וכמו בכל דבר הנקנה, שצריך שתהא לו כונת קנין[11].
ולפי זה מבאר הוא את פשר מצוות ההקדשה שברמב"ם: "ועל פי זה יתכן לפרש ענין מצות ההקדשה בבכור אדם, דהמצווה היא שנחשבהו כאלו הבן הוא קנינו של הכהן, ועל ידי שנתנו לכהן ממילא הוא נעשה ראוי לפדיון, שהרי אם הוא אינו של הכהן מה פדיון שייך בו. וזה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצוה ע"ט) 'שציונו לקדש בכורות כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שיעשה בהם והוא אמרו יתברך קדש לי כל בכור', והיינו להפרישו ולהבדילו שיהא ראוי לעשות בו מעשה פדיון, והיינו שיחשוב שהבן הוא קנינו של כהן וע"כ הוא נותן את הדמים לשם פדיון, ולאפוקי אם לא נחשב אצלו הבן כקנינו של הכהן, אלא שהוא נותן את החמש סלעים לשם מתנה בעלמא, לא יצא ידי חובתו". והוסיף: "ואף על גב דהבדלה והפרשה זו אינה גוררת אחריה שום מעשה וחיוב, דהא הבכור מותר בהנאה גם לפני הפדיון וכנ"ל, ברם המחשבה של ההפרשה וההבדלה הוא שגורם שיוכל לקיים מצות פדיון, דהיינו שמכיון שהוא חושב ומכוין שהבכור הוא של הכהן, ממילא כשנותן את הדמים הוא נותנו לשם פדיון וקנין מידיו של הכהן וכנ"ל". ועל פי זה באר את שאלת הכהן כנ"ל בדברי המנחת שלמה.
♦

פרק ב'

ביאורים אחרים

"לחבב הפדיון על אביו"

כיוון אחר מדברי החת"ס מצוי אצל בעל החוות יאיר, בשו"ת חוט השני (סימן צ"ב): "אלא כדי לחבב הפדיון על אביו יאמר כן לעשות לו חשק לפדותו, דאולי לבו מהסס לפדותו בממון כולי האי כאלו נאנס לכך ע"פ הדיבור[12], ואז אין בנו פדוי כדא"ר חנינא לההוא גברא לא גמרת ויהבת מידעם ביש עברת הלכך אין בנו פדוי וכו'", ומה הדרך לשכנעו? "לכן כדי שיתן המעות ברצון א"ל הכהן מה בעית טפי וכו' משום שנ' כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי, ואם יחפוץ האב בבנו הבכור ושלא לפדותו איכא לו למיחש שמא יחזור הקדוש ברוך הוא ויקחנו ממנו כיון דאיתא בי גזא דרחמנא, או בעית טפי לפדותו ואז הבכור שלך כאחד משאר בניך, ואז ודאי מתרצה האב לפדותו בממון מעט כזה ושלא ליתן בכורו פשעו ח"ו ולא יהיה כהמיר על הבכור[13]", כלומר, המטרה היא שהאבא יתן ברצון כדי לקיים את המצווה כהלכתה, והדרך היא לייראו, ועי"ז יתחבב עליו הדבר, ויעשה מצווה כהלכתה[14].
הפתחי תשובה (סקט"ו) הקשה: "ולע"ד צ"ע מ"ש דאם האב נותן המעות כאילו נאנס ע"פ הדבור אין בנו פדוי חידוש זה לא שמענו וע"ל סימן ס"א סכ"ד שם איתא שמנדין אותו כו' ויש לחלק". ואח"כ העיר על הראיה: "ומה שהביא ראיה מר' חנינא לא הבנתי דשם דעת האב היה ע"מ להחזיר ור' חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה כמ"ש בתוס' ובאשר"י שם הילכך אין בנו פדוי, משא"כ הכא". וכוונתו לדברי התוס' (ד"ה הלכך אין) שהקשו: "תימה מ"ש ממתנה על מנת להחזיר דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ו:) דבנו פדוי דמסיק בכולהו קני", ותירצו: "וי"ל דהכא רבי חנינא לא היה רוצה לזכות אלא במתנה גמורה דאסרינן התם לעשות מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות". כלומר, זה שייך דווקא בגלל הפער ברצונות של הכהן והאב, ולא שיש חסרון בעצם רצונו של האב. וע"ע ברש"י שם, וברמב"ם (ביכורים י"א), ושו"ע (ש"ה ס"ח), שי"א שרק אם יחזיר לו הכהן לא יקיים את המצווה, מה שלא שייך במקרה רגיל עליו מדבר החוות יאיר.
בגליון מהרש"א הסביר גם הוא, שהדבר נאמר לחיבוב מצוה, אך באופן פשוט יותר: "דדרך חיבוב כך, ששואל אם היה רוצה שיוולד לו בן בכור שלא יקדים לפטירת הרחם דבר שפוטרו כדי שיזכה במצווה זו, או שהיה נייח לו שלא יבוא לידי חיוב".
♦

"אם חפצך שבנך יהיה קדוש"

גם מדברי הערוך השולחן (יורה דעה, סימן שה, סעיף לה) נשמע שהדברים באים לזרז את האב לעשות את המצווה, אולם ההסבר הוא אחר. לדעתו, גם בימינו קדושים הבכורות לה', "ככל הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכל מעשיהם בקדושה". אולם מכיוון שאי-אפשר לעמוד במעמסה זו, "נתנה תורה תקנה בפדיון דע"י זה יוצאים מקדושתם", וכך מוסברת שאלת הכהן: "וזהו מאמר הכהן במאי בעית טפי אי ברך בוכרך יהיה כולו קודש לד' כהכוונה הראשונה ביציאת מצרים או חמש סלעים למפרקיה ומודיעו הכהן מהו עניין הפדיון ולהבינו למה הצריכה התורה לפדותו וזהו כאומר אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קדש ולא יוכל לעשות דבר חול או לפדותו בה' סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם ובוודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו", מהמילים האחרונות נשמע שהמטרה היא לזרז את האב למצווה, אך לא ברור, האם הכוונה היא שללא אמירה זו היו אנשים שהיו מתעצלים עקב חסרון כיס, או שהכוונה אחרת.
כיוון זה בענין גדר קדושת הבכור מקורו בדברי הספורנו, שכתב שפדיון הבן נועד לפדות את הבכורות מקדושתם היתירה שניתנה להם בעת מכת בכורות, כדי להצילם ממוות, "באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר, מיוחדים לעבודת הא-ל יתברך ואסורים בעבודת הדיוט". לפיכך, לאחר ההצלה, היה צורך להחזירם למצבם הראשוני, "כדי שיהיו מותרים בעבודת חול". לפי תפיסתו, מיוחדים הבכורות בשתי קדושות. קדושה אחת של הבכורות קשורה בכך שהם נועדו לעבודת המקדש, קדושה זו בטלה בעקבות חטא העגל, "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי" (דב' י, ח), שלא היה שותף בחטא. ואילו קדושה אחרת ניתנה להם, כאמור, כדי להצילם ממכת בכורות. זו קדוּשה גבוהה ומגבילה עד מאוד "כמו נזירים או יותר, מיוחדים לעבודת הא-ל יתברך, ואסורים בעבודת הדיוט", אך אינה כקדושת שבט לוי[15].
♦

מצווה וסגולה

כתב בספר חסידים (סימן של"ד): "מעשה בבחור אחד שהיה נוטה למות והיה צועק תפדוני תפדוני. אמרו זה לחכם, אמר להם שמא הוא בכור, אמרו לו כן. אמר להם לפדותו ויחיה. מיד נתנו לכהן ה' סלעים וחיה כ"ה שנים", ובספר עלי תמר (ירושלמי שקלים פרק ב) כתב שדברי חכם זה, מקורם בדברי הגאונים שהוזכרו בתחילת דברינו, ובהם נאמר שהפדיון פודה גם ממלאך המוות. ומבואר שקבלה בידי חז"ל שמצוות פדיון הבן כוללת שני דברים: א. קיום מצוות התורה, ב. כולל נמי סגולה להצלת חייו מסכנת מות, ובכלל זה חלאים רעים ונאמנים, ומאריך חייו. "והוא כעין מצוות מזוזה שכולל בעיקר מצוות התורה, וביחד עם זה הוא גם סגולה לשמירה על האדם וביתו, וכמ"ש בטור יו"ד רפ"ח ובב"י שם"[16].
ההשוואה בין פדיון הבן למזוזה מביאה אותנו לדברי הרמב"ם בהלכות מזוזה (ה, ד), המזהיר מלהפוך את המצווה לסגולה גרידא: "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".
לאור זאת, יש מקום להבנה נוספת בגדר שאלת הכהן, שאינה קשורה לגדר המצווה כקנין, פדיון וכדומה אלא לשלילת טעות אחרת. כך כתב בשו"ת דברי יציב (יורה דעה סימן קצ"ז): "ובזה י"ל בנוסח הפדיון שאומר הכהן לאב מה בעית טפי ליתן לי בנך בכורך וכו' או בעית לפדותו בעד חמש סלעים כדמחייבת מדאורייתא, והאב משיב לכהן חפץ אני לפדות וכו' כדמחיבתי מדאורייתא. דהנה למ"ש הרמב"ם בפ"ה ממזוזה ה"ד ובכס"מ שם באלו העושים המזוזה כקמיע לשמירה שבטלו המצוה, וה"נ יש לחוש שיתכוין האב בפדיונו לעשות לו סגולה שיחיה ונמצא מבטל המצוה, ולזה שואלו הכהן כדי לברר כוונתו שמתכוין לקיים המצוה שנתחייב מדאורייתא"[17]. אם נשווה את דבריו לדברי הגרש"ז אויערבך נוכל לומר, שיש דמיון ביניהם בכך שלדעת שניהם האמירה באה למנוע מצב של אי קיום המצווה, אך משתי סיבות שונות - או כיון שהאב לא יבין את המשמעות הקנינית שבדבר או שיכוון לסגולה ולא למצווה.
ביאור בכיוון אחר, בדרך אגדה ומוסר, כתב הגר"י שר (לקט שיחות מוסר עמוד רל): "...מעיקר דין הבכורים ומצוות הרב עליהם, היה צריך כל אבא למסור את בנו הבכור לידי הכהן כדי שילמדו דרכי ה' ועבודת המקדש כראוי, ולמען אשר יתחנך הנער במעלות השלימות כפי הראוי לו בהיותו קדוש מרחם... אבל ירדה תורה לסוף דעתם של האבות והאמהות שאין ברצונם להוציא את בנם מתחת ידם... על כן ציוותה לפדות וישאר להתגדל בביתו... ולפיכך תיקנו שיאמר במאי בעית... כדי להעמיד את האב על עיקר מצוותו, וכדי להזכירו את חובתו שגם בביתו צריך הוא לחנך את הבכור הזה שיהיה קדוש לה'", כלומר, הצגת האפשרות שבנו לא יהיה אצלו, רומזת למה שהיה ראוי, וצריך לדאוג שלא יתבטל גם כעת.
נציין לסיום שאף שדברי הגאונים נפסקו ברמ"א, היו שחלקו, בשו"ת מהר"י מברונא (סימן קכא): "וכ' האשירי שכהן לישיילי מאי בעית טפי ברך בוכרך דין כו' ולא נוהגים כן... ואני הנהגתי שיאמר לו הכהן תרצה לפדות בנך זה בה' סלעים כאשר כתוב בתורה ויאמר הן". ובספר נפש הרב הביא שהגר"ח מבריסק "לא הניח שיאמרו נוסח זה" של במאי בעי, וכ"כ בספר אדרת שמואל (עמוד רפ"ג) שהגר"ש סלנט כשפדה את בכורו אמר לכהן שיאמר האתה רוצה לפדות לבנך, ולא כנוסח הנהוג (אך לאחרים לא ציווה לומר כנוסח הזה).
♦ ♦ ♦