נאמנות לשים עצמו רשע ע״י מיגו

✍️ הרב ראובן חיים קליין | 📰 גיליון כד (שבט התשע"ט)

מיגו נאמנות עדות דיני ממונות אאמע״ר שטרות הלכה

הרב ראובן חיים קליין
ביתר עילית

נאמנות לשים עצמו רשע ע"י מיגו

לך נא וראה בפרי מגדים (יו"ד ס' ה' משב"ז סק"ז) שדן בשוחט פרתו של חבירו ואומר שלשם ע"ז שחט, אם נאמן בכך לפסול את הבשר במיגו דהול"ל שקילקל בשחיטתו, או דאינו נאמן לפסול את הבשר מאחר שאם דבריו נכונים הרי הוא רשע - שעבד ע"ז, ואין אדם משים עצמו רשע אפ' במקום מיגו. ואני אומר שיש נפ"מ גם לדיני ממונות - אם שחט פרה של חבירו שלא מרשותו, והלה תבע ממנו את דמי הפרה, והוא מודה ששחט פרתו של זה, אך אמר שהוא פטור מלשלם מפני שהוא שחט לשם ע"ז וקלב"מ. גם בכה"ג יש לדון אם הוא נאמן לומר ששחט לשם ע"ז במיגו דאי בעי שתיק ולא אודי. או כלך לדרך זו, דכיון שאם דבריו נכונים הרי הוא רשע, דעבד ע"ז, ואאמע"ר, אינו נאמן אפ' במקום מיגו, ומאחר שהודה ששחט פרתו שלא ברשות, חייב לשלם^[2].
והנה כתב הר"ש מקינון (ספר הכריתות, לשון למודים שער ג' אות קפ"ט-ק"צ) בזה"ל: מגו לא אמרינן היכא דמשים עצמו רשע, דאינו נאמן לומר לא אכלתי מגו דיכול לומר מזיד הייתי, גבי אמרו לו שנים אכלת חלב (כריתות יב.)^[3], וגבי פלוני רבעני לרצוני, ולא מהימן במגו דאי בעי אמר לאונסי (סנהדרין ט:)^[4]. משמע מתוך אלה הדברים, שאינו נאמן לומר דבר אחד, אע"ג דלא משוי נפשיה רשיעא, מגו דמצי למימר דבר דמשוי נפשיה רשיעא. וכן להיפך, לא מהימן למשוי נפשיה רשיעא, מגו דאי בעי אמר טענה דלא משוי נפשיה רשיעא עכ"ל. ושני כללים גדולים אלו הובאו להלכה ע"י הש"ך (חו"מ ס' פ"ב, דיני מגו ס"ק כ"ד). ובאמת דבר זה אינו פשוט כ"כ כביעתא בכותחא, שהרי גדולי עולם כתבו שיש בזה מחלוקת, כמבואר בתומים (חו"מ ס' פ"ב, כללי מיגו אות ק"ה) ובכנסת הגדולה^[5], שיש חולקים ע"ד הר"ש מקינון. על כן באתי לירד לעומקא דדינא ולדון היכי נדייניה דיינא להאי דינא.
בענין זה עשיתי לי רב מורה דרך, הלא הוא הג"ר שלמה מר בריה דרעק"א, ולאור דרכו נלך להלבין כל פני הסוגיא.
♦

עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון

ועתה נבא אל הקודש פנימה, ללמוד ולהבין סוגיית הגמרא (כתובות יח:), בענין עדים החתומים על השטר שאמרו שאנוסים הם. וזו תמצית הדברים העולים ממסקנת הש"ס, בלישנא בתרא דרמי בר חמא: אם כתב ידם יוצא ממקו"א, אין להם נאמנות כלל לומר שאנוסים הם, שהרי בלא דבריהם השטר כבר התקיים, ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד, וכיון שבחתימתם על השטר כבר הגידו, שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד. אבל אם אין כת"י יוצא ממקו"א, אז הדין מתפצל לשניים: אם אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי הם נאמנים, דכיון שעל פיהם אנו מקיימים את השטר – נאמנים הם לומר ששטר זה הוא שקר, במיגו דאי בעי שתקי. ואם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון – אינם נאמנים, דכיון שלפי דבריהם חתמו שקר על השטר כדי להרוויח ממון, הרי רשעים הם ואאמע"ר, ולכן הם אינם נאמנים והשטר קיים.
ויש להבין, בדאמרו אנוסים היינו מחמת ממון באין כת"י יוצא ממקו"א, אמאי אינם נאמנים. הלא יש כאן מיגו דאי בעי שתקי, דכיון שאין כת"י יוצא ממקו"א רק על פיהם מקיימים השטר, והם אמרו והם אמרו? המדייק היטב בלשון הגמרא יראה שכבר ניתן טעם לדבר שאינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון, והוא מטעם אאמע"ר. נמצאים אנו למדין שגם במקום שיש להם מיגו דאי בעי שתקי (שהרי באין כת"י יוצא ממקו"א מיירי), אינם נאמנים לשים עצמם רשעים. הרי שלך לפניך, ראיה ברורה שאפ' במקום מיגו, אין אדם נאמן לשים עצמו רשע. ומכאן תמה הגר"ש איגר (ספר העיקרים, עיקר אאמע"ר אשכול א) ע"ד הר"ש מקינון, שלא הביא ראי' ברורה מסוגיא הזאת.
אלא כתב הגר"ש איגר שראי' זו איננה ראיה, דיש להבין את הדברים באופן אחר. והוא, שנקטינן אנן כדברי רש"י (כתובות יח: ד"ה כיון שהגיד), שמקור האי דין, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, הוא מדכתיב "אם לוא יגיד" (ויקרא ה, א), דגבי עדות הגדה חדא כתיבא, ולא שתי הגדות^[6]. נמצא שדין שוב אינו חוזר ומגיד איננו המקור, אלא הוא כתוצאה של דין הגדה אחת ולא הגדות מרובות. א"כ יש עוד דינים שנכללים בהלכה זו. נמצא דעדים שהעידו עדות ואח"כ רוצים לחזור ולומר עוד דברים —אף אם אין דיבוריהם השניים סותרים את דיבוריהם הראשוניים — שוב אין הם יכולים לחזור ולהעיד, מטעם הדין הגדה אחת ולא הגדות מרובות, וכאן הזמן מחלק את ההגדות שלהם לשתי הגדות. ומטעם זה, בכת"י יוצא ממקו"א אין הם נאמנים לומר אנוסים היינו (בין מחמת נפשות בין מחמת ממון), שהרי כבר העידו בחתימתם על השטר, ואם יחזרו ויעידו עכשיו שאנוסים הם יש כאן ב' הגדות ולא הגדה א'. ולכן תופסין הגדה הראשונה שהעידו בחתימת השטר, ושוב אינם יכולים לחזור ולהעיד. ומאידך, כשאין כת"י יוצא ממקו"א ואמרו העדים כת"י הוא זה, אבל אנוסים היינו מחמת נפשות, הרי יש כאן רק הגדה אחת, דנאמנים לומר כת"י הוא זה ובאותה הגדה אמרו ג"כ שהיו אנוסים מחמת נפשות. והכל הגדה אחת ונאמנים, דאין כאן הגדות המתחלקות בזמניהן, אלא הכל נאמר בדיבור אחד.
אך הוסיף עליו הגר"ש איגר לומר שאם יש עוד דבר שמחלק בין העדויות שלהם (מלבד ענין הזמן שנ"ל), ג"כ אינם נאמנים, אלא צריכים להעיד הגדה אחת בכל עת ובכל ענין. אשר על כן, אם אין כת"י יוצא ממקו"א ואמרו העדים החתומים על השטר כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת ממון, הרי דבריהם מתחלקים לשנים: על זה שאמרו כת"י הוא זה נאמנים מטעם עדות, אבל על זה שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אינם נאמנים מטעם עדות שהרי אאמע"ר, רק שיהיו נאמנים מטעם מיגו דאי בעי שתקי. נמצא דאם נאמין אותם שהיו אנוסים מחמת ממון, הרי המהות מחלקת את הגדתם לשנים ויש כאן ב' מיני הגדות, הגדה אחת של עדות והגדה אחת של מיגו. ומחדש הגר"ש איגר שגם בב' מיני הגדות א"א להאמין להם, דיש בזה חסרון של הגדה אחת. נמצא שבכה"ג שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון, אליבא דאמת יש להם מיגו דאי בעי שתקי, אבל למעשה אין אנו מאמינים להם ע"י מיגו כזה, מפני שזה סוג אחר של נאמנות, ובעינן הגדה אחת ולא שתי הגדות. לכן תופסין רק את הדיבורים הראשוניים, שאמרו כת"י הוא זה, שזה נאמר מטעם עדות, ומזניחין את הדיבורים השניים, שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון.
היוצא מזה, שבעצם אין לנו ראי' מפורשת מסוגיא זו לכללו של הר"ש מקינון דאין נאמנות לשים עצמו רשע ע"י מיגו, דהא אפשר לומר שבאמת יש לו נאמנות כזו בעלמא, ושאני הכא, דאין הם נאמנים מטעם הגדה אחת, ולא מטעם אאמע"רו).
♦^[7]

לא שייך אדם קרוב אצל עצמו

כתב הגר"ש איגר זצ"ל (ספר העיקרים, עיקר אאמע"ר אשכול א') שמסברא ניתן להאמין אדם לשים עצמו רשע ע"י מיגו. שכל הטעם דאאמע"ר הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו (סנהדרין ט:) וזה שייך רק לגבי עדות, אבל במיגו אין כזה חסרון. שהרי בכל מיגו הטוען הוי בעל דבר ואעפ"כ הוא נאמן במיגו, ול"א דאדם קרוב אצל עצמו^[8].
אמנם הגר"ש איגר דחה ראי' זו, באמרו דלעולם אין הוא נאמן במיגו לשים עצמו רשע, אבל דין זה אינו מטעם דאדם קרוב אצל עצמו, אלא מטעם דמיגו נגד החזקה הוא^[9], שהרי עד הנה יש לו חזקת כשרות, ועכשיו הוא רוצה להרסה ע"י זה שנעשה רשע. ועל אף שהגמ' מביאה טעם דאאמע"ר משום דאדם קרוב אצל עצמו, זה רק בעדים, דאאמע"ר מחמת דאדם קרוב אצל עצמו, אבל במקום מיגו לא מהני לשים עצמו רשע מטעם אחר, והיינו מחמת חזקת הכשרות שלו, שעומדת נגד טענתו שהוא רשע. וכעי"ז כתב אביו הדגול והגדול הגרעק"א (דו"ח כתובות יח:), דמזה מוכח דכללא דא"א מע"ר הוא לאו דוקא שדנים אותם לפסולי עדות, אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה פשע — ואפ' אם לא נפסלו בכך לעדות.
ובספר שב שמעתתא (ש"ז פ"ה) כתב כעין זה, דטעם דאאמע"ר אינו משום שנפסל לעדות, דהא איתא בש"ס (כתובות יט:) בעדים החתומים על השטר שאמרו אמנה היו דברינו, שאינם נאמנים משום אאמע"ר, אבל לא מצאנו שעדים שחתמו על שטר אמנה נפסלו לעדות. אלא עכצ"ל שאפ' אם לא נפסלו עי"כ לעדות, רק שאמרו על עצמם שעשו שלא כדין וכתורה, כבר הם עושים עצמם רשעים ואינם נאמנים מטעם אאמע"ר^[10].
וכן מוכרח בסוגיא דהתם (כתובות יח:-יט.), דר"מ אמר שבשום פנים אין העדים החתומים על השטר נאמנים לומר אנוסים היינו, ואמר רב חסדא דקסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר. ומפ' הרשב"א (שם) דקסבר רב חסדא דמידת חסידות הוא לעדים למסור נפשייהו לא לחתום שקר, ואם באים לומר שחתמו שקר אפ' באונס הרי הם עושים עצמו רשעים, ולכן אינם נאמנים. מבואר מתוך דברי הרשב"א שאפ' לומר שעבר על מידת חסידות נקרא משים עצמו רשע לענין אאמע"ר. נמצא שאין הדבר תלוי בפסול לעדות, אלא בעבירה.
♦

אמנה היו דברינו

והנה העולה מסוגיית הש"ס (כתובות יח:-יט:) דעדים החתומים על השטר אינם נאמנים לומר ששטר אמנה הוא, מפני שמשוי נפשייהו רשעים, שגרמו ליה למלוה לעבור אלאו ד"אל תשכן באהליך עולה" (איוב יא, יד) ואאמע"ר. ואעפ"כ מצינו בתוס' (כתובות יט. ד"ה כגון) שהקשו למה אין המלוה נאמן לומר ששטר אמנה היה בידו במקום שזה חב לאחריני, דהא אית ליה מיגו דאי בעי מחיל ליה לשטריה.
וקושיית התוס' קשה להולמה, שהרי אם אמת הדבר ששטר אמנה הוא, הרי המלוה עצמו עובר אלאו ד"אל תשכן באהליך עולה". ואיך ס"ד שיהא נאמן במיגו לומר ששטר אמנה הוא, הלא ע"י טענה זו עושה עצמו רשע ואאמע"ר? ובאמת הריטב"א והשיטמ"ק בשם הראב"ד כתבו כן לתרץ את קושיית התוס', דלא מהני ליה למלוה מיגו, מפני שמשים עצמו רשע (וכתב הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בספר זכרון שמואל ס' ל"ט אות ב' ובח' ר' שמואל כתובות ס' כ' שמכאן ראי' לדעת הר"ש מקינון והש"ך, דאפ' במיגו אינו נאמן היכא דמשים עצמו רשע).
אבל מדלא תירצו כן התוס', מבואר דלפי דעתם שפיר נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו. וכן דייק הפני יהושע מדברי התוס' שם, וכן כתוב בדו"ח להגרעק"א (כתובות יח:) בשם בנו הגר"ש איגר. ומזה מבואר שהתוס' לא סברי כדעת הר"ש מקינון והש"ך.
האמנם הגר"ש איגר (ספר העיקרים, עיקר אאמע"ר אשכול א') הביא ראי' זו ודחאה, דהאי מיגו דמלוה דאי בעי מחיל ליה לשטריה אינו מיגו בעלמא, אלא מיגו שבידו לעשות, שהרי גם עכשיו יש לאל ידו למחול חובת שטר זה^[11]. וא"כ מקושיית התוס' הנ"ל אינו מוכרח שמהני מיגו לשים עצמו רשע, שהרי שאני התם דהוא מיגו חזק שהוא מיגו דבידו, אבל במיגו בעלמא יש מקום לומר דסברי דאינו נאמן לשים עצמו רשע^[12].
ובאמת מצאתי שכבר לפני בוא הגר"ש איגר כתבו דבר זה, שמיגו דבידו עדיף ממיגו דעלמא ונאמן אפ' לשים עצמו רשע. דהנה כתב הרשב"ם (ב"ב קלד:) שהאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה, שכל נאמנותו היא מחמת מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה. והקשה בשער המלך (הל' מכירה פ"ג ה"ו בסופו) דאיך נאמן במיגו דהו"ל ליתנו במתנה, הלא קיי"ל הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו (ב"ב קלג:), ואף איסורא נמי איכא (כמבואר בשו"ת מהראנ"ח ח"א ס' קי"ח), וא"כ הרי משים עצמו רשע לומר שיתן נכסיו במתנה, והיאך נאמן במיגו דמשים עצמו רשע? ותירץ השער המלך דשאני הכא, דאינו איסור תורה ליתן נכסיו לאחר, אלא איסור דרבנן הוא, ובאיסור דרבנן שפיר יכול לשים עצמו רשע ע"י מיגו^[13]. א"נ תירץ השער המלך, דשאני הכא דאינו סתם מיגו אלא מיגו דבידו, שהרי בידו עכשיו ליתן נכסיו לזה, ובמיגו דבידו נאמן אפ' אם על ידו משים עצמו רשע. וכ"כ השער המלך במקום אחר (איסו"ב פי"ח הכ"ד בסופו), שמהני מיגו דבידו אפ' במקום שמשים עצמו רשע^[14].
איברא, דהגר"ש איגר סתר את דבריו הראשונים בסוף דבריו, וכתב דא"א לפרש את קושיית התוס' מחמת נאמנות דבידו. שהרי המלוה טוען שלמפרע אין חוב, ואילו מחמת בידו יהא נאמן רק מכאן ולהבא אבל למפרע לא. אלא בע"כ דמשום מיגו ממש נגעו ביה, ולא משום נאמנות דבידו. וא"כ יצא לנו ראי' מפורשת דסברי התוס' שמהני ליה מיגו לשים עצמו רשע.
♦

זינתה ברצון

בדו"ח להגרעק"א (כתובות יח:) הובא בשם בנו הגר"ש איגר שיש עוד ראי' שסברי התוס' דנאמן אדם לשים עצמו רשע ע"י מיגו. דהנה מצינו בתוס' (כתובות סג: ד"ה אבל) שהקשו אמאי לא אמרינן שאשה נאמנת לומר שזינתה ברצון ובעלה חייב לגרשה, במיגו דאי בעיא אמרה מאיס עלי^[15]. ומקושיא זו מבואר שמהני מיגו לשים את עצמו רשע, שהרי אם זינתה ברצון רשיעא היא, ואעפ"כ כתבו התוס' שתהא נאמנת ע"י מיגו^[16].
אך הדרא ביה הגר"ש איגר (ספר העיקרים, עיקר אאמע"ר אשכול א') וכתב לדחות ראי' זו, ע"פ דברי התוס' (כתובות ג: ד"ה ולדרוש) דטעם הדבר שאונס שרי לנשים בג"ע מפני שהן כקרקע עולם ואינן עושות שום מעשה, אלא הם בשב ואל תעשה, רק הבועל בועל ביאת איסור במעשה. א"כ, אשה שאומרת שזינתה ברצון אינה מודה שעשתה מעשה איסור, אלא רק שהשתתפה במעשה עבירה בשב ואל תעשה. והנה כתב הב"י (חו"מ ס' כ"ט) שבאומר שהוא עשה עבירה בשוא"ת, ולא בקום ועשה, אינו נקרא משים עצמו רשע^[17]. וא"כ הכא נמי באומרת שזינתה ברצון, היא לא אמרה שעברה עבירה בקום ועשה אלא בשוא"ת, ובכה"ג לא נאמר הדין אאמע"ר, ושפיר נאמנת במיגו.
ושוב שדי ביה נרגא, דכתב הגר"ש איגר דהא דכתבו התוס' שג"ע באשה הוי כשב ואל תעשה הוא רק לענין יהרג ואל יעבור, שכיון שהיא אינה עושה מעשה בפועל, אין היא צריכה למסור נפשה על ג"ע, ויכולה להבעל ולא ליהרג, דהוי' שבי ואל תעשי. אבל לענין חומר האיסור, בודאי חשיבא אשה שנבעלה באיסור כעבירה חמורה כמו של איש, דבפירוש ריבתה התורה מעשה האשה בעריות ממש"כ "הנפשות העושות" (ויקרא יח, כט)^[18]. וא"כ גם באומרת שזינתה ברצון הרי היא עושה עצמה רשעה, ואעפ"כ כתבו התוס' שתהא נאמנת לומר כן במיגו דהול"ל מאיס עלי. נמצא דשפיר יש ראי' מכאן דסברי התוס' דיש נאמנות לשים עצמו רשע ע"י מיגו^[19].
♦

לוה ברבית

ועוד פסק הרמ"א (יו"ד ס' קס"ט סעיף כ"ה) דהלוה נאמן לומר הלוית לי ברבית (ואני פטור מלשלם כל הסכום), ומבואר מתוך דברי הש"ך שם (ס"ק ע"ט) דסברת הרמ"א היא מפני שיש לו מיגו דהול"ל פרעתיך. אך הש"ך חולק עליו, וכתב דאין כאן מיגו להאמינו, כיון דמשים עצמו רשע בהא דאמר שלוה ברבית (שהרי הלוה ברבית חטא כמו שהמלוה ברבית חטא).
על פי הדברים האלה כתב הגר"ש איגר (ספר העיקרים, עיקר אאמע"ר אשכול א') שמבואר שסובר הרמ"א דגם כשאומר על עצמו שעשה עבירה מהני ליה מיגו להאמינו. ולכאורה הש"ך אזיל לשיטתו הנ"ל, שפסק כדעת הר"ש מקינון דל"מ מיגו היכא דאומר על עצמו שהוא רשע.
אכן, שוב כתב הגר"ש איגר לדחות ראי' זו, דאפ"ל ע"פ דברי הנמוק"י (סנהדרין ד:) דכיון לא משמע להו לאינישי שיש איסור גם ללוה ללות בריבית, ולכן לא נפסל הלוה בריבית לעדות מדאורייתא, דהכי נמי לא חשיב משים עצמו רשע לומר שאינו נאמן במיגו כיון שלא נפסל בכך לעדות^[20].
אכן גם את זה דחה הגר"ש איגר, שהרי בשו"ע (חו"מ ס' ל"ד סעיף י') פסק להדיא שגם הלוה ברבית נפסל לעדות מן התורה, ומדשתק הרמ"א בהגה ש"מ דניחא ליה לפסק זה, נמצא דא"א לומר שהרמ"א סובר כהנמוק"י. ואני מוסיף שלפי הנ"ל אין הגדר רשע לענין אאמע"ר תלוי בפסול עדות, אלא בעשיית עבירה ובודאי, שהלוה ברבית עשה עבירה אפ' אם לא נפסל לעדות עי"כ. וא"כ לא שנא אם פסול לעדות או לא פסול לעדות, אם לדבריו עשה עבירה הרי יש בו משום אאמע"ר, ומדכתב הרמ"א שיש לו נאמנות מטעם מיגו לומר שלוה ברבית, ש"מ דס"ל דמיגו מהני לשים עצמו רשע. המורם מהם שמדברי הרמ"א מוכרח שסובר דאדם נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו.
♦

לשים עצמו רשע ע"י ב' מיגו

והנה עוד כתב הר"ש מקינון (ספר הכריתות, לשון למודים שער ג' אות קפ"ה) בזה"ל: מיגו דאי בעי אמר טענה אחרת גבי עדים לא אמרינן, דאין לומר שיסכימו שניהם לטענה אחת, מהא דאמרינן כתובות (יח:) לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות, אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, ולא אמרינן דמהימני לומר מחמת ממון מגו דאי בעי אמרי מחמת נפשות, עכ"ל.
והקשה הגר"ש אלגזי (יבין שמועה כלל תקס"ג) אמאי לא הביא הר"ש מקינון ראי' ליסוד זה מהלישנא קמא שם בכתובות (יח:), דלפי הלישנא קמא קאי רמי בר חמא אהא דתנן אם כת"י יוצא ממקו"א אינם נאמנים, דבזה אמר רמב"ח דמיירי דוקא באומרים אנוסים היינו מחמת ממון, אבל אם אמרו אנוסים מחמת נפשות נאמנים. וילה"ק דאפ' באנוסים מחמת ממון, אמאי אינם נאמנים במיגו דהול"ל שהיו אנוסים מחמת נפשות. וכן הקשו בתוס' (כתובות יח: ד"ה מחמת) שם^[21], ותירצו התוס' דבשני עדים לא אמרינן מיגו. וא"כ יש כאן מקור נאמן לדינו של הר"ש מקינון, ולמה הוא לא הביאו? ותירץ הגר"ש אלגזי דבע"כ צ"ל דהר"ש מקינון סובר דמשם אין ראי', דהתם מטעם אחר אין העדים נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון. והוא מפרש לה, שכבר הוזכר לעיל שהר"ש מקינון סובר דאין נאמנות במיגו לשים עצמו רשע, וא"כ הוא סובר דאין העדים נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון במגו דהול"ל אנוסים היינו מחמת נפשות, דאם אמת ונכון טענתם, הרי רשעים הם ואאמע"ר אפ' במיגו. נמצא דללישנא קמא דרמי בר חמא אינם נאמנים במיגו לאו מטעם שאין מיגו בשני עדים, אלא מטעם דאאמע"ר.
אבל מהלישנא בתרא שפיר יש לר"ש מקינון ראי' ליסודו של"א מיגו בשני עדים. והוא, דלפי הלישנא בתרא, הא דרמי בר חמא נאמר באין כת"י יוצא ממקו"א, דאז אם אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים, ואם אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים. וילה"ק דבאנוסים מחמת ממון, אמאי אינם נאמנים, הא יש להם מיגו דהול"ל אנוסים היינו מחמת נפשות? וכאן הגר"ש אלגזי מחדש חדשים לומר דהא דסובר הר"ש מקינון דל"א מיגו לשים עצמו רשע, היינו דוקא במיגו אחד, אבל אם יש לו ב' מיגו, שפיר יכול לשים עצמו רשע. וא"כ קשה ביותר, אמאי בלישנא בתרא דרמב"ח, כשאומרים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים, הא יש להם ב' מיגו, אחד שהול"ל אנוסים היינו מחמת נפשות, והשני דהו"ל לשתוק ולא לומר כלום, דבכה"ג ג"כ לא נתקיים השטר (דהא מיירי באין כת"י יוצא ממקו"א). ולפי הר"ש מקינון א"א לומר דהטעם הוא מפני שאאמע"ר, שכאן יש ב' מיגו ואין טעם זה מספיק אלא במיגו אחד ולא בב' מיגו. לזה כתב הר"ש מקינון דבעכצ"ל מסוגיא זו בלישנא בתרא דל"א מיגו בשני עדים כלל, ולאו משום אאמע"ר נגעו בהו.
♦

מסקנת הדבר

לסיכום השיטות, כפי מה שהעלה הגר"ש איגר: הר"ש מקינון והש"ך סברי דאין אדם נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו, ואילו לפי התוס' והרמ"א מבואר שאכן נאמן בכך. ולכאורה, בנידון דידן שהנתבע הודה לחבירו ששחט פרתו שלא ברשות, אך אמר לשם ע"ז שחטה, נראה שיש לנתבע לטעון קים לי כד' הרמ"א והתוס', שהוא נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו, ולכן הוא פטור מלשלם.
ואפילו לדעת הר"ש מקינון והש"ך, יתכן שכיון שהוא בא לפטור עצמו מממון נאמן לשים עצמו רשע. שהרי בנתיה"מ (חו"מ ס' קפ"ג סק"ג) כ' שנאמן לפטור עצמו מממון ע"י מיגו, ואפילו כשעי"כ הוא עושה עצמו רשע. משמע מדבריו דאפ' לדעת הר"ש מקינון והש"ך, שכתבו דבדרך כלל אינו נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו, אבל אם הוא בא לפטור את עצמו מחיוב ממון, שפיר נאמן ע"י מיגו אפ' לשים עצמו רשע. וכאן השוחט פרתו של חבירו בא לפטור עצמו מן הממון ולכ"ע מהני ליה מיגו, על אף שמשים עצמו רשע.
ועוד י"ל דהא דאמרינן דאין נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו, היינו במיגו דאי בעי אמר טענה אחרת, אבל יש לצדד לומר דבמיגו דאי בעי שתיק, שפיר נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו. והוא, שכל דברי הר"ש מקינון מדובר במיגו דאי בעי אמר טענה אחרת, והוא לא דיבר כלל על מיגו דאי בעי שתיק. וכבר ידוע בבי מדרשא מה שכתב במחנה אפרים (על הרמב"ם הל' איסו"ב פי"ח הי"ז) דמיגו דאי בעי שתיק עדיף ממיגו בעלמא. ובשום מקום לא מצאנו שבמיגו דאי בעי שתיק אין הוא נאמן לשים עצמו רשע^[22]. ולכן בדינא שלפנינו הרי אין לנו עדים שהוא שחט פרתו של חבירו, רק מהודאת פיו ידענו את זה. ומאחר שעל פיו אנו חיים, המיגו שיש לו הוי' מיגו אלימתא דאי בעי הוה שתיק ולפטור, ולכן הוא נאמן לפטור עצמו מן הממון אפ' בטענה שעושה אותו רשע.
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ א). ואם לחשך אדם לומר שהרי אפ' אם הוא מודה ששחט פרתו של חבירו שלא ברשותו, אמאי יהא חייב, הלא בעצם זה שגנב את פרתו נעשה רשע ואאמע"ר. אכן, אליבא דאמת לק"מ, דאי הא קשיא, א"כ כל הודאת בע"ד כשהוא מודה שגנב לחבירו יהא פטור מדין אאמע"ר, וזה אינו. אלא צריך לומר כדברי האו"ש (טוען ונטען פ"ה ה"ב), שכאדם שמודה לחבירו ואומר גנבתי או גזלתי ומתחייב על פיו, באמת אין אנו מאמינים לו שגנב או שגזל, אלא רק מאמינים להודאת החיוב לחוד, אך לא למעשה שהוא מספר. ועיין בשיעורי ר' שמואל (מכות ב: אות קי"ד) שכתב שזהו כעין פלגינן-דיבורא, שמקבלין את דבריו רק לענין זה שהוא חייב ממון ולא לענין זה שעשה מעשה רשעות.
↑ ב). הקשה הגר"ש אלגזי (יבין שמועה, כלל תקס"ח) דצ"ע ממאן מביא הר"ש מקינון ראי' ליסוד זה, שהרי איתא במשנה שם (כריתות יא:) דאמרו לו אכלת חֵלֵב והלה מכחיש אותם ואמר לא אכלתי, לרבנן נאמן ופטור מחטאת ולר"מ אינו נאמן וחייב חטאת. ומפרש הש"ס (כריתות יב.) דלרבנן נאמן לומר לא אכלתי לפטור עצמו מן הקרבן, במיגו דהול"ל אכלתי מזיד, דג"כ פטור מן הקרבן, ולר"מ אינו נאמן כלל נגד העדים ואפ' במיגו. וא"כ מהיכן יצא לו להר"ש מקינון מסוגיא זו דאינו נאמן במיגו שמשים את עצמו רשע, שהרי סברא זו לא יצאה מרבנן וגם לא מר"מ. אכן, קושיא זו ליתא, דראיתי בספר בית הלוי (אופן י"ג) שהשיב ע"ז תשובה נכונה, שהראי' שהר"ש מקינון הביא איננה מסוגיית הש"ס, אלא מדברי התוס' שם (כריתות יב. ד"ה או דלמא) שכתבו לפרש את דעת הרבנן, דאינו נאמן ממש ע"י מיגו דהא אין מיגו כדי לשים עצמו רשע. אלא כתבו התוס' דמה שנקט הש"ס מיגו היינו מתרצינן דיבוריה, דאנן אמרינן שמה שאמר הוא לא אכלתי, פירושו לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ואין זה מחמת מיגו ממש. נמצא לפי"ז דשפיר יש כאן ראי' מסוגיא זו להאי כללא דאין נאמנות לשים עצמו רשע ע"י מיגו, דהא הוצרכו התוס' לכתוב דשם לא מיירי במיגו ממש אלא במתרצינן דיבוריה. וכן מצאתי בכנסת הגדולה (חו"מ ס' פ"ב הגהות ב"י אות קנ"ד) שמפרש דהראי' של הר"ש מקינון היא מדברי התוס' כנ"ל, עיי"ש. והאמת יורה דרכו שכנראה לבסוף הבין בעל היבין שמועה שזו ראיית הר"ש מקינון, שהרי בספרו גופי הלכות (כלל שע"א) כתב הגר"ש אלגזי שהראי' של הר"ש מקינון היא מדברי התוס', ולא מסוגית הש"ס בלחודה.
↑ ג). עיין בדברי הגר"ש איגר בספר העיקרים (עיקר אאמע"ר גרעין א') ובדו"ח להגרעק"א (כתובות יח:) שתמה על ראי' זו, ואכמ"ל.
↑ ד). חו"מ ס' ל"ד הגהות על הטור אות ס', וחו"מ ס' מ"ז הגהות על הב"י אות פ"ד, וחו"מ ס' מ"ח הגהות על הב"י אות ד'.
↑ ה). ע' בבעל הטורים (שם) איך מרומז דבר זה בקרא. וע"ע בריטב"א (כתובות יח:) שמפרש את הדרשה באופ"א, דר"ל מדמצינו שהתורה חייבו קרבן על שבועת העדות, ש"מ דאינו יכול לחזור מעדותו, דאל"כ כל אחד יפטור עצמו מן הקרבן. א"נ כתב הריטב"א שנלמד ממש"כ "על פי שני עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), דבעינן דבר הקיים שאינם יכולים לחזור ממה שאמרו.
↑ ו). וכעי"ז איתא גם בדו"ח להגרעק"א (כתובות יח:) בשם הגר"ש איגר. ובאחרונים יש עוד ביאורים לסוגיא זו באופן שאינו מוכרח מן הסוגיא להדיא שלא מהני מיגו לשים עצמו רשע: הגר"ש שקופ (ח' ר' שמעון ס' י"ח) כ' שאינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון מפני שזה מיגו במקום עדים, שהרי הם כבר אמרו שהשטר כשר ועדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בב"ד, עיי"ש בדבריו, וכעין דבריו כתב הגר"מ גרינוואלד זצ"ל בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד ס' קלה). וכתב בקה"י (כתובות ס' י"ט) שבאומרים אנוסים היינו מחמת ממון אינם נאמנים אפ' אם אין כת"י יוצא ממקו"א, מפני שבשום מקום אין העדים נאמנים ע"י מיגו לומר דבר שעליו אין הם נאמנים לומר מתורת עדות, ועיי"ש שכתב שזו שיטת רש"י ודן לפלפל בדעת התוס'. ועיין עליו בדדמי לזה באבן האזל (חובל ומזיק פ"ה ה"ז) וחידושי ר' שמואל (כתובות ס' י"ח).
↑ ז). והנה בנמוק"י (ב"ב קכז:) תמה היאך הכהן נאמן לומר על בנו שהוא בן גרושה מטעם נאמנות דיכיר, הלא עי"כ הוא משים עצמו רשע ואאמע"ר. ומצאתי בשיעורי רבי שמואל (ב"מ ג: אות נ"ח) שהביא את דברי הנמוק"י, ותמה על תמיהתו, שהרי דין אאמע"ר נאמר רק לגבי עדות, ובנאמנות דיכיר אינו מטעם עדות אלא גזרת רחמנא דהוא נאמן על בנו.
↑ ח). וצ"ע, דמיגו במקום חזקה הוי' בעיא דלא איפשיטא בריש ב"ב (ה:), ועיין בתוס' (כתובות ט: ד"ה לא).
↑ ט). יש לדייק היטב בלשון התומים (חו"מ ס' פ"ב, כללי מיגו ס"ק ק"ה), שכתב את הטעם דאאמע"ר, וז"ל: דהוי כאילו אנן סהדי דמשקר, ע"כ. והוא על דרך הגרעק"א והש"ש. וראה עוד בזה בלבושי חושן על התומים. וע"ע בח' ר' שמואל (יבמות ס' י"ח).
↑ י). ואע"פ שלכאורה אסור לכתחילה למחול את חובת השטר הזה, כיון שהוא חב לאחריני (שיש להם שעבוד חובת השטר מחמת שדר"נ), מ"מ עדיין נקרא בידו למחול. ותדע לך, שהרי כתב הגרי"א ספקטור זצ"ל בשו"ת באר יצחק (או"ח ס' טו ענף ה') ובשו"ת עין יצחק (מהדו"ק אה"ע ס' עב אות ב', מהדו"ת אה"ע ס' נב אות ז') שכל דבר שמהני מעשיו נקרא בידו, ואפילו אם הוא בא רק על ידי איסור דאורייתא.
↑ יא). וכ"כ הגר"ד דייטש (אהל דוד כתובות יט:) דשאני מיגו בדבר שבידו לעשות, דכזה מיגו שפיר אומרים גם לשים עצמו רשע. וכ"ה בספר שערי תורה (כלל י"ד פרט ד', אות ה').
↑ יב). בשו"ת יד יוסף (ס' כ"ז) הביא שמבואר מתוך דברי שו"ת הריב"ש (ס' שצ"ו) דאפ' באיסור דרבנן אמרינן דאאמע"ר ע"י מיגו, ואפ' בעבירה שלא נפסל על ידו לעדות, וכן הובא בשדי חמד (ח"א מערכת האל"ף כלל שנ"ז). וזו פירכא ע"ד שו"ת נוב"י (מהדו"ת אה"ע ס' קנ"ו), שכתב דרק בעובר עבירה חמורה שחייבים עליה מלקות או מיתה או שנפסלים ע"י לעדות נאמר הדין דאאמע"ר (וראה מה שכתב בכל זה הגר"ש איגר בספר העיקרים, עיקר אאמע"ר אשכול ג' ואשכול ה'). אכן בשיעורי ר' שמואל (סנהדרין ט: אות קי"ד) כתב שסו"ס משמע מרש"י שם (ד"ה רבא אמר) שטעם דאאמע"ר הוא משום שהאדם נפסל לעדות.
↑ יג). יסוד מוסד הוא שמיגו דבידו עדיף ממיגו בעלמא, ומצינו כן בכמה מקומות, יעויין בתו"ג (גיטין סד.) ובקוב"ש (כתובות אות ס"ט), ועוד. וראה בשב שמעתתא (ש"ו פ"א) שדן בגדר הנאמנות דבידו אם הוא מטעם מיגו או מטעם בעלים.
↑ יד). ואין להקשות ע"ד התוס' מאי קא קשיא להו משום מיגו, תיפו"ל דהוי' בידה לזנות ברצון ולאסור א"ע על בעלה (ובפרט לפמש"כ למעלה, שאפילו אם חל הדבר ע"י איסור דאורייתא עדיין נקרא בידו). דזה לאו קושיא, שהרי אין זה בידה ממש לזנות ברצון, שהרי צריכה לעשות כן עם מישהו אחר, ואין כל המעשה בידה (ועל אף שמצינו בכתובות לו: דשכיחי פרוצים, מ"מ היא צריכה להם לסייע לה בעבירה, ואינו יכולה לאסור את עצמה רק מצד עצמה).
↑ טו). ובאמת בספר ההפלאה (שם) כתב לתרץ את קושיית התוס' על דרך זה, דכיון שע"י מיגו זו משים עצמו רשע, אין כאן מיגו.
↑ טז). הב"י (שם) כתב שטעם הדבר שבעדים שכבר העידו שוב אינם יכולים לחזור ולהעיד, הוא מפני שע"י הדיבורים השניים הם אומרים על עצמם שהדיבורים הראשונים נאמרו בשקר, והם אינם יכולים להעיד על עצמם שהעידו בשקר מפני שאאמע"ר. ועפ"ז כתב הב"י שאם בראשית אמר איני יודע, ואח"כ אמר עדות גמורה, נאמן, על אף שדיבורים השניים משווה דיבורים הראשונים דיבורים של עבירה (שעבר אלאו ד"אם לא יגיד"), מ"מ אין זה נקרא משים עצמו רשע שהרי לאו בקום ועשה עברו עבירה, אלא בשב ואל תעשה, ובשוא"ת לא נאמר דין אאמע"ר (עיין בדברי הגר"ש איגר בספר העיקרים, עיקר אאמע"ר אשכול ח').
↑ יז). הנה איתא בש"ס (יבמות פד:) וז"ל תנא דבי רבי ישמעאל "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ע"כ. וחזה חזיתי בפ' רבינו חיים פלטיאל עה"ת ובפשטים ופירושים לר"י מווינה עה"פ "הנפשות העושות" (ויקרא יח, כט) דמכאן אמרו לחייב האשה כהאיש, ותמהו ע"ז דהא דרשינן כן מדכתיב "איש או אשה וכו'" ותרתי למה לי? ותירצו די"מ דאיצטריך קרא דוקא בעריות, דסד"א דאינה חייבת דאשה קרקע עולם היא, קמ"ל וכ"כ השיטמ"ק (כריתות ג. אות י"ט). וע' בקונטרס יחי ראובן להרה"ג ראובן גרוזובסקי זצ"ל (נדפס בקובץ ישורון, גליון כ"א עמ' רי"ב). נמצא לפי"ז דמעשה האשה בעריות נחשבת כמעשה, ואינה כשב ואל תעשה אלא כקום ועשה. ועיין בט"ז (אה"ע ס' ט"ו סקי"ב) שכתב דדרשינן מ"הנפשות העושות" שנאמר גבי עריות, שאע"פ שאין האשה עושה מעשה, מ"מ הכתוב קראו מעשה.
↑ יח). עיין מש"כ הגר"מ גרינוואלד זצ"ל בשו"ת ערוגת הבושם (יו"ד ס' קל"ה בסופו) שאין מוכרח לגמרי מקושיית התוס' דסברי דמהני מיגו לשים עצמו רשע, שהרי באשה שאומרת טמאה אני לך מבואר בסוף מס' נדרים דהא דהיא אינה נאמנת הוא לאו משום אאמע"ר, אלא משום חשש דשמא עיניה נתנה באחר. ופ' הר"ן (שם) דמשום אאמע"ר ליתא, שהרי לאשה להגיד שזינתה תחת בעלה כסיפא לה טובא, וזהו אומדנא שהיא אומרת את האמת. אך שוב חששו במשנה אחרונה שם לשמא עיניה נתנה באחר. לזה הקשו התוס' המדוברים שתהא נאמנת לומר טמאה אני לך במיגו דהול"ל מאוס עלי, ולא נחוש לשמא עיניה נתנה באחר. אבל משום ענין אאמע"ר גם התוס' מודי דל"מ מיגו, רק כאן יש לנו סברא גדולה שהיא אומרת את האמת, מטעם דכסיפא לה טובא ומה"ט ל"א בה אאמע"ר. ולסברת התוס' רק מהני המיגו מפני שהוא מתנגד לחשש עיניה נתנה באחר, ואילו היה המיגו מתנגד לדין אאמע"ר, פשיטא דלא מהני לה.
↑ יט). ועכשיו שזכינו לסברת הנמוק"י, אמינא ביה דבר נאה ממה שמצאתי. הנה כתב הגר"ש קלוגר זצ"ל (שו"ת האלף לך שלמה יו"ד ס' רי"ג) דבדבר שמבואר לרבים שיש בו איסור ורשעות, פשוט שלא מהני ליה מיגו לומר שעשה רשעות. ועפ"ז מפרש הגרש"ק מה שהר"ש מקינון לא הביא ראי' לכללו מהא דאמרו עדים אנוסים היינו מחמת ממון שאינם נאמנים מטעם אאמע"ר למרות שיש להם מיגו, דשאני עדות שקר, דחמור בעיני העולם ונזהרים בזה מאוד, ולכן פשוט שלא מהני להו מיגו מחמת אאמע"ר ולכן הר"ש מקינון לא הביא מסוגיא זו. אבל באיסורא דעלמא, דלא משמע לכולם שיש כאן עבירה חמורה (דהיינו הנרבע לרצונו או אכילת חֵלֵב), לא שמענו שאינו יכול לשים עצמו רשע ע"י מיגו. ועפ"ז מפרש הגרש"ק מה שהר"ש מקינון הוכיח את דבריו דוקא מהא דאכלת חלב ופלוני רבעני לרצוני של"א מיגו לשים עצמו רשע, ולא מהא דאמרו עדים אנוסים היינו מחמת ממון. נמצא לפי הגר"ש קלוגר אפשר להבין סוגיית הש"ס דאנוסים היינו מחמת ממון כפשוטו, שאינם נאמנים משום דל"מ להו מיגו לשימם רשעים (ודלא כהגר"ש איגר), ואעפ"כ לא קשיא אמאי הר"ש מקינון לא הביא ראי' מסוגיא זו, דלפי הגר"ש קלוגר פשיטא היא שלא מהני להם מיגו להאמינם, ורק צריך לאשמעינן באכלת חלב ונרבע לרצון של"מ ליה מיגו משום שמשים עצמו רשע. אמנם, אליבא דאמת אי"ז אלא פלפולא בעלמא, שבאמת אין כוונת הר"ש מקינון לחפש חידושים אלא ראיות, וסו"ס אם יש לו ראי' מפורשת למה אין להביאה. ועוד קשיא לי דמנ"ל לומר שמשמע להו לרבים שאיסור עדות שקר חמור טפי מאיסורי כרת כחלב ומשכ"ז.
↑ כ). על קושיא זו העיר הגר"ש אלגזי (גופי הלכות כלל שע"א) היאך ס"ד דתהיו נאמנים במיגו כזה, הלא אין אדם נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו. ובספר חנא וחסדא (כתובות יח:) תירץ דכאן דיברו התוס' בלישנא קמא דרמב"ח, ולפי האי לישנא עדיין לא אסיק אדעתין שיש כאן ענין של אאמע"ר. נמצא לפי"ז דכאן סד"א אדם נאמן לשים עצמו רשע ע"י מיגו, לכן הקשו התוס' אמאי באמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין להם מיגו, ותירצו שאין מיגו בשני עדים. אמנם, כפי המתבאר להלן בסמוך, מוכח דהגר"ש אלגזי הבין (לפחות לדעת הר"ש מקינון) שגם בלישנא קמא דרמב"ח ידענו כבר שיש כאן ענין של אאמע"ר, וא"כ שפיר הקשה הגר"ש אלגזי לשיטתו אמאי סבירא להו לתוס' שתהיו נאמנים ע"י מיגו, הלא עושים עצמם רשעים הם. ובאמת העולה מכל האמור ומדובר שי"ל ע"פ הגר"ש אלגזי שיש מח' בין התוס' לבין הר"ש מקינון בענין זה, דלפי הר"ש מקינון כבר מהלישנא קמא ידענו שיש כאן ענין של אאמע"ר, ולכן אין להם מיגו באומרים אנוסים היינו מחמת ממון, אבל לפי התוס' עדיין לא ידענו את זה ולכן שפיר הקשו אמאי אינם נאמנים במיגו, ותירצו שאין מיגו בשני עדים.
↑ כא) וא"ת הלא מבואר מסוגיא דאנוסים היינו מחמת ממון דאפ' במיגו דאי בעי שתיק לא מהימן לשים עצמו רשע? וי"ל זה אינו, שכבר ביארנו דהתם אין החסרון משום המיגו, אלא חסרון מדין חוזר ומגיד, אבל בבע"ד שטוען דבר שמשימו רשע במיגו דאי בעי שתיק לא שמענו שאינו נאמן.