בירור סוגיית נעשה גיעול לחבירו והנפק"מ למעשה - חלק א'
פרק א' - הסוגיא של נעשה גיעול לחבירו
בגמ' מבואר שהתירא בלע מהני בישול דבר אחר להכשירו ואי"צ הגעלה, וכך הסכמת הראשונים למעשה
בעבודה זרה דף ע"ו ע"א הגמ' מקשה על המבואר במשנה בזבחים דף צ"ז ששיפוד שהשתמשו בו לצלות קדשים, וא"כ יש בו בליעות קדשים שנפסלים בלינה, וטעון הכשר, מכשירים בהגעלה. וקשה, הרי תשמישו ע"י האור וצריך ליבון. ויש כמה תירוצים בגמ', ורבא תירץ "כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דאמר: כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו", דהיינו מבשל בו בשר אחר לפני שחל איסור נותר, והבישול החדש מוציא את הבליעות הישנות, ואינם נאסרים. אע"פ שאינו הגעלה ולא ליבון. והקשו א"כ הגעלה לא ניבעי, והסיקו קשיא.הרי מפורש בגמ' שאדם שבישל דבר שמוגדר כהתירא בלע, למשל חלב, ואח"כ בישל בו תבשיל אחר פרווה, מותר לבשל בו בשר בלא הגעלה. וכך פסק למעשה ברשב"א בתורת הבית בכמה מקומות (ב"ד ש"ד, וב"ג ש"ד) וכן בתשובה (חלק א סימן תקטז), שקדרה שבישל בה חלב ושוב ירקות, אין צריך הגעלה לפני השימוש בבשר. והרשב"א הרחיב שטעם ההיתר אינו משום הגעלה, אלא שע"י זה שמבשל בו דבר אחר לפני שחל האיסור, הוקלש טעם האיסור, ויש כלל שאין איסור חל על טעם קלוש. וכמו שמצאנו נ"ט בר נ"ט מותר, והטעם כיון שאיירי בנ"ט בר נ"ט דהתירא, ובעי לחול שם איסור, כאשר זה איסור קלוש לא חל שם איסור. וא"כ אינו משום דין הגעלה אלא משום קלישות הטעם. ויובן שלכן מהני גם תבשיל של ירקות, וכן הגמ' מדברת על שיפוד, שהוא חתיכת בשר ואינו נוזל כלל. וא"כ אינו משום הגעלה אלא משום שמקליש הטעם ושוב לא חל איסור. וצריך להבחין בין זה ובין דברי הפוסקים שהתירו משום הגעלה בשאר משקים, ויתבאר לקמן. ודין זה של הרשב"א נפסק להלכה בטור (יו"ד צ"ג) בלא חולק. וכן פסק רבינו ירוחם (נט"ו סוף אות כח קלח ריש ע"ב), וגם הריטב"א בעבודה זרה (שם) שם כתב שכך הייתה דעת הרא"ה למעשה, והוא עצמו חולק עליו. ולכאורה כך כתב הרא"ה להדיא בבדק הבית ש"ד ב"ד עמ' ל"ח[2]. ובשו"ת חת"ם סופר יו"ד סימן פ"ד מפרש שגם העיטור פסק כן עיי"ש וכך גם מתבאר מהב"ח בסימן צ"ג עיי"ש.
♦
הגמ' מסיקה קשיא ממשנה ואיך ההכרעה למעשה
אך צ"ב, הרי במשנה בזבחים מפורש שצריך הגעלה, והגמ' נשארת בקשיא על שאלה זו, וא"כ איך אפשר לפסוק כן. אך אפשר לפרש את הקושיא בב' אופנים - א' על הדין שנעשה גיעול אי"צ הגעלה, קשיא שבמשנה מבואר שצריך הגעלה. ב' על ההסבר שהמשנה מדברת בהיתר ולכן מועיל נעשה גיעול, וכפי שהגמ' דנה קודם. ועל זה קשיא שבמשנה ע"כ לא מדובר בהתירא ולכן לא מהני גיעול. ונפק"מ אם הקשיא היא על הדין נעשה גיעול, או שהיא רק על ההסבר במשנה, אך הדין מוסכם. ועיין במאירי שהביא ב' פירושים אלו בגמ'. ופשוט שהרשב"א והרא"ה ועיטור וטור שפסקו שבנעשה גיעול אי"צ הגעלה סברו שהקושיא היא על הפירוש במשנה ולא על הדין.♦
ברש"י מפורש שקמ"ל שהמשנה באיסור, ולא שחלוקים על הדין נעשה גיעול
וכך מפורש ברש"י במקום, שהקשיא הוא על הפירוש במשנה שאיירי בהתירא, ולא על עצם דין נעשה גיעול. שעל הפירוש של רב פפא אחרי שאמרו קשיא על רבא כתב "לעולם בקדשים איסורא פליט ודקא קשיא לך ניבעי ליבון כי מתני' כו'". הרי להדיא שהסיבה לא להתיר אינה משום של"א נעשה גיעול, אלא משום שנחשב איסורא פליט. וזה כפירוש הנ"ל שהקושיא היא רק על הפירוש במשנה. וכדעת כל הראשונים הנ"ל שקיי"ל נעשה גיעול.♦
בריטב"א מסיק שלגירסא דידן נעשה גיעול, ורק לגירסא שלו צריך הגעלה
בריטב"א כתב שיש ב' גירסאות בגמ' האם גורסים "אי הכי הגעלה לא ניבעי", ושלמי שגורס כן מוכח בגמ' שנעשה גיעול אי"צ הגעלה, ולפי"ז הוא מסכים לשיטת הרשב"א והרא"ה שלמעשה אי"צ הגעלה, אך הוא אינו מסכים לגירסא זו. שאיך יתכן שרבא תירץ תירוץ שמתעלם מהצורך בהגעלה, כאשר כל המו"מ של הגמ' הולך על נושא זה. ולכן מפרש שגם לרבא צריך הגעלה ואינו גורס כן עיי"ש. ומ"מ מודה שלגירסא דידן מוסכם לרשב"א. וכגירסא דידן מפורש גם ברש"י ור"ח ור"ת, וא"כ ודאי רוב מוחלט של הראשונים, והם מגדולי הראשונים, ס"ל לדינא שנעשה גיעול לחבירו ואי"צ הגעלה כלל. ולא מצאנו חולק אלא הריטב"א שגרס בגמ' אחרת נגד כל שאר הראשונים, ונגד ר"ח רש"י ור"ת וכו', ואילו לגירסא שלנו מודה שמוכח בגמ' כשאר ראשונים[3].♦
בתשובת של רבינו גרשום גם התיר למעשה
בספר הבתים[4] כתב "כתב רבינו גרשום[5], דמעשה בא לפניו, באשה שהגיסה הקדרה בכף אחת שלא הוגעלה, ולא הרגישה בפעם הראשונה, ובפעם השניה הרגישה. והתיר לה התבשיל השני, מפני שהכף הוגעלה בתבשיל הראשון. וכמו שמצינו כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו" והובא בהג' מהר"א אזולאי על הלבוש או"ח תמ"ז אות ט', וכן בברכי יוסף שם אות כ"ד. הרי להדיא הורה למעשה להתיר משום נעשה גיעול, ומה שאנחנו לא פוסקים כן בכף יתבאר בהמשך.ועיין באיסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פי"ח: "ויש אומרים שחזרה להיות הכף ההיא כף של בשר. דמה לי הגעלה במקום אחר, הרי גם המים הללו רותחין. והראיה, דאמרינן בעלמא [ע"ז ע"ו ע"א] כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. מיהו לרווחא דמילתא צריכה הגעלה. אבל בעל התרומה כתב "ואין סברא נכונה לומר שנגעלה כשנתחבה בקדרה של בשר ופלטה החלב". הרי שגם כתב שמהני משום נעשה גיעול, ומביא סה"ת שלא מהני, ולשונו נראה להדיא כמ"ש בהמשך שהבעיה היא בגיעול של חלב לבשר, אבל ירקות שפיר דמי וכפי שיתבאר.
♦
פרק ב' - הב"י דוחה את הסוגיא מהלכה
ומשו"ה צ"ע דברי הבית יוסף ביו"ד סימן צ"ג שדוחה את הדין נעשה גיעול מדינא לגמרי, והבסיס של הדחיה שלו מחודש מאוד, ונגד כל הראשונים הנ"ל. וצ"ע טובא למה הכריע כן וכפי שנבאר.אחרי שהב"י האריך להביא את שיטת הרשב"א ולדון בדבריו כתב "ומיהו מדברי התוספות (קיא: ד"ה הלכתא) [והרא"ש (סי' כט)] בפרק כל הבשר משמע דלית להו הא דהרשב"א שכתבו (קיב.) בשמעתא דדגים שעלו בקערה דההיא דסוף ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו טעמא משום דמין במינו בטל ברוב מדאורייתא ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וכן כתבו ג"כ ספר התרומה (סי' מט) וסמ"ג (לאוין קמ וקמא נג:)". וכן הרחיב בים של שלמה מסכת חולין פרק ח סימן מו. והדרכי משה כתב ע"ז "ונראה לי דאפשר דמכל מקום בעיקר דינא דלא פליגי על כן לא הביא הטור רק דברי הרשב"א דמשמע דס"ל הכי". דהיינו אע"פ שאין ראיה לפי"ד התוס', מ"מ מודים לדינא, ולכן הטור הביא את דעת הרשב"א כדעה יחידה בלא חולק.
♦
צ"ע איך דוחה סוגיא ערוכה, משום תירוץ של תוס' במקו"א
אלא שכל דברי הב"י צ"ע, שיש סוגיא ערוכה בגמ' וכפי שהבאנו שנעשה גיעול לחבירו, ולא הזכירו כלל שזה קולא בכלי המקדש באופן של מין במינו. אלא להדיא למדו והשוו בין זה לבליעות איסור בעלמא, והקשו למה מהני הגעלה הרי בעי ליבון כמו שאר איסורים. ואיך אפשר לדחות רשב"א שפסק גמ' מפורשת, ולטעון שבתוס' בחולין מבוארת סברא נגד הגמ' ועפי"ז לדחות את דבריו. וכך כתב הש"ך באורך, וסיים: "הרי דדברי הרשב"א הם הלכה פסוקה בש"ס, ומוסכם מכל הפוסקים"[6].♦
ישוב הפר"ח שהב"י בא לתרץ את הקשיא של הגמ'
ובפר"ח האריך לישב את דברי הב"י הנ"ל, ועיקר דבריו שאה"נ שבסוגיא מפורש נגד הב"י וכדברי הרשב"א, אך הגמ' מסיקה בקשיא. וא"כ ניתנה רשות ליישב את הקשיא בסברות חדשות שאינן מוזכרות בגמ', וע"ז הביא הב"י את דברי התוס' בחולין ליישב את הקשיא שזה קולא בכלי מקדש לענין מין במינו. והנה, כמו שהארכנו לעיל, זה תלוי בפי' הקשיא, אם הוא על עצם דין נעשה גיעול, או על הפירוש במשנה שהתירא בלע, וכפי שהבאנו מהראשונים רש"י ריטב"א מאירי הכריעו שהקשיא אינו על עצם דין גיעול אלא על הפירוש במשנה, וע"ז מבוסס הרשב"א. ולפי פירוש זה אין תחילת מקום לדברי הפר"ח, שלא אמרו קשיא על עצם דין גיעול, ואי"צ סברות מחודשות ליישב בעיה זו. וא"כ סוף כל סוף זה פירוש מחודש בלא הכרח, נגד כל הראשונים הנ"ל שפסקו להלכה כגמ'. ודברי הב"י והפר"ח הם פירושים מחודשים נגד מהלך הסוגיא, כאשר לראשונים הנ"ל אין מקום למהלך זה.♦
התוס' מדברים על בישול הבשר בזמן היתר והגמ' על שימוש בכלי בזמן האיסור
עוד הקשו האחרונים שתוס' אינם מדברים כלל על הנושא שהגמ' מדברת, שהתוס' מדברים על הבישול שבו נעשה גיעול, שמ"מ נכנס טעם בבשר וממעט בזמן אכילתו. ועל זה תרצו כיון שמב"מ הקילו. לעומת זאת, הגמ' מדברת על שימוש בכלי שנעשה בו הבישול אחר שכבר חל דין נותר. ומפורש בגמ' בזבחים בדעת ר"ט שהוא משום שנעשה גיעול. וכבר הקשה כן בנקודת הכסף עיי"ש. שהרי זה מוכרח מיניה וביה בסוגיא שם שדיברו על הכשר לכלי, ולב"י הכלי אי"צ הכשר משום שהקילו במב"מ, ומשו"ה דחה את דין נעשה גיעול, שבאמת לא באים להכשיר. והרי להדיא הצריכו הכשר והצריכו הגעלה. ויש תשובה בשו"ת עבודת הגרשוני סימן קטז, שנכתבה לבעל הש"ך, שג"כ כותב כן שאין שום סתירה בין התוס' לרשב"א, ודברי הרשב"א קיימים, ומסיים "ולענ"ד כוונתי לדעת גדולי' דעת מכ"ת ודעת הגאון מהרר"י ואם יש למכ"ת דרך אחרת בזה יודעני ולע"ד דברי נכוני' בטעמי ונימוקי".♦
הראיה מדין שבירה בכלי חרס שלא דיברו על הכלי בזמן האיסור
ובסו"ד העבודת הגרשוני מוסיף להוכיח כדבריו, שהכלים לאחר זמן איסורם ודאי לא מתירים משום מב"מ בטל. שהרי יש דין שבירה בכלי חרס, ולמה ישבור, ישתמש בהם מב"מ? ומביא שהקשה כן מהר"ם לובלין על התוס' שם ונשאר בצ"ע. והעבודת הגרשוני מוכיח שתוס' דיברו רק על הבשר בזמן היתר, ולא על שימוש בכלי בזמן איסור. ועיין בספר מראה כהן על זבחים להג"ר יהודה כהן דיין בליסא שמאריך בזה.♦
נקודות הכסף מוכיח בראשונים שהסוגיא אינו קולא בקודש
ובנקודות הכסף הנ"ל הוכיח מעוד מקום בראשונים שהסוגיא הנ"ל אינה קולא בקודש משום מין במינו. שהרי כל הראשונים פסקו שבהיתרא בלע גם תשמישו באש אי"צ ליבון, ומקור הדברים מהסוגיא שם. ואם זו קולא בקדשים אין מקור לדינא לזה. ויש פוסקים שדחו דבריו, שאינו דין נעשה גיעול אלא קולא שאי"צ ליבון. ואי"ז עונה על ראיית הש"ך, שכתב שמוכח שלמדו מהסוגיא לאיסור והיתר ולא סברו שזה קולא בקדשים משום מב"מ בעלמא.♦
פרק ג' - ב' מקורות בראשונים שהב"י הוכיח של"ל נעשה גיעול
הב"י מביא עוד מקור שלא פוסקים את עצם דין נעשה גיעול. והוא מהדין שאיתא בספר התרומה, ומשם לרא"ש וטור וש"פ, שקדרה שבלעה איסור, והוחמו בה מים בתוך מעל"ע, שוב מונים את המעל"ע מחימום המים. משום שהטעם יצא למים והמים נאסרו משום חענ"נ, ושוב הכלי בלע מים אסורים. משא"כ כאשר היה בלוע בהיתר, כגון חלב או בשר, שהטעם שיצא למים וחזר לכלי הוא נ"ט בר נ"ט, מונים מהשעה הראשונה. והקשה הב"י אם אמרינן נעשה גיעול אין הנידון רק אם נחשב ב"י או לא, אלא שהכלי מותר לכתחילה להשתמש בו. "משמע דלית ליה דהרשב"א דאם כן דעדיפא מינה הוה ליה לאשמועינן דמותר לבשל בה חלב לכתחלה אחר שהורתחו בה המים". ומביא עוד ראיה מהסמ"ק, שמי שתחב כף חלבית לסיר בשרי ויש בסיר ס' כנגד הכף מ"מ הכף אסורה. ולמה לא נאמר שנעשה גיעול והכף מותרת. וע"כ שלא ס"ל כן[7].♦
הראיה מספר התרומה בבישל מים בתוך מעל"ע
והראיה הראשונה שהביא הב"י הוא מדברי סה"ת, ויש ב' נקודות בראיה כמ"ש הדרישה בסימן צ"ד - א' שלרשב"א מותר בתוך מעל"ע, ובסה"ת מפורש שרק לאחר מעל"ע לראשון מותר. ב' לרשב"א מותר לכתחילה לבשל ובסה"ת מבואר שזה דין בדיעבד, שמותר רק משום שעבר מעל"ע. והנה דברי סה"ת הנ"ל מובאים בעשרות ראשונים, וא"כ זו קושיה עצומה על הרשב"א[8].♦
התירוץ שהרשב"א דיבר בכלי מתכות והסה"ת בכלי חרס
אך יש פליאה עצומה בכ"ז, שהרי הטור בסוף סימן צ"ג פסק את הרשב"א בלא חולק, ומיד בסימן צ"ד מביא את הסה"ת בלא חולק, ואת הסמ"ק הנ"ל בלא חולק, ואיך סותר עצמו סימן אחר סימן. והב"י העלה סברא שספר התרומה מדבר רק בכלי חרס שלא מהני בו הכשר כלל, משא"כ הרשב"א דיבר בכלי מתכות שמהני הכשר, והגיעול מהני משום מקצת הכשר. וז"ל הב"י "וגם אין לומר דלא שרי הרשב"א אלא בכלי שטף אבל לא בכלי חרס שבליעתו מרובה כדשרי בעל העיטור דמ"ש הא טעמא דיהיב רבינו למיסר בכלי חרס היינו משום דאפילו הגעלה לא מהניא ביה שפולט תמיד מעט מעט ובכלי שטף נמי כל שלא הוגעלו כראוי שייך האי טעמא שהרי עדיין נשאר בהם מבלע האיסור והוא נפלט תמיד מעט מעט ודוחק לחלק ביניהם משום דכלי חרס בליעתו מרובה מכלי שטף דכיון ששניהם בלועים מאיסור והם פולטים תמיד מה לי בלועים מעט מה לי בלועים הרבה ומיהו איכא למימר דלא מהני טעמא דנחלש ונקלש טעם האיסור ע"י בישול זה השני אלא בכלי שטף שבליעתן מועטת אבל לא בכלי חרס שבליעתו מרובה עד שאמרו בו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם וכיון שכן אפילו לאחר הגעלה גמורה הרי הוא ככלי שטף שלא הוגעל כלל ולא בישלו בו ירקות שאסור לבשל בו חלב". והש"ך בארוך ובנקודת הכסף סמך ידו על תירוץ זה, וכך דעת הרבה מגדולי האחרונים, עיין כנה"ג כאן על תירוץ זה "י. שטה נ"ג: ומיהו איכא למימר כו'. נ"ב: וכן היא ההסכמה בעל שארית יאודה[9] והדרישה והב"ח, ורש"ל פרק כ"ה דין מ"ו בדין השני, ודמ"א דף רפ"ג ע"א". וא"כ זה ישוב שמוסכם להרבה פוסקים.♦
חידוש שהרשב"א לא דיבר במים
אך מה שקשה בתירוץ זה הוא שראשונים לא טרחו לפרש דבר זה אלא כתבו בסתמא קדירה. וחשבתי ליישב באופן אחר, והוא שכל המקורות שמצאנו על נעשה גיעול לא מדברים במים בעלמא, אלא בתבשיל. ואף שהב"י כתב "ומשמע דבשל בה ירקות דנקט הרשב"א לאו דוקא דהוא הדין הרתיח בה מים אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להרתיח מים אם לא לבשל בהם שום דבר". לכאורה אין הכרח לומר כן. וא"כ זה יהיה ישוב פשוט על הרשב"א, שרק תבשיל עושה גיעול ולא מים, ויתבאר שהישוב בנוי על הנחה מחודשת. שבאמת יש להסתפק בדין נעשה גיעול, אם הוא ע"י יציאת הטעם מהכלי במקצתו, א"כ מה שנשאר הוא טעם קלוש. או להפך, היקלשות הטעם נעשתה ע"י זה שנכנס בכלי טעם חדש והוא מתערב עם הטעם הקודם. ושוב הטעם הבלוע של האיסור קלוש[10]. וראיתי שהרחיב בשאלה זו בבדי השולחן סימן צ"ג ס"א בביאורים. וכתב שלכאורה תלוי בב' התירוצים של הב"י לחלק בין חלב לירקות. שבתירוץ א' כתב שרק ירקות עושה גיעול, משא"כ חלב, שאינו בדין שדבר שאוסר את הבשר יכשירו. ותירוץ ב' כתב שחלב אינו עושה גיעול אלא רק מים, ולכאורה כוונתו לומר שכוונת הרשב"א לא שהירקות עצמם עושים גיעול אלא המים שבתבשיל של הירקות[11]. ובבדי השולחן כתב שהטעם הראשון אינו מובן אם זה מקצת הגעלה, שהרי החלב רק הוציא טעם מהכלי, ונזרק, וכעת יש כלי עם בשר קלוש לבד. ואיזה נפק"מ יש אם הוצאת הטעם מהכלי הייתה ע"י מים או חלב. וא"כ נראה שיש גיעול ע"י זה שנכנס בו טעם חלב ומתערב בבשר. וכעת יש ב' הטעמים אלא שלא נאסר. וא"כ מובן שתערובת טעם חלב בבשר אינו בדין שיתיר הבשר. ואילו הטעם השני שמים עדיפי, פשיטא שאם הוא נושא של הכנסת טעם, אדרבה חלב עדיף שיש לו יותר טעם. אלא ע"כ לתירוץ השני זה דין הוצאת הטעם. ורוצה לומר שהב"י הסתפק בכוונת הרשב"א וב' התירוצים הם משום הכי. ועיין בדרכי משה שכתב שתירוץ הב"י שאינו בדין הוא העיקר להלכה.ואם כנים הדברים, הרי פשוט כפי שכתב הבדי השולחן שליתן טעם לסיר מים גרע משאר דברים. ורק להוציא טעם הוא שמים עדיפי. וא"כ אם נבאר את דברי הרשב"א משום הכנסת טעם חדש, ועיד"ז להקליש את טעם האיסור, מובן מאוד שזה רק בתבשיל ולא במים. ויש להוסיף את שיטת הרמב"ן חולין דף שלא מועילה הגעלה בשאר משקים משום שהם מכניסים טעם ולא מוציאים, ומים מוציא ולא מכניס, א"כ פשיטא שמים לא מועילים לגיעול לפירוש זה, משא"כ שאר משקים. אלא שמלשון הרשב"א בתורת הבית נראה להדיא שהוא משום הקלשת הטעם.
♦
פרק ד' - בסמ"ק מוכח שאינו מעיקר הדין אלא משום חששות וגדרים
וכעת נבאר הראיה השניה שהביא הב"י, והוא הדין שמבואר בשו"ע יר"ד צ"ג ג' שתחב כף חלב בתוך סיר בשרי ויש בסיר ס' כנגד הכף הסיר מותר והכף אסורה. וקשה למה הכף אסורה, נימא שטעם החלב שבה יצא ע"י התבשיל בסיר, וא"כ כעת היא בלועה רק מבשר[12]. ומזה הוכיח שהסמ"ק ל"ל נעשה גיעול. וכבר הבאנו לעיל ב' מקורות, דהיינו הבתים בשם רב גרשום והאיסור והיתר לר"י מבולניש, שכך ס"ל. והאו"ה מביא דעת סה"ת דלא כן, ומשמעות הלשון היא שהטעם הוא משום שהגיעול הוא בקדירה חלבית, וכעין הסברא שהב"י העלה. והשו"ע פסק כסמ"ק, וצריך לבאר את דעת הסמ"ק מ"ט אין נעשה גיעול.והנה בפנים בסמ"ק מבואר שהקשה קושיה זו בעצמו, ומתרץ סברות של גזירות וחששות שאינם מעיקר הדין. וא"כ בסמ"ק אין מקור של"ל נעשה גיעול מעיקר הדין, אלא שאוסרים משום טעמים אחרים. ויתכן שגם הב"י לא מוכיח שאסור מעיקר הדין, אלא שאסור משום חששות וגזירות וכפי שיתבאר.
וזה לשון ההג' סמ"ק "מצוה ריג, ה*) מיהו יש לתמוה כשהכף בת יומא ויש ס' מן הכף דאמרינן דהקדר' מותרת וכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב ולמה כיון שיש לו ס' בקדרה מן הכף אם כן יחשוב לכף כהגעלה מבליעה ראשונ' ויהיה לה דין הקדרה עצמה אם בשר בשר אם חלב חלב ויש לומר דלמא אתי למטעי אטו היכא דלא נתחבה הכף בקדרה כ"א מקצתה ועוד ההגעלה אינה מועלת כי אם דוקא ברותחין כל כך שמעלין רתיחה, ולענין הצרכת ששים בעינן אפילו שאינה מעלת רתיחה רק שתהא רותחת שהיד סולדת בה, ועוד דמספק רתיחה מצריכינן ששים והגעלה אינה מועלת כי אם ודאי רותחת ועוד אנו מצריכינן ששים מכל אפילו בספק תחובה כולה והגעלה אינה מועלת כי אם בודאי תחובה כולה". הרי גם למסקנה נשאר שבעצם יש הגעלה אלא כתב טעמים של חששות וגדרים[13]. ובספר דמשק אליעזר על חולין להג"ר אליעזר אשכנזי אב"ד אפטא דף צ"ז, כתב שחזינן אדרבה שהסמ"ק ס"ל כרשב"א אלא כתב חששות לכתחילה. ועיין בשו"ת הב"ח בשו"ת גאוני בתראי סימן ל"ח שג"כ כתב שהסמ"ק וכן הספר התרומה הם חומרות בעלמא לכתחילה. ואם שנוהגים לאסור גם בדיעבד כל שיש עוד צירוף, למשל שאינו ב"י, מותר לכתחילה. וכבר כתב כן בקצרה בב"ח בסימן צ"ג ועל זה קאי התשובה עיי"ש.
♦
הדין בספיקות ובדיעבד בחשש זה
ועיין בשו"ת רב פעלים שדברי הסמ"ק הם חששות דרבנן בעלמא[14]. ומ"מ בפרמ"ג לא רצה להתיר בספיקות עיי"ש טעמו[15]. ובספר יבין דעת על יו"ד לגר"י מקוטנא כתב שהפרמ"ג החמיר טובא בדין זה, ואינו מבין טעם הדבר. ומסיק שאם יש אומד שההגעלה היתה כדין אע"פ שלא שם לב אפשר להתיר עיי"ש. ועיין בשו"ת מהרש"ם חלק ג סימן שע"ז שכתב שהסמ"ק נחלק על הבתים בשם רבי גרשום שהבאנו לעיל. ושואל על הסמ"ק כיון שזה משום גדר וחשש בעלמא מ"ט יאסר בדיעבד: "וע' בט"ז סי' ס"ד ס"ק י"ב דמחשש דלמא אתי למיטעי אין להחמיר בדיעבד ומדברי הגהת סמ"ק הנ"ל מוכח להיפוך וי"ל ע"פ דברי מג"א סי' פ"ט סק"ג ע"ש ותבין". המג"א שם מחלק בין טעות מצויה, שמעכבת בדיעבד, לטעות לא מצויה, שהיא רק לכתחילה. הרי שהכל בגדרי חששות וגדרים ולא מעיקר הדין כלל. וצ"ב מה פשר ענין זה לדחות דין מפורש בגמ' להרבה ראשונים, משום חששות והחמרות, שלכאורה אין להם מקור בש"ס ופוסקים. וצ"ב אם זה מהמנהגים של חומרות שמצאנו לגבי או"ה בפוסקי אשכנז, ומתי הנהיגו דבר זה.♦
הש"ך חולק על הב"י שהסמ"ק אינו חולק על הרשב"א, משום שלא שייכים חששות הסמ"ק בקדירה על האש
וע"פ המבואר שהסמ"ק ס"ל שמעיקר הדין מותר, ומה שאסר הוא משום גדרים וחששות, כתב הש"ך הארוך לחלוק על הב"י. שהסמ"ק דיבר רק בכף לתוך קדירה, ולא בקדירה על האש. וא"כ אין מקום לדחות את הרשב"א משום הסמ"ק. וזה לשונו "בב"י וכתב עוד בסמ"ק ויש לתמוה כו' עכ"ל ודברים אילו שלא כדעת הרשב"א שכתב רבינו בסימן שקודם זה דלדידי' כיון שיש ס' אף על פי שהוא ב"י הרי נחלש ונקלש טעם החלב ומותר להשתמש בה אח"כ בשר עכ"ל ב"י. ודעתי דעת הסמ"ק כדעת הרשב"א למה שתירוץ אח"כ וי"ל דילמא אתי למיטעי היכא דלא נתחב הכף בקדירה כי אם מקצתה זה לא שייך בקדירה שכן דרך לבשל לעולם בכל הקדירה וודאי דלא התיר הרשב"א בבישול בה ירקות אלא בבישל בכל הקדירה ומה שתירץ דהגעלה אינו מועלת אם לא ברותחים שמעלים כל כך רתיחה וכו' וודאי דהרשב"א מיירי נמי בבישול בה ירקות ברתיחה ממש בענין דהוה הגעלה שפיר אלא דאשמועינן דאע"ג דהוא כלי שהוא צריך ליבון סגי בהגעלה אבל וודאי כלי שצריך הגעלה צריך שיגעילו ברותחין שיעלה רתיחה דאם לא כן לא נפלט מה שבתוך כלי".ועיין בספר דמשק אליעזר על חולין להג"ר אליעזר אשכנזי אב"ד אפטא, על דף צ"ז ע"ב, שמאריך ליישב את דברי הרשב"א עם שאר הראשונים. ותו"ד גם כהנ"ל, שהרשב"א משום הגעלה בשאר משקים קאמר, וכו"ע מודים לזה, והסמ"ק אדרבה ג"כ כתב להדיא שמהני מעיקר הדין. אלא כתב חששות ואין בחששות אלו טעם לאסור בדיעבד, עיי"ש שחזר על זה כמה פעמים באריכות, וזה כעין דברי הש"ך.
♦
בש"ך וסעיתו פירשו שטעם הרשב"א הוא משום הגעלה בשאר משקים וברשב"א כתב שלא מהני להגעלה
אך צ"ע טובא בכ"ז, שיסוד הש"ך לומר שטעם הרשב"א הוא משום הגעלה בשאר משקים צ"ע[16], שהרשב"א להדיא כתב שאם משום הגעלה לא מהני, ולכן באיסורא לא מועיל. וכתב להדיא גם משום שמכשיר רק מקצת חפץ, ואילו בהגעלה בכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו צריך להכשיר כולו. וכתב שמהני רק משום שעשהו כעין נ"ט בר נ"ט שלא חל על זה שם איסור. והאריך בקושיה זו ביד יהודה סימן צ"ג, שטעם הרשב"א הוא לא משום הגעלה, שהרי מהני גם בגוש בשר שהוא יבש. וכן להדיא לא מהני בהתירא. ועיין בשו"ת מהרש"ם חלק ג סימן רלז שכתב שלפי הטעם משום הגעלה לא מהני גם בשומן שאינו משקה. וברשב"א הרי מתיר גם בשר יבש בעלמא. ועיין בבדי השולחן סימן צ"ג ס"א בביאורים שהאריך בזה לתמוה על הש"ך שאי"ז מה שכתב הרשב"א[17].ויתכן לומר שהב"י הביא את הסמ"ק ראיה נגד הרשב"א, והש"ך והדמ"א ועוד הקשו שאדרבה הסמ"ק שואל שהדין כרשב"א, וי"ל שהב"י מתכוון שמוכח של"א נעשה גיעול, אלא דין הגעלה רגילה, ודין הגעילה הוא שיש חששות שמשו"ה צריכים לאסור. ואילו היה זה דין גיעול לא היה מקום לחששות אלו ומותר לגמרי.
ועיין בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מא "ובדבר מה שהנהגתם שמרגרינא הראשונה לא יקחו לכשר, אף שאין זה נחוץ למה שכתבתי, מ"מ היא הנהגה טובה לצרף גם את זה, דלהרבה ראשונים מועיל ההגעלה גם בכל משקין, ומשמע בב"י או"ח סימן תנ"ב בסופו שדעתו יותר נוטה שמגעילין כהרשב"א והביא שכן הוא גם דעת הר"ש ובד"מ כתב שכן הוא גם דעת הסמ"ק, ובדיעבד מתיר הב"י בשם או"ח ופסק כן הרמ"א בסעיף ה'. ופלא שלא הביא הרשב"א מכל יום ויום נעשה גיעול לחברו שבסוף ע"ז ובזבחים דף צ"ז ומביא רק מתרומה ואפילו ביין שבזבחים דף צ"ו, שמזה אין ראיה כ"כ דאפשר דהוא רק ביין כדאיתא בר"ן ס"פ כל הבשר ולא בשמן ושומן, או דשאר אמוראי פליגו על זה עיין שם, והא מכל יום נעשה גיעול הוא בימים שנתבשל בהן הבשר שיש שם רוטב ושומן ומ"מ הוא הגעלה, וגם ליכא מי שפליג ע"ז, דרבנן שפליגי על ר"ט הוא רק מדין מריקה ושטיפה כדיליף שם ר' יוחנן משום אבא יוסי בן אבא מקרא, וכדחזינן שרבא בסוף ע"ז הביא מזה גם לדינא וצ"ע. עכ"פ לדינא עיקר הדין הוא שמגעילין בכל משקה שלכן כשר בדיעבד ורק לכתחלה מחמירין כרמב"ן. ועיין בשער הציון /או"ח סי' תנ"ב/ אות כ"ט שבמ"ב בשם ד"מ הארוך שסובר דאף האוסרין הוא רק לכתחלה שלדידיה נמצא שלכו"ע הוי עיקר הדין דמגעילין בכל משקה, וא"כ הכא שהוא רק לחשש רחוק בעלמא ואף אם היה ספק ממש היה אפשר לסמוך על הגעלה זו אף לכתחלה".
ולא הבנתי קושייתו כלל, שהרשב"א מאריך בכמה מקומות שדין נעשה גיעול אינו משום הגעלה, ולכן מדובר רק בבליעת היתר, וכן איירי בגוש בשר, שאינו בגדר שאר משקים. אלא הטעם הוא כמ"ש, שזה מקלש טעם הבשר לפני שחל האיסור, וחזר להיות כנ"ט בר נ"ט, שלא חל עליו איסור. וזה כעין שאלת היד יהודה על הנקודות הכסף וכמו שכתבנו.
♦
פרק ה' - בביאור הגר"א נראה שהחששות של הסמ"ק תלויים במחלוקת ר"ט ורבנן
אך מצאנו כמה מקורות שפירשו שחששות אילו אינם מסברא בעלמא, אלא מקורם במחלוקת תנאים בזבחים שם וכפי שנבאר. בביאור הגר"א סימן צד ס"ק יא כתב על השו"ע הנ"ל "אבל הכף כו'. ולא אמרינן דליהוי כי הגעלה דהגעלה צריכה רותחין כמ"ש בפ"ב דפסחים (ל' ב') מגעילן ברותחין ובכ"ר ר"ל דלא סגי ביד סולדת דלכן אמר ברותחין דסתם כ"ר יד סולדת סגי וכמ"ש בא"ח סי' תנ"ב ע"ש משא"כ לענין איסור דסגי ביד סולדת. הגש"ד. ור"ל כמ"ש בסוף ע"ז ובזבחים צ"ז א' דכל יום נעשה גיעול לחבירו אבל רבנן פליגי עליה דר"ט שם וכן בסוף ע"ז לא קיימא במסקנא כן ואפשר משום טעמא הנ"ל". הרי שהגר"א התחיל בסברת הסמ"ק שיש חילוקים בין הגעלה לתחיבת כף. אך סיים שזה מטעם שנעשה גיעול זה שיטת ר"ט, וחכמים חולקים ע"ז. וכן שהגמ' בע"ז נשארת בקשיא והוא מטעם הנ"ל. דהיינו שטעם המחלוקת בין ר"ט לחכמים הוא האם יש את החששות של הסמ"ק. וצ"ע מנ"ל דבר זהיז.♦
בביאור הגר"א בהל' פסח נראה שיש נידון של חשש שמא לא עשה כדין כיון שלא כיון להכשירו
באו"ח תס"א ס"א איתא בשו"ע "תנור שאופים בו חמץ צריך ליזהר כשיסיקוהו כדילאפות בו מצה, שילכו הגחלים על פני כולו, ואין די לו בלהבה, דכמו שבולע על ידי גחלים כך[18]פולט על ידי גחלים ושיהו נצוצות נתזין ממנו; הילכך אם הסיקוהו כמה פעמים קודם הפסח אינו מספיק אא"כ כיון להתירו לצורך פסח, כי שמא לא הלכו הגחלים על פני כולו כל זמן שלא כיון לכך". ובמג"א כתב שבדיעבד אם הסיקו כמה פעמים תולין שמסתמא הלך ע"פ כולו, משא"כ אם הסיק רק פעם א' אסור גם בדיעבד. וכתב ע"ז בביאור הגר"א "הלכך. עמ"א וכן אמרו בזבחים צ"ו א' כל יום נעשה גיעול לחבירו אף על גב שיש לדחות שמכוין להגעילו וערש"י שם". דהיינו שהגר"א הוציא מדין נעשה גיעול, שמהני הכשר אע"פ שלא התכוון להכשיר. ולא חיישינן שלא עשה כפי התנאים הנצרכים. וא"כ לדבריו ביו"ד שנחלקו בזה ר"ט וחכמים מובן מאוד לומר שבזה נחלקו. והנה באו"ח נראה בפשטות שקיי"ל כר"ט וכגמ' בע"ז, דלא כמ"ש ביו"ד.♦
בראב"ד על התורת כהנים כתב שטעם חכמים דר"ט, והישוב על הקשיא הוא או משום חשש, או משום ביטול מריקה ושטיפה
ומ"מ צריך מקור לדברי הגר"א שמחלוקת ר"ט ורבנן היא בחששות בעלמא שמא לא עשה כדין ולא בעיקר הדין. ומצאנו כעין דברי הגר"א בראב"ד על תו"כ פרשת צו א' ב'. בתורת כהנים שם מביא מחלוקת רבי טרפון וחכמים אם צריך להגעיל את הקדירות שמבשלים שם קדשים, ובגמ' בזבחים שם פירשו טעמא דר"ט משום שכל יום נעשה גיעול לחבירו. וכתב הראב"ד "וחכמים אומרים עד זמן אכילה מריקה ושטיפה פי' שאם יגעיל אותו בתוך זמן אכילה אין צריך מריקה ושטיפה כמו שפירשתו לר' טרפון הואיל ועדיין לא נאסר הגיעול. וחכמים לא ס"ל הא דר"ט משום דחישינן שמא לא יגיע הבישול השני למקום הראשון א"נ כדי שלא יקל במריקה ושטיפה כו'. השפוד והאסכלה מגעילן בחמים במס' ע"ז פריך לה מגיעולי עכו"ם דבעי ליבון. ומתרץ לה משום דגבי קדשים כלי זה עושה גיעול לחבירו ומשום הכי מקילין בהו וסגי להו בהגעלה דמדינא אפי' הגעלה נמי לא צריך אלא משום חששא בעלמא מצרכי להו כדפרשינא. א"נ משום מעלה בקדשים כדאמרן". הרי זה ממש כעין סברת ר"פ והשערי דורא, שמה שלא קיי"ל נעשה גיעול הוא משום חששות ולא מעיקר הדין. ובראב"ד כתב ב' סברות - או שלא יבטל דין מריקה ושטיפה, וזה שייך רק בקדשים, או חשש שמא יבשל פחות מאשר הפעם הראשונה. וזה כעין חששות הנ"ל. וא"כ מצאנו מקור לא לפסוק את דין גיעול, אך לא מעיקר הדין אלא משום חשש בעלמא. שו"מ שבחי' מרן רי"ז הלוי מעשה הקרבנות פ"ח הי"ד האריך בדבר זה, ומביא את הראב"ד הזה, וכותב שמשמע שהוא דרבנן. ושעפי"ז מובן שהגמ' בעבודה זרה הביאה את דין גיעול בסתמא, ואילו היה מחלוקת ר"ט ורבנן לא היה אפשר להביא כפירוש במשנה. וע"כ שכו"ע מודים לכך, ורק נחלקו האם צריך לחשוש מדרבנן.♦
ביאור מחלוקת ר"ט וחכמים בזבחים
היוצא מהנ"ל שאע"פ שמבואר בגמ' בע"ז שנעשה גיעול, מ"מ בגמ' בזבחים נחלקו ר"ט ורבנן, וטעם דר"ט משום נעשה גיעול. וי"א שבזה גופא נחלקו. וצריך לבאר את הדברים, ונמצא שהאחרונים הרחיבו מאוד בשאלה זו מה טעם מחלוקת ר"ט ורבנן.ועיין בחי' מרן רי"ז הלוי הנ"ל שהאריך טובא לפרש במה נחלקו ר"ט ורבנן. ומפרש שלראב"ד לכו"ע נעשה גיעול, ומשום שלא חל דין מריקה ושטיפה לפני זמן האיסור. ורבנן חששו או משום שלא יגעיל יפה, או שלא יבא לבטל דין מריקה ושטיפה. אך לדעת הרמב"ם אינו כן, ומאריך לפרש שנחלקו אם אפשר לדחות את המרו"ש לסוף הבישולים או לא. וסוכ"ס אינו נוגע כלל לסוגיא בע"ז. ועיין בקצרה בחידושי הגרי"ז על זבחים דף צו עמוד ב "הנה בסוגיא ר"ט אומר בישל בתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל שכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו וחכ"א עד זמן אכילה, והיינו דר"ט ס"ל דדין מו"ש הוא דוקא לאחר זמן אכילה שכבר נעשה נותר אבל תוך זמנו בהגעלה סגי ושוב אינו צריך מו"ש אפילו לאחר זמנה, ובדעת חכמים יש לפרש בתרי גווני או דס"ל דאף תוך זמנו צריך דוקא מו"ש ולא סגי בהגעלה ולכך דוקא עד זמן אכילה אבל כשיגיע זמן אכילה ונעשה נותר ל"מ הגעלה שמקודם וצריך מו"ש, או דבעיקר הך דינא גם חכמים מודים דתוך זמנו קודם שנעשה נותר סגי בהגעלה ושוב לא בעי אח"כ מו"ש אף לאחר זמנו ורק דס"ל דבישול לא הוי הגעלה ולכך כשיגיע אח"כ זמן אכילה ונעשה נותר צריך מו"ש". ותולה את זה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד עיי"ש. ויש עוד מקורות רבים שדנים בגדר מחלוקת ר"ט ורבנן, והנפק"מ לסוגיא בע"ז שנקטה בפשיטות את דעת ר"ט, הבאנו בקצרה בהערה כאן[19]
ועיין בספר מראה כהן על זבחים שם, שכתב שלדברי התוס' שלרבנן חל דין מו"ש לפני שחל דין נותר, א"כ י"ל שאסור לבשל בו לפני מו"ש, ושוב לא שייך נעשה גיעול. משא"כ לר"ט שדין מו"ש חל רק לאחר שנעשה נותר, אפשר לבשל בינתיים, ושוב יש מציאות של נעשה גיעול. וא"כ לא נחלקו כלל בדין נעשה גיעול, אלא במתי חל דין מו"ש. וא"כ בשאר איסורים, כל שמדובר בהתירא ואפשר לבשל, שפיר דמי לכו"ע.
♦
היוצא מדברינו:
א. שיטת הרשב"א והרא"ה ורבינו ירוחם והטור שקדירה שבישל בה בשר או חלב, ושוב בישל בה תבשיל פרווה מותר להשתמש בקדירה לסוג ההפכי לכתחילה. וכן נמצא בעוד ראשונים, ולא הביאו חולק כלל.
ב. מקור הרשב"א והרא"ה וסיעתם הוא מגמ' בעבודה זרה שכל יום נעשה גיעול לחבירו, שמבואר שם שכל שבישל תבשיל בקדירה שהתירא בלע כשר בלא הגעלה. ואע"פ שהגמ' נשארה בקשיא, היינו על המשנה בזבחים, שמוכח שנחשב איסורא בלע, ולא על עצם דין נעשה גיעול. כך פירש המאירי בדעתם וכך מפורש ברש"י. וגם הריטב"א הסכים שלגירסא דידן מוכרח כדבריהם, ורק חלק וגרס בגמ' אחרת שודאי בעינן הגעלה. וגירסא דידן היא גירסת רש"י ר"ח ור"ת.
ג. הב"י דחה את הראשונים הנ"ל משום דברי התוס' בחולין שזו קולא משום מב"מ דרבנן בכלי המקדש התירו. ופלא איך אפשר לדחות גמ' ע"פ הסבר תוס' במקו"א. אך כנראה שהוא בא ליישב את הקשיא של הגמ', ע"פ תירוצים מדעתו וכ"נ בפר"ח. וכמ"ש, כל הראשונים הנ"ל פירשו שהקשיא אינה על עצם דין נעשה גיעול אלא על הפירוש במשנה, וא"כ אין בסיס לדחות את הגמ' משו"ה. ועוד כתבו כמה מגדולי האחרונים שע"כ תוס' דיברו רק על בישול בזמן היתר, ולא על שימוש בכלי לאחר זמן איסור.
ד. עוד הביא הב"י ב' מקורות נגד הרשב"א - א' הסה"ת על בישל מים בקדירה בתוך מעל"ע, שבאיסור מונים מעכשיו ובהיתר מונים מהמעל"ע הראשון. מוכח שעדיין נשאר באיסורו. ב' מהדין של הסמ"ק הכניס כף בקדירה שיש בה ס', שנאסר הכף ולמה לא נאמר שהכף הוכשרה.
ה. והנה הטור הביא את ב' הדינים סימן אחר סימן בלא חולק, וקשה לומר שהם שיטות סותרות. והיישוב על סה"ת, כתב בב"י שהרשב"א מפורש בכלי מתכות והסה"ת י"ל בחרס. אך לא קיבל ד"ז, שמה נפק"מ בין הגעלה שלא כדין, שעדיין נשאר טעם, לכלי חרס שנשאר טעם. אך הרבה מגדולי האחרונים קיבלו תירוץ זה לדינא. ועוד י"ל שהרשב"א דיבר רק בתבשיל ולא במים, שטוב להגעלה ולא לנעשה גיעול וכמ"ש.
ו. על הסמ"ק הב"י העלה טעם שאיירי בכף של בשר שהכניס לחלב, וי"ל שאין סברא שיועיל להכשיר א"נ רק מים עושים גיעול ולא חלב. והדרכי משה והדרישה נקטו שזה הטעם הנכון לדינא. ועוד י"ל שהסמ"ק עצמו שאל שתהיה הגעלה וכתב חששות דרבנן, וי"ל שבסיר לא שייכים חששות אלו. כך כתב הש"ך.
ז. עוד הקשו שהמשנה בזבחים היא רק ר"ט ולא רבנן, ופלא הרי בגמ' בע"ז הביאו את דעת המשנה לדינא. וי"א שזה ישוב על הקשיא וקשה לומר כן. וי"ל שחכמים רק ס"ל שחל דין מריקה ושטיפה ולא נפקע, ולא שמצד דין ההכשר בעינן הגעלה.
ח. ובפירוש הראב"ד על תו"כ כתב ב' טעמים - א' כהנ"ל שחל דין מו"ש ולשונו שיבוא לידי ביטול מו"ש, והאריך בזה הגרי"ז בספרו, ב' שחוששים שלא יכשיר כדין וכעין סברת הסמ"ק.
ט. מ"מ לכאורה אם הב"י הביא מקור מהסמ"ק נראה שגם לשיטתו אינו יותר מחשש ולא מדינא. וא"כ אם יודע שעשה כדין מהני ויתכן גם בספיקות הוה ספיקא דרבנן. יתכן שהוכיח שליכא גיעול, אלא הגעלה רגילה בשאר משקים ושוב יש את החששות הנ"ל. שאם יש גיעול לא היה מקום לחשוש.
י. לדינא, הב"י מהרש"ל פר"ח פמ"ג דחו את דין נעשה גיעול, ואילו הדרכי משה ב"ח וש"ך עבודת הגרשוני ועוד ס"ל לדינא נעשה גיעול. וכמ"ש בכל הראשונים שדיברו על הגמ' ס"ל שיש ראיה לדינא להיתר, ולא ס"ל לא שבקשיא נדחה ולא שזה ר"ט ולא רבנן. אלא רק המאירי בתירוץ א' והראב"ד על התו"כ לתירוץ א'. ובודאי מצד הראשונים ההכרעה דלא כן. וב' קושיות הב"י יש תירוצים נכונים ליישבן. אך יתכן כמ"ש הב"ח לכתחילה אוסרים, ויתכן שהוא ע"ד הרשב"א שההיתר הוא כמו נ"ט בר נ"ט והתם האשכנזים אוסרים לכתחילה וה"נ כאן. ובדיעבד אין מקום לזה. וגם האוסרים יתכן מאוד שזה חשש וספק בעלמא, שמא כיון שלא היה דעתו להכשיר לא עשה כדין. ואם אומד שנעשה כדין או שמא גם בספק שפיר דמי. ומ"מ גם הפוסקים הסכימו שבצירוף ס"ס אפשר לסמוך ע"ז למעשה.
♦ ♦ ♦