כולל פוניבז'
אין עניות במקום עשירות
א. פתיחה
בכמה מקומות בגמ' למדים אנו את הכלל הנודע – "אין עניות במקום עשירות" (שבת קב, ב; כתובות קו, ב; זבחים פח, ב; מנחות פט, א; תמיד כט, א; לא, ב).בגמ' במנחות (פט, א) שיערו חכמים את מידת נרות המערכה, בשיעור חצי לוג. בכדי להגיע לקביעה זאת בדקו את נרות המנורה, ונחלקו בגמ' האם בדיקה זו נעשתה כאשר מתחילה הכניסו שמן זית זך בשיעור מרובה, וכאשר ראו שדולק יותר מכדי שיעור לילה המעיטו בכמות השמן, עד שנתינת חצי לוג הספיקה לבעירת לילה שלם. או דהבדיקה נעשתה להיפך, דנתנו שיעור רביעית הלוג והוסיפו בכמות עד כדי שיעור מחצית הלוג, שהספיק להדלקת הלילה כולו. הגמ' מבארת את טעם המחלוקת, דמי שמשער מלמעלה למטה [היינו שנתנו יותר והמעיטו] זהו משום ד"אין עניות במקום עשירות", ולכך לא חסכו חכמי ישראל בבדיקת שיעור נרות המערכה, ואילו המ"ד שסובר דמלמטה למעלה הוסיפו, סבירא ליה ד"התורה חסה על ממונן של ישראל".
בגמ' כתובות (קו, ב) אמרינן דאין משתכרין בשל הקדש ובשל עניים [ומשום כך אין משקיעים את הכסף בדברים הנושאים פירות, על מנת להרבות את ממון ההקדש], ובטעם הדבר שאין משתכרין בשל הקדש, נתבאר משום דאין עניות במקום עשירות.
וכן בגמ' בזבחים (פח, ב) לגבי כיבוס בגדי שרת, "ויש אומרים: אין מכבסין אותן כל עיקר, שאין עניות במקום עשירות".
בעיקר דין זה דאין עניות במקום עשירות נחלקו המפרשים. הר"ש בפירושו לתו"כ (פ' צו, פרשה ג', פרק ו', ברייתא ח') נוקט, שדין אעב"ע אינו אלא מדרבנן. אולם החיד"א בספרו עין זוכר (מערכת ה', אות כב) הביא מהקרית ספר (סוף פ"א מכלי המקדש), דאפשר דאין עניות במקום עשירות יסודו מדאורייתא.
♦
ב. סתירת הכללים אין עניות במקום עשירות - התורה חסה על ממונם של ישראל
מאידך מצינו בכמה מקומות בש"ס, כלל הסותר לכאורה במהותו לדין זה, והוא – "התורה חסה על ממונן של ישראל"[2]. בגמ' במנחות (עו, ב) חילקה הגמ' בין מנחת העומר שניקחת סולת, לבין שאר המנחות. ובטעמא דמילתא, שהתורה חסה על ממונן של ישראל. עוד בגמ' במנחות (פו, ב) מחלקת הגמ' בין שמן זית למנורה דבעינן כתית, לבין שמן המיועד למנחות דאינו טעון 'כתית', דמפני החיסכון על ממונם של ישראל, לא בעינן כתית במנחות. ובגמ' ביומא (לט, א) מובא, דתיבת הקלפי דיום הכיפורים היתה מעץ, לפי שהתורה חסה על ממונן של ישראל.כלל זה של התורה חסה על ממונן של ישראל, הובא עוד בש"ס (ר"ה כז, א. מד, ב. מנחות פח, ב. פט, א: חולין מט, ב: מז, א).
רבותינו המפרשים נדרשו לסתירה זו, מחד – אין עניות במקום עשירות. ומאידך – התורה חסה על ממונן של ישראל.
♦
ג. כללי הנודע ביהודה בדין אין עניות במקום עשירות
בשו"ת תשובה מאהבה (לרבי אליעזר פלקלס, ח"א סי' ד') נבוך בשאלה זו, ומונה ד' מקומות בש"ס שנאמר - אין עניות במקום עשירות, ומנגד ד' מקומות דנקטינן – התורה חסה על ממונן של ישראל. וכן מקשה הוא בסתירת דברי הרמב"ם[3], דמחד פסק (פ"א מכלי המקדש הט"ו) דסכין שנפגמה אין משחיזין אותה לפי שאין עניות במקום עשירות, וכן פסק לגבי דין בגדי כהונה שאין מכבסין אותן (פ"ח מכלי המקדש ה"ה). ומנגד, פסק הרמב"ם (פ"ו מיום הכיפורים ה"א) דקלפי של יום הכיפורים היתה מעץ, וכן לגבי חתיית הגחלים בשל כסף ולא בשל זהב, פסק הרמב"ם כן (פ"ב מיום הכיפורים ה"ה)[4].בעל התשובה מאהבה, שלח את שאלתו זו לפני הגאון בעל הנודע ביהודה[5]. ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא, קונטרס אחרון סימן ז') מונה כמה כללים בהאי הלכתא דאין עניות במקום עשירות:
א. דכלל זה נאמר רק בכלי שרת. ב. במקום שעושים כלי שרת מכסף, אין בזה חיסרון - אין עניות, ואין צורך להדר דווקא אחרי כלי מזהב. ג. ביחיד לא אמרינן אין עניות במקום עשירות, ומהאי טעמא הדין של כתית למאור ולא כתית למנחות, הגם שיש מנגד דין אין עניות במקום עשירות, דכיון שלגבי מנחת יחיד אין צורך להדר אחרי שמן כתית, דביחיד לא נאמר האי כללא דאין עניות במק"ע, לכך לא חילקו, ואף במנחת ציבור אמרינן דלא בעינן כתית למנחות, דאין לחלק ביניהן, דתרווייהו קדושתן שווה.
♦
ד. אחרונים נוספים הסוברים דאעב"ע נאמר רק בכלי שרת
כדברי הנוב"י, דדין אינן עניות במקום עשירות נאמר רק בכלי שרת, ולא בשאר דיני הקודש והמקדש[6], כתב גם השואל ומשיב (רביעאה, ח"ג סימן מא). דהנה התוס' בחולין (ג, א ד"ה כגון) דנו האם לשחיטת קדשים בעינן סכין כלי שרת. וכתב עלה השו"מ, דמדברי הגמ' (זבחים פח, ב) דסכין שנפגם אין מתקנין אותו, וסכין מטרפת שהיתה מקדש גנזוהו, אם כן מוכח דיש דין כלי שרת בסכין, "דאם לא בעי כלי שרת פשיטא דהיו יכולים לתקנם, ולא שייך בהו אין עניות במקום עשירות"[7].♦
ה. ראיות לדברי הנוב"י
הנה בגמ' ערכין (י, ב) איתא: "מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת את הבשמים, נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה".ונתקשו התוס' בשבועות (יא, א ד"ה מכל מקום) כיצד תיקנו את המכתשת, והלא דין הוא שכלי שרת שנפגמו לא מתקנים אותם, דאין עניות במקום עשירות[8]. וז"ל: "תימה אי מכתשת מיקדשא קדושת הגוף, א"כ היכי אמר בערכין (י, ב) גבי מכתשת שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה, האמר בזבחים (פח, א) כלי שרת שנשברו אין מתקנין אותן, ושניקבה אין מתיכין לתוכה אבר, דאין עניות במקום עשירות. וי"ל דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר".
ובתירוצם השני כתבו התוס': "וי"מ דודאי לא היתה כלי שרת, אלא שהקטורת היה קדוש קדושת הגוף בדבורו - שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת, שהיה ראוי להקטיר, כמו הבהמה שהיא קדושה כשאומר יהא זה לעולה, יהא זה לחטאת, וכי משני לעיל שאני קטורת דקדושת דמים היא, ה"ק דכשאומר יהא זה לקטורת לא חייל עלה קדושת הגוף".
חזינן בדברי התוס' בתירוצם השני בבירור, כי כלי שאינו כלי שרת, לא תקף בו האי כלל דאין עניות במקום עשירות, ולכך המכתשת, שלא היה לה דין כלי שרת, יכולים היו לתקנה. והרי זה כיסודם של הנוב"י והשואל ומשיב.
♦
ו. ראיות כנגד יסודו של הנוב"י דאעב"ע נאמר רק בכלי שרת
שאול נשאל הרשב"א (שו"ת, ח"ד סימן סג) האם מותר להשקיע כספי צדקה של עניים על מנת שישאו רווחים. ויסוד הנחת השאלה הוא במה שמבואר בגמ' בכתובות (קו, ב) דאין משתכרין בשל הקדש, לקחת במעות ההקדש יינות שמנים וסלתות ולמוכרן ביוקר, והטעם לפי שאין עניות במקום עשירות."שאלת נכסי הקדש הרי הם כנכסי יתומים להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד אם לאו, דכיון דאמרי' בכתובות (קו, ב) אין עניות במקום עשירות, ולפיכך אין משתכרין בשל הקדש ואפי' בהיתר גמור. ובדברים אחרים שוים נכסי הקדש לנכסי הדיוט. אנו אין אנו יודעים על אמיתות הדבר. הודיענו הדין כיצד. תשובה: דברים הללו שאמרת אינ' אמורים אלא בקדשי שמים, כגון הקדש מזבח, או הקדש בדק הבית. אבל הקדש עניים אינו בכלל זה".
מבואר בדברי הרשב"א, שדין אין עניות במקום עשירות נאמר דווקא בקדשי מזבח ובקדשי בדק הבית, בשונה מהקדש עניים, דבו לא נאמר כלל זה[9]. והנה אי נימא כדברי הנוב"י וסייעתו, שדין אין עניות במקו"ע נאמר רק בכלי שרת, הלא בדברי הגמ' בכתובות כפי שנקט הרשב"א, דשייך כלל זה אף בקדשי מזבח וקדשי בדק הבית, והרי כלי שרת אינם באים מבדק הבית, אלא מתרומת הלשכה, כמבואר בגמ' בכתובות (שם)[10], ומכל מקום נקט הרשב"א דאין משתכרין בבדק הבית משום אין עניות במקו"ע, וחזינן דכלל זה לא נאמר דווקא בכלי שרת, וצ"ע.
[יש להוכיח לכאורה עוד, דלא כדברי הנוב"י ודעימיה – דאעב"ע נאמר רק בכלי שרת, מהא דכתב הלקט יושר (או"ח, ח"א עמוד לא ענין ד): "וזכורני שיש מנהג במרפורק להדליק נרות של שמן ביוהכ"פ בשביל קרובים המתים, והדליקו בנרות של חרס, והנהיגם להדליק השמן בזכוכית או במזרקים, משום דנרות של חרס הוי מאוס, וגם אין עניות במקום עשירות"].
♦
ז. תמיהה מדברי המדרש דאעב"ע נאמר אף בדברים שאינם כלי שרת
לכאורה, יש מקום עיון נוסף על חידושו של הנוב"י, שדין אין עניות במקום עשירות נאמר רק לגבי כלי שרת. מדברי המדרש (במדבר רבה, יד, יב), בו מאריכים חז"ל להסביר את רזי כוונותיהם הטמירות והנעלות של הנשיאים בהקרבת קרבנותיהם בעת חנוכת המשכן: "ד"א למה הקריבו מג' מינין עולה - כנגד נח שלקח מכל הבהמות והקריב עולות, שנא' (בראשית ח) ויקח מכל הבהמה הטהורה, ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח". ומקשה המדרש: "ולמה לא הקריבו [הנשיאים] עופות? לפי אין עניות במקום עשירות". חזינן אם כן, שהאי כללא דאין עניות במקום עשירות נאמר גם לגבי הקרבנות, ולא רק לגבי כלי שרת.וכעין זה במדרש (במדב"ר שם, יא), לגבי הקרבת נשיא שבט נפתלי, שכיוון כנגד קרבנות אברהם אבינו בברית בין הבתרים [והגם דאצל אברהם היו תור וגוזל, ואילו בקרבנותיו של נשיא שבט נפתלי לא מצינו זאת]: "ולכך הקריב כבש במקום תור וגוזל, שאין עניות במקום עשירות". שוב נמצינו למדים, כי דין אין עניות במקום עשירות נאמר גם לגבי קרבנות, שאינן כלי שרת[11].
ויתכן ליישב בדעתו של הנוב"י, דהגם שעיקר הכלל – אין עניות במקום עשירות, נאמר לגבי כלי שרת, אמנם יש להביא את דברי הבועז (שקלים פ"ח, הובא להלן אות ח') דבמקום של הפסד מועט, לכו"ע אמרינן אין עניות במקום עשירות. ומעתה י"ל, דהיות והקרבת הנשיאים הייתה הקרבה חד פעמית ובגדר של הפסד מועט, כה"ג אמרינן אין עניות במקום עשירות אף לגבי דבר שאינו כלי שרת[12] [וכן נידונו של הלקט יושר גבי נר יום הכיפורים]. אולם, שאני כלי שרת דאף בדבר קבוע, ואף במקום הפסד מרובה, אמרינן האי כללא דאין עניות במקו"ע.
♦
ח. הגדרה ברורה בדין אמב"ע כנגד הכלל התורה חסה
בעיקר סתירה מרובה זו, האם "התורה חסה על ממונם של ישראל", או ש"אין עניות במקום עשירות", כבר עמד רבינו מהר"ם בן חביב בספרו יום תרועה (שמות בארץ, ר"ה כז, א) וז"ל: "ויראה דאיתא להא ולהא, יש דברים דצריך להתר בהם פיסת יד דאין עניות כו', ויש דברים דצריך לדקדק בהוצאה דהתורה חסה כו', וזה תלוי בשיקול דעת חכמים[13]". ואולם עדיין לא הגענו בדבריו אל המנוחה ואל הנחלה, מהי אם כן ההגדרה בחילוק הכללים.ומצאתי שהגדיר זאת בסכינא חריפא בעל התפארת ישראל (בועז, שקלים פ"ח): דבהפסד מועט אמרינן דאין עניות במקום עשירות [כגון פי הנרות מזהב טהור הגם דמשחיר (מנחות פח, ב), ושמן מעט יותר מהראוי בבדיקת כמות שיעור ההדלקה (מנחות פט, א), ובגדי כהונה שנטשטשו מאוד (זבחים פח, ב), ותוספת מקצת יותר מהנצרך לצבוע יריעות המשכן], דלא חששו להפסד מועט במקדש [והסובר דגם בהפסד מועט התורה חסה על ממונם של ישראל (מנחות פט, א) נחלק וסובר דילפינן הקדש מהדיוט, ובהדיוט חששו אפילו להפסד מועט דילפינן מבית המנוגע]. אולם, במקום הפסד מרובה לכו"ע גם במקדש חששו להא, משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל, וכדאיתא ביומא (מד, ב) דבכל יום חותה במחתה של כסף ולא בשל זהב, על מנת שלא יתחרך הזהב באש[14]. ולהכי לחם הפנים אינו צריך סולת נקי (מנחות עו, ב), ומהאי טעמא אין צריך שמן כתית למנחות (שם, פו, ב) דעל ידי ריבוי הפעמים יחשב כהפסד מרובה[15].
♦ ♦ ♦