לשמש מדובב בכלאמכתבים
מכתב הרב עידוא אלבה
בס"דלכבוד הרב אלחנן פרינץ
שלום וברכה רבה
בענין מה שכתב כבודו ובעל אורחותיך למדני (גליון 23 עמ' רנ ואילך) על 'מדובב בכלא'.
כבוד הרבנים דנו בזה משני צדדים, האחד מדין איסור לשון הרע, והשני מצד דין מוסר, ואעיר בזה את הנלענ"ד.
♦
כבודו כתב שאף שהחפץ חיים בהל' לשון הרע (י, א, תנאי ה) הציב כאחד מתנאי ההיתר לדבר לשון הרע כדי לעזור להציל עשוק, "שיכוון לתועלת", אין כוונת הח"ח שאם יש לאדם כוונה לרעה ואינו יכול להתגבר על כוונתו זו לא יעשה דבר, שהרי בהל' רכילות (כלל ט) בבאר מים חיים (אות ג) ביאר כוונתו: "ואין כוונתנו בפרט זה, דאם איננו מכוין לתועלת, הוא פטור ממילא מלספר מחמת חשש איסור רכילות, דהלא 'לא תעמוד על דם רעיך' כתיב ואף בעניין ממון. אך כוונתנו שיכריח את עצמו בעת הסיפור לכוון לתועלת, ולא מצד שנאה, כי ע"י זה יגנדר על עצמו ממילא איסור רכילות".
מכח דבריו בהל' רכילות מסיק כבודו שלדעת החפץ חיים רק מצד תיקון מוסרי צריך שיכוון לתועלת, אך אם הוא לא מצליח להתגבר על יצר השנאה בכל זאת עליו לגלות את מה שיודע כדי להציל את העשוק.
אך לענ"ד מהראיות של החפץ חיים בהלכות לשון הרע לדינו מוכח שכוונתו באמת לומר שאם יש לו כוונה רעה לא יאמר דבר, שכן הוא ציין שם לשערי תשובה לרבינו יונה שער ג, ריט, וז"ל רבינו יונה: "אף על פי שהיא מצוה לפרסם את החוטאים בנפשותם ואת החנפים, אבל החוטא אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו, אין לפרסמו, כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה, כי אם לשמוח לאיד, והשנית - כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם".
מבואר שאף שמצוה לפרסם את החוטאים והחנפים, וגם בזה יש כמובן משום לא תעמוד על דם רעך כדי שידעו להזהר מהם, מכל מקום אמרינן לפושע, היודע שחבירו פושע כמותו, שלא יפרסם את מעשי חבירו. כבודו כתב בהערה להשיב על ראיה זו שיש לדחוק שזה דין מיוחד במי שהוא עצמו חוטא באותו עוון, מצד 'מום שבכך אל תאמר בחברך', אך הלא זה טעמו השני של רבינו יונה, ומבואר מדבריו שגם מחמת הטעם הראשון יש לו להימנע מלספר, לכן שפיר למד המשנה ברורה מדבריו שיש לו לשתוק.
כך נראה גם ממה שמביא החפץ חיים ראיה לדינו מזה שהקב"ה קוצף על הגויים המרעים לישראל שהרעה מגיעה לנו כדי שתנקה מעוונינו, מפני שהם אינם מכוונים לתועלת, ובודאי כוונתו שלכן בעצם אסור היה להם לעשות מה שעשו ולכן הם יענשו על מעשיהם ולא על כוונותיהם.
לכן צריך לומר שגם מה שכתב בהל' רכילות מתפרש כך, למעשה בודאי צריך להתגבר על יצרו ולספר לכוונת האמת, אך מי שאינו מסוגל להתגבר על יצרו עדיף שישתוק.
וראיתי שגם אחרי שכבודו פירש את דברי החפץ חיים שכוונתו רק להורות לכתחילה מצד הפגם המוסרי, ולמעשה לא ימנע מלומר אף כשכוונתו אינו טובה, שאין ראיה ברורה לדברי החפץ חיים. ואני תמה שלפי הפירוש של כבודו בכלל לא צריך ראיה, הרי פשיטא שיש בזה פגם מוסרי כשהוא מתכון בזה לרעה, ומה שייך לפקפק בזה?
♦
א. ב.
כבודו ציין בשם הגרז"נ מקור לדברי החפץ חיים מהסמ"ע (חושן-משפט תכא, סקכ"ח) שכתב לגבי הצלת אדם ממכות על ידי הכאת המכה, שאם זה הבא להציל ולהכות אינו רגיל לאפרושי מאיסורא, דכמה פעמים רואה שמכה אחד לחבירו ואינו חושש לאפרושי המכה מאיסורא, "אז אמרינן דאסור להכות לזה המכה, דודאי מכח שנאה בא להכותו ולא בא להפרישו מהאיסור". אך העיר כבודו שהט"ז שם חולק על הסמ"ע, ודבריו מסתברים.ולענ"ד, היה נראה שלדינא יש לחלק בזה בעוצמת התועלת. כשאדם מכה את חבירו אכן מסתבר שאף לפי רבנו יונה עליו להכות את המכה גם אם אינו יכול להתגבר על כוונתו שלא לשם שמים, וכדברי הט"ז, אך כשמדובר על גילוי על רשעות של אדם שלא בטוח שדברי המגלה יעזרו, בזה שפיר אומר רבינו יונה ופסק החפץ חיים שאין לאומרו כשאינו מתכוון לתועלת.
ומזה יש ללמוד לנידון דידן לגבי המדובב, שכיון שלא בטוח שהגילוי שלו יעזור להציל את הנעשקים, אם כוונת המדובב היא מתוך שנאה וחושב על רווח שיאפשר לו לעשות עוד עבירות, אין לו היתר גם לעצם המעשה, ולא רק לכוונה הרעה, כיון שלא ברור שסיפור לשון הרע שלו יועיל להציל את הכלל. אמנם אם כוונתו היא רק להרויח טובות הנאה כשירות, בזה שפיר נראים דברי כבודו שאין בזה כלל איסור.
♦
עוד דן כבודו בחשש שיחול על המדובב דין 'מוסר', והביא מה שדברו הפוסקים בענין מי שמוסר את בעל דינו לגויים כדי להרויח את מה שלפי טענתו הוא באמת שלו.
אך לענ"ד אין כל זה שייך לנידון דידן, שהרי המדובב אינו מוסר כדי להרויח מה שלטענתו השני עשק ממנו.
♦
ג. ד.
בעל אורחותיך למדני כתב שיש להתיר להיות מדובב על פי דברי הרמב"ם בהל' גזילה (ה, יא): "וכן כל המיצר לציבור ומצערן מותר למסרו ביד הגויים להכותו ולאסרו ולקנסו. אבל מפני צער יחיד אסור לאוסרו". וביאר בעל אורחותיך שהרמב"ם למד דין זה מרבי אלעזר בר שמעון בבבא מציעא פג ע"א שהסגיר לשלטון גנבים שהיצרו לישראל, והבין הרמב"ם שגם החולקים בגמרא על ראב"ש היו מסכימים עמו אם המלכות לא היתה הורגת את הגנבים, ולפיכך למעשה הפסק של הרמב"ם הוא כחולקים על ראב"ש.וכתב עוד שמהרמב"ם משמע שמותר לעשות כך גם אם אינו שליח של המלכות, וכנראה הוא על פי הבנתו לדברי הגמרא בבבא קמא בדין "קרית חברך ולא ענך". אלא שהרשב"א, הריטב"א והריב"ש כתבו שההיתר דוקא מחמת הורמונא דמלכא.
ועולה מדבריו שאם סתם אדם חושד במישהו שהוא פושע מסוכן ורוצה להקליט אותו ולמסור למשטרה, לפי הרשב"א והריטב"א והריב"ש אסור לו לעשות כך כיון שלא קיבל רשות מהמלך ואינו שליח שלהם.
ולענ"ד אינו כן, שכן כשיש ודאות על פושע מסוכן שאי אפשר לדונו בבית דין, כלל הציבור נדרשים לעונשו בהוראת שעה. הקובע הוא המצב שבו נדרשת ההוראת שעה ולא מי שפועל לביצוע העונש, ולכן יש היתר לכל אחד לפעול להצלה. ובאמת מה שכתבו הרשב"א, הריטב"א והריב"ש שההיתר של ראב"ש היה מדין שלוחא דמלכא, אינו חידוש שלהם אלא מפורש בגמרא ולא שייך בזה מחלוקת, אך נראה שהוא נצרך דוקא להיכא שיהרגו את הנתפס.
וכך פסק הרב משה הלברשטאם בקובץ ישורון (כרך ט"ו ע' תרמ"ג והלאה) להתיר למסור לשלטונות אדם שלפי שמועה מאנשי ביתו פועל נגדם באלימות כבידה, וכן פסק הגרי"ש אלישיב (הביאו הרב זילברשטיין בחשוקי חמד בבא מציעא פג ע"ב) שאם הוא גנב המועד לגניבות "מותר להסגירו בידי השלטונות, אם השלטונות לא יהרגו אותו".
אמנם בכל זאת יש לכאורה מחלוקת ראשונים, שבגמרא סנהדרין (דף כז ע"ב) מצינו: "בר חמא קטל נפשא, א"ל ריש גלותא לרב אבא בר יעקב, פוק עיין בה, אי ודאי קטל, ליכהיוהו לעיניה".
ופירש"י: "ינקרו את עיניו, דבטלו מיתות ב"ד, והאי קנסא קא עבדינן ביה, דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה".
אך הר"ן (בחידושיו שם) תמה עליו וכתב: "ותימה הוא דבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה יותר חמור הוא ממה שהוא דין תורה ויותר צריך דיינין גדולים ומומחין והאיך אפשר לעשות זה בבבל שאין להם כח בדיני נפשות כלל אפילו במה שהוא דין תורה. לפיכך פי' ה"ר דוד ז"ל שריש גלותא לא מכח ב"ד היה עושה שהוא לא היה דיין אלא מכח המלכות שדין המלכות לבער אנשי הרעות והיה נותן רשותו לריש גלותא לעשות הדבר כפי דעתו".
ומבואר דאיכא מחלוקת אם לבית דין שאין להם הורמנא דמלכא מותר לענשו שלא על פי התורה, ורק אם עושה כך מכח המלכות הדבר מותר לכו"ע, ובדרך כלל בית דין באמת לא יעשו דבר כזה בלי הורמנא דמלכא. ומהשו"ע בחו"מ סי' ב משמע שפסק כרש"י, שאין צריך סמוך כדי לענוש בהוראה שעה. ועכ"פ יש להקשות מזה על מה שכתבתי, דמשמע שההיתר הוא רק לבית דין ולא לכל אחד.
אך נראה שזה לגבי עצם פעולת העונש, אבל כאשר רק מוסרים לשלטון שהוא יבצע את העונש לית מאן דפליג שלכל אחד מותר לעשות זאת כדי להציל את הציבור, וגם השלטון פועל בהיתר.
♦
בכל האי היתרא יש להעיר שהרבה פעמים מי שמוציא את המידע מהאסיר אינו יודע מראש שמדובר במי שמיצר לישראל, ולא ראה שום דבר בעיניו. הוא מוציא הודאות מהמדובב שפעמים נאמרים מכל מיני סיבות של לחץ ולא בהכרח נכונות[2], לכן נלענ"ד שלמעשה אין לומר היתר גורף של הוראת שעה למסור את המידע שמוציא לרשויות כשיש חשש שיענישו אדם חף מפשע. המדובב עצמו צריך לבחון האם בסופו של דבר הוא הוציא מידע מהאסיר שמוכיח באופן ברור שמדובר באסיר מסוכן, לפני שמעביר הלאה את המידע. לפעמים אין הדברים בידו, הוא מקליט את ההודאות והדברים עוברים ישירות לשלטונות, במצב כזה יש לבחון מראש האם באמת נראה לו שהאסיר מסוכן ועשוי למסור לו מידע שנדרש כדי להציל את הציבור.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦
ה. תגובת מחבר ספר אורחותיך למדני
לכבוד הרה"ג עידוא אלבה שליט"אכתב כת"ר (באות ד'): "בעל אורחותיך למדני כתב שיש להתיר להיות מדובב על פי דברי" וכו' עד סוף המכתב.
ויש לבאר עוד בענין זה. כתב הרמב"ם בהל' סנהדרין (פכ"ד הל"ד): "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם, הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות. מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה" ע"ש.
ולכאורה משמע שדין הוראת שעה אפשרי רק ע"י ב"ד, ואין אנשי הצבור יכול לתקן איזה דבר מטעם הוראת שעה, אלא רק הב"ד יכולים לעשות כן. אלא שזה אינו, שהרי כתב הטור בח"מ סימן ב, בשם הרי"ף והרא"ש לגבי הוראת שעה, וז"ל: "ודוקא גדול הדור כמו רב נחמן דחתניה דבי נשיאה הוה וממונה לדון ע"פ הנשיא, או טובי העיר שהמחום רבים עליהם, אבל דיינא דעלמא לא". וכן פסק מרן שם בש"ע סע' ב. ע"ש. הרי שאף טובי העיר יכולים לתקן תקנות כנגד דיני התורה. וכתב הגר"א שם שהמקור לזה הוא מ"ש בב"ב ח: "ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן". ע"ש.
ועוד נראה מהרמב"ם הנ"ל, וכן מפשט הלשון של "הוראת שעה", שהיא אינה דבר קבוע לדורות אלא היא רק דבר עראי לאותה שעה בלבד. אלא שראיתי בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' שיא) שכתב: "שאלתם, הסכימו דעת הקהל למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתקוני ההסכמה שיהא רשות בידינו משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו. הודיענו אם יעידו עדים קרובים על ראובן, שעבר על שבועתו, והעדים ראוים לסמוך עליהם, או אם יעידו אשה וקטן מסיחים לפי תומם, יש לנו ליסר ראובן או לא... תשובה. דברים אלו נראים פשוטים בעיני, שאתם רשאים לעשות כפי מה שנראה בעיניכם, שלא נאמרו אותן הדברים שאמרתם אלא בב"ד שדנין ע"פ דיני התורה, כסנהדרין או וכיוצא בהן, אבל מי שעומד על תקוני מדינה, אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש, אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה ברשיון הממשלה... הלא תראו שדוד שהרג ע"פ עצמו גר העמלקי... ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאו לב"ד וסקלוהו, ולא שהלכה כן אלא שהיתה השעה צריכה לכך, כדאיתא ביבמות פ' האשה רבה. כל שכן אתם שעיקר ההסכמה לא היתה אלא לעשות מה שיראה בעיניכם, כמ"ש באגרת התקנה אשר אמרתם, וכן הדבר פשוט בעיני, ובין כל המקומות שיש תקנה ביניהם, על דברים אלו". ע"ש.
נראה מזה שכיון שיש לקהל "תקוני הסכמה", שזה מועיל להורות שלא כדיני התורה דור אחר דור. וזה כמ"ש הריב"ש בסי' שצט: "וכתב הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שכן הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה או בצומות...". ע"ש. וכן הוא במרן בי"ד סי' ריד, ב. ע"ש. ולכן לכאורה נראה שאם כתבו בתקוני הסכמה שמי שרוכב על סוס בשבת הוא חייב מיתה, וזה כדי "לבער העבירות" כמ"ש הרשב"א הנ"ל, אז יש להם רשות לנהוג כן דור אחר דור, שכל מי שבעיר קבלו על עצמם ועל זרעם הסכמה זו. וזה קשה, שנראה שהב"ד מותרים לנהוג כן רק לפי שעה, כמ"ש הרמב"ם הנ"ל "הכל הוראת שעה, לא שיקבע הלכה לדורות". ואיך יהיה כח ז' טובי העיר עדיף מכח ב"ד? וכן נראה שכח ז' טובי העיר עדיף מב"ד, ממ"ש הרשב"א הנ"ל "כל שכן", דהיינו שב"ד יכול להרוג מי שרוכב על הסוס בשבת "וכל שכן" כשיש הסכמה בעיר.
ונראה לומר, שזה מפני שהמקור של ההיתר לב"ד לדון לפי שעה שלא על פי דיני התורה הוא משונה מהמקור לז' טובי העיר לדון שלא כדיני תורה.
כתב הראב"ד בהל' ממרים פ"ב הל"ט. "ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל, אף זה דבר תורה הוא עת לעשות לה' הפרו תורתך." הרי לדעתו המקור לב"ד לסמוך על הוראת שעה, הוא מפסוק "עת לעשות". וכן מצינו בכסף משנה בהל' מחוסרי כפרה (פ"א הל"י). שכתב: "... ופירש"י, נכנס לב"ד ולימד אע"פ שהיקל על ד"ת עת לעשות לה' הוא, שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף עכ"ל. והרי אין כאן משנה אחרונה, שאף רשב"ג סובר שהשאר עליה חובה ומה שאמר ואין השאר עליה חובה הוראת שעה היתה, כדי שלא יחדלו מלהביא כלל". הרי משמע דילפינן הוראת שעה מפסוק עת לעשות.
אלא נראה שלדעת הרמב"ן הוא מפסוק אחר, דהיינו "ונבערה רעה מישראל" (שופטים כ, יג) לגבי פלגש בגבעה, וזה כמ"ש הרמב"ן בפר' וירא (יט, ח). וז"ל: "מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל, וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה". ע"ש. ועיין עוד בזה להגרי"א הרצוג ז"ל בתורת האהל (עמ' נו). ע"ש.
משמע מזה שלפי הפסוק של "עת לעשות" או הפסוק "ונבערה רעה", שיש היתר רק לפי שעה לדון שלא לפי דיני התורה (מ"מ עדיין מצינו שהתירו חז"ל לכתוב תורה שבעל פה משום הפסוק "עת לעשות", אף שזה אינו רק לפי שעה. אלא עכ"פ נראה שלגבי עונשים שלא כדין ההיתר הוא רק לפי שעה).
מ"מ י"ל דילפינן ההיתר של ז' טובי העיר לדון שלא כדיני התורה, מדין המלך. וזה כמ"ש הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ד הל"א): "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות. וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס. שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים. ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך. מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין. שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו." ע"ש. הרי נראה שיש ללמוד דין מלך ממ"ש בפרשת המלך בשמואל א' פ"ח. "ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם...". ע"ש.
וגם נראה שעיקר הטעם שהמלך יכול לדון כפי רצונו, אף כשזה אינו לפי דיני התורה, הוא מפני "קבלה", דהיינו שהעם "קבלו" עליהם מלך זה, והם הסכימו לקבל כל גזירותיו. וזה כמ"ש בפרשת המלך "תנו לנו מלך לשפטנו", וגם כתוב שם "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך", וגם כתוב שם "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקולם". הרי הכל תלוי ב"קבלת העם" ורצונם. ולכן אף אם המלך דן שלא לפי דיני התורה עדיין יש לקיים דבריו, כיון שהעם קבלו כל דבריו. וזה כדמצינו בח"מ סי' כב, א: "מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיות דיין בין להיות עד עליו, אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה כשני עדים, כשרים להעיד או כג' ב"ד מומחים לדון לו". הרי כשיש "קבלה" יש לדון שלא כפי דיני התורה.
או י"ל בקצת אופן אחר. כתב הרמב"ן בפר' בחקתי (כז, כט). 'על הפסוק "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה, מות יומת", וז"ל: "ולכך אני אומר כי מן הכתוב זה יצא להם הדין הזה, שכל מלך בישראל או סנהדריה גדולה במעמד כל ישראל, שיש להם רשות במשפטם אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם החרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה... כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם, או על העובר גזרתם ותקנתם". ע"ש. נראה מכאן שבתחילה יש "קבלה" של העם שאיש זה מלכם כדמצינו בפר' המלך הנ"ל, ואז המלך יכול להעניש שלא כדיני התורה משום הפסוק "כל חרם אשר יחרם" [נראה מזה שאף סנהדרין גדולה יש דין "מלך" כיון שהם "במעמד כל ישראל". ולכן מצד אחד יש להם לדון לפי התורה כמו ב"ד, ומצד זה רק הוראה שעה כשהיא עראי מותרת כפי המבואר לעיל, ומצד אחר מותר להם לדון שלא לפי התורה כמו מלך, וי"ל מצד זה מותר להם לדון שלא כדיני תורה אף בקביעות. ויש לפלפל].
ולכן י"ל שהרשות של ז' טובי העיר והקהל לתקן לדון שלא כדין התורה, הוא מפני שהם בעירם דומים למלך, שכל אנשי העיר "קבלו" ז' טובי העיר עליהם כמו מלך. או י"ל שכשיש מלך במדינה, אז ז' טובי העיר אינם כמלך ממש, אלא הם הסכימו "לקבל" על עצמם המלך, ולכן יש להם רשות מהמלך לדון ולהעניש אף שלא לפי דיני התורה, בין מלך ישראל או בין מלך גוי (כדמצינו בתשובת הרשב"א הנ"ל).
וזה כמ"ש הריטב"א בב"מ פג: (וכן הוא בשיטה מקובצת שם) וז"ל: "והא דדאין בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא, ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם, כמו שראינו בדוד שהרג גר עמלקי, ושלוחו של מלך כמותו. ומ"מ במקום שאין כך למלך לעשות כן מחוקי המלכות, אף הממונה שלו אינו רשאי ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור". משמע שיש רשות למלך לדון שלא לפי דיני התורה. ונראה שהכי י"ל לגבי ז' טובי העיר, שהם דומים למלך בענין זה.
וכן נראה דעת הרשב"א בב"י ח"מ סי' שפח. שכתב: "...אלא ודאי כדאמרינן שכל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאילו במשפטי המלוכה, כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ". משמע שזה כדעת הריטב"א הנ"ל, שהטעם שז' טובי העיר יכולים לדון ולהעניש שלא לפי דיני התורה הוא מפני שהם שליח המלכות.
וכן הוא בחידושי הר"ן בסנהדרין (דף כז סוף ע"א), שכתב: "פי' ה"ר דוד ז"ל שריש גלותא לא מכח ב"ד היה עושה שהוא לא היה דיין, אלא מכח המלכות שדין המלכות לבער אנשי הרעות, והיה נותן רשות לריש גלותא לעשות הדבר כפי דעתו." ע"ש. ועיין עוד בזה בברכ"י ח"מ ס"ב. אות ג. ד"ה ברם, ואילך.
ולפי זה י"ל דבשלמא לגבי ב"ד יש להם רשות לדון שלא כדיני תורה לפי שעה בלבד, אבל אם אנשי העיר קבלו עליהם ז' טובי העיר, וכולם הסכימו לדון ולהעניש על איזה דבר שלא כדין התורה, שהם יכולים לעשות כן לזמן ארוך ובקביעות, כמו שהמלך יכול לעשות כן בקביעות בכל זמן מלכותו, ולאו דוקא לפי שעה בלבד. ולכן מטעם זה כתב הרשב"א הנ"ל: "רשות בידינו משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון". ולכן אף אם תקנו ז' טובי העיר לקבל עדות אשה וקטן בקביעות ולהעניש ע"י זה, נראה שיש להתיר כמו שנראה מהרשב"א שם, ואין זה משום 'הוראת שעה', כדמצינו בב"ד, אלא הוא מדין 'מלך' ומדין 'קבלה'.
ולכן יש לפרש מ"ש מרן בח"מ ב, ב: "כל ב"ד אפילו אינם סמוכים בא"י אם רואים את העם פרוצים בעבירות (ושהוא לצורך שעה – טור), דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני ענוש, ואפילו אין הדבר עדות גמורה... ודוקא גדול הדור או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם". ופירש בסמ"ע בס"ק ט: "ר"ל שהמחום הצבור לב"ד עליהם". ע"ש. וי"ל שאף שמרן כולל ב"ד וגם ז' טובי העיר ביחד, מ"מ כחם באים ממקורות שונים, דהיינו כח הב"ד בא מ"עת לעשות" או "ונבערה רעה מישראל" כפי המבואר לעיל, וכח ז' טובי העיר בא מפרשת המלך ומ"קבלה". ומצד אחד ז' טובי העיר עדיפים מב"ד, שמה שתקנו ז' טובי העיר, הוא אינו "הוראת שעה" אלא הוראה לקביעות, וכמו שקבלו אנשי העיר בתקוני הסכמה, כמבואר בתשובת הרשב"א הנ"ל. כן נראה לענ"ד.
♦
א. ב.
ולפי זה, יש לחקור בסוגיא בב"מ פג: "ר' אלעזר ב"ר שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי... אישתמע מילתא בי מלכא, אמרו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא, אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון וקא תפיס גנבי, ואזיל שלח ליה ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה, שלח ליה קוצים אני מכלה מן הכרם, שלח ליה יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו... ואף ר' ישמעאל ברבי יוסי מטא כי האי מעשה לידיה, פגע ביה אליהו אמר ליה עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה, אמר ליה מאי אעביד הרמנא דמלכא הוא, אמר ליה אבוך ערק לאסיא את ערוק ללודקיא". ע"ש.ויש לשאול, הלא יש היתר ברור לראב"ש למסור הגנבים למלכות כיון שזה משום "תקון העיר", ואף ז' טובי העיר שאנשי העיר קבלו עליהם הסכימו לזה, וכמ"ש בתשובת הרשב"א הנ"ל: "דעת הקהל למנות אותנו ברורים לבער העבירות, וכן נשבענו לעשות כן. וכתוב בתקוני ההסכמה שיהא רשות בידינו משלטון המדינה, ליסר ולענוש בגוף וממון, לפי ראות עינינו". ובכלל העונשים הם יכולים להמית כמו שב"ד יכולים להמית, אף שזה אינו לפי דיני התורה, וכמ"ש מרן בח"מ ס"ב. הנ"ל. ולכן מאיזה טעם "אמר לו ר' יהושע בן קרחה חומץ בן יין עד מתי אתה מוסר עמו של אלקינו להריגה". ונראה לומר דשאני הכא, שאף שיש מלכות ששולטת על הארץ, מ"מ בני ישראל לא הסכימו לקבל דיניהם, וה"ה שז' טובי העיר לא הסכמו לדיני המלכות. ולכן אין היתר לראב"ש למסור הגנבים מהסכמת ז' טובי העיר, אלא הוא מותר לעשות כן רק אם הוא מקבל רשות מפורשת ישר מהמלכות עצמה, שהמלכות מצד עצמם יכולים לדון אף בדבר שלא הסכימו אנשי המלכות, כמו שהמלך יכול לדון לפי רצונו, אף שאנשי המדינה אינם מסכימים לאותו דין, זה כמ"ש הרשב"א הנ"ל "כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ". ולכן כיון שיש רשות למלכות לעשות כרצונם, ממילא שיש רשות למי שעובד בעד המלכות לקיים דת המלך. וזה מה שעשה ראב"ש.
ועוד י"ל לגבי סוגיא בב"מ הנ"ל, דבשלמא י"ל שהם קבלו קצת דיני המלכות שהם הסכימו שהם "דינים טובים", אבל הם לא קבלו קצת דיני המלכות שהם רעים ושז' טובי העיר לא הסכימו להם, כגון להרוג גנבים. ולכן לגבי דינים הרעים י"ל שאין לו רשות לראב"ש למסור הגנבים להריגה מצד שכך תקנת ז' טובי העיר, אבל עדיין הוא מותר לעשות כן אם הוא עובד בעד המלכות והוא קיבל רשותו ישר מן המלכות.
ונראה הרמב"ם יש לו טעם אחר כדי להתיר למסור הגנב למלכות (עיין מה שכתבתי לדעתו בתשובה הראשונה), שהוא כתב בהל' חובל פ"ח הל' יא: "וכן כל המיצר לציבור ומצערן מותר למסרו ביד הגויים להכותו ולאסרו ולקנסו. אבל מפני צער יחיד אסור לאוסרו". ונראה מזה, שזה תלוי באיש עצמו אם הוא רוצה למסור המיצר לצבור למלכות, ואין זה מפני שיש לו רשות מז' טובי העיר או מהמלכות עצמה, אלא אם אחד יודע בעצמו שאיש אחד הוא מיצר לצבור, אז הוא א"צ ליטול רשות מאחר, אלא מותר לו למסור המיצר למלכות. וכתבתי שנראה לענ"ד שטעם הרמב"ם הוא מפני "רמי גודא שדי ביה".
ולפי זה יש לפרש הסוגיא במו"ק יז. (שהביא האגרות משה א"ח ח"ה ס"ט, אות יא. עיין מה שכתבתי בתשובה הראשונה): "ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא, אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא, א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך, אתא לבי מדרשא א"ל שלו נידוי שלך אינו נידוי". ופירש האג"מ שם "חזינן דאף על גנבא אסור להחמיר יותר מדינו שחייבה תורה". ולכאורה זה קשה, הלא זה בכלל תקוני העיר להעניש הגנב ואף ז' טובי העיר יסכימו לזה. אלא נראה שזה אינו, שי"ל שז' טובי העיר מסכימים להעניש הגנב כפי מה שהם כבר תקנו, ולא לפי מה שכל איש רוצה לעשות – "איש הישר בעיניו יעשה". וצ"ל שנידויו לא היה בכלל תקנת ז' טובי העיר. וכן לדעת הרמב"ם הנ"ל י"ל שאין גנב זה בכלל "כל המיצר לציבור ומצערן", שהוא רק גנב מריש לקיש, שהוא אדם פרטי, ואין ראיה שהוא "מיצר כל הצבור".
♦
ולפי כל זה יש לחקור במצב בימינו. י"ל שהממשלה יש לה דין "מלכות", אבל עדיין י"ל ש"קבלו" העם את "הדינים הטובים" אף שהם אינם לפי דיני התורה, אבל לא את "הדינים הרעים", כדמצינו במעשה דראב"ש הנ"ל. ולכן יש לדון בדין מדובב בזה"ז, שנראה שהוא אינו ברור שקבלנו עדות מדובב כיון שיש חשש שהוא "דין רע", כיון שאולי המדובב נוגע בדבר והוא מעיד רק כדי שהוא יכול ליהנות מזה, כגון שהוא יקבל פרס מהמלכות או כדי לנקום בחבירו אף שבאמת חבירו הוא חף מפשע. ועוד נראה, שאם המדובב בבית סהר, אז מסתמא שאף הוא רשע, ומי יכול לסמוך על עדותו (וכן הוא בשאלה, שכתוב שם "מטרת האסיר בהוצאת העבירה מ"חבירו" בכלא, הוא בכדי לקבל הטבות וזכויות", הרי המדובב עצמו הוא אסיר, ומסתמא הוא רשע כמו חבירו). ואף אם המדובב הוא אינו בבית סהר, אבל הוא חבירו של הגנב, יש אומדנא לומר שאף המדובב הוא איש בליעל כמו חבירו, שכל איש בוחר חבר כמוהו. ולכן מי יאמר שאנו יכולים לסמוך על "עדותו", שיש צד לומר שהיא עדות שקר. ולכן אם המדובב רוצה למסור חבירו למלכות י"ל שאין לו רשות לעשות כן, מפני שאולי אנחנו לא קבלנו "הדין הרע" הזה שיש לסמוך על עדות של מדובב כבנד"ד. מ"מ עדיין המדובב יכול לעשות כן, אם הוא מקבל רשות ישר מהמלכות, דהיינו המשטרה. וזה כמו שכתבתי לעיל לפרש במעשה דראב"ש, שהוא קיבל רשותו ישר מהמלכות ולא מז' אנשי טובי העיר. או י"ל לפי הרמב"ם הנ"ל שהוא יכול לעשות כן כיון שחבירו הוא בכלל "כל המיצר לציבור ומצערן".
ולכן כתבתי בתשובה הראשונה: "בנד"ד שהמדובב הוא עוסק בעד המלכות, ולכן אף הוא בכלל שליח המלכות, ולכן אף הוא מותר למסור הרשעים למשטרה. וכ"ש לפי מה שפירשתי בדעת הרמב"ם שזה מותר כיון הרשעים הם בכלל כל המיצר לצבור".
והעיר כת"ר על זה: "ועולה מדבריו שאם סתם אדם חושד במישהו שהוא פושע מסוכן ורוצה להקליט אותו ולמסור למשטרה, לפי הרשב"א והריטב"א והריב"ש אסור לו לעשות כך כיון שלא קיבל רשות מהמלך".
ויש להשיב, שאין סתם אדם דומה למדובב כלל, שודאי שמותר לסתם אדם למסור פושע מסוכן למשטרה, וזה בכלל "הדינים הטובים" שהסכימו העם לקבל מהמלכות, אבל כשיש אומדנא במדובב שאף הוא איש בליעל ושהוא נוגע בדבר ואולי הוא רוצה לנקום בחבירו וכו', י"ל שאין לסמוך עליו, ולא קבלו העם "דין רע" כזה, אבל עכ"פ עדיין המדובב יכול למסור חבירו למלכות אם יש לו רשות מהמלכות לעשות כן.
וגם מ"ש כת"ר: "כשיש ודאות על פושע מסוכן שאי אפשר לדונו בבית דין, כלל הציבור נדרשים לעונשו בהוראת שעה". נראה לפי מה שביארתי לעיל, שאין דין זה בכלל "הוראת שעה", שזה שייך רק בב"ד שדנו לפי דיני התורה והיא רק הוראת עראי, אלא הוא מטעם "קבלה" וכדמצינו לגבי מלך וז' טובי אנשי העיר. כן נראה לענ"ד.
ואסיים בכבוד רב
מחבר הספר אורחותיך למדני
♦
ג. תשובת הרב עידוא אלבה
לכבוד הרה"ג בעל אורחותיך למדנישלום וברכה רבה
לענ"ד, לאור דברי כת"ר אין אנו זקוקים לחלק בין הרמב"ם לרשב"א ודעמיה, כפי שכתב בתחילה, שהרי אפשר לבאר גם ברמב"ם שטעם ההיתר למסור מי שמיצר לישראל הוא משום שאנו רוצים בדיני המלכות הטובים. ולדינא נראה שיש להסיק שעצם המעשה מותר גם אם כוונתו לרעה (אף שכמובן עצם זה שיש לו מחשבה רעה הוא פסול), ואף שגם מצד דיני לשון הרע, לא הותר לומר דברים לתועלת כשכוונת המדבר רעה, דמכל מקום הכא שאני משום שהוא שליח של המלכות, וכפי שהותר למסור גנבים להריגה מחמת דיני מלכות.
בברכה רבה
עידוא
♦ ♦ ♦