ביאור שיטת ר״ת לגבי שקיעת החמה ואם יש לסמוך עליה בדיעבד לעניין הפסק טהרה

הרב דניאל אהוב אדר
גרעין תורני תורת החיים, נצרת עילית יע"א
ביאור שיטת ר"ת לגבי שקיעת החמה ואם יש לסמוך עליה בדיעבד לעניין הפסק טהרה
הנה ביסוד סוגיא זו יש לברר בס"ד מה ההלכה, במה שנחלקו רבנן קמאי ובתראי, בזמן השקיעה ובין השמשות. והאם יש שתי שקיעות כדברי רבינו תם או שמא רק שקיעה אחת כדברי הגאונים. או שמא אין כלל מחלוקת בין רבינו תם לדברי הגאונים.
♦
פרק א'
מדברי הגמרא במסכת שבת ברור ששקיעת החמה הוא דבר הנראה לעיניים
בגמרא (שבת לד ע"ב) מבואר שהשקיעה והזמן שאחריה, היא מציאות הנראית לעיניים, ולא מציאות תאורטית. והכי איתא התם: "תנו רבנן בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. הכסיף העליון והשוה לתחתון, זהו לילה דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר - כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו". וכו' ע"כ. ומבואר שלשקיעת החמה יש ביטוי במציאות, ואחר שתשקע החמה אפשר לראות את 'פני המזרח' מאדימין, ואף להבחין בין הכספת תחתון להכספת עליון.
ממשיכה הגמרא: "אביי חזייה לרבא דקא דאוי למערב. אמר ליה והתניא כל זמן שפני מזרח מאדימין! אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש? לא! פנים המאדימין את המזרח. איכא דאמרי רבא חזייה לאביי דקא דאוי למזרח, אמר ליה מי סברת פני מזרח ממש? פנים המאדימין את המזרח! וסימניך כוותא" וכו' ע"כ. ומבואר שאביי ורבא התבוננו למערב (למסקנא) בכדי לדעת האם הגיע זמן צאת הכוכבים, ומבואר שאפשר להתבונן ולראות. ועוד איתא התם: "רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. אמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה (ועדיין יהיה יום) וזהו שיעורו של רבי נחמיה. אמר רבי חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים אמר רב מעין המיטלטל טהור וזהו בארה של מרים". ע"כ. וגם משיעורו של רבי חנינא מוכח שזמן בין השמשות מתחיל סמוך לשקיעת החמה, שכן בירידתו מן 'הכרמל' החמה היתה בראש ההר, ובעלייתו מן הטבילה כבר נכנס בין השמשות, והגמרא מגדירה את השיעור הזה כחצי מיל, דהיינו בין 5.5 דקות (לשיטת מני"ר ראש הישיבה הגאון הגדול הרב שמואל טל שליט"א) עד 12 דקות (לשיטת הרמב"ם)א). ועי' עוד לקמן מ"ש בזה בדעת הרשב"א.
ובהמשך הגמרא איתא: "אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה. וכו' אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלי אתלו שרגא ביום המעונן מאי במתא חזי תרנגולא בדברא עורבי אי נמי אדאני" ע"כ. ולכאורה, גם כשהשמש בראש האילנות (שהוא שיעור היותר קרוב ללילה מאשר 'חמה בראש הכרמל') היינו מספיק זמן בכדי לצאת מן הספק, שכיוון שהשמש בראש האילנות, הרי ודאי שהיא עדיין לא שקעה. ונראה פשוט שהטעם שאמר רבא לשמשו (או לאנשי מחוזא לפי גרסא אחרת) כן, אינו מפני ש'זמן הדלקת נרות' הוא כשהשמש נמצאת בראש האילנות, אלא סימן בעלמא נתן לו, שכן פחות מזה השיעור אין השמש נראית לכל אדם, ואיכא לספוקי שמא כבר שקעה.^[1]
נמצאנו למדים בס"ד מכל לשונות הגמרא הנ"ל ששקיעת החמה ובין השמשות הן מציאויות נגלות לעיניים, מציאויות שיש להן ביטוי במציאות הנגלית. וכן שהתחלת זמן בין השמשות תלויה וקשורה בסביבות זמן היעלמות השמש מן האופק (אף שאינו תלוי בו לחלוטין, שכן מצאנו דעות שאף לאחר שקיעת החמה, הזמן עדיין יום גמור, אך ברור שגם לדעות אלו אינו מופלג הרבה. ולכן כתבתי 'בסביבות'). ואם כן, קשה להלום את שיטת רבינו תם המפורסמת, שהשקיעה מתחילה ג' מילין ורבע לאחר השקיעה באופק מערב. שבזמן זה השמיים זרועים כוכבים, וכבר נשחרו לחלוטין. ואין זכר לשמים מאדימים וכד'.
♦
סוגיית הגמרא בפסחים
ראשית יש להקדים שהסתכלות חכמי ישראל על 'הגלובוס' היתה שונה משלנו בתכלית. אנו רואים את העולם 'עגלגלא ככדור' כלשון הזוהר. אולם חכמי ישראל ראו את העולם באופן הזה:
דהיינו שהשמש נכנסת בבוקר דרך 'חלונה' לתוך 'העולם', תחת הרקיע. מהלכת ממזרח למערב במשך כל היום. ובלילה היא עולה 'מעל לרקיע' והולכת ממערב למזרח ולכן לא רואים אותה, כזה:
וכאן יש להעיר שגם חכמי אומות העולם סברו שהעולם נראה בדרך הזאת, ורק סברו שהשמש הולכת 'מתחת' לקרקע, אך לא העלו על דעתם שהעולם 'עגול'. מ"מ לנו יש מעין אשליה אופטית. אנו יודעים שהעולם עגול, ומבחינתנו, השמש זורחת במזרח ועולה עד לאמצע השמים ואחר כך 'יורדת' למערב. כל הלשונות הללו ('עולה' 'יורדת') מוכיחים על כך שאנו יודעים שהעולם עגול^[2]ב). אולם, אילו ננסה (על אף הקושי) להתעלם מידיעה זו, נגלה לפתע שאין הכרח אמיתי בהסתכלות דרך העיניים שלנו לראות את מהלך השמש סיבובי שלם (אף שכבר חז"ל ידעו לשאול את עדי הראיה של קידוש החודש 'כמה היה גבוה'). מ"מ חז"ל ראו זאת באופן הזה, ולכן השמש נכנסה מעובי הרקיע בבוקר, ונעלמה דרך כניסתה לעובי הרקיע בערב.
אחר שהבנו כן בס"ד נוכל להבין את הגמרא בפסחים. והכי איתא התם (פסחים צד ע"א): "אמר רבא שיתא אלפי פרסי הוי עלמא, וסומכא דרקיעא אלפא פרסי. חדא גמרא וחדא סברא. סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן - כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות. מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין. משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין. נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום. מיתיבי רבי יהודה אומר - עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום! תיובתא דרבא? תיובתא. תיובתא דעולא? תיובתא. לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן? אמר לך אנא ביממא הוא דאמרי, ורבנן הוא דקא טעו דקא חשבן דקדמא וחשוכא". ע"כ. ומבואר שהדיון של הגמרא הכא הוא בחישוב מהלך השמש בעביו של רקיע. ולמסקנא, לפי רבי יהודה יוצא שמהלך השמש בעביו של רקיע הינו ד' מילין. ועל פניו זה סותר לחלוטין את דברי הגמרא בשבת, שלכל היותר יש שלושה רבעי מיל, מהשקיעה עד צאת הכוכבים.
אולם, אם נשים לב למה שהקדמנו יוצא ברור שהמושג 'שקיעה' שהוזכר כאן מתייחס לשקיעת החמה בחלונה. וכלל לא אכפת לן בהאדמת המערב, ובהכספת עליון והכספת תחתון. זה כלל לא הדיון^[3]ג). השאלה היא כמה זמן עובר מאז שהחמה 'שוקעת' בחלונה עד יציאת הכוכבים. ותשובת הגמרא על זה – ארבעה מילין. וכן מדויק מדברי רבנו חננאל על אתר, שכתב וז"ל: "אמר רבה שיתא אלפי פרסי הוי עלמא וסומכא דרקיע אלפא פרסי הא אמר רבה שיתא אלפי פרסי הוי עלמא גמרא. וכו' וכשמגעת לחלון שזורחת ממנו אז לאלתר עולה עמוד השחר והחמה מהלכת בעביו של רקיע וכשתגיע לסוף עביו של רקיע לצד הנראה לבני אדם מיד מנצת על הארץ, ומהלכת ביום כולו ממזרח למערב, וכן בשקיעות מהלכת בעביו של רקיע וכשתצא מעוביו הרקיע כלו מיד הכוכבים נראין וכו'" ע"כ. ומבואר שכלל לא עניין את רבינו חננאל ע"ה, לא הכספה ולא האדמה, אלא כשתצא החמה מעביו שלרקיע כלו, מיד הכוכבים נראים. דהיינו, שצאת הכוכבים הוא בזמן שהשמש יוצאת מחלונה לחלוטין, וכבר אין לה השפעה כלל על תאורת העולם הזה. כאשר אנו רואים כבר כוכבים, הרי לך סימנא שכבר לילה, וסיימה החמה לשקוע לחלוטין בחלונה. ועכשיו נבין את הגמרא בשבת, שדמתה את זמן בין השמשות ל'חלון' (=כוותא), שכן השמש עדיין נמצאת כנגד חלונה, וכאשר היא כבר לא תהיה נגד חלונה אז יראו הכוכבים. ואם כן, יוצא שהשקיעה המדוברת בפסחים (ויש רק שקיעה אחת בפסחים, ולא שתי שקיעות!) היא תחילת שקיעת החמה בחלונה, וכשהכוכבים נראים, אז ברור שהשמש כבר לא כנגד חלונה. ובעינן לסימן זה של נראוּת הכוכבים, משום שהשמש כבר נעלמה מן האופק.
ועוד יש לסייע לזה, שהגמרא בתחילה נקטה לשון של 'סומכא', ופירוש סומכא הוא עובי, וכן 'ארעא סמיכתא' היא קרקע עבה. וכאשר אני מכניס משהו לדבר עבה, אני בעצם משקיע אותו בתוכו. הבוץ הוא סמיך וכאשר אני לוקח קרש ומכניסו לבוץ, הקרש שוקע בבוץ. כך גם השמש, השמש 'שוקעת' בעובי הרקיע, ולכן הגמרא נקטה לשון של 'שקיעת' החמה. וגם בשבת נכון היה לומר שהשמש 'שוקעת', שכן היא 'שוקעת' באופק, דהיינו נעלמת עוד יותר בתוך החלון, ומסתתרת מאחורי עוד מסכים המבדילים ביננו לבינה^[4]ד). א"נ ניתן לומר 'שוקע' גם ביחס למה שנכנס בתוך הים^[5]ה).
יש לשים לב לנקודה נוספת, אשר מטעה אותנו, בגלל הסתכלותנו האסטרונומית השונה מהסתכלותם של חז"ל ע"ה. אנו רואים את 'החלל הקרוב' דרך עיניים רגילות, בהסתכלותנו לשמים. אנו יודעים שכאשר אנו נושאים עיננו למרום ורואים את הכוכבים, בין הכוכבים יש 'ריק' (וואקום בלע"ז) שזהו המרחב הנפרס מהאטמוספרה העליונה ועד היכן שאנו מצליחים לראות בעין בלתי מזוינת. אולם, הסתכלותם של חכמי הגמרא ע"ה היתה שונה בתכלית, הנה כך איתא בגמרא (ברכות נח ע"ב): "על הזיקין מאי זיקין? אמר שמואל כוכבא דשביט וכו' רב הונא בריה דרב יהושע אמר - וילון הוא דמקרע דמגלגל ומחזי נהורא דרקיעא רב אשי אמר כוכבא הוא דעקר מהאי גיסא דכסלא וחזי ליה חבריה מהך גיסא ומיבעית ומחזי כמאן דעבר" ע"כ. והנה לפחות לפי חלק מדעות האמוראים מובן שהרקיע שאנו רואים לעינינו אינו 'שקוף' ועל כן אין אנו רואים את מה 'שמאחוריו' (כמו שאנו מבינים היום, שבלילה אנו רואים את הרקיע לאמיתתו, משא"כ ביום באור השמש). אלא הרקיע הוא כעין וילון, שמאחוריו יש אור (רוחני או גשמי) עצום. וכוכבא דשביט היינו כעין 'קרע' בוילון, והאור ('הזנב' בלשוננו) הוא בעצם האור שמאחורי הוילון, ושנוצר הקרע הזה אנו זוכים לחזות באותו אור. פירוש זה כבר בזמן הגמרא לא היה מוסכם, כפי שרואים. אולם, מ"מ זו ההסתכלות הרווחת^[6]ו) בעת העתיקה.
ואם כנים אנו בזה, ברור כשמש שכשהשמש מתחילה לכנוס בחלונה, היא בעצם מתחילה 'להסתתר' מאחורי 'הוילונות'. וזו הסיבה להתעמעמות אורה בשעת בין הערביים. שכן השמש אורה רב, אשר באורה נראה אור, וה'וילונות' חוסמים רק במעט את אורה. אך קמעא קמעא אורה כהה.
♦
פרק ב'
דברי רבינו תם בספר הישר
ועכשיו הבוא נבוא בס"ד לדון בדברי רבינו תם בזה. הנה ז"ל רבינו תם בספר הישר (סי' רכא): "במה מדליקין. רבה אמר רב יהודה אמר שמואל כרוך ותני, אי זה הוא בין השמשות? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. והכסיף העליון והשוה לתחתון לילה. והכי פירושא, אי זהו בין השמשות דמספקא לן אם חציו מן היום או מן הלילה או כולו יום כו' משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. האי פני מזרח, מערב הוא שנקרא פני מזרח לעת ערב כל זמן שהוא מאדים עד שהשחיר התחתון ולא העליון בין השמשות. ולא תימא משעה שרוצה החמה ליכנס ברקיע דמאז הוא (השמש, רק) מתחיל ליאדם, אלא משתשקע החמה שכבר נכנסה ברקיע, ועברה בעוביו של רקיע והוא עדיין כנגד החלון (הוא הכוותא המוזכרת שם בגמרא). ומשום שעדיין לא עבר את חלונו ולא פסק חלונו ללכת אחרי הכיפה, הוא מטיל זהורורין ומאדים מושבו. ועל כרחיך אני צריך לפרש משתשקע החמה כמו שפירשתי שכבר נכנסה ברקיע דאי תימא משעה שמתחיל ליכנס זה אינו יכול להיות. דהא אמרי' בפרק מי שהיה טמא בפסחים, דעוביו של רקיע אחד מששה של יום ומשעת שקיעת החמה ועד צאת הכוכבים חמשת מילין, ואחר בין השמשות צאת הכוכבים הוא (לילה), כדאמרי' שנים בין השמשות שלשה לילה. ועוד אמרי' לקמן דלא אכלי כהנים תרומה עד שישלים בין השמשות דר' יוסי ומשישלים בין השמשות יאכלו הכהנים תרומה. וזמן אכילת כהנים מצאת הכוכבים ואילך. ואם אתה מפרש משתשקע החמה כמו שקיעת החמה ואם כן הוי בין השמשות חמשת מילין ואם כן קשיא דרבה אדרבה. דרבה אמר לקמן דלא הוי בין השמשות אלא תילתא ריבעי מיל. אלא על כרחיך משקיעת החמה יום גמור הוא. ומשום הכי גרסי' ביה משקיעת החמה משעה שיתחיל ליכנס ברקיע לשקוע. ומשתשקע משמע שנכנס כבר ועדיין לא הגיע לאחורי כיפה מכל וכל. וראיה לדבר נר חנוכה דאמרי' מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ריגלא דתרמודאי דההוא לילה הוא. ואי לא גרסי' הכא כל שפני מזרח מאדימין הוי משמע משתשקע החמה לילה דהכי משמע שנרחקה כבר לאחורי כיפה ואינה כנגד החלון שלה. והילכך משקיעת החמה בכל מקום גרסי' לה לילה, לבד מזה שהוא בין השמשו'. ועוד ראיה גמורה ממסכת זבחים דגרסי' בפר' אי זהו מקומן קדשים הנאכלין ליום אחד נאכלין ומחשבין בדמיו משתשקע החמה דהיינו חוץ לזמנו דכיון שעבר יום שחיטתן אינן ראויין לזריקה דביום צוותו כת' ונפסל הדם משבאה הלילה. ובבשרן ואימוריהן משיעלה עמוד השחר דאינן ראויין שוב להקטרה. קדשים הנאכלים לשני ימים מחשבין בדמיו משתשקע החמה כו'. ועל כרחיך האי משתשקע היינו שכבר שקעה חמה מכל וכל וכבר יצאו כוכבים דאילו לאו הכי היאך מחשבין בדם אלא (אצ"ל ולא) הוי חוץ מזמנו שהרי יום הוא וראוי להקטירו. וכן כל מקום שתמצא משתשקע תמצא פירושו מכוון כמו שפירשתי. פירש ר' יצחק בר' ברוך מפי רבינו יעקב". ע"כ.
והנה המעיין הישר יראה שאין שום הכרח לפרש את דברי רבינו תם באופן המפורסם, דהיינו ששקיעה ראשונה היא העלמות גלגל החמה מן האופק, והשניה היא השקיעה שכבר החושך יכסה ארץ. וכל השאלה היא שאלה של תזוזה והצבה. אם מציבים את השקיעה הראשונה אחורה, והשקיעה השניה היא השקיעה באופק, הכל אתי שפיר במציאות.
ומדברי רבינו תם נראה שאין רק 'שתי שקיעות' אלא מדבריו עולה שישנן ג' זמנים הקרויים 'שקיעת החמה'. האחת- השקיעה הראשונה, שהיא כשהחמה 'רוצה להכנס' ברקיע. השניה - כשהחמה נכנסה מאחורי הרקיע, ועדיין לא יצאה מן החלון. השלישית – צאת הכוכבים, כמו שעולה מן הגמרא בזבחים, שזה המובן הרגיל (!) של 'משתשקע החמה', חוץ מהגמרא במסכת שבת שמפורש בה זמן של פני מזרח מאדימין. ואם כנים אנו בזה, יוצא שאי אפשר לומר שהשקיעה 'השניה' בדעת רבינו תם היא כשיש כוכבים ברקיע, שכן בפירוש הוא מגדיר כך את השקיעה השלישית (!) 'ועל כרחיך האי משתשקע היינו שכבר שקעה חמה מכל וכל וכבר יצאו כוכבים', ואם כן על כרחנו להגדיר את השקיעה השניה בתור שקיעת החמה באופק, כשעדיין אין כוכבים כלל.
ועוד מוכרח מדברי ר"ת, שכתב 'ואי לא גרסי' הכא כל שפני מזרח מאדימין הוי משמע משתשקע החמה לילה', שכיוון שגרסינן הכא 'פני מזרח מאדימין' ואכן הם מאדימין במציאות, אי אפשר לפרש 'משתשקע החמה' כאן בתור לילה, דהיינו צאת הכוכבים. ואם הוה ס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת, הרי בזמן 'שקיעה שניה' אין כלל אור והכל חושך, ואין הבדל במציאות בין שקיעה שניה לשקיעה שלישית ולא היה לו להוציא מן הכלל ולומר שכל 'משתשקע החמה' הוא לילה גמור, ואין הוא זמן השקיעה השניה, שהמקור היחיד שלה הוא במסכת שבת.
ועל פניו, יש להקשות על הגדרתו של רבינו תם לשקיעה השלישית- שהיא צאת הכוכבים. הרי הוקשה לר"ת היאך נפסל הדם אם חישב עליו לזרקו משקיעת החמה, שכן אם מדובר על השקיעה הראשונה, אכתי יום גמור הוא. ואם מדובר על השקיעה השניה, אכתי ספק יום ספק לילה הוא, ולמה האוכל מבשר הקדשים יהיה חייב כרת? אולם, נראה שיש לתרץ בפשיטות כמו שכתבתי במקו"א (היא לא נדפס'ה דין סוף זמן תפילת מנחה עמ' 2) שאפשר לומר שכל מה שהחמירה התורה לפסול דם משקיעת החמה הוא מחמת הספק, שכיוון שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, הדם נפסל מהשקיעה מחמת בין השמשות, וכן כתב החפץ החיים (ליקוטי הלכות זבחים נו ע"א). ואם כן, גם כאן שפיר יש לומר שאף שזמן בין השמשות הינו ספק, כשהתורה החמירה לאסור פיגול, היא החמירה כבר מזמן בין השמשות, דאכתי אינו יום לכל דבריו.
♦
אפשרות להסביר את החילוק בין השקיעות על דרך הדקדוק
הנה מני"ר שליט"א (טל חיים שבת ח"א עמ' תקלב והלאה וח"ג עמ' נח והלאה) האריך בסוגית בין השמשות, וכתב להקשות על ר"ת, וז"ל: "ור"ת רצה לומר שרמזו לכך בלשון: "משתשקע החמה", שפירושה סוף השקיעה, וכאשר אמרו "שקיעת החמה" התכוונו לתחילת השקיעה. אבל הדבר נסתר לכאורה ממה שמבואר להדיא בבא מציעא (פח ע"ב) שכאשר נוקטים לשון של "משיפקסו" הכוונה לתחילת הפיקוס, ואילו כשנוקטים לשון של "עד שיפקסו" הכוונה לסוף הפיקוס. וכן הקשה היראים (סו"ס רע"ד)" עכ"ל הטהור. ולכן דווקא לשון של 'משתשקע' אמורה להורות על תחילת השקיעה ולא על סופה.
אולם, אולי יש לומר שרבינו תם קרא כך 'מִשֶּתִּשָּׁקַע הַחַמָּה' דהיינו בבניין נפעל, במקום בניין קל. והכוונה בזה, שרק לאחר שהחמה סיימה להיות משוקעת כולה בתוך סומכא דרקיעא והיא נעלמה מעיננו (אע"פ שעדיין רואים זהרורים), אז מתחיל בין השמשות, והוא סוף שקיעה. ולקמן מלשונות הראשונים יש לדקדק שאכן כך קראו (או לפחות כך הבינו), את הבניין של שורש ש.ק.ע הכא.
♦
דברי הראשונים שמהם משמע שרבינו תם קורא להיאדמות החמה ונטייתה החדה לכיוון מערב 'שקיעת החמה' והיא השקיעה הראשונה
הנה הגאון הרב יצחק ברדא שליט"א, בספרו יצחק ירנן (ח"ג סימן ל"ג), הביא ראשונים רבים שמהם דקדק כפי הפירוש הנ"ל בשיטת רבינו תם. ובעברי בין בתריו ראיתי אני דניאל בחזון, שיש מקום לדון בחלק מהדברים. וזאת למודעי, שכל הבקיאות הנ"ל היא מספרו החשוב, ולית לי למגרמי כלום.
הנה ז"ל המאירי (ברכות כו ע"ב): "מאחר שביארנו שאדם יכול להתפלל ערבית בפלג המנחה אם התפלל בו בע"ש מתפלל בו ערבית של שבת ומקדש על הכוס ואסור במלאכה וכן מתפלל של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס וכו' ומ"מ יש לסמוך שאף ההבדלה קדוש הוא לשבת ואחר שלא הגיע לו ממנה היתר מלאכה אין לנו ומ"מ קודם זמן זה אף בערב שבת אין ראוי לעשות כן שמי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע^[7]ז) ואינה נראית לרוב בני אדם אבל קודם לכן אין שם סרך לילה כלל" ע"כ. ומבואר שמזמן פלג המנחה השמש 'מתחילה להשתקע' וגם 'לא נראית לרוב בני אדם', וכבר יש שייכות ללילה בזה.
וכן כתב המאירי בשבת (לד ע"ב): "בין השמשות הרי הוא ספק יום ספק לילה ואיזהו בין השמשות נחלקו בו ר' יהודה ור' יוסי שבין השמשות לר' יהודה הוא משתשקע החמה סוף שקיעתה ר"ל שנכנסה כולה וכל שפני מזרח מאדימים ופרשו למטה צד המערב וקוראו פני מזרח מפני שאותו הצד מאדים פני המזרח בערב כשהחמה נוטה לשקוע, כאורה הנכנסת בחלון שמבהקת כותל שכנגדה וכו' ושיערו במהלך זמן זה שלשת חלקי מיל. ומה שאמרו בפסחים משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ארבעת מילין פירושה מתחלת שקיעתה כשמתחלת ליכנס והיא נראית עדין מעט מעט עד שתכנס כולה ומ"מ גדולי הדורות משתמשים בתחלת שקיעה זו לומר בה שהיא בכלל תוספת חול ר"ל שקודם שתתחיל לשקוע כלל אינה בכלל תוספת ומשתתחיל לשקוע אם רצה להוסיף הרי הוא בכלל תוספת אם רצה להוסיף כלו מוסיף ואם רצה להוסיף מקצתו ולא כלו מוסיף ובלבד שיהא בודל בתחומו מעט לשם תוספת הא משנשקעה עד יציאת הכוכבים ספק יום ספק לילה ואינה בכלל תוספת וביציאתו מוסיף עד שיראו שלשה כוכבים רצופים בתחום אחד שברקיע" ע"כ. ומבואר מדברי המאירי שמתחילה השקיעה היינו כשמתחלה להכנס בעובי הרקיע, והיא נראית מעט מעט. אולם אחר שנעלמה מן האופק כבר אינה נראית כלל, שכן אז כבר נכנסה כולה.
וכן בנדה כתב (נג ע"א): "אלא בין השמשות של ר' יהודה שהוא מסוף שקיעת החמה ר"ל משנכנסה כלה עד שיכסיפו פני רקיע, הן התחתון ר"ל כיפת הרקיע הנראית לנו באופק המפריש בין חצי קרקע העליון לחציו התחתון הן העליון ר"ל גובה הכיפה שבאותו צד למעלה מאופק המפריש שמתאחרת להכסיף יותר מצד שהאורה מבהקת יותר בנכחותיותיה והוא קודם צאת הכוכבים מעט" ע"כ. ומבואר שהמאירי מדבר על האופק הנראה 'לנו', וזמן זה של השקיעה השניה שהיא באופק, הוא קצת לפני צאת הכוכבים. ואי אפשר לומר שסוף שקיעה היינו כפי המפורסם בשיטת רבינו תם. אולם מה שהביא ראיה מדברי המאירי במגן אבות (עניין הי"א) הנה נראה שאין זאת כוונת המאירי שם, אבל עיין במאירי שם עניין כ"ג ובמאירי בעירובין מא ע"ב, שאכן משמע כדברי הרב ברדא.
וכן הוא בהדיא בדברי מהר"ח או"ז (סי' קפו): "משתשקע החמה הוי בין השמשות. ופר"ת זצ"ל מסוף שקיעה. ונ"ל דכשאין החמה נראית יותר בראשי ההרים הוי סוף שקיעה. מדאמר פ' במה מדליקין (ל"ד ב') רבי נחמיה אומר כדי שיהלך משתשקע החמה חצי מיל. פי' זה הוי שיעור אורך בין השמשות. אמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזהו שיעורו של ר' נחמיה. ופי' התוס' לא שירד הטובל מראש הכרמל, אלא הוא עומד על שפת הים ורואה חמה בראש הכרמל ומשירד ויטבול ויעלה הוי לילה. אלמא דכשאין החמה נראית בראש הכרמל הוי סוף שקיעה. ע"כ. ואף שלא קיימא לן כרבי נחמיה, לומר שכאשר החמה אינה נראית בראשי ההרים הויא סוף שקיעה, דהא עדיין ברי לן דלא שקעה באופק, מ"מ אהני לי דפשיטא דלא ס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת, ואעפ"כ תולה זאת בדעת ר"ת. מ"מ נמצאנו למדים ודאי שזמן 'סוף השקיעה' קרוב מאד לזמן שהחמה נראית בראשי ההרים, ואם כן ברור שתחילת השקיעה הוי לפני כן. וכ"כ מהר"ם קלויזנר (שבת לד ע"ב): כשאין החמה נראית בראשי ההרים הוי סוף שקיעה כפר"ת. מהרי"ח" ע"כ.
וכן הוא בספר העיטור (הלכות מילה) וז"ל: "ופי' הר"ר שמעון בשם הר"ר יעקב (ר"ת!) משתשקע החמה לאו בין השמשות הוא, שאינו נראה ברקיע, דהא משתשקע החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין ובין השמשות לא הוה אלא ג' חלקי מיל. אלא משתשקע החמה דהיינו ביאת אורו סמוך ללילה שאעפ"י ששקעה החמה יש שהות מעט עד הלילה ובהאי שיעורא דאמרי' כוכב א' יום ב' ביהש"מ שלשה לילה ובכוכבים בינונים כדאמרי' והכי אמרינן בחנוכה משתשקע החמה ביאת אורו היא, והיינו דקתני משתשקע החמה משמע שכבר שקעה והתם קתני משקיעת החמה מתחלת שקיעתה". ע"כ. ומבואר שמשתשקע החמה אינו בין השמשות 'שאינו נראה ברקיע', וברור שכל שאין החמה נראית ברקיע הוא בין השמשות. ותחילת השקיעה היא קודם לכן. וכן נראה מדבריו בהלכות יום הכפורים (כפי שהביא שם הרב ברדא).
וכן מפורש בדברי הרי"ד בחידושיו (שבת לד ע"ב) וז"ל: "איזהו ביה"ש? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. קשיא לי טובא דהאי שיעורא הוי או תרי תילתא מילא או תלתא ריבעי מילא, כדפליגי בי' לקמן רבה ורב יוסף ור' נחמיה פליג על ר' יהודא ואמר משתשקע החמה עד שיהלך אדם חצי מיל. והאי שיעורא דהני תנאי משוך עד צאת הכוכבים כדאמרי' לקמן כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה. ובפסחים בפ' מי שהי' טמא אמרי' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין משקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין נמצא עביו של רקיע אחד מששה ביום! ונראה לי' לתרץ שאע"פ ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין אורה שולט בעולם, שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו שאלו הי' עולה אדם על ההרים עדיין הי' יכול לראותה ומפני זה שולט עדיין אורה בעולם. וכ"ז שאורה שולט אין פני המערב מאדימין. אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה שכל זמן שאורה בעולם האור מכסה האדמומית ולא תמצא כמו שלא תמצא ביום וכשכלה (כצ"ל) אורה מן העולם אז נמצא אותו האודם ותופס שעה מועטת עד שתתכסה תחת הארץ לגמרי. ומתחלת שקיעתה שתעלם מן העין ועד שתגמר שקיעתה להתכסות תחת הארץ הוא שיעור חמשה מילין ומאי דאמר התם משקיעת החמה עד צה"כ ה' מילין מתפרש מתחילת שקיעתה שהתחילה להעלם מן העין ומאי דאמרי' הכא משתשקע החמה מתפרש משתגמור שקיעתה שמתחלת לכנס תחת הארץ שהעולם עשוי כמו כדור עגול שאינו שוה ומי שדר באמצע הכדור שהיא גבוה אף על פי שנעלמה החמה מעיניו לא יעלם אורה מן הכדור עד שתהלך כל שיפועו של כדור ותיכנס תחתיו ומפני זה מושך אורה אחר שנעלמה מן העין הרבה כשיעור ה' מיל וכדברי מצאתי שתירץ גם ר"ת בס' הישר וכו'" ע"כ^[8]ח).
ואף שמראשית דבריו, שכתב 'ונעלמה מן העין', היה אפשר להסתפק ולומר דאיירי שהשמש שקעה תחת האופק, ומ"ש שאילו היה עולה על ההרים היה יכול לראותה, אין כוונתו שכאשר השמש מתחילה לשקוע היה מתחיל לעלות על ההר הסמוך אליו והיה עדיין יכול לראותה, שאם כן ודאי שלא היה מספיק לראותה. אלא כוונת הרי"ד לפי זה תהיה שאם בשניה ששקעה החמה באופק הוא 'מתעתק' להר הקרוב אליו (או עולה באופן מיידי במסוק), אז היה עדיין מספיק לראותה. אולם, מהמשך דבריו נראה שאי אפשר לפרש כן. שכן כתב בהדיא 'שכל זמן שאורה שולט אין פני מזרח מאדימין, אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם ואז מתחילין פני המערב להאדים', ואם כוונתו היתה שהשקיעה הראשונה היא השקיעה באופק, והשקיעה השניה היא לאחר ג' מילין ורביע, הרי אין הוא יכול לתת סימן שרק אז 'פני המערב מתחילין להאדים'. וגם נראה ברור ממה שכתב שהשמש 'כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ' שמדבר על השקיעה באופק, והפשט לא יופשט.
ואת הלשון 'שנעלמה מן העין' מפרש הרב ברדא (שם) שלא כל אחד רואה, שכן הגרים בערים גדולות או בינות ההרים והעצים כבר לא רואים את השמש, אף שעדיין לא שקעה תחת האופק (ואף לעיתים ביום המעונן כן בשאר מקומות). וכן מפורש בסו"ד שכתב וז"ל: "ומאי דאמרי' הכא משתשקע החמה מתפרש משתגמור שקיעתה שמתחלת לכנס תחת הארץ שהעולם עשוי כמו כדור עגול שאינו שוה ומי שדר באמצע הכדור שהיא גבוה אף על פי שנעלמה החמה מעיניו לא יעלם אורה מן הכדור עד שתהלך כל שיפועו של כדור ותיכנס תחתיו" ע"כ. ומבואר שסוף השקיעה היא מתי שהשמש מתחילה להכנס תחת הארץ. ואם כל כוונת הרי"ד הייתה על שקיעה נעלמה שאנו לא רואים, היאך יאמר 'שמתחלת להכנס תחת הארץ'. וכל מי שלא ראה את שקיעת החמה על שפת הים לא יבין את זאת. ואסיפא דמילתא פירש בהדיא שזהו פירושו של ר"ת בספר הישר. וכ"כ רבינו אברהם מן ההר (מגילה כ ע"ב) שכאשר פועל האור (דהיינו השמש) נשקע תחת הארץ זהו זמן בין השמשות. והדוחה, דוחה בקש, והישר באור יהלוך.
וכן הוא בדברי הרא"ש בתוספותיו (שבת לה ע"א) וז"ל: "ותירץ ר"ת שיש חילוק בין משקיעת החמה ובין משתשקע החמה, דמשקיעת משמע מתחלת שקיעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע ומתחלת אורה להיות כהה ומאז ועד צאת הכוכבים איכא ד' מילין, אבל משתשקע דהכא היינו סוף שקיעה אחר שנכנסת החמה כולה בעובי הרקיע ומאז עד הלילה ליכא אלא שני חלקי מיל, והביא ראיה מהא דאמרינן לעיל גבי נר חנוכה מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואי מתחלת שקיעה קאמר עדיין יום גמור הוא ומאי פרסום נס איכא שרגא בטיהרא מאי מהניא, וכו'" ע"כ. ומבואר בהדיא שכאשר אור השמש מתחיל להיות כהה (ואז גם אפשר להסתכל בה) הוא תחלת השקיעה, ואז מתחלת השמש להכנס בעובי הרקיע. ואם השמש נעלמה כולה היאך מגדיר זאת הרא"ש שרק 'אורה מתחיל להיות כהה'?! ועוד את אותו זמן הוא מגדיר ששולט בו האור בחזקה, שכן לגבי חנוכה הוא אומר 'שרגא בטיהרא'! ואם היתה כוונתו לזמן שאחר שקיעת החמה מאי שרגא בטיהרא איכא, דודאי מועיל^[9]ט).
וכן כתב תלמיד הרא"ש (רבי ישראל בר' יוסף) בספר מצוות זמניות (הלכות יום הכיפורים) וז"ל: "וזמן התוספת, יקדים זמן [מה לפני] בין השמשות, שהוא מעת התעלם השמש מעל פני האדמה עד התעלם אורו מרקיע השמים שהוא הערב אור השמש. והגבילו זה שהוא שיעור מהלך שלש רביעות מיל מהערב הראשון עד צאת הכוכבים. והזמן שהוא מעת היות השמש על גובה [הרקיע] מערב עד עת בין השמשות יתכן שיהיה כולו או מקצתו זמן התוספת מחול על הקודש, ומי שירצה לעשותו כולו תוספת הרשות בידו, ומי שירצה לעשותו קצתו חול וקצתו קדש הרשות בידו ג"כ ובלבד שיהיה זמן התוספת ניכר ומורגש" ע"כ. ומבואר שפירש את הזמן שהוא 'התעלם השמש מעל פני האדמה' שבו מתחיל זמן בין השמשות, וזמן התוספת שדברו בו הראשונים, לפי דעתו, הוא מעת היום השמש בגובה הרקיע, ולו קראו חלק מן הראשונים 'שקיעת החמה'. והרי הוא כמבואר.
אתה הראת לדעת שדעת ראשונים רבים בהסבר דברי רבינו תם, היא שהשקיעה הראשונה מתחילה כשהשמש רוצה לכנס ברקיע, והשקיעה השניה מתחילה כאשר השמש נעלמת מהאופק, ואז מתחיל בין השמשות, ואז 'מושבה מאדים'.
♦
דברי הרמב"ן בתורת האדם
עתה הבוא נבוא לדון בדברי הרמב"ן בתורת האדם (עניין אבלות ישנה סי' קה), שדן בדין תוספת עינוי ומלאכה בתשעה באב. הדיון בדברי הרמב"ן חשוב, מפני שמרן הבית יוסף הסתמך על הרמב"ן וצדיק עת'ק את לשונו, ומה שנאמר ברמב"ן יקל עלינו לומר גם בדעת מרן הב"י. וז"ל הרמב"ן: "ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים, שהראשונים לא הרחיבו בפירושו, והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות ובימים טובים מחול על הקדש, דודאי קודם בין השמשות הוא, דהא תוספת עשה, ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחיוב אשם תלוי, ובשני בין השמשות חייב חטאת קבועה, אלא קודם בין השמשות הוא, ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין (ל"ד ב'), ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים, ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא, וזה דבר של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו והוא חייב בעינוי ואסור במלאכה, ותנן נמי (שבת י"ז ב') וכולן בית הלל מתירין עם השמש, והתם (שם ל"ה ב') אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא, הא למאן דקים ליה אף על פי שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין במלאכה, וסוגיין בכולי תלמודא כל זמן שהחמה זורחת מותרין בכל מלאכה וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא, ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה". ע"כ.
ראשית, קאי הרמב"ן ומתמה היאך יתקיים דין 'תוספת עינוי ושבת' כאשר החמה זורחת מצד אחד, ומצד שני, היאך אפשר להוסיף מחול על הקודש כאשר החמה כבר שקעה, ונכנס בין השמשות, ואיכא לספוקי אם הוא יום או לילה. זאת אומרת, שהרמב"ן יוצא מנקודת הנחה שכל עוד לא שקעה השמש באופק, יש קושי להגדיר את הזמן ההוא כתוספת, שכן לא יתכן שמצד אחד מותרים במלאכה 'עם השמש' כלשון הגמרא, ומצד שני התורה חייבה באותו זמן ממש (אם כי רק בעשה), לשבות ממלאכה וחייבה בעינוי כיפורים, בזמן 'שהחמה זורחת נגדו'.
והמשיך הרמב"ן וז"ל: "וראיתי לרבינו תם ז"ל בספר הישר שלו, פירוש נכון בסוגיא הזאת שהיא בפרק במה מדליקין, שהוא ז"ל אומר דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה, כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה, ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה, וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא, אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא". וכו' ע"כ. וכבר כאן יש לשאול, מה הכוונה ב'נסתלקה זריחתה מן הארץ', למה דווקא 'זריחתה' ולא כתב 'ונעלמה מן הארץ' וכד'.
והמשיך הרמב"ן: "והוצרך רבינו תם ז"ל לפירוש הזה, מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה ג' חלקי מיל אי נמי ב' חלקי מיל, ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים (צ"ד א') משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעת מילין, ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצא עוביה של רקיע אחד מעשרה ביום, נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעת מילין. וכמה הרחק גדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו, אלא שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץ, והאמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין, וכו' ולפי דבריו ופירושו זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן בין השמשות והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין הוא בכלל תוספת מחול על הקדש, והוא מהלך שלשת מילין ורביע מיל, רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה, ובלבד שיוסיף ממנו ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת זו למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת, כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשם תוספת ולא משום ספק לילה. וליכא למימר דכל שהוא ממש הוי, דהא אי אפשר לצמצם ולאכול עד בין השמשות ממש ופשיטא דיוסיף, אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודיו", וכו' ע"כ. והנה מדברי הרמב"ן שכתב 'ברור שהוא יום' עולה שמדובר על זמן הנראה לעיניים שהוא יום, והשמש עדיין נמצאת בארץ, דאל"ה היאך יהיה 'ברור' שהוא יום?! הרי לרמב"ן לא היה שעון מחוגים או אלקטרוני!
והמשיך הרמב"ן: "והיינו דאמרינן במס' ברכות (כ"ו א') רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד אמות בקרוב, דקסבר ר' יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה ייראוך עם שמש, ולפני ירח דור דורים לשל ערבית". ע"כ. וכאן מגדיר הרמב"ן שפלג המנחה הוא זמן 'קרוב' לשקיעת החמה הראשונה, דהיינו לפי רבי יהודה זמן ערבית הוא 'לפני ירח', וזמן זה הוא מפלג המנחה. וזמן פלג המנחה קרוב לתחילת זמן ארבעת מילין שהוזכר בפסחים, וקודם לו מעט.
והמשיך הרמב"ן: "והתם אמרינן (ברכות כ"ז ב') אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת כר' יהודה מי בדלת אמר ליה אין בדילנא, כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת, ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם, הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ, יום גמור הוא אינו בכלל תוספת ולא בכלל ספק, ואף על פי שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעת מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו, אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל השמש לשקוע והגיעה שעת התוספת, והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איתלו שרגא, הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן. וכו' וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. גרסינן התם בפרק מאימתי קורין, תני כל זמן שפני מזרח מאדימין זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בין השמשות, א"ר חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות, ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת, פירוש ר' חנינא מתרץ לה לברייתא דר' וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע, מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר הוא נידון כיום, דהא משעת עמוד השחר יום הוא, ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון ליום שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה. ואמרו שם בירושלמי אמר רבי מונא נלפינה מדרך ארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק, שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול, כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות, וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו". וכו' ע"כ.
ובפירוש כותב הרמב"ן שבין השמשות מתחיל רק משעה שסוף גלגל חמה לשקוע. ובודאי שכאשר כותב הרמב"ן שקיעת גלגל החמה, הוא מתכוון לשקיעת העגולה של השמש. ובהמשך הוא כותב שלכך יקרא 'תחילת כניסתו'. ואולי יש לסייע לזה מן הירושלמי עצמו 'ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת', והרי יודע כל המביט אל שמי שמיא יראה לעיתים את הירח אף בשעת שליטת השמש (בפרט באמצע החודש, כדאיתא במדרש שכל טוב^[10]י) בראשית פרשת וירא סי' כג). ואם כן מאי קאמר הירושלמי 'אין הלבנה זורחת בשעה שהשמש שוקעת'? הרי ברור שאין הדבר כן. אלא מוכרח שהכוונה היא – שאין הלבנה זורחת במלוא תקפה בזמן שהחמה שוקעת. ואם כן ברור הוא שמה שכתב הרמב"ן לעיל 'נסתלקה זריחתה מן הארץ' היינו עיקר זריחתה במלא תקפה, אך עדיין כל העגולה נראית, כמו שנסתייע מן הירושלמי, שגלגל החמה עדיין לא שקע.
והמשיך הרמב"ן והקשה על פירושו: "אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחד שנתקשה עלינו, והוא מה שאמרו שם בפרק במה מדליקין הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה זהו שיעורו של ר' נחמיה, ופרש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים והחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, ומשמע מהכא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין". וכו' ע"כ. דהיינו שמשמע מן הגמרא שכאשר החמה בראש הכרמל והוא תחילת השקיעה, אז מתחיל בין השמשות, וכשיטת היראים! וכתב הרמב"ן לתרץ: "אלא שנראה לפי הירושלמי דה"ק אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום, ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות של ר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמרו בירושלמי ר' שמואל ב"ר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. והנה אמת הנה נכון". ע"כ. ומבואר ממה שתמה לעיל הרמב"ן וכתב 'דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין' ששיעורו של רבי נחמיה שהוא כשהחמה נמצאת בראשי ההרים, שיעור זה נקרא בלשון הרמב"ן 'תחילת השקיעה'! וממילא סוף שקיעה, תהיה בשקיעתה באופק, ופשוט.
♦
שיטת הרשב"א וקושייתו על ר"ת מן הירושלמי
הנה כתב הרשב"א ז"ל (שבת לד ע"ב) וז"ל: "ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן ז"ל, אלא שהוקשה לו הא דאמרינן בסמוך הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של רבי נחמיה, ופירש רש"י ז"ל שחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול ויעלה הוי לילה ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין, ותירץ הוא ז"ל וכו' והביא ראיה מן הירושלמי (ברכות פ"א ה"א) דגרסינן התם רבי שמואל ב"ר חייא רבי יודן בשם רבי חנניה התחיל לו גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. ואין פירושו בזה מחוור בעיני שהרי לרבה התחלת בין השמשות דר' יהודה ורבי נחמיה אחד הוא, ואם כן למה לי למימר הרוצה לידע באיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה? לימא הרוצה לידע שיעורו של רבי יהודה ורבי נחמיה, כלומר זמן התחלת בין השמשות שלהם, אלא נראה לי שבתוך שיעור זה (של רבי יהודה) נכלל כל בין השמשות דר' נחמיה, ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב השתא שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו אלא יעלה דומיא דירד כלומר ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויחזור ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם, וזה שיעורו של בין השמשות דרבי נחמיה כלומר סוף שיעורו". ע"כ.
דהיינו, שכיוון שלא כולם בקיאים בשיעור 'תחילת השקיעה האחרונה' בכדי 'לעמוד ממנה על סוף השקיעה', שהיא צאת הכוכבים לפי פירוש הרשב"א כאן (וכפירוש רבינו תם עצמו בספר הישר לשקיעה 'השלישית'), לכן נתנו שיעור שיוודע לפחות זמן סוף השקיעה. והשיעור הוא שכאשר השמש בראש הכרמל, ירד ויטבול ויעלה בחזרה לראש הכרמל. ועד שיעשה כן, כבר שקעה החמה ויצאו הכוכבים ומותר לו לאכול בתרומתו. ולפי הרשב"א השמיעו לנו כאן שני שיעורים. האחד שיעור הירידה מן הכרמל, שהוא מספיק בכדי לטבול ביום לפי רבי נחמיה. ושיעור העליה לכרמל (שבאופן פשוט לוקח יותר זמן מן הירידה), שעד שיגיע לראש הכרמל כבר יצאו הכוכבים ויאכל בתרומה. דהיינו הרישא של דברי רבי חנינא, לא באה ללמד אותנו את שיעור בין השמשות. אלא שאם אדם מניח חמה בראש הכרמל ויורד לטבול בים, ודאי טבל ביום (אם הלך בקפנדריא כמ"ש הירושלמי). אולם, שיעור בין השמשות של רבי נחמיה מתחיל מאחר שעלה מן הרחצה עד שיעלה שוב אל ראש הכרמל. והוא שיעור חצי מיל. כן דעת הרשב"א.
ואם כן נמצאנו למדים שכאשר השמש בראש הכרמל, אם ירד הטובל ויטבול עלתה לו טבילה ביום. ומאותו זמן והלאה עד שיעלה שוב לראש הכרמל כבר יסתיים זמן בין השמשות. והגע בעצמך שיעור זמן העליה הוא חצי מיל, דהיינו לכל היותר 12 דקות. ואם ההנחה הנכונה היא שלרדת לוקח פחות זמן מאשר לעלות (ובפרט אם הלך בקפנדריא כמ"ש הירושלמי) יוצא שהירידה מראש הכרמל (שאז גם החמה היתה בראש הכרמל דהיינו "מול" ראש הכרמל) עד לים כולל הטבילה לקחה כשמונה דקות. והעליה משם עד לראשו בחזרה לקחה כשתים עשרה דקות. ואם כנים הדברים יוצא שבין השמשות של רבי נחמיה, אליבא דהרשב"א מסתיים כשתים עשרה דקות לאחר השקיעה הנראית לעין באופק מערב. ולא יתכן לומר שגם בזמן שאחר הטבילה עוד היה יום גמור, וכשיטת ר"ת המפורסמת. דהא הגמרא באה לתת את הזמן האחרון האפשרי לטבילה ביום, והיא מסמיכה זאת ל'חמה בראש הכרמל'. וגם על הכהן לאכול תרומה לאחר עלייתו מן הרחצה, ואכילת תרומה היא בצאת הכוכבים. ואם כן, גם הרשב"א, שהוא שר המסכים לכך שיש שתי שקיעות, לא נתכוון לכך שכאשר החמה שוקעת באופק, עדיין יום גמור הוא.
ומה שהוקשה לרשב"א לאחר מכן מן הירושלמי, הוא שמן אותו ירושלמי משמע קצת כשיטת היראים, שהלילה (או לפחות ספק לילה) מתחיל שהחמה עדיין נראית, כמ"ש. וז"ל: אלמא משמע דבערבית משעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוה לילה, וצריך לי עיון ע"כ^[11]יא). ועל כרחך לפרש כן כמ"ש, שאם לא כן, אלא כוונת הרשב"א 'שהתחיל להשתקע' היינו בשקיעה באופק, ולזה הוא לא מסכים. יצא שהרשב"א סותר את עצמו מרישא לסיפא, שכן לעיל מינה כתב שכאשר החמה בראשי ההרים (והוא זמן סמוך לשקיעה) אפשר לטבול, וכאשר יעלה הטובל בחזרה כבר יהיה לילה גמור (ולא יעברו מתחילת זמן זה לסופו יתר על 21 דקות בשום פנים). וכאן הוא כותב שקשה כהירושלמי לפרש ששקיעת החמה בעובי הרקיע זה כבר לילה. אלא ודאי כדכתבינא^[12]יב). והחולק על זה לא ידע צורת חשבון.
♦
סיכום דברי הראשונים
זאת תורת העולה, שלדעת רבינו תם, הרמב"ן, רבינו אברהם מן ההר, הרא"ש, הרשב"א, המאירי, העיטור, ספר מצוות זמניות, מהר"ח אור זרוע, מהר"ם קלויזנער, כולהו סבירא להו שהשקיעה השניה היא בשקיעת החמה באופק. ואם כן מוכרח שהשקיעה הראשונה, היא קודם לזמן זה. וכפי הנראה שזמן השקיעה הראשונה קודם לזמן שתראה החמה בראש הכרמל. ועל פי דברי הרמב"ן פלג המנחה מתחיל לפני השקיעה הראשונה, בכדי הילוך 334 אמות^[13]יג).
♦
פרק ג'
דברי הרדב"ז בתשובה
הנה דיונים רבים בזו הסוגיא מתרכזים סביב דברי הרדב"ז (ח"ד סי' רפב^[14]יד)) וכיוון שהתשובה ארוכה מארץ מידה, אביאה חלקים חלקים, ואבארה בס"ד. והרואה יראה שגם את הרדב"ז אי אפשר לפרש כשיטת ר"ת המפורסמת.
וז"ל השאלה: "מעשה היה בתינוק נולד ערב שבת אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים מתי יהא נמול? ונפל מחלוקת בין המשכילים יש אומרים נימול לשמיני שהוא יום ששי. וי"א לעשירי ועיקר המחלוקת היה אם נסמוך על האחרונים שאמרו דתרי שקיעות הוו, ובין השמשות אין מתחיל אלא מסוף שקיעה עד צאת ג' כוכבים. או דילמא כיון שהראשונים לא פירשו ניזיל לחומרא ולא יהא נימול אלא בעשירי. ושאלת ממני אודיעך דעתי בזה" עכ"ל השאלה. ובאמת יש מקום לומר שהשואלים כבר הבינו את שיטת ר"ת כפי פירסומה. שכן השואל שואל על הזמן הנקרא בפיו 'שקיעת החמה' והתינוק נולד לאחריה ובשלב זה בשאלה לא מוזכרות 'שתי השקיעות'. ורק בין החכמים היודעים משיטת ר"ת נפלה מחלוקת כיצד להחשיב את הזמן ההוא.
ועל כך עונה הרדב"ז: "תשובה אם הדבר ודאי שנולד בין תחלת שקיעה וסוף שקיעה הדבר פשוט דנימול לשמנה דאכתי יום הוא וכן כתבו התוספות בשבת ובפסחים וכן כתוב בתוספות רבינו חזקיה ור"ת והמרדכי והרמב"ן והרא"ש ז"ל בתוספותיו, והריטב"א והר"ן ורבינו ירוחם והסמ"ג ובעל מגיד משנה והביאו ראיה מן הירושלמי, וכולם העלו דשתי שקיעות הוו ולא הוי בין השמשות עד סוף השקיעה כשיעור תלתא רבעי מילא כרבה דקי"ל כותיה לגבי רב יוסף. אי נמי משום דאזלינן לחומרא. ואני לא ראיתי בכל הפוסקים והמפרשים הנמצאים אצלנו מי שחולק בדין זה, אלא רא"ם והביאו בהגהה במרדכי דפירש דבין השמשות הוא משעה שמכירין העולם שרוצה להכנס בעובי הרקיע דהיינו מעט קודם שקיעת החמה^[15]טו). גם הרשב"א הקשה על פירוש רבינו תם והרמב"ן ז"ל שכתבנו למעלה מהירושלמי והעלה אותו בצריך עיון ונראה לי שמה שכתב וצריך עיון, משום דלא ידע לתרוצי האי ירושלמי דמשמע מיניה דתחלת השקיעה הוי בין השמשות עם הירושלמי שכתבו כל המפרשים דמשמע מיניה דבין השמשות לא הוי אלא מסוף השקיעה ועם הגמרא שלנו שמביא שתי הברייתות דקשיין אהדדי ותרוייהו בשם רבי יהודה ולא איפשר לתרוצינהו אלא בשנאמר דשתי שקיעות נינהו וכמו שכתבו המפרשים ז"ל אבל בדין מודה הרשב"א ז"ל דאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה. ואפילו תימא שנסתפק בדין לא נניח הודאי של כל המפרשים משום ספיקו של הרשב"א ולא מפני מה שכתב רא"ם ז"ל. וכו' גם הרא"ש ז"ל בפסקיו כתב בלשון הריא"ף כדרכו ולא פירש דבר ובתוספות שלו פי' ממש כמו שכתבו התוספות והרחיב במשא ומתן להעלות כר"ת דשתי שקיעות נינהו. גם רבינו ירוחם תלמידו כך העלה ואם כן לא משוינן פלוגתא בינייהו בכדי". ע"כ.
עד כאן הביא הרדב"ז ראיות שגדולי הראשונים סוברים כר"ת, ואין חולק בדבר, ולא שמע על מי שחולק בדבר. ולכאורה זה צ"ע קצת, שכן מהר"ם אלשקר (בס"ד אביא דבריו לקמן), שגם היה דיין במצרים בזמנו של הרדב"ז, באותה שאלה עצמה, נגלה שלגאונים שיטה אחרת להם. וכיצד יתכן שלרדב"ז לא נגלה חולק בדבר ולמהר"ם אלשקר נגלה חולק בדבר, בכמה תשובות גאונים, אשר הרדב"ז עם ספרייתו הגדולה, לא ראה.
וכתב עוד הרדב"ז: "עוד נראה לי להוכיח שכן דעת הריא"ף ז"ל שהרי כתב הרב בסמוך ההיא דאמר רב יהודה אמר כוכב אחד יום שתים בין השמשות שלש לילה ומוקמינן לה בכוכבים בינונים ובשלמא אי בסוף השקיעה קאמר היינו דמשכחת באותו זמן שתי כוכבים בינוניים ולא פליגן אהדדי אלא אי אמרת תחלת שקיעה קאמר וקודם לה ג' רבעי מיל^[16]טז) הוי בין השמשות מעולם לא ראינו ולא שמענו שיראו באותו זמן כוכבים בינוניים ואפי' אחד בשעה שהשמש רוצה לשקוע מעל הארץ ואין צריך להביא ראיה על המורגשות". ע"כ.
דהיינו, דמדברי הרי"ף עצמו נראה דס"ל כר"ת, שכן הוא הביא את המימרא של 'שני כוכבים בינוניים – בין השמשות'. ואי אמרת שזמן זה הוא סמוך לסוף שקיעה (מלאחריה) א"ש, שכן יש כוכבים בינוניים. ואי איתא שהרדב"ז ס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת, שאחר סוף שקיעה הוא כששים דקות לאחר שקיעת העגולה של השמש, היצטרך לבלוש בעיניו לחפש 'שני כוכבים בינוניים'? האם על זמן זה תיכון הלשון 'היינו דמשכחת באותו זמן שני כוכבים בינוניים'? הרי השמים כבר מלאים כוכבים! ועוד יש לסייע לכך מסוף לשונו המצוטטת, שכתב 'מעולם לא ראינו ולא שמענו שיראו באותו זמן כוכבים בינוניים', ונצטרך לומר שכל הכוכבים הנראים כשעה לאחר שקיעת השמש, הנה אינם כוכבים בינוניים, וזה דוחק הנראה לעיניים. ועוד מעצם הלשון 'בשעה שהשמש רוצה לשקוע מעל הארץ' משמע כפי שכתבו שאר הראשונים, ועל צבאם ר"ת ז"ל, שתחילת השקיעה היא זמן רב קודם השקיעה באופק. ועוד סייענו הרדב"ז ז"ל שעלינו להתחשב במה שאנו 'רואים', ולא להניח הנחות תיאורטיות בכדי להעמיד סברא בעלמא, ממ"ש שאין צריך להביא ראיה על המורגשות, הא קמן שהמורגשות עצמן, ראיה גדולה הן.
אולם, מלשונו לגבי שיטת הרמב"ם צ"ע, שכתב וז"ל: "...גם נראה לי להוכיח שכן היא סברת הרמב"ם ז"ל^[17]יז) שכתב בפ"ה מהלכות שבת משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות וכו' וכתב בפרק ב' מהלכות קידוש החדש ראוהו בית דין עצמן בסוף יום כ"ט אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים ב"ד אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא ע"כ. ועל כרחין בששקעה חמה עסקינן מדקארי ליה ליל שלשים. ותו דאם לא שקעה חמה אפי' יצא כוכב אחד עדיין יום הוא וא"כ קשיא דהכא קרי ליה יום אחר השקיעה כדאמר שעדיין יום הוא ובשבת קרי ליה בין השמשות. אלא מאי אית לך למימר דבשבת איירי בסוף השקיעה ובקדוש החדש איירי בתחלת השקיעה והכא והתם איירי בכוכבים בינוניים מדאמר בסיפא דמלתיה ואם ראוהו בליל ל' אחר שיצאו שני כוכבים למחר מושיבין וכו' ואי בכוכבים הנראים ביום קאמר עדיין יום הוא ואמאי ממתינן למחר לקדשו אלא ודאי בכוכבים בינוניים קאמר. וכו' ומ"מ למדנו דשתי שקיעות נינהו לדעת הרב" ע"כ.
דהיינו שבדברי הרמב"ם יש מעין סתירה, שכן מצד אחד כתב "שמשתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות". ומאידך, בהלכות קידוש החודש (פ"ב ה"ט) כתב: "ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים, בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה". ע"כ. ומלשון זו מבואר שאחרי יציאת כוכב אחד (ובודאי מדובר אחר ששקעה השמש) עדיין יום הוא. ותירץ הרדב"ז, שבהלכות שבת איירי בסוף שקיעה, ובהלכות קידוש החודש איירי בתחילת שקיעה. והרדב"ז עצמו ציין לתשובה אחרת שבה הוא עסק בלשון הרמב"ם הנ"ל (ח"ה סי' ו ודפו"י אלף שעט), ושם כלל לא כתב לגבי קידוש החודש דאיירי בתחילת שקיעה כלל. וצ"ע^[18]יח). ואולי יש לומר כך, שאם נראה אפילו כוכב אחד בינוני הרי אי אפשר לקדש את החודש (לפחות לא לכתחילה, וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה הנ"ל ללשונות הרמב"ם). ואם כן, כל עוד לא נראו כוכבים כלל, אך נראתה הלבנה בזמן שהוא תחילת שקיעה (שהוא כשעה וחצי קודם צאת הכוכבים), שכן הלבנה נראית גם בסוף היום לעיתים, אפשר לקדש את החודש, ואל תאמר 'הואיל וכבר החלה החמה לשקוע אין לקדש את החודש'. אל תאמר כן, שהכל תלוי בראיית הכוכבים. ואה"נ אם כבר שקעה החמה באופק מחזקינן לאותו זמן כאילו כבר יצא בודאות כוכב אחד בינוני ואי אפשר לקדש, וכדמשמע מלשון הרדב"ז בתשובה הנ"ל^[19]יט).
והמשיך הרדב"ז: "...הרי לך כי אפילו לדעת הראשונים שיעור בין השמשות מהלך ג' רבעי מילא והוא בסוף השקיעה^[20]כ). עוד יש לי להביא ראיה מדברי הברייתא עצמה דבשלמא אי בין השמשות הוי בסוף השקיעה, היינו דאיכא לספוקי שמא כולו מן הלילה כדתניא ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה ספק יש בו מן היום ומן הלילה. אלא אי אמרת בתחלת השקיעה וקודם מעט הוי בין השמשות כדעת הרא"ם היכי איכא לספוקי שמא כולו מן הלילה והרי אפילו אחר שיסתלק השמש מעל הארץ אם תסתכל בכנפי העופות הפורחים באויר תראה השמש ממש בכנפיהם ואיך איפשר לומר שאז הוא ודאי לילה". ע"כ. ומלשון זו אי אפשר לפרש את הרדב"ז באופן אחר, שכן ברור מדבריו שאפילו אחר 'שמסתלקת השמש מן הארץ' עדיין רואים את 'השמש ממש' בכנפיהם! ואם מדובר אחר ששקעה החמה באופק היאך יראה שום אדם את 'השמש ממש' בכנפי העופות הפורחים^[21]כא). ועוד, מכאן מבואר שאת הלשון 'תחילת השקיעה' הוא מפרש כדברי היראים, רק שהיראים מגדיר את הזמן ההוא 'כבין השמשות' והרדב"ז פליג עליה. אך לעניין נקודת הזמן, כל אפיא שוין.
ואם עתה כדברי כן הוא, יובנו המשך דבריו, שכתב וז"ל: עוד יש ראיה מדאמר ליה רבי זירא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן וכו' בשלמא אי איירי בסוף השקיעה היינו דלא קים האי מלתא אלא לבקיאין, אלא אי בתחלת השקיעה קאמר מי לא ידע בכל אלה והלא דבר הנראה לעין הוא. ע"כ. ומבואר שסוף שקיעה אינו נראה לכל אדם, אבל אם בין השמשות היה מתחיל מתחילת השקיעה כרא"ם, הרי הדבר ברור ונגלה לעיניים מתי זמן זה מתחיל. והסיבה שאין סוף השקיעה נגלה לכל הוא מפני שרק הדרים על ההרים הגבוהים או על שפת הים^[22]כב) יכולים לראותו, אך לא מי שגר בפנים הארץ, ומסתירים ההרים הגבוהים והעצים. ושוב, הרדב"ז חזר כמה פעמים על כך, שהדבר הוא 'נראה לעיניים', דהיינו אין ראיה גדולה מן ראיית העיניים. וכל הטוען שאחר שנעלמה השמש באופק עדיין יום הוא, לפי דברי הרדב"ז מכחיש את המוחש.
ואם כן הוא ברור מה שכתב הרדב"ז: "...הילכך זה התינוק אם הדבר ודאי שנולד או שהוציא ראשו בין תחלת השקיעה לסופה נימול לח' דהיינו יום ששי דאכתי יום הוא לכל דבר אלא שאם רצו לעשותו תוספת לשבת עושה ובזה אין ראוי להסתפק. וכו' ע"כ. נראה ברור שהלשון 'תחילת השקיעה' בדברי הרדב"ז היא בערך בזמן 'תחילת השקיעה' של היראים, שהשמש מתחילה לשקוע בעובי הרקיע^[23]כג).
וכתב עוד הרדב"ז: "עוד יש טעם אחר דכיון שאנו מסופקים מתי נולד הוי כאלו לא בקיאינן בשיעורא דרבנן ובעוד השמש בראשי הדקלים הוי יום ומשם והלאה הוי בין השמשות להסתלק מן הספק וכן כתב רבינו ירוחם ואנו יש לנו להחמיר ואסור לעשות מלאכה מתחלת שקיעה" ע"כ. ומבואר מדבריו שכאשר השמש מסתלקת מראשי הדקלים יש להחמיר ולהחשיב את היום בתור בין השמשות, אע"פ שעדיין לא שקעה השמש באופק מערב. ואם כדברי שיטת ר"ת המפורסמת, הא יש זמן טובא עד שיגיע בין השמשות, וכבר החושך יצא על הארץ ועדיין לא ירד 'הלילה'! ומ"ש בהמשך דבריו ע"פ רבינו ירוחם 'ואנו יש לנו להחמיר ואסור לעשות מלאכה מתחילת שקיעה' זהו מפני שאחר שנסתלקה החמה מראשי האילנות, אכן איננו בקיאים אם שקעה השמש.
♦
סיכום דברי הרדב"ז
הרדב"ז בכל תשובתו הרמת'ה עלי בא'ר ענו לה לפרש למה לא יתכן לומר כדעת היראים, שבין השמשות מתחיל עם 'תחילת השקיעה'. ומתחילת השקיעה של היראים עדיין יום גמור הוא. והיא היא תחילת השקיעה של ר"ת. שכן בכל תשובתו לא זכר ש'ר שום 'תחילת שקיעה' אחרת אלא היא. ואם כן יוצא שסוף השקיעה לדעת הרדב"ז הוא בהעלם החמה מן האופק (או קודם לכן קצת, בכדי להסתלק מן הספק למי שאינו בקי). וכל זה דלא כשיטת ר"ת המפורסמת.
וכן עלה מדבריו שתחילת השקיעה לדעתו מתחילה כשלושת רבעי מיל לאחר תחילת השקיעה של היראים. ועל כן, אם לפי היראים תחילת השקיעה היא שעתיים לפני צאת הכוכבים (בהנחה שהמיל הוא כ"ד דקין), אז תחילת השקיעה לפי הרדב"ז היא שעה וארבעים ושתיים דקות לפני צאת הכוכבים. ולית דין צריך בושש.
♦
ראיה ברורה מלשון הרמב"ם דסבירא ליה כדעת הגאונים
והנה איתא ראיה ברורה בדברי הרמב"ם (הלכות עדות פ"ב סוה"ה) וז"ל: "אמר האחד בשלשה והשני אומר בחמשה עדותן בטלה, וכו' אמר עד אחד קודם הנץ החמה ואחד אומר בהנץ החמה עדותן בטלה אף על פי שהיא שעה אחת שהדבר ניכר לכל וכן אם נחלקו בשקיעתה". ע"כ. וכאן אי אפשר לומר שהרמב"ם רק צדיק עת'ק לשון הגמרא כדרכו, שכן הגמרא (סנהדרין מב ע"א) לא דברה אלא בזריחה ולא בשקיעה, והרמב"ם הוא אשר למד מן הזריחה לשקיעה. הא קמן שהזמן שלפני השקיעה, ניכר לכל, שאינו דומה כלל לזמן שלאחריה. ואי איתא דס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת, היאך הרמב"ם יכול לומר 'שניכר לכל' הזמן שלפני השקיעה ושאחריה. הלא זה נראה בדיוק אותו הדבר! והדברים ברורים ונכוחים.
ואחר שהוברר הדבר שדעת הרמב"ם היא שהשקיעה שאליה אנו מתייחסים היא השקיעה שבאופק, עוד יש להביא ראיה לעניין זה ממה שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"א ה"ז): "וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה". ע"כ. ומבואר שאף שהשמש נראית, ואין זה אלא 'סמוך' לשקיעת החמה, אכתי זמן זה נקרא כבר 'לאחר' שננעלו שערי שמים, שכן השמש כבר נסתרה מאחרי השערים/החלון, אף שעדיין היא נראית, שפיר יש לומר שהיא נסתרה. ופשוט שהבין בדעת חז"ל שהזמן ההוא, שהוא סמוך לשקיעת החמה, שפיר יש לחשבו כאילו השמש כבר נסתרה. ואי אפשר להבין זאת אלא אם כן נפרש את שיטת רבי יהודה, ובהמשך את שיטת רבינו תם, כדכתבינן. ואין לומר שהרמב"ם היה צריך לומר שהיא שקיעת החמה, שכן להרמב"ם אין רק שקיעה אחת, כדעת חכמי אומות העולם, ואעפ"כ קרא לתפילה זו תפילת 'נעילה' כלשון חז"ל שכן חכמי ישראל כך תפסו את המציאות. ומן הירושלמי (תענית פ"ד ה"א) גם נראה כן: "עד אימתי הוא נעילה רבנן דקיסרין אמרין איתפלגון רב ור' יוחנן רב אמר בנעילת שערי שמים ר"י אמר בנעילת שערי היכל". ע"כ. וקודם הובא הזמן של 'שערי שמים' ורק לאחר מכן של נעילת שערי היכל, ומשמע שנעילת שערי היכל היא אחר נעילת שערי שמים. (אולם עי' בקרבן העדה שם). ובודאי שהרמב"ם הבין את הירושלמי כמו שכתבתי. ואין להקשות למה הירושלמי לא נקט שזמן תפילת נעילה הוא בשקיעת החמה, שכן מפני שיש שני זמנים (ואולי אף שלושה) שנקראים שקיעת החמה, היה אפשר לשגות ולהתבלבל שהכוונה היא לשקיעה באופק.
♦
פרק ד'
שיטת המהר"ם אלשקר^[24]כד)
המהר"ם אלשקאר (סי' צו) כתב לדון בשאלה דומה שנשאל בה הרדב"ז^[25]כה). והנה ז"ל השאלה: "שאלה תינוק שנולד ערב שבת אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים אם נמול ליום ראשון כפי דעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל דלדידהו בין השמשות הוי תכף אחר שקיעת החמה מעל הארץ. או אם נמול בערב שבת כדעת ר"ת ז"ל שכתב דשתי שקיעות נינהו ושאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה אחר שנכנסה החמה בעוביו של רקיע אבל קודם לכן יום גמור הוא וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם שלו והסמ"ג והר"ן ז"ל סייע דבריהן מן הירושלמי וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל. גם מגיד משנה הביא דברי הרמב"ן ז"ל וכתב בחתימת דבריו שלא נתברר זה בדברי הראשונים ולא כת' דהוי פלוגתא דרבוואתא כמנהגו נראה שבררו האחרונים מה שלא בררו הראשונים. ואפשר שאם היו רואים הראשונים הקושיא דרבי יהודה אדרבי יהודה שראה ר"ת ז"ל דבפרק במה מדליקין משמע לרבי יהודה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שלשה רבעי מיל ובפסחים פרק מי שהיה טמא קאמר רבי יהודה גופיה דהוי ד' מילין גם הם היו מפרשים דשתי שקיעות נינהו כר"ת ז"ל. ועוד דבנדון דילן מאן לימא לן שלא יודו הראשונים שזה הקטן יהיה נמול ליום ששי מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבין השמשות דנין בו להחמיר בכל מקום משמע דהכי קאמר דאף על גב דלאיסור מלאכה חשבינן ליה לילה לענין אחר כנדון דילן חשבינן ליה יום ודנין בו להחמיר עכ"ל" ע"כ.
ומבואר שהשואלים ודאי הבינו את שיטת ר"ת כפי השיטה המפורסמת בדבריו^[26]כו). וכבר בשלב זה אפשר לראות שלא ניחא ליה למהר"ם אלשקאר עם השיטה הזו, ממ"ש 'ואפשר שאם היו רואים הראשונים הקושיא דרבי יהודה אדרבי יהודה שראה ר"ת ז"ל דבפרק במה מדליקין משמע לרבי יהודה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שלשה רבעי מיל ובפסחים פרק מי שהיה טמא קאמר רבי יהודה גופיה דהוי ד' מילין גם הם היו מפרשים דשתי שקיעות נינהו כר"ת ז"ל'. וברור שאמר זאת כשאלה רטורית^[27]כז). וכוונתו היא, שלא יתכן שנעלם מעיני הקדמונים קושיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, ועל כן לא יתכן לומר שהיו חוזרים בהם ומודים לר"ת.
וז"ל התשובה: "קודם כל דבר צרי' לפרש ולבאר מה היא כוונת ר"ת ז"ל ומאן דעמיה ומה היא כונת האחרים ז"ל ולראות מאי בינייהו כלומר בין שתי הדעות. דע לך כי לדעת הכל שיעור בין השמשות כמהלך ג' רבעי מיל קודם יציאת ג' כוכבים בינונים דפסקו כרבה לחומרא לגבי רב יוסף. ואמנם בתחלת השקיעה יש הפרש גדול ביניהם, דר"ת ז"ל אית ליה דשתי שקיעו' נינהו השקיעה הראשונ' משהתחילה להכנס בעובי הרקיע ואינה זורחת על הארץ כי לדבריו צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח דרכה כדי לעלות על הכפה. והשקיעה השנית משגמרה ללכת כל עובי הרקיע ועדיין היא כנגד חלונה שלא עלתה על הכפה. ומהשקיעה הראשו' עד זאת השקיעה השנית מהלך ג' מילין ורביע וכל זה הזמן לר"ת ז"ל ומאן דעמיה כלו מן היום, ומזמן זה עד צאת הג' כוכבים ג' רבעי מיל וזה הוא בין השמשות בענין שנמצא משקיעה ראשונה ועד הכוכבים ד' מילין דהיינו כל עובי הרקיע כרבי יהודה דפסחים. וידוע הוא ומשכל ראשון דדברים אלו אין להם שום מציאות^[28]כח) כי אם לדעת חכמי ישראל שסוברים גלגל קבוע ומזלות חוזרין ושהשמש מהלכת בלילה אחרי הכפה דע"כ צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח חלונה כדי לעלות למעלה על גבי הכפה כדאמרן. והעולה מדבריו של ר"ת ז"ל דשעור ג' מילין ורביע אחר שלא תראה החמה על הארץ כלו מן היום לכל דבר, שהרי אין בין השמשו' מתחיל עד שקיעה שניה דהיינו סוף השקיעה וכדבעי' נמי למימר קמן. אמנם שאר המפרשים ז"ל והמחברים ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהחלק השני מהמורה והגאונים ז"ל סוברי' כחכמי אומות העולם דגלגל חוזר ומזלות קבועים ושהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ובכי האי גונא אין צורך להליכת עובי הרקיע ולא לנגד החלון כי הגלגל הוא ששוקע בה תחת האופק ואין שם כי אם שקיעה אחת אלא שעגולת החמה שוקעת ונבלעת מעט מעט תחת האופק עד שתכנס כלה, ותעלם מן העין ומתחלת שקיעת' באופק עד שתשקע כלה אין שם כי אם ארבעי' רגע, שהן שני שלישי מדרגה כמו שנתבאר במופת שמתחייב ממדת השמש ושעור הליכתו ודבר הנראה לחוש הוא שלא יוכל אדם להכחישו^[29]כט). הילכך לדבריהם של אלו משתשקע כל העגולה ותתכסה מן העין עד צאת ג' כוכבים הוא ג' רבעי מיל והוא שעור בין השמשות כדאמרן". ע"כ.
יש לשים לב שעד כען לא דחה המהר"ם אלשקר את דברי ר"ת, אלא רק אמר שדברי ר"ת, שהשמש נשקעת בתוך עובי הרקיע הם לשיטת חכמי ישראל, ואילו לשיטת חכמי האומות שהלכה כמותם בזה, אין שתי שקיעות. אולם, הוא לא פירש בדעת ר"ת שהשקיעה הראשונה היא בשקיעת החמה באופק. ואדרבה משמע ההפך ממ"ש 'לדבריו צריכה ללכת כל עובי הרקיע נוכח דרכה כדי לעלות על הכפה'. דמשמע שהולכת ישר לתוך עובי הרקיע ולא נשקעת^[30]ל).
והמשיך המהר"ם אלשקר ז"ל: "ואתה ידעת דמה שהניע לר"ת לומר אותן דברים ולעשות שתי שקיעות היינו משום דקשיא ליה מדרבי יהודה דפסחים פ' מי שהיה טמא אדר' יהודה דבמה מדליקין דהכא קאמר דמשתשקע החמה ועד צאת הכוכבי' ג' רבעי מיל ובפסחי' קא"ר יהודה גופיה דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ד' מילין ולפי' תרץ ז"ל דההיא דפסחי' מיירי בשקיעה ראשונה וההיא דבמה מדליקין בסוף שקיעה שניה והיינו דקאמר בפסחים משקיעת דמשמע מתחלת השקיעה ובבמה מדליקין אמרינן משתשקע דהיינו סוף השקיעה. וכבר דחו לה להא מילתא רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בשתי ידים ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא וכתבו ז"ל ודעו דאע"ג דהך בריתא דפסחים דר' יהודה תיובתא לעולא ולרבא ליתה להך בריתא ולא לדרבה דבין רבי יהודה בין רבה סבירא להו הרקיע עשוי כקובה והגלגל קבוע הוא והמזלו' חוזרין והחמה היא בעצמה המהלכת ביום למטה מן הרקיע מן המזרח למערב וכשמגעת לסופו נכנסת לעוביו וזו היא שקיעת' ומהלכ' על כל עוביו של רקיע וכשמגעת לסוף עביו הכוכבים נראים ומהלכת למעלה מן הרקיע כל הלילה מן המערב למזרח וכשמגעת לסופו נכנסת ומהלכת בעוביו ולאלתר עולה עמוד השחר וכשמגעת לסוף עביו מנצת על הארץ ולפי' כששערו חשוכא וקדומא כמה הוא ממהלך שאר היום אמרו כי עביה של רקיע כמהלך חשכא וקדמא ושאר הרקיע כמהלך היום. וליתה להא מילתא מכמה אנפי לפי שאינו רקיע אחד וכו'. עד ואלו היתה עולה בלילה למעלה מן הרקיע היתה נראית בארץ ולא היה הרקיע חוצץ מלראותה שהרי בינינו כמה רקיעים ואין חוצצין אותה ואף רקיע שלה אינו חוצץ לראות מה שלמעלה ממנו וכו' עד נמצא הגלגל סובב סביבה אחת והמזלות קבועין בו. ואף רבותי' ז"ל כשאמרו חכמי ישר' אומרי' ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע ובלילה מהלכ' למעלה מן הרקיע כדרך שפירשנו למעלה טעמו של ר' יהודה ושל רבה, וחכמי אומות העולם אומרים ביום מהלכת למעלה מן הארץ ובלילה למטה מן הארץ כדרך שפירשנו אנו, הא א"ר ונראין דבריהם מדברינו ללמדך שעל מה שפירשנו סמכו חכמי' ז"ל ע"כ מדבריהם והם האריכו ואני קצרתי. וכל זה קשיא לר"ת ז"ל דאית ליה טעמו של ר' יהודה וכת' אותו להלכה והנה שכח כי חכמי ישראל הודו בזה לחכמי אומות העולם ובטלו דעתם מפני דעתם". ע"כ. דהיינו שמה שהניע את ר"ת לפרש שתי שקיעות נינהו הוא מפני שתפס את שתי המימרות של רבי יהודה להלכה. אולם, ע"פ רש"ג ורה"ג שהביא את דבריהם, דברי רבי יהודה נדחה קראו לה, וצדקו דברי חכמי אומות העולם בזה. ואם כן אין שום צורך לעשות שלום בין המימרא של רבי יהודה בפסחים (שאף לא נתכוון כלל לפסיקת הלכה) לבין המימרא שלו בשבת, ששם הוא מגדיר את זמני בין השמשות, ויש בזה כמה נפקא מיני (לכרת, סקילה, חטאת ועוד). אלא רבי יהודה בפסחים נדחה, מכך שחזרו חכמי ישראל והודו לחכמי אומות העולם. ובשבת הלכה כמותו.
וכתב עוד בשם תשובות הגאונים ז"ל: "עוד כתבו רב שרירא גאון ורבינו האיי גאון ז"ל בתשובה אחרת ז"ל חלוקת רבה ורב יוסף משתשקע החמ' ולא תראה אפי' על ראשי דקלי' כל זמן שפני מזרח מאדימין עד שיכסיף התחתון לרב יוסף מן היום ולרבה בין השמשות ונתנו שיעור לעונות אלו ממהלך אדם ואזדו לטעמיהו דאיתמ' שיעור בין השמשות רבה אמ' ג' חלקי מיל ורב יוסף אמ' שני חלקי' נמצא בין זה לזה אחד מי"ב במיל והמיל אלפים אמה נמצ' בין רבה לרב יוסף שיעור מהלך קס"ז אמה והיא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין. עד ומיהו לענין שבת רבה קמחמיר והא מילתא איסורא דאוריתא הוא ע"כ וכו'. גם רבי' נסים גאון ז"ל כתב בתשובה ז"ל ואמנם מה שאמר' המשנה תפלת המנחה עד הערב ששאלת עליו התשובה גבול עד הערב? עד שתפול העגולה של השמש והיא שקיעת החמה ומשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים בין השמשות ודוקא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה וכל עוד שלא שקעה יכול להתפלל תפלת המנחה באותו זמן ע"כ. ומאומרו שתפול וכו' תדוק דהחמה הולכת תחת הארץ בלילה כדברי הראשונים ז"ל וכפי מה שפירשנו. גם מדברי רש"י ז"ל נראה דהשקיעה היא כפי דברי חכמי אומות העולם שכתב פ' במה מדליקין, ז"ל: שהחמ' סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה. נר' דסמוך לשקיעה באופק קאמ' דאז היא נראית על ראשי ההרים ודלא כר"ת ז"ל". ע"כ.
ויש לבאר את דבריו בדעת רש"י, שכן היה אפשר להבין שהבין את שיטת ר"ת כמפורסמת. ולא היא. שכן לא כתב אלא כך – רש"י כתב 'שהחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים' ואם כדברי ר"ת (כפירושנו) שזמן זה הוא אחר תחילת השקיעה, אם כן היאך אמר רש"י שכאשר החמה בראשי ההרים הוא 'סמוך' לשקיעתה? הרי כבר שקעה שקיעה ראשונה! אלא ודאי רש"י סובר שהשקיעה היא באופק. ועל פי דרכנו למדנו שגם המהר"ם אלשקר הבין את שיטת ר"ת כדכתבינא, וכדעת הרב ברדא שליט"א.
והמשיך המהר"ם אשקר: "והרשב"א הקשה על דבריו של ר"ת ז"ל מן הירושלמי והניח הדבר בצרי' עיון. וגם הרי"ף ז"ל כתב גבי י"ה ז"ל ומ"מ צריך לפרוש משעת שקיעת החמה לכל הפחות משום דמאז מתחיל בין השמשות ע"כ. ולא חלק כלל" ע"כ. דהיינו שלא חילק בין שקיעה ראשונה לשניה.
והמשיך המהר"ם אשקר: "וכן נמי כתב הר"י מקורביל תלמידו ז"ל. גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הר"ם במז"ל פירש לנו הדב' בבירור שאין אחריו ברור וידוע הוא שכל דבריו מדברי אביו ז"ל. כתב ז"ל ובין השמשות יש בו מן היום ויש בו מן הלילה וכו' והוא משתערוב השמש ועד שיראו ג' כוכבי' בינוניים לא כככבים הנראים ביום ולא כככבים שא"א שיראו עד לב הלילה וקודם שתערוב השמש הרי הוא יום ודאי ויכול לעשו' בו מלאכ' יום ששי והעושה בו מלאכ' בסוף יום השבת חייב סקילה ואפי' ששקע רוב עגולת השמש באופק ולא נשאר ממנ' כי אם דבר מועט כל עוד שלא תשקע כל העגול' בכללה ותערוב השמש תחת עגולת האופק הרי הוא יום ומשפטו כמשפט חצי היום וכו' וזהו אומרם ז"ל מוסיפין מחול על הקדש עכ"ל בספר אל כפאי"ה. וידוע הוא דכל הגלילות האלו אתריה דמרן הרמב"ם ז"ל נינהו ואין נוטין מדבריו ימין ושמאל ובפרט מצרים שהיתה מקום מנוחתו ז"ל^[31]לא). וכו' נקטינן השתא מדברי הגאונים ז"ל דנהירא להו שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא^[32]לב) ומכל הני רבוואתא קמאי וקמאי דקמאי ורוביהו דבתראי דבין השמשות מתחיל משתכנס כל עגולת השמש באופק ולא תראה על פני תבל עד צאת ג' כוכבים בינוניים ושיערו ג' רבעי מיל. וידוע הוא דכל המפרשים והמחברי' שכתבו סתם ולא חילקו בשקיעות כר"ת ז"ל לא סבירא להו כותיה דלא באו לסתום כי אם לפרש". ע"כ.
ובזה חולק הוא על הרדב"ז, דלדעת הרדב"ז ממה שלא חילקו אין ראיה דלא ס"ל. אולם לדעת המהר"ם בדבר כזה היה להם לפרש, ולא להתלות בדקדוקים על פי לשון הרמב"ם בקידוש החודש וכד', לומר שגם בדעת הרמב"ם והרי"ף איכא ב' שקיעות^[33]לג).
וכתב המהר"ם אשקר: "ואלמלא דמסתפינא הוה אמינא דהך ירושלמי שהביאו לסיועי מלתיה דר"ת ז"ל לאו סייעתא היא כלל. ואדרבה דמהתם משמע איפכא דכי אמרי' התם סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות זהו בין השמשות וכו' תחלה וסוף דקאמרינן התם לאו היינו תחלה וסוף דר"ת ז"ל אלא תחלה וסוף שכתבנו לדעת הראשונים ז"ל דהיינו משתתחיל להכנס עגולת השמש באופק עד שתכנס כולה ולא ישאר ממנה כלום וזהו הנקרא סוף השקיעה וכבר כתבנו דשיעור מתחלה זו ועד סופה ארבעים רגעים וכפי דעת אומות העולם. ודיקא דקאמרי' התם תחלת גלגל חמה לשקוע סוף גלגל חמה לשקוע וכוליה ולא קאמרינן תחלת החמה או סוף החמה דמשמע בהדיא דגלגל הוא שחוזר וקבל האמת ממי שאמרו. וכל שכן לפום מאי דפליגי התם רבנן ורבי יהושע דרבנן אמרי עוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה ורבי יהושע אמר שתי אצבעות דבין למר בין למר אין מציאות לדברי ר"ת ז"ל כלל. ומה שכתבתם דמגיד משנה לא כתב אלא ולא נתברר זה בדברי הראשונים ולא כתב דהוי בפלוגתא^[34]לד). תמה אני איך על זה פקחתם עיניכ' והיאך יכול לומר שחלקו הראשונים בדבר שחדש ר"ת ז"ל מתוך פלפולו, לתרץ קושיא אחת בדברים בלתי יסוד" ע"כ.
דהיינו עצם זה שרבינו תם חידש דין מתוך פלפול לא מכריח את שאר הראשונים להודות בכך בעל כרחם^[35]לה), ושנאמר שאם היו חולקים היה עליהם לכתוב כן. ובודאי שאין להניח שעל הרי"ף והרמב"ם שמעתיקים את לשון הגמרא כצורתה היה לפרש שחולקים על ר"ת, אחר שלא ציוו כן ולא עלתה על לבם דבר זה. וידוע שאין הם מעתיקים אלא דרך הגמרא אליבא דהלכתא. ובאותה סוגיא בפסחים אין שום נ"מ למעשה!
ועוד כתב למה על הראשונים היה לברר שסוברים כר"ת, אי הוה ס"ל הכין: "גם החילוק שחלק בשקיעות אינו חלוק מועט שהיו מעלימין ממנו העין ולא אשתמיט חד מכל הראשונים שקדמו לר"ת למימר יתיה ואדרבה דקא חזינן דמחו ליה אמוחא והרסו יסוד בניינו (שסבר כחכמי ישראל) גדולי הגאונים זכר קדושים ואדירים לברכה. וכ"ש דקושיין דר' יהודה לאו קושיא היא להשיג בה גבולות ראשונים דכמה איכא בתלמודא בכיוצא בזה. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ביומא בספר הזכות דקשיא להו התם דר' יוחנן אדר' יוחנן ותרץ שם דאפשר דהדר ביה רבי יוחנן מההיא וכו' עד דכמה יש בתלמוד סברות מתחלפות בחלוף המסכתות כמו איכא דאמרי ורב חננאל כתב מהן הרבה ואפשר שאף סברא זו של ר' יוחנן נתחלפה כאן או שחזר בו כמו שאמרנו ע"כ. והכי נמי מצי' למימר הכא גם איכא למימר נמי דבילדותו בפסחים סבר כחכמי ישראל, ובזקנותו סבר כחכמי אומות העולם שהודו חכמים לדבריהם כדאיתא בגמ' בהדיא". וכו' ע"כ. דהיינו ששפיר יש לומר שרבי יהודה בפסחים, נדחה מאיזו סיבה שהיא, והעיקר כמו שכתוב במסכת שבת.
♦
סיכום דברי המהר"ם אלשקר
המהר"ם אלשקר ז"ל בכל תשובתו הנישאה לא כתב אפילו ברמז שלדעת רבינו תם השקיעה הראשונה היא השקיעה המתחילה באופק. אלא רק כתב שיסוד סברת ר"ת היא כדעת חכמי ישראל, הסוברים שהחמה הולכת מעל לרקיע הנורא. אולם כיוון שחכמי ישראל הודו לחכמי אומות העולם, מבואר יוצא שאין 'שתי שקיעות' אלא רק שקיעה אחת באופק. וכ"ד הגאונים הקדמונים, רש"י הרי"ף והרמב"ם וכל החכמים שקדמו לר"ת, וכן כמה מן האחרונים.
♦
פרק ה'
שיטת מרן הב"י
אחר הודיע א-להים אותנו את כל זאת, שמדברי הראשונים הקדמונים אין כלל ראיה דס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת, אלא מדברי הנוקטים כר"ת וגם מדברי החולקים עליו עולה שזמן בין השמשות מתחיל משקיעת גלגל החמה באופק מערבי. ולא חידש ר"ת אלא שיש שקיעה ראשונה קודם לכן כדי הילוך ג' מילין ורביע (שהוא שיעור 78 דקות אם המיל הוא כד' דקות וכדעת הרמב"ם). וכן דעת חכמי מצרים – מהר"ם אלשקר והרדב"ז. והוסיף לנו מהר"ם אלשקר שכן דעת רבי אברהם בספר אלכפיה' אלעבאדין, וכן דעת כמה גאונים ורב ניסים גאון מכללם, ואם כן נמצא ששיטת הגאונים הקדמונים שאין אלא שקיעה אחת ולא שתים. וממילא אין מקום לחילוקו של רבינו תם.
אחר כל זאת ראיתי בחזון אני דניאל את דברי מרן הב"י בזה. ואשתומם כשעה חדא.
♦
שיטת מרן הב"י ביורה דעה סי' קצו
בחרתי להתחיל דווקא מסי' קצו ולא מסי' רסא באורח חיים, משום שרק כאן מסביר מרן הב"י את ההגיון של שיטת ר"ת. הטור כתב שעל האשה לעשות הפסק בטהרה 'בבין השמשות' ולמרן ז"ל הוקשה על כך, וז"ל מרן הב"י: "ובין השמשות דקא אמרן, משמע ודאי דלאו דוקא. דהא בין השמשות ספק מן היום ספק מן הלילה הוא, ואם לא בדקה קודם לכן אין ראוי שתעלה לה. דכיון דמספקא לן שמא מן הלילה הוא נמצא שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז'! ועוד דהא רבי יהודה דמחמיר לא אמר אלא מן המנחה ולמעלה, ומשמע דממנחה קטנה ולמעלה קאמר" ע"כ. דהיינו מה שאמר הטור שצריכה לעשות הפסק בטהרה בבין השמשות, זה לא הגיוני, שכן בבין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה אין היא יכולה לבדוק, שנמצא יום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה. ובגמרא הזמן הכי מאוחר שנקטו שעל אשה לעשות הפסק בטהרה הוא מן מנחה קטנה ולמעלה, ולא איחרו עד בין השמשות.
והמשיך מרן הב"י: "ומ"מ דבר פשוט הוא דקודם זמן בין השמשות טובא הוא, ואף קודם בין השמשות דרבינו תם (תוס' שבת לה. ד"ה תרי ופסחים צד. ד"ה ר' יהודה), דההוא לא הוי אלא קודם הלילה וזמן מנחה קטנה ב' שעות וחצי קודם הלילה! הילכך בין השמשות דקאמר הרא"ש היינו בין השמשות דרבינו תם שעדיין הוא יום גמור" ע"כ. וברור מדברי מרן הב"י למעלה מכל ספק שזמן מנחה קטנה הוא קודם זמן בין השמשות, ולא רק זה, אלא הוא אפילו קודם זמן בין השמשות של רבינו תם, שהוא קודם לזמן בין השמשות 'הרגיל'. ועל כן זמן זה הוא 'יום גמור'. ועוד כתב מרן הב"י שזמן ביה"ש דר"ת הוי קודם הלילה, משא"כ זמן מנחה קטנה, דהוי טובא קודם הלילה. ומשמע בודאי שזמן בין השמשות של ר"ת מתחיל אחר זמן מנחה קטנה, אולם קודם שתשקע החמה באופק מערבי, זמן ניכר. ואחר זמן ראיתי שהרב ברדא הביא ראיה זו ג"כ (יצח"ר ח"ג סי' גל).
ויש לתמוה טובא על הרב דוד יוסף שליט"א שכתב לדון (הלכה ברורה חי"ד קונטרס כי בא השמש פ"י עמ' קנז) בדעת מרן השו"ע במחלוקת רבינו תם והגאונים, ולא זכר שר את הראיה הברורה מדברי מרן הב"י ביו"ד סי' קצו.
♦
דברי מרן השו"ע באורח חיים סי' רסא
אמנם, ז"ל מרן השו"ע באו"ח סי' רסא: י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת, עושה. רצה לעשות ממנו מקצת, עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה. ע"כ. ומקורו טהור, מדברי הרמב"ן בתורת האדם שהבאנו למעלה, והביאוהו כמה ראשונים. והמעיין בב"י יראה שלא כתב מרן כלל שהשקיעה הראשונה היא בשקיעת גלגל החמה מן האופק. רק כתב בדעת הרא"ש דס"ל ג"כ כדעת ר"ת, מפני שפירש ששקיעה היינו צאת הכוכבים. וזה מפני שמרן לא ראה את דברי ר"ת בספר הישר, שאין רק 'שתי שקיעות' אלא יש 'שלוש שקיעות', ולעיתים 'שקיעת החמה' תתפרש כצאת הכוכבים. ושפיר יש לפרש בלשון מרן הב"י, כמו שהכרחנו לעיל בדעת הרמב"ן. ואף שמלשון מרן השו"ע נראה שאין השמש נראית על הארץ היינו כלל, כבר ראינו לעיל מינה כמה לשונות של ראשונים שנקטו גם באופן הזה 'שמסתלקת השמש מעל הארץ' 'שאין נראית השמש' וכד', ובכל זאת בכולם מוכרח שיש לפרש שאין נראה אור זריחתה, אך לא שנסתלקה כל העגולה. ופשוט למעיין.
♦
שיטת מרן הב"י באו"ח סי' תערב
ועל פי הדברים האלה יובנו כחומר, דברי מרן הב"י בסי' תערב, וז"ל: "ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעת החמה משום דתחלת שקיעת החמה עדיין היום גדול כמו שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין (לה. ד"ה תרי)" ע"כ. ופשוט שאפשר לומר לשון 'שעוד היום גדול' רק על תחילת השקיעה הראשונה, שהיא כשעתיים (לפי מיל דהרמב"ם) או 90 דקות לפי מיל דחי' דקות^[36]לו), לפני צאת הכוכבים. שכן אי הוה ס"ל כדעת המפורסם בר"ת, היה צ"ל 'שעדיין יום הוא', והלשון 'שעדיין היום גדול' לא תתכן על זמן שכבר החשך יכסה ארץ, ושאו מרום עיניכם וספרו הכוכבים, התוכלו לספור אותם?!
♦
ראיה ברורה מלשון מרן השו"ע מדין תפילת נעילה
הנה מרן ז"ל (שו"ע או"ח סי' תרכג סע' ב') כתב וז"ל: "זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה; וצריך ש"צ לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפלה, וגם אין לו למשוך בתפלת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפלות, כדי שיגמור קודם שקיעת החמה" ע"כ. ואילו לפי השיטה המפורסמת בדעת ר"ת, למה כשהחמה בראשי האילנות צריך שליח הציבור לקצר ולא להאריך? הרי יש זמן רב מאז שהחמה בראשי האילנות עד השקיעה הראשונה, לפחות 44 דקות (אם המיל הוא י"א דקין. ולמיל של חי' דקין יש כשבעים דקין, ולמיל של כד' דקים איכא כתשעים דקות!). ואין לומר שמרן רק צדיק עת'ק לשון הפוסקים ולא נחית לכל חילוקי הדינים. שכן מרן הוא עצמו עצה טובה קמ"ל בב"י, וז"ל: "ומתוך דברים הללו יתבאר לך דלדידן דמפשינן טובא ברחמי היה צריך להקדים ולהתפלל אותה מבעוד יום הרבה כדי שיגמור החזן חזרת התפלה ביום ולפחות שתהא נשיאות כפים ביום, אלא דאם כן היינו צריכין להקדימה מבעוד יום טובא לפי שאנו מרבים בסליחות ואנן בעינן שיתפלל אותה מכי חמינן שמשא בריש דיקלא ולפיכך נראה שיש לשליח צבור לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפלה וגם אין לו למשוך בתפלת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפילות" ע"כ. וכל לשון זו היא לשון מרן הב"י, וברור בדעת מרן שכשהחמה בראש הדקלים זהו זמן קרוב לשקיעת החמה.
ואחר כל אלו הדברים לא נצטרך לדחוק ולומר שרב יוסף (קארו) מאור עיניים היה למציאות, ולא ראה שבארץ ישראל אין האופק כמו בצרפת (אף שמעולם לא היה בצרפת), שכן ברוב ימיו לא היה מרן אלא באופק הדומה לאופק בבל (שהוא אופק רומאניא שהיתה תחת שלטון העות'מאנים), במצרים, ובארץ ישראל, יכוננה עליון. והדברים פשוטים וברורים בס"ד^[37]לז). והמתעקש יתעקש.
♦
מסקנת הרב יצחק ברדא שליט"א לפי האמור
וככל החיזיון הזה כתב הרב ברדא בשו"ת יצחק ירנן (ח"ג סי' גל ובעוד מקומות), האריך הרחיב, ומסקנתו הסופית היתה שזמן השקיעה הראשונה מתחיל בזמן פלג המנחה, והשקיעה השניה היא שקיעת החמה באופק כפי שעולה מדברי הראשונים.
♦
קושיות על הרב ברדא
אולם, יש להעיר על מסקנה זו מתרי אנפין. ראשית, לא תתכן התאמה בין שני הזמנים הללו (שקיעה 'ראשונה' 'ופלג המנחה'), שכן זמן פלג המנחה נקבע לפי שעות זמניות ומהלך השמש מידי יום ביומו, ואילו זמן השקיעה הראשונה נקבע לפי הילוך חמישה מילין מהשקיעה הראשונה עד צאת הכוכבים. כך שאם פלג המנחה הוא בשעה 18:01, וצאת הכוכבים בשעה 19:46, אזי זמן 'שקיעה ראשונה' יהיה חמישה מילין לפני כן, דהיינו בשעה 17:46 לפי מיל של הרמב"ם, או בשעה 18:16 לפי מיל דחי' דקין (18*5=90, ועל כן 19:46-90= 18:16). כך יוצא שלפי הרמב"ם 'השקיעה הראשונה' קודמת לפלג המנחה, ולפי המקובל (חי' דקין) יוצא לאחר פלג המנחה.
שנית, שניים מגדולי החכמים שהבאנו לעיל, והם הרמב"ן והרדב"ז, כתבו שזמן פלג המנחה אינו שווה לשקיעה הראשונה. הרמב"ן (בתורת האדם עניין אבלות ישנה) כתב: "והיינו דאמרינן במס' ברכות (כ"ו א') רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד אמות בקרוב" ע"כ. דהיינו שפלג המנחה קודם לתחילת השקיעה. אולם ההבדל ביניהם מועט מאוד, ואינו עולה על ג' דקות, שהוא מהלך של"ד אמות כדכתבינן לעיל. וגם הרדב"ז כתב בעניין זה וז"ל: אלא אי אמרת תחלת שקיעה קאמר וקודם לה ג' רבעי מיל הוי בין השמשות מעולם לא ראינו ולא שמענו שיראו באותו זמן כוכבים בינוניים ע"כ. ומבואר שתחילת השקיעה לפי הרדב"ז מתחילה ג' רבעי מיל לאחר תחילת השקיעה לפי היראים. כך שאם צאת הכוכבים בשעה 19:46 תחילת השקיעה (לדעת היראים) לפי מיל של חי' דקין תהיה בשעה 18:16, ולפי הרדב"ז תחילת השקיעה תהיה ג' רבעי מיל לאחר מכן ב13.5 דקות, דהיינו בשעה 18:29.5. וכל הזמנים הללו מאוחרים הרבה לזמן פלג המנחה, שהוא באותו יום בשעה 18:01. ואם כן נמצאנו למדים שבין לפי הרמב"ן ובין לפי הרדב"ז פלג המנחה קודם לזמן תחילת השקיעה. וגם לפי היראים זמן זה מאוחר לזמן פלג המנחה.
ועוד, אף לא אחד מן הראשונים הזכיר שזמן פלג המנחה שווה לזמן שקיעה ראשונה, ולא כתבו אלא ששקיעה שניה היא כשנעלמת עגולת השמש מן הרקיע.
♦
ניסיון לתרץ את דברי הרב ברדא
ואנכי הרואה שאולי יש לפרש כך את דברי הרב ברדא. זמן שקיעה ראשונה אינו מתחיל כשמתחיל פלג המנחה, אלא הוא מתחיל לאחר שנכנס פלג המנחה (שכן פלג המנחה הוא זמן ארוך), ובתוך זמן זה תהיה השקיעה הראשונה. ובפרט לפי הרמב"ן, שלא מפריד ביניהם אלא מהלך ג' דקות, שיש לומר כן. ולא דק.
♦
דעת ראש הישיבה הרב שמואל טל שליט"א בדין זה
הנה מני"ר שליט"א בספה"ב טל חיים שבת ח"א וח"ג דן בזה. וכתב מדנפשיה להקדים את זמן השקיעה הראשונה של רבינו תם לפני שקיעת החמה באופק. רק שמכמה טעמים חלק על הרב ברדא (בח"ג) לעניין להקדים כל כך את זמן השקיעה הראשונה, ועתה נבוא באר דבריו בס"ד. ונראה איזה מהם יכונו אליבא דהלכתא בס"ד.
וז"ל מני"ר התם (טל חיים שבת ח"ג עמ' סב והלאה): "והנה במציאות קשה להבין את שיטת ר' יהודה, משום שמבואר להדיא בדבריו (שבת לד ע"ב) שהלילה מתחיל בזמן שבו הכסיף העליון והשווה לתחתון, ומאידך גיסא מבואר בדבריו (פסחים צד ע"א) שמשך הזמן משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים שהוא תחילת הלילה הוא כדי הילוך ד' מילין. ולפי דבריו שם, מן הזריחה ועד השקיעה הוא שיעור הלוך ל"ב מיל, וזמן זה הוא י"ב שעות ביום השוויון, ולפי זה שיעור הילוך ד' מילין הוא כשעה ומחצה. ואם נאמר שהשקיעה היא מזמן שגלגל החמה נכסה מעינינו, הרי שבמציאות נדרש הרבה פחות זמן עד שיכסיף העליון וישווה לתחתון, דזמן זה הוא בערך נ"ה דקות לאחר התכסות השמש". ע"כ. דהיינו שאם אנו באים להשוות בין רבי יהודה בשבת לרבי יהודה בפסחים, שבשני המקומות הוא נקט 'משקיעת החמה', והשקיעה המוזכרת בפסחים היא השקיעה המוזכרת בשבת, בהתכסות גלגל החמה מעיננו, הרי שזמן הכספת העליון והשוואתו לתחתון, הוא הרבה פחות זמן מאשר הילוך ד' מילין.
ועל כן כתב מני"ר: "וניתן ליישב את שיטת ר' יהודה לפי המבואר בדברי רבינו תם בספר הישר (סי' רכא) שהשקיעה מתחילה 'משעה שרוצה החמה ליכנס ברקיע דמאז הוא מתחיל ליאדם' ע"כ. וזהו שיעור המוקדם בכמחצית השעה להתכסות גלגל השמש מעינינו בקו האופק. והבין ר"ת שהתכהות אורו של גלגל השמש היא משום שהוא מתחיל להיכנס לעובי הרקיע, ולכן אף שאנו רואים את הגלגל לנגד עינינו, הוא כבר אינו צהוב וזורח במלא עוזו אלא צבעו מתחיל להתאדם. וכן נראה מלשון רשב"ם שהובא בתוספות הרא"ש (הובא לעיל בס"ד) וכו' וכן נראה בדברי המאירי וכו'". עכ"ל הטהור.
ובאמת הנה מני"ר הוא שר המסכים למה שהתבאר שזמן 'השקיעה הראשונה' הינו בהתכהות גלגל החמה. אולם בזאת נבדלו דברינו מדברי מני"ר. שלדעת מני"ר אין 'שתי שקיעות' אלא יש רק שקיעה אחת. ורבי יהודה התכוון להתכהות גלגל החמה בין בפסחים בין בשבת. ובין שיעור זה לצאת הכוכבים יש ד' מילין, ובין השמשות מתחיל מהאדמת פני המזרח. וכן שלדעת מני"ר זמן אותה השקיעה 'הראשונה' מתחיל כחצי שעה לפני שקיעת החמה באופק.
♦
קושיות על דברי מני"ר
אולם, לענ"ד אחר המחי"ר, ואף שאין דעת תלמיד מכרעת, מ"מ איכא דוכתא להעיר מעט מזעיר על דברי מני"ר. שכן מאי קשיתיה למני"ר? שרבי יהודה משתמש באותו מושג בפסחים ובשבת, ואילו לפי דברי ר"ת (אליבא דהרב ברדא) נצטרך לומר שרבי יהודה התכוון באותו מושג לשתי שקיעות שונות. אולם, לפי זה יוצא שלשקיעת החמה באופק, אליבא דרבי יהודה, אין שום משמעות הלכתית! והרי רבי יהודה בשבת קרי בחיל: "תנו רבנן בין השמשות ספק וכו' ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה" ע"כ. ולפי דברי מני"ר נצטרך לומר שמזמן 'משתשקע החמה' המוזכר כאן עד שפני המזרח החלו להאדים, עבר זמן ניכר (כחצי שעה!) שכלל לא מוזכרת כאן. ועוד, לפי דברי מני"ר איכא להקשות על שיטתו כקושיא דיליה. מאי קשיתיה? שאותו מושג משתמש לשני שיעורים שונים, בפסחים ובשבת. הרי לדעתו אותו מושג באותה ברייתא משמש לשני מושגים שונים! שכן בסמוך ממש איתא: "רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל" ע"כ. והכא ברור שאי אפשר לפרש בדברי רבי נחמיה שמדובר על התכהות השמש. שאם כן יוצא שחצי מיל (לכל היותר 12 דקות) לאחר התכהות השמש (שהוא כחצי שעה לפני השקיעה באופק), כבר נכנס הלילה (18 דקות לפני השקיעה באופק!) זאת אומרת שנכנס הלילה עוד שהשמש על הארץ ולא יצאו כלל כוכבים. אלא ודאי שאין לומר כדברי מני"ר בזה.
ועוד מדברי הקדמונים עצמם עולה דלא ס"ל הכי, שכן הרמב"ן בפרשו את דברי רבינו תם כתב שזמן השקיעה הראשונה קרוב מאוד לזמן פלג המנחה (מאחריו. בין 3 ל-5 דקות לכל היותר). ולדברי הרדב"ז, זמן השקיעה הראשונה לדעתו מאוחר בכרבע שעה (עד עשרים דקות) לזמן של השקיעה הראשונה לדברי היראים, ואינו עולה על 40 דקות לאחר פלג המנחה בשום פנים. אלא מוכרח שלא הבינו כן.
וממה שדקדק מני"ר מדברי ר"ת (בסי' רכא): "ולא תימא משעה שרוצה החמה ליכנס ברקיע דמאז הוא מתחיל ליאדם אלא משתשקע החמה שכבר נכנסה ברקיע ועברה בעוביו של רקיע והוא עדיין כנגד החלון". ע"כ. ומהלשון 'ליאדם' דקדק מרן שכבר נצבעה החמה בצבע אדום, וזה באמת כחצי שעה לפני השקיעה באופק. אולם נראה שאין לדקדק בצבעים. שכן אפשר שנקט ר"ת 'ליאדם' לומר שכבר אינו זוהר כמו שהיה מקודם, וכמו שמבואר בלשון הרשב"ם, הרא"ש ועוד, שמזמן שמתחיל להיות אור השמש 'כהה', הוא זמן השקיעה הראשונה. וראיה לדבר יש להביא מדברי מרן הב"י (יו"ד סי' קפח) גבי מראות הדמים, שכתב וז"ל: "כתבו התוספות (יט: ד"ה הירוק) אמתניתין דהירוק עקביא בן מהללאל מטמא האי ירוק היינו כאתרוג ולא ירוק ככרתי דאין זה נוטה לאדמימות וסתם ירוק כן הוא כדמשמע בפרק לולב הגזול (סוכה לד:) וגם הרא"ש ז"ל (שם) כתב פירש ר"י דמכאן משמע דירוק סתם הוא צבע הדומה לחלמון ביצה או לזהב הנוטה למראה אדמומית" ע"כ. זאת אומרת שגם על צהוב ממש שאין בו מראה אדמומית כלל^[38]לח), אפשר לומר שהוא נוטה לאדמומית. ואם כן יש לומר גם כאן שהצהוב הנראה בשמים, הינו צהוב, רק אינו זוהר^[39]לט) כמקודם. והיינו פירוש שאר הראשונים שעשו דבריהם פירוש לפירוש ר"ת, שכוונת 'ליאדם' היינו שנכהה אורו במעט. שכן האדום כהה יותר מן הצהוב.
ועוד, כיוון שבדברי הרמב"ן מוכרח שלא הבין כדברי מני"ר שליט"א, שכן כתב שבין פלג המנחה לתחילת השקיעה יש שיעור של כג' דקות, והוא קודם הרבה לזמן של חצי שעה לפני השקיעה באופק. והראשונים (הרשב"א, הר"ן ועוד) הביאו את דברי הרמב"ן הללו ולא חלקו עליו בשיעור זמן שקיעה ראשונה, משמע שהם מסכימים עמו. ואם כן הוא, יוצא שלדעת הראשונים יש להתחשב בשקיעה באופק כשקיעה השניה, והשקיעה הראשונה היא לפני כן, כשהשמש מתחילה להתכהותמ).
♦^[40]מ)
ביאור מני"ר בגמרא
ומ"מ, ביאר מני"ר בגמרא ששקיעת החמה בדעת רבי יהודה היא כחצי שעה לפני השקיעה הנראית לעינינו. ובאמת אין שום משמעות לשקיעת החמה באופק, אלא רק להאדמת פני המזרח (דהיינו המערב), ולהכספת התחתון, בכדי להגדיר זמן זה כבין השמשות.
וכתב גם (שם עמ' סו) שאם נפרש כדברי הרב ברדא יוצא שרוב הקושיות שקשות על ר"ת לפי הפירוש הרגיל, וכן על הגאונים, קשות גם על שיטתו. שכך כתב מני"ר: "לא ניתן להבין כלל איך יתכן שזמן היעלמות גוף השמש יוגדר כהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון. ואיך אפשר לומר ששלושת רבעי מיל לאחר זמן זה של היעלמות גלגל השמש כבר הכסיף העליון והשווה לתחתון. ואיך יתכן לומר שבזמן שהכסיף העליון והשווה לתחתון יוצאים רק שלושה כוכבים" וכו' ע"כ.
אולם לענ"ד יש לתרץ כך: כל העומד על שפת הים יראה נכוחה שהשמש לא יורדת עד 'קו המים' ושם נעלמת, אלא היא נעלמת מעל 'קו המים' קצת. ועל פניו, אם השמש היתה נמצאת שם ממש, גם האזור שמעל קו המים בסמוך לו היה אמור להיות מואר באור השמש. והא קא חזינן דלאו הכי הוא. אלא מרגע שקיעת החמה התחתון מוכסף ועוד, לעומת העליון שעדיין מואר באור השמש. וזה ברור לתושבי גוש דן, חיפה ואשדוד. ולגבי הקושיא השניה, שלא יתכן ששלושת רבעי מיל לאחר היעלמות השמש כבר הכסיף העליון והשווה לתחתון. זה יקשה רק אם נפרש שהילוך מיל הוא יא' רגעים, כפירוש מני"ר שליט"א, ואז שלושת רבעי מיל הוא כ8.25 דקות. אולם אם נפרש כדברי רוב הראשונים, שהילוך מיל הוא חי' דקות, אז ג' רבעי מיל יהיו 13.5 דקות. ולפי הרמב"ם יהיה יותר רווח, שכן השיעור הוא של חי' דקות, שהוא ג' רבעי מיל. ובזמן זה אכן אפשר שהכסיף העליון והשווה לתחתון. ועוד יש להעיר, שזמני היום לא מתחלפים באבחה חדה, אלא זהו תהליך, שכן הכסיף התחתון שקודם להכסיף העליון, בתחילת בין השמשות הוא רק באזור הסמוך לקו המים וקמא קמעא הוא עולה למעלה, עד שהעליון השווה לתחתון. ואם כן הוא, יתכן שעדיין לא כל העליון השווה לתחתון, ועדיין יש קצת אדמומית בחלקים העליונים של 'העליון', אולם די לנו שעיקר העליון הכסיף בכדי לקרוא לאותו מקום 'לילה'. וגם מני"ר עצמו יוכרח להודות לזה ממ"ש בהמשך דבריו, שיש 'דמדומים ימיים' שעדיין יש מעט מן המעט אור, ורק לאחר מכן יש 'דמדומים אסטרונומיים', שזו שחרות מוחלטת. וכשם שלמעשה אין אנו מתחשבים (גם לפי מני"ר אליבא דת"ק) בדמדומים הימיים, אע"פ שעדיין יש אור, כך אין להתחשב בשאריות האור שנשארו בעליונו של עליון.
ולגבי הקושיא השלישית, לא זכיתי להבין. הרי בקושיא השניה כתב מני"ר שלא יתכן שלאחר ג' רבעי מיל לאחר היעלמות גלגל חמה, יכסיף העליון. ובקושיא השלישית כתב שלא יתכן שבזמן זה יוצאים 'רק' ג' כוכבים. ומשמע מדבריו שיוצאים יותר. ותמה על עצמך! היאך יתכן שעדיין לא יכסיף העליון וכבר יצאו הרבה יותר מג' כוכבים!? ואולי צריך למחוק תיבת 'רק' וצ"ע. ואפילו לפי הנוסח הכתוב לק"מ, שכן יש לומר שהכוכבים שיוצאים בזמן זה הם כוכבים בינוניים, ואף אם נמחוק תי' 'רק', יש לומר שהכוכבים הנוספים הם כוכבים הנראים גם ביום, שנראים רק למומחים כידוע. וכפי שמני"ר עצמו אמר בשיעור הכללי בעל פה, שיש מומחים היודעים לצפות בכוכבים ויראו כוכבים אף ביום. ואם כן יתכן שהכוכבים הנראים לאחר ג' רבעי מיל הנה הנם כוכבים בינוניים. ולק"מ. ומ"ש מני"ר שגם שאר הקושיות שהקשה שם (בטל חיים שבת ח"א עמ' תקלד-תקלה) קשות לפי פירושו של הרב ברדא, לא ידענא אהאי קשייתא כוונתו. שכן לא הקשה שם אלא לפי הפירוש הרגיל בדברי ר"ת, ולכן הקושיא השניה והשלישית שם, כלל לא קשות. וגם הרביעית לא כ"כ קשה לפי זה. ואם כנים הדברים שכתבתי בתירוץ הקושיות שהביא מני"ר גם בטל חיים שבת ח"ג, לעיל, אזי אין כל כך קושיות על דברי הרב ברדא. חוץ מקושיא אחת, שזמן פלג המנחה שקבעו לתחילת זמן השקיעה הראשונה, אינו מדויק. אולם בודאי הוא יותר קרוב מאשר דברי מני"ר, שהרחיק את הזמן עד לחצי שעה קודם שקיעת החמה באופק.
ומ"מ, למעשה כתב מני"ר שבכניסת השבת אין להחמיר להכניס שבת כחצי שעה לפני השקיעה הנראית לעינינו, ורק בצאת שבת יש להחמיר כפירושו בדעת רבי יהודה, שסיום בין השמשות מתחיל כעשרים דקות לאחר סיום בין השמשות 'הרגיל'. ויש כמה ראשונים שאכן משמע מדבריהם כך, ובפרט הרי"ד.
ועי' בהלכה ברורה (חי"ד קונטריס מבוא השמש) שהאריך עלינו את הדרך בזה, וכתב ברב דברים לדחות לחלוטין את דברי הרב ברדא בשו"ת יצחק ירנן. אך למעשה נראה שאת המוחש אין להכחיש, וכל לשונות הראשונים הללו שכתבתי ודקדקתי בהם בס"ד, יש בהם כדי להוכיח שר"ת לא נתכוון כלל שארבעים דקות לאחר השקיעה הנראית לעינינו, הוא עדיין יום גמור. וכמו שעולה מדברי המאירי, הרדב"ז, המהר"ם אלשקר, מרן השו"ע ועוד, שתמיד אזלינן בתר ראיית העיניים.
♦
דברי הרב דוד יוסף שליט"א
והנה ראיתי למפורסם לחכם ולגאון ר' דוד יוסף שליט"א שכתב קונטרס שלם (הלכה ברורה חי"ד קונטרס כי בא השמש), לדון בשיטת ר"ת בבין השמשות ובדברי הרב ברדא, וכתב להכריח שדעת ראשונים רבים (שער הציון עמ' קלו הערה כ') סבירא להו כדברי שיטת ר"ת המפורסמת לדעתו. וכיוון שעמד וימודד אר'ש בזה אמרתי אעבור על חלק מדבריו ואראה הצדק בזה אם לאו. וזאת אעיר, שבכדי שיוכח שחכם מחכמי הדורות סובר 'כשיטה המפורסמת ברבינו תם', לא די שיאמר שיש 'שתי שקיעות', אלא שהשקיעה הראשונה היא בשקיעת החמה באופק. וכל עוד לא נאמר בפירוש ששקיעת החמה באופק היא השקיעה הראשונה, אין להוכיח מדברי אותו חכם כלום, למעט זאת דס"ל כדעת חכמי ישראל דשתי שקיעות איכא ברקיע.
זה יצא ראשונה. הביא את הרשב"א בברכות ב ע"ב וז"ל: "ומ"מ לדברי רבינו האי גאון זצ"ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום היינו תחלת השקיעה דהיינו ביאת שמשו, ואם כן לא נפרש שקדש היום מעצמו, דהיינו בין השמשות, אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול", ע"כ. ומבואר מכאן שהרשב"א ס"ל כר"ת, שיש שתי שקיעות, וכן דעת רה"ג. אולם, לא מבואר מדבריו כלל שהשקיעה באופק היא השקיעה 'הראשונה'. וכבר כתבתי בס"ד לעיל מינה שמדברי הרשב"א לעיל מוכח דלא ס"ל ששקיעה ראשונה היא השקיעה באופק. וגם אין לדקדק ממ"ש בברכות (ב ע"א): "ואמאי דאמרינן לעיל הא קא משמע לן דכהני אימת אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים קא מהדר, כלומר וממאי דלא אכלי בתרומה עד צאת הכוכבים וקא דרשת ובא השמש ביאת אורו שנסתלק אורו לגמרי מחללו של עולם דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי מן השמש דילמא ביאת שמשו הוא כלומר תחלת השקיעה שבא השמש בעוביו של רקיע בלבד" ע"כ. שכן פירוש 'סוף שקיעה' בדברי הרשב"א הכא היינו צאת הכוכבים, שזו לשון שקיעת החמה השלישית שהובאה בדברי רבינו תם בספר הישר. ולעולם כוונתו על צאת הכוכבים שלנו, ותחילת השקיעה היינו שבא השמש בעוביו שלרקיע כמו שכתבנו לעיל. ולעולם אין כוונתו בשקיעה הראשונה לשקיעת גלגל החמה באופק מערב. וממילא אין לומר שרב האי גאון ס"ל כשיטת ר"ת המפורסמת, כמו שרצה הרב דוד יוסף לומר.
ואשר על ידו השני, הביא את דברי הרב אורחות חיים (הלכות יוה"כ סי' ג'): "וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו, שנאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב כלומר התחילו לצום ולהתענות מערב תשיעי סמוך לעשירי. וכן ביציאה שוהה מעט ליל י"א סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. וכתב הרמב"ן ז"ל כי זמן התוספת שמוסיפין ביום הכפורים ושבתות וימים טובים משעה שמתחיל השמש להשתקע וליכנס ברקיע ואינו זורח בארץ עד סוף השקיעה שנשקע כלו ברקיע והוא עדיין כנגד חלונו ופני הרקיע מאדימין כנגד מקומו הוא בכלל התוספ' שמוסיפין מחול על הקדש והוא מהלך ג' מילין ורביע מיל רצה להוסיף כל זה מוסיף רצה לעשותו מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה ובלבד שיוסיף ממנו מעט" וכו' ע"כ. ורצה הר"ד יוסף להביא ראיה גם מלשון זו. ולכאורה אין ממנה ראיה כלל, שכן כבר כתבתי לעיל מדברי הרמב"ן והמאירי שהלשון 'אינו זורח בארץ' יכול להתפרש בפשטות גם על התכהות אורה. והמשך לשון האורחות חיים מוכיח כן, שכתב 'עד סוף השקיעה שנשקע כולו ברקיע'. זאת אומרת, שמתחילת השקיעה עדיין לא נשקע 'כולו' ברקיע, ורק בשקיעה השניה נשקע כולו ברקיע. ואף שהרוצה לדחות ידחה, מ"מ לומר בסכינא חריפא שהאורחות חיים סובר כשיטת ר"ת המפורסמת, זה אי אפשר.
וגם מה שהביא בשם הר"ש משאנץ (פסחים צד ע"א ד"ה משקיעת), הרואה יראה, שאין שום ראיה דס"ל ששקיעת החמה באופק היא שקיעה ראשונה. ואדרבא מדבריו לגבי מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר, משמע קצת כדברי הרב ברדא.
והטור השלישי מ"ש מספר השולחן, הנה לא כתב ספר השולחן (הלכות סעודה שער ז' ד"ה יכול) אלא כך: "וזהו באותו זמן שמוסיפין מחול על הקודש, שהוא מהלך ארבעה מילין עד צאת הכוכבים. וזמן זה אם רוצה להוסיף מקצתו מוסיף, ואם רצה להוסיף כלו מוסיף, אבל קודם לזמן זה יום גמור הוא ואינו בכלל תוספת, ואין מקדשין בו ואין מתפללין בו של שבת, וכן פירש הרמב"ן ז"ל". ע"כ. וגם הוא לא כתב אלא שזמן התוספת הוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים, ולא כתב ששקיעה ראשונה היא משקיעת גלגל החמה באופק. ומ"ש שכן פירש הרמב"ן, כבר זכינו לפרש את דברי הרמב"ן לעיל, באופן שמוכרח דס"ל כדברי הרב ברדא.
ומ"ש בשם ספר התרומה, הנה אינו בסי' ריא, כפי שציין שם, אלא בסי' ריג. והתם איתא: "דהיינו ספק לילה סמוך לצאת הכוכבים אם כן הא דקתני עד מתי מניחם עד שתשקע החמה הוי כמו משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין דשילהי במה מדליקין דהיינו סוף שקיעת החמה כמו שמפ' רבינו יעקב מדקאמר התם משקיעת חמה עד צאת הכוכבים תלת ריבעי מילא או תרי ריבעי מילא". ע"כ. ולא כתוב כאן אלא דס"ל כדברי ר"ת, אך לא שהשקיעה הראשונה היא משקיעת החמה באופק.
והרואה יראה שכן הראיות מרוב דברי הראשונים שהביא, ואין מהם אפילו חכם אחד שכתב שהשקיעה באופק היא השקיעה הראשונה.
♦
דיון הרב דוד יוסף שליט"א בדברי הרב יצחק ברדא שליט"א
הנה הרב דוד יוסף הביא 'בקצרה' ולא בארוכה כדרכו, כמה מדברי רבותינו הראשונים ש'מבואר' מדבריהם דס"ל כשיטה המפורסמת בדברי ר"ת.
והנה הביא שכן דעת הרשב"א, המאירי, הרמב"ן והריטב"א. וכבר לעיל כתבתי שמדברי הרמב"ן, הרשב"א והמאירי ברור דס"ל ששקיעה ראשונה קודם לשקיעת החמה השניה שהיא השקיעה באופק מערב. וז"ל הרשב"א שדקדק ממנו הרב דוד יוסף: "והקשו בתוס' לדברי ר"ת ז"ל מדפריך לקמן ר' יהודה לר' מאיר - והלא כהנים מבעוד יום טובלין. אדרבה ליקשי איהו לנפשיה שהרי קורין אותה לדבריו מפלג המנחה ואילך שהוא יום גדול. וכו' ואינו נראה כלל, דהא ודאי לר"י אף על פי שאינו מתפלל תפלת המנחה מפלג המנחה ואילך, לא מפני שהוא לילה קאמר אלא משום דתפלות כנגד תמידין תקנום ותמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד פלג המנחה, ומשום הכי תפלת המנחה שהיא כנגדה אינה אלא עד אותו זמן, ומשם ואילך ראוי לתפלת הערב מפני איברים ופדרים שקרבין והולכין אבל ודאי אינו לילה, ותדע לך שהרי עדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל והיאך הוא לילה וזמן שכיבה", ע"כ. ומהלשון 'שעדיין השמש על הארץ כדי מהלך שתות המיל' שהוא ג' דקות לערך, דקדק הרב דוד יוסף דס"ל שהשקיעה הראשונה היא השקיעה באופק, שכן אם כדברי הרב ברדא, השמש עדיין על הארץ זמן רב לאחר מכן, עד השקיעה השניה.
אולם, נראה לפרש כמו שמפורש בדברי הרדב"ז, שאף שכתב 'הרי אפילו אחר שיסתלק השמש מעל הארץ אם תסתכל בכנפי העופות הפורחים באויר תראה השמש ממש בכנפיהם' דהיינו שאפילו אחר שהשמש מסלקת מן הארץ, דהיינו 'נכנסת בעובי הרקיע' שהוא חלונה, וכבר אינה נמצאת בתוך כיפת הארץ, היא עדיין נראית בודאי. ואם כן הוא, גם הכא בדברי הרשב"א נאמר שאכן יש בין תחילת פלג המנחה עד התכנסות השמש בחלונה 'שתות מיל'. וכן מוכרח לפרש את דברי הרמב"ן שהבאנו לעיל. ואם אנו מסתכלים דרך ההסתכלות האסטרונומית של חז"ל, אם כן לק"מ לומר שאחרי שהשמש נכנסת בחלונה, היא כבר לא על הארץ^[41]מא) אף שהיא עדיין נראית, ופשוט.
והביא מדברי השואל בשו"ת מהרי"ל החדשות (סי' לא) שאכן הבין כמו שיטת ר"ת המפורסמת. אולם, הנה המהרי"ל גופיה מחי ליה מאה עוכלי וז"ל: "ואני תמהתי על זה מאד שמקל באיסור מיתת ב"ד. וקצת הי' נ"ל ראיי' מגמרא פ"ב דשבת ופסחים דרכו' תלו שיעור שקיעת החמה בראות העין כשהחמה מתחלת שקיע' ולהחסר מעט מעט מראות עינינו. לכן מו' תוא' עינינו בדבר זה כי ע"פ התכונה אי איפשר לגמ' שתחיל' השקיעה היינו לאחר שכל גוף החמה נסתר מעינינו, ושו'". ע"כ. וברור שהבין כדברי הרב ברדא ודלא כדברי הרב דוד יוסף. והרב דוד יוסף הביא את דברי 'השואל' בשו"ת מהרי"ל וכמעט כלל לא התייחס לדברי המהרי"ל עצמו, שבפירוש כותב כפי שהבין הרב ברדא.
ומ"ש להוכיח מדברי הרי"ד, שכתב 'שהחמה נעלמה מן העין', הנה הרי"ד בעצמו כתב שאם היה עולה על ההרים עדיין היה יכול לראותה, ואם כן ברור שעדיין לא נשקעה כולה, רק נטתה כל כך מערב, שאינה נראית לכל בני אדם. והרב דוד יוסף נדחק בפירוש דברי הרי"ד. וביותר יש להקשות עליו, שכן הרי"ד כתב בהדיא שרק כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ רק 'ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה שכל זמן שאורה בעולם האור מכסה האדמומית ולא תמצא כמו שלא תמצא ביום'. ואם כדבריו, הרי בזמן זה הוא עדיין חושך גמור, והיאך נותן הרי"ד סימנא שאינו נכון כלל. והרי"ד היה באופק דרום אירופה, שדומה לאופק ארץ ישראל. וזמן בין השמשות שווה הכא והתם.
ומ"ש להכריח שגם דעת הרי"ף והרמב"ם היא כשיטה המפורסמת בדעת ר"ת. הנה מלבד שרבי אברהם בן הרמב"ם עומד ומכחישו, הנה גם הרמב"ם עצמו מכחישו בזה, שכ"כ הרמב"ם (הלכות שגגות פי"ד ה"ג): "הורו בית דין שיצא השבת, לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמה ואחר כך זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין", ע"כ. הא קמן שאם נתכסים החמה מעינינו (כגון על ידי עננים, הרים או עצים) יש מקום לטעות ששקעה. ואם כשיטת ר"ת המפורסמת, הרי אף אם נעלמה לחלוטין אין לטעות בזה, שכן כך היא דרכה של החמה, להיעלם שעדיין יום גמור הוא.
וראיתי לו שהביא את דברי המקשים האומרים 'האיך יהיה יום וכל השמים זרועים בכוכבים?' וענה להם בקושיא, ואמר היאך יהיה עלות השחר יום והשמים זרועים בכוכבים? ואנא אמינא דאין זו קושיא כלל. שכן לגבי עלות השחר, לא תלינן את חילופי היום והלילה במציאות הכוכבים, אלא בעצם מציאות 'עליית השחר' ודי בזה בכדי לסלק את ממשלת הלילה. אולם הגדרת הלילה היא 'צאת הכוכבים', כמו שכתוב בנחמיה, ואם יש כוכבים איך יתכן לומר שהוא יום גמור. וק"ל.
ועוד מצאתי כמה אחרונים שסוברים כדעת הרב ברדא, הלא הוא הרב דוד שפירא שהביאו הרב ברדא בדבריו, וכן ראיתי בגיליון מוריה (תשסט עמ' קמ-קמה) במאמרו של הרב דוד כהן שכתב כן, והוכיח כדברי הרב ברדא. ועל צבאם מני"ר שליט"א בטל חיים (ח"א וח"ג) שהסכים ששקיעה ראשונה בדעת ר"ת הינה לפני השקיעה באופק. ושמעתי שיש עוד כמה שהבינו כן. ומאידך אחרונים רבים הבינו כשיטת הרב דוד יוסף וכשיטה המפורסמת בר"ת, הלא המה בספרתם בהלכה ברורה וביבי"א שציינתי לעיל.
ושם בעמ' קצד כתב להקשות על הרב ברדא שליט"א. ומ"ש בעמ' קצה שאם כדברי הרב ברדא יוצא שקהילות ישראל בכל הדורות חיללו שבת ח"ו. אנא אמינא, לא מיסתייא דלא גמירי מיגמר נמי מגמרי?! הרי לפי דבריו יוצא שכל קהילות המזרח והמערב הפנימי ותימן כולם חיללו שבת, נגד דברי ר"ת ומרן השו"ע, ומה יתהלל חכם בחכמתו? ואני תמה למה יותר נוח לומר שכל רבותינו ואבותינו שנקטו כשיטת הגאונים, הם חיללו שבת, וחלק מחכמי אשכנז לא נוח לו לומר שהם חיללו שבת^[42]מב)?! והמעיין בדבריו יראה שגם את הלשונות המפורשים של מהר"ח או"ז (בסי' קפו) ושל הרא"ש בתוספותיו של 'כהה אור השמש' וכד' פירש כשיטה המפורסמת, ואם כן נראה ששום ראיה שתובא לא תשכנע אותו להודות ששיטת ר"ת מסכימה למציאות. וניחא ליה לשוויה לכולי עלמא קצירי, ולא להיות נסוג אחור ולהודות שהשיטה המפורסמת בדעת ר"ת איננה נכונה. וגם מרן הגרע"י זצ"ל (חזון עובדיה ח"א עמ' רעד) חייב למול תינוק בשבת, שנולד אחר צאת הכוכבים של הגאונים לפני שקיעה של ר"ת, ואם כן מרן עביד עובדא בידיים לחלל שבת כדעת ר"ת המפורסמת. אלא ודאי שאין שיטת ר"ת מעיקר הדין, וממילא אין צורך להחמיר במוצאי שבת כדעת ר"ת המפורסמת כלל. והרוצה להחמיר מדין 'תוספת שבת' רשאי. אך צריך לומר שעושה כן בלי נדר. ואם עשה כן בתורת חובה, יכול לבטל חומרא זו אף ללא התרת נדריםמג).
♦^[43]מג)
מסקנא דדינא
בהא סלקינא ובהא נחיתנא שאין לקבל את הפירוש המקובל בדעת רבינו תם, שאפילו אחר השקיעה הזמן הוא עדיין יום גמור, עד אחר עבור ג' מילין ורביע. ולא נתכוון ר"ת ודעימיה אלא לומר שמעת שהחמה מתחילה להכנס 'בחלונה' (לפי דעת חכמי ישראל) זמן זה נקרא 'שקיעת החמה' בפסחים, ואין לו שום נפקא מינה הלכתית^[44]מד). ודקדקנו כך בראשונים רבים, דלא שמיע להו כלומר לא ס"ל את הפירוש המקובל בדעת ר"ת. וכן דעת מרן השו"ע דלא ס"ל כלל לפירוש המקובל בדעת רבינו תם. ולית דין צריך בושש. ולא צריכא למימר לדעת הרמב"ם, רבי אברהם בנו, הרי"ד, והגאונים העומדים בשיטתם, שאין כלל 'שתי שקיעות' שיש להתייחס אליהם.
ועל כן, למעשה אין להתיר לעשות הפסק טהרה לאחר שקיעת החמה באופק מערב. אולם בשעת הדחק יש מקום להקל עד חמש דקות לאחר שקיעת החמה, בצירוף דעת הרמב"ם שכלל אין צורך בהפסק בטהרה, אם עושה בדיקת יום ראשון, ובצירוף הסברא שאי הוה דם מעיקרא, לא מסתבר כלל שכל כך מהר כבר היה ונעלם ומתקנח ונימוח, ואם אין דם בזה שיעור הזמן המועט, אז כנראה גם מעיקרא לא הוה דם (וכדי שיהיה הפסק מרווח, יש לצרף את דעת מני"ר בדעת רבי יהודה, שבתחילת השקיעה עדיין יום הוא^[45]מה), אך אין להקל בזה יתר על חמש דקות אחר השקיעה). ופשוט^[46]מו). ועי' במ"ש מרן גאון עוזנו בטהרת הבית (ח"ב עמ' רסה-רעד) שדן בזה והעלה להקל בזה, אם לא עברו י"ג דקות וחצי. אולם לענ"ד העיקר כמ"ש שאין להסתמך על שיטת ר"ת המפורסמת, אפילו כספק. ועי' בשו"ת דברות יעקב (ח"א, קונטרס בינה לעיתים פ"י) מ"ש בזה, ולענ"ד הפריז על המדה ודבריו צ"ע.
♦ ♦ ♦