תפילה במקום מטונף
שאלה
רוב ברכות ושובע שמחות, יראת ה' היא לו עטרה, מרביץ תורה והוראה בישראל, מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הרה"ג יהושע בן מאיר שליט"אשלומך ישגא לעולם.
נשאלתי: אסיר עם סיכון בטחוני, הנמצא באגף הפרדות בתא מבודד, ללא מחיצות המבדילות והמפרידות את תאי השירותים והמקלחת כאשר הם מחוברים יחדיו. האסיר מבקש טלית ותפילין וספרי קודש - האם מותר להכניס לו? וכן, האם מותר לאסיר להתפלל במקום כזה. יש לציין שהוא יהיה באגף הפרדות תקופה ארוכה (אגב, אעיר כי בית הכסא הוא ללא מושב - כבור בעלמא ללא מחיצות וללא אסלה וכדו').
וזה מה שחשבתי לומר:
לגבי תפילה מצינו שצריך להתרחק מהצואה "כמלוא עיניו", אך אצלנו מיירי בבור עמוק, כך שהוא אינו רואה את הצואה. ופסק השולחן ערוך (פג, ד) שאם הרעי נופל לבור (או לגומא) מותר לקרות שם קריאת שמע ובתנאי שאין ריח רע. אלא שכאשר יש ריח, יש להתרחק ד' אמות ממקום שהריח כלה, כפי שפסק השולחן ערוך (עט, א). ולפי זה אם יש ריח של שתן או צואה בתאו, לא ניתן להתפלל שם.
ונראה שהעצה היא להכניס (או לבקש שיעשו זאת אחרים) לתא המבודד של האסיר חומר המפיץ ריח טוב, כך שהריח לא יורגש. שכן אם "הצרכים" אינם נראים, מפני שהם בתוך בור, החשש הוא הריח. ואם ריססו חומר המפיץ ריח, כך שהריח אינו מורגש מותר להתפלל שם, והכי איתא בשו"ת לב חיים (ג, יג), בפתח הדביר (עט, סק"ב), בבן איש חי (פרשת בא אות כח) ובספר תפילה כהלכתה (ב, כא). וע"ע בזה בספר חשוקי חמד עמ"ס שבת (כד, ב). ויל"ע מה יעשו כאשר יש שם ריח רע (קבוע) ואין חומר המפיץ ריח טוב. האם נמנע מהאסיר באופן קבוע להתפלל.
לגבי לימוד תורה, נראה דהדין קל יותר וניתן להכניס לו ספר קודש שילמד בתאו, שהרי פסק המשנה ברורה (פג, סק"ה) דיש מקום להקל. ובייחוד דהיכא שיש ריח קבוע (והצואה ברשות אחרת) מותר יהא ללמוד שם תורה. ומצינו במשנה ברורה (עט, סק"ל): "מותר בד"ת משום דר"ר שאין לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן לכך לא גזרו בזה מפני ביטול תורה" (וכ"כ בחוט שני דכשאין עיקר שרי בלימוד תורה), והוסיף המשנה ברורה (שם, סקל"ב): "אסור עד וכו' דאפשר לצאת לחוץ ולקרות וכתב הא"ר דאם הוא רוצה יכול להרחיק למקום שלא נשמע שם הריח ודי וא"צ ד"א". אולם היכא שלא ניתן לצאת לחוץ, נראה דללימוד תורה יש להקל (ועיין עוד בספר פסקי תשובות על המשנ"ב עט אות ז).
ברכת התורה ובציפיה לישועה
אלחנן פרינץ – מח"ס שו"ת אבני דרך
תשובה
רוב שלום עד בלי ירח למפיץ דבר ה' זו הלכה לרבים, הרה"ג אלחנן שליט"א פרינץ, בעמח"ס שו"ת 'אבני דרך', לאחר דשוה"ט כדו"כ.שאלת כת"ר בענין האסיר מעלה מספר סוגיות הלכתיות, וכדלהלן:
הקדמה
מקור איסור אמירת דברים שבקדושה במקום צואה
א. איתא בתורה"ק (דברים כג, יד-טו): "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".לדעת הרא"ש (פ"ג דברכות סימן מו) האיסור בצואה הוא רק מצד "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", אבל הסיפא של הפסוק "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" מדבר על ערווה ממש. אמנם, לדעת הרשב"א (ברכות כה, א ד"ה 'היה מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא ק"ש', ובתשובות ח"א סי' תעד) גם בצואה יש איסור "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר", אלא שחז"ל למדו שמפני שכתוב בתורה "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ", כיסוי מהני לצואה אפילו אם האדם רואה אותה, משא"כ ערוה, שאפילו אם היא מכוסה, אם האדם רואה אותה אסור לקרות כנגדה [וזה הבדל בין 'צואה בעשישית' לבין 'ערוה בעשישית', ברכות כה, ב] (וראה עוד ב"י ושו"ע או"ח עט, ב; פר"ח שם ס"ק ב שהכריע כדעת הרא"ש; פמ"ג שם במשב"ז בהקדמה לסימן אות ב, והביאו בביאור הלכה בהקדמה לסימן).
נפק"מ להלכה כאשר הצואה אינה מכוסה, אבל היא ברשות אחרת. "או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפי' הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה... יכול לקרות, דכיון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: והיה מחניך קדוש להרא"ש. אבל להרשב"א דוקא כשאינו רואה אותה" (שו"ע עט, ב).
האחרונים כתבו לכתחילה להחמיר כדעת הרשב"א, אך: "ובשעת הדחק יש להתיר ע"י שיעצים עיניו או בלילה שאינו רואה אותה" (דרך החיים, 'דין צואה היאך ירחיק ממנה בעת התפלה וק"ש ומביהכ"ס ור"ר' סעיף יח. והביאו המ"ב ס"ק יד. אך עיין אליה רבה אות ח).
♦
פרק א'
דין בית הכסא
ב. שנינו בגמ' ברכות (כו, א): "...והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: עומד אדם כנגד בית הכסא [=ברחוק ארבע אמות – רש"י] ומתפלל! - הכא במאי עסקינן - בבית הכסא שאין בו צואה. איני? והאמר רב יוסף בר חנינא: בית הכסא שאמרו - אף על פי שאין בו צואה [=שפינו אותה – רש"י], ובית המרחץ שאמרו - אף על פי שאין בו אדם! - אלא, הכא במאי עסקינן: בחדתי. - והא מיבעי ליה לרבינא: הזמינו לבית הכסא מהו, יש זימון או אין זימון? - כי קא מיבעי ליה לרבינא - למיקם עליה לצלויי בגויה, אבל כנגדו - לא. אמר רבא: הני בתי כסאי דפרסאי, אף על גב דאית בהו צואה - כסתומין דמו". ופרש"י: "דפרסאי – בחפירה היו, ופיהם ברחוק [ארבע אמות] מן הגומא [=כ"ה בטור או"ח פג, ד בשם רש"י. אמנם ברש"י שלפנינו ליתא תיבות 'ארבע אמות', וכבר העיר על זה בב"י שם. ובשולחנו הטהור כתב 'ופיו ברחוק ד' אמות מן הגומא', וכתב באר הגולה: "טור בשם רש"י" – יב"מ], והוא בשיפוע והרעי מתגלגל ונופל לגומא". הדברים הובאו להלכה בכל הפוסקים[2] ובשו"ע (או"ח פג, א) כתב: "אסור לקרות כנגד בית כסא ישן, אפילו פינו ממנו הצואה". וכתב במ"ב (סק"א): "ר"ל [=אלא צריך להרחיק – יב"מ], לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד' אמות", כמו בצואה עצמה (כמבואר בסימן עט, א). אבל בתוך בית הכסא עצמו, ודאי שאסור לקרות.♦
האם לכל החדר יש דין בית הכסא
ג. לגבי פטור ממזוזה כתב מרן הגראי"ה קוק זיע"א (דעת כהן קפג) שמקום שפטורו הוא משום שאין הוא 'דירה של כבוד', כמו בית הכסא ובית המרחץ (יור"ד רפו, ד). "ואין חילוק בין אם המזוזה היא בפנים להדלת או מן הדלת ולחוץ, דאטו בית המרחץ ובית הכסא יתחייבו במזוזה אם תהי' הדלת ננעלת לפנים מן האגף עד שמקום המזוזה יהיה מבחוץ. א"ו כיון שעצם הדירה אינה של כבוד לגמרי היא פטורה... אבל אם הוא מיוחד ג"כ לשארי תשמישים, כמו מי שאין לו כ"א חדר אחד שמשתמש בו לכל צרכיו, הרי הוא דירה של כבוד". אולם, במקום שפטורו ממזוזה הוא משום "שאם עושים איזה פעולה שאינה כבוד להמזוזה פטור. ומשו"ה (=לדעת הרמ"א יור"ד רפו, ב בחדר שבו נשים מתרחצות ערומות – יב"מ) הוי דוקא הפטור כשהמזוזה היא מבפנים...". ע"ש[3]. מפורשים דברי מרן זיע"א שבחדר שיש בו 'שארי תשמישים', כמו חדר האסיר, מיקרי 'דירה של כבוד' וחייב במזוזה (אמנם יש לדון מצד דירה בע"כ, ואזהמ"ל]. ונראה שכך הוא גם לעניין ק"ש ותפילה, ומפני שהחדר מיוחד גם לשאר תשמישים לא מיקרי החדר כולו 'בית הכסא'.אמנם לכאורה הדבר צ"ע, שהרי בחדרי אמבטיה בבתים שלנו, שיש בהם אסלה ואמבטיה או מקלחת, אך משמש גם לשימושים אחרים, כגון שמצחצחים שיניים ורוחצים פנים וכדומה, המנהג הפשוט הוא שלא קובעים בחדר כזה מזוזה [ואף לא כאשר יש אפשרות לקבוע את המזוזה על המשקוף בחוץ].
ובע"כ צ"ל שאף שהחדר משמש אף לרחיצת ידים ופנים [ולעיתים נשים גם מתאפרות שם וכדומה], כיוון שעיקר השימוש הוא לבית הכסא או ביה"מ, לא מיקרי 'דירה של כבוד'. ועוד אפ"ל שכיון שה'שארי שימושים' הם לרחצה ולנקיון, לא מועילים השימושים הנוספים לתת לחדר שם של 'דירה של כבוד'. שהרי לא בחינם שמים את הכיור וכדומה בחדר זה, אלא משום שאין הדבר לכבוד ולנקיון שיהיה בחדר שגרים בו, ואפילו בחדר שינה. וכנראה לכן דייק מרן זיע"א בלשונו וכתב: "כמו מי שאין לו כ"א חדר אחד שמשתמש בו לכל צרכיו", כלומר שהשימוש של אכילה ושינה, שהוא עיקר 'ביתך' שחייבה התורה בו מזוזה, משווי לחדר דין 'דירה של כבוד'. [וראה בסעיפים ה, יד].
על כן, בחדר האסיר, כיוון שבחדר זה כל דירתו, ומשמש גם לשינה ולאוכל ולכל צרכיו, ובחדר זה הוא מבלה רוב שעות היום, שוב לא בטלים 'שארי שימושים' לבית הכסא והמקלחת, ומיקרי דירה של כבוד.
ד. ונ"ל שיש להביא ראיה לדבר: השו"ע (פג, א) התיר להתפלל כנגד בית הכסא כשיש לו מחיצות. אמנם האחרונים (ראה מג"א וט"ז סק"א; מ"ב סק"ה ועוד) חלקו, וכתבו שגם למחיצות יש דין בית כסא ממש, וצריך להרחיק מהמחיצות לפניו מלוא עיניו [אף אם לא מגיע ריח], ולאחוריו ד' אמות[4] [אך כתב בט"ז (שם): "ונראה דחומרה דב"ה בזה הוא דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל ב"ה, כגון שעושה בחצירו חדר מיוחדת לזה. אבל אם בנה ב"ה (=בית הכסא) במחיצה של בית הסמוכה לאותה מחיצה, אע"פ שאותה מחיצה היא מחיצה של ב"ה ממש, אין על אותה מחיצה דין ב"ה לענין זה, ומותר לקרות אפילו בסמוך, כיון שאין המחיצה מיוחדת לב"ה בלבד", והביאו המ"ב (שם). צריך קצת ביאור מה בדיוק המציאות בה הקל הט"ז. במחצית השקל (סס"ק א) ביאר שמחיצה שמצד אחד בית כסא ומצד שני חדר בבית, לא מיקרי מחיצות בית הכסא, כיוון שהיא משמשת גם את הבית. וכן המנהג הפשוט, שבבתים שלנו יש בתי כסא עם מחיצות, ולא שמענו מי שיזהר בתורה ותפילה בחדר שמחיצת בית הכסא סמוכה אליו [אם כי בבתי כסאות שלנו יש קולות נוספות, ראה בהמשך 'דין בית הכסא שיש בבתים שלנו']. כמדומה שבדברי הט"ז כלול גם קיר בית כסא שאחד מקירותיו של הוא הקיר החיצון של הבית. זאת, על אף שקיר זה משמש רק את בית הכסא, שלא כמו הקירות האחרים של בית הכסא שמפרידים בין בית הכסא לבין חדרי הבית. מ"מ כיוון שמדובר בקיר של הבית, הוא לא בטל לבהכ"ס. וכמדומה שכן המנהג, שהרי בהרבה בתים בית הכסא נשען על קיר חיצוני, כדי לאפשר אוורור טבעי, ומימינו לא שמענו מי שיאסור ד"ת בהליכה סמוך למבנים שיש להם קיר חיצוני המשמש כקיר של בית הכסא[5].
נראה מכך שכמו שכאשר המחיצות משמשים גם 'בית', כלומר חדר שיש לו שימושים אחרים, לא מיקרי כלל מחיצות בית הכסא, כך גם [ואולי ק"ו] שכאשר בית הכסא נמצא [בלי מחיצות] בחדר שיש לו שימושים אחרים, לא נעשה כל החדר בית הכסא, אלא רק מקום המושב עצמו. ולאחר כותבי זאת מצאתי און לי בשו"ת זקן אהרן [וואלקין] (ח"א, או"ח תשובה א) שכתב כעין סברה זו - ללמוד ממחיצות ביהכ"ס גם לשימוש בחדר [וכן למד שם מהמג"א פז, א לגבי גרף של רעי שמיוחד גם לצרכים אחרים, ע"ש]. וכעי"ז בשו"ת ארץ צבי (פרומר, אב"ד קאזיקלוב ור"מ בישיבת חכמי לובלין, סי' קי אות א); ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח תשובה ב אות ב במהדורת תשנ"ב) [אמנם החלק"י דן לגבי חובת נט"י, ויש הרבה לדון בדבריו, ומ"מ יסוד הסברה איכא שם]; וכן בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן ס אות א, בהיתר הג) [ואף שידעתי שיש לחלק, לא כל חילוק קובע. ומו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל היה אומר לי תדיר שלא מי שיודע לפרק שעון הוא שען, רק מי שיודע להרכיב אותו חזרה].
ה. ודע, שלדעת חלק מהפוסקים האמורים, מעיקר הדין מהני כיור בבית הכסא אף לענין ד"ת ודברים שבקדושה. אף שכתבנו למעלה שכיור לא מועיל לתת לחדר השירותים שם של 'חדר של כבוד' שיתחייב במזוזה, מ"מ ס"ל דמהני לעניין זה שאין לחדר דין 'בית הכסא' לאוסרו בד"ת וכדו'. וכנראה שצ"ל דכדי להתחייב במזוזה צריך לשנות את הגדרת החדר ל'דירה של כבוד', ולזה שימוש של כיור וכדומה אינו מספיק, וכפי שביארנו למעלה. אבל לגבי איסור דברים שבקדושה, מספיק לבטל מהחדר שם 'בית הכסא', ולזה מהני שיש לו עוד שימושים, אפילו אם הם רחיצת ידיים ופנים בכיור וכדומה. אמנם, למעשה הסכימו הפוסקים שדברים שבקדושה יש להחמיר ולא לדברם בבתי כסא אף שיש שם כיור וכדומה (וראה בסעיף יד).
ו. העולה מהדברים הוא שבכל מקרה אין לחדר של האסיר דין 'בית כסא', שהרי החדר משמש לכל צרכי האסיר, ולא רק לבית הכסא. כמו שנראה פשוט שחדר כזה לא פטור ממזוזה, אף שיש בו בית הכסא. וכן כתב למסקנה בביאור הלכה (פג, ה ד"ה אין הגרף).
♦
דין בתי הכסא שיש בבתים שלנו
ז. בשו"ע (פג, ד) פסק ע"פ הגמ' שלמעלה: "בית הכסא שהוא בחפירה ופיו ברחוק ד' אמות מן הגומא, והוא עשוי במדרון בענין שהרעי מתגלגל ונופל מיד למרחוק וכן המי רגלים יורדין מיד לגומא, כסתום דמי [=פי' דה"ל כאלו אין המקום הזה ב"ה – פמ"ג סק"ד. ר"ל, דהא אין סתימה מועלת, דאין חילוק בין מכוסה למגולה וכמו שכתב סוף ס"ק ה' בשם הגהות מיימוניות. אלא דכסתום לאו דוקא, אלא ר"ל דהוי כאלו אין מקום זה בית הכסא – מחצית השקל שם] ומותר לקרות בו אם אין בו ריח רע וגם אין משתינין בו חוץ לגומא. הגה: אבל אם משתינין בהם לפעמים, אסור להרהר בהם בדברי תורה, כ"ש לקרות ק"ש (הגהות מיימוני)".נראה שבתי כסאות שלנו עדיפי מ'בתי כסאי דפרסאי', שבבתי כסאות דפרסאי הצואה נשארת ונמצאת בחפירה, אלא שהיא בריחוק ד' אמות מהמקום בו יושב האדם, אבל בבתי הכסא שלנו היום יש מים זורמים, ולאחר שאדם מסיים עשיית צרכיו הוא מוריד את המים, וכל מה שיש באסלה נשטף לתוך הביוב, למרחוק. והאסלה עצמה מכוסה בחומר כעין זכוכית, ומתנקה היטב במים, ועל כן אין לה דין גרף של רעי (ראה או"ח פז, א ובנו"כ שם). יתירה מזו, בתוך האסלה יש 'ברך' שעולה, ובכך גורם שבאסלה נשארים מים נקיים. מים אלו גורמים שלא חוזר ועולה ריח מהביוב לתוך החדר שבו בית הכסא. ואף שמים צלולים לא מיקרי כיסוי, היינו כשיש צואה שנראית במים, אבל כשאין צואה נראית, המים הוי כיסוי (ראה או"ח פז, א; מג"א עז, סק"ט ובמחצית השקל ולבושי שרד שם), בק"ו מהטיל רביעית מים למי רגלים. וכאמור, הברך מהני גם שלא יהיה ריח.
כמובן שגם בבתי כסא שלנו אפשר לפעמים שהאסלה מתלכלכת וצריך לנקותה עם מברשת, או שמי רגלים מתיזים על המושב וכדומה. אבל נראה לכאורה שגם ב'בתי הכסא דפרסאי' היה כן, שלפעמים נפל לכלוך בחוץ, ומי הרגלים לפעמים התיזו מבחוץ. ובכל זאת לא היה לו דין של בית הכסא, כי כנראה שהיו מקפידים על ניקיון[6], והרי גם אנחנו מקפידים על ניקיון בשירותים ובחדרי האמבטיה[7].
ח. כך אכן הכריעו חלק מפוסקי זמננו, להקל בבית הכסא שלנו שאין לו דין בית כסא, ראה שו"ת ארץ צבי (הנ"ל, סי' קי-קיא) בשם הג' מטארנא [הוא הגר"מ אראק, בעל האמרי יושר]; זקן אהרון (ח"א ס"ס א); מנחת יצחק (ח"א סימן ס) ועוד.
אמנם, בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן ב) כתב: "ובתי כסאות העשויין בבתים עם קילוח מים השוטף תיכף את הצואה, כבר כתבתי בתשו' א' דזה לא דמי להאי דפרסאי, דמתגלגל הצואה תיכף למרחוק, לא כן בהני בתי כסאות דהצואה מונחת כך איזה שעה, ודמי יותר להאי דספסל נקוב שבסי' פ"ג ס"ה". ובשו"ת ארץ צבי הנ"ל הביא את דברי הבאר היטב (פג, ה) שכתב: "ובבאר היטב אשר לפני כתב בזה"ל 'ונ"ל להקל [=בספסל נקוב שם בסעיף ה – יב"מ] ממה שכתב בס"ד ודו"ק' עכ"ל. וכוונתם שרוצה לדמות דין זה לדין בה"כ שהוא בחפירה בסעיף ד', ע"ש. ולא אוכל להבין, ולדעתי רחוק זה מזה כרחוק מזרח ממערב וק"ל". וכתב בארץ צבי שהבאר היטב הקדמון ס"ל שכיוון שמסלק את הגרף שתחת הנקב [שבו הצואה] הוי כבתי כסא דפרסאי. אך הבאר היטב חולק עליו, מסברה זו שאמרנו, שבבית כסא דפרסאי הצואה מתגלגלת מיד משם ואינה נחה שם כלל. אבל כאן הצואה מונחת עד שמסיים ומסלק את הגרף, ולכן חמיר מבית כסא דפרסאי[8]. וכסברה זו כתב בחזו"א (או"ח יז, ד. וראה שם שהסתפק מצד שדמי לגרף של רעי ממתכת או מזכוכית דשרי. וע"ש שיש להחמיר מספיקא); שו"ת אור לציון (ח"א סימן א ע"ש); שו"ת ישכיל עבדי (ח"ו סי' יג); וביביע אומר (ג, או"ח ב) ויחוה דעת (ג, א) הכריע להחמיר מסברה זו [אמנם ע"ש שהקל בשעת הדחק].
ט. ונחזי אנן:
כתב רבינו יונה סוף פ"ג דברכות: "ודוקא ישן אבל חדש לא, כלומר, אע"פ שאין בו עכשיו צואה, כיון שהיה אסור מתחלה, אסור הוא מן התורה משום והיה מחניך קדוש... אבל חדש אינו אסור כלל ואפי' בתוכו וכ"ש כנגדו. מפי מורי הרב נר"ו". והגיהו בדבריו: "אע"פ שאין בו עכשיו צואה, כיון שהיה בו מתחילה אסור הוא מן התורה". מדבריו נראה שבית כסא ישן שפינו ממנו את הצואה אסור מהתורה. והביאו הב"י (פג, א-ב) ושאר אחרונים. אמנם, בהמשך דבריו כתב: "והזמנה לבית הכסא למיקם בגויה וצלויי בעיא ולא איפשטא. הרב אלפסי ז"ל לא כתב בכאן דעבדינן לחומרא... וטעם הדבר דהוה ליה תיקו בדרבנן, דלא אסרה תורה אלא בהכ"ס עצמו או כל דבר של טינוף עצמו דומיא דצואה, כדכתבינן לעיל, אבל כשאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן...". והאחרונים הגיהו, ופירשו את דבריו על בית כסא חדש [וכלשון הרא"ש שם הל' נז: "דלא אסרה תורה אלא בית כסא ישן עצמו, אבל בבית כסא חדש שאין בו צואה אינו אסור אלא מדרבנן". וע"ש במעדני יו"ט שכתב להגיה ולהוסיף ברא"ש ע"פ דברי רבינו יונה: "או כל דבר טינוף עצמו"], כדי שלא יסתור דבריו שלמעלה (ביאור הלכה שם ד"ה 'ויראה לי'). אמנם, אפשר גם לא להגיה דבריו, ולפרש שמש"כ 'כיון שהיא אסור מתחלה אסור הוא מן התורה' הכוונה היא שמתחילה היה אסור מהתורה, למרות שעכשיו שפינו אותו שוב אין איסורו מהתורה, מ"מ מדברי סופרים נשאר איסורו. זאת, לעומת חדש שלעולם לא נאסר [לפחות מדאורייתא]. וגם בלשון הרא"ש אפשר לפרש 'שלא אסרה התורה אלא בית כסא ישן עצמו' – כיוון שיש בו צואה, לעומת חדש 'שאין בו צואה', ואין אנו צריכים להגהת המעדני יו"ט. ואחרי כותבי זה מצאתי שכ"כ ופירש בדברי רבינו יונה בשו"ת די השב (בונאן, סוף סי' ד); ובחזו"א (או"ח יז, סוף אות ט).
אך אחרי העיון ניחמתי, ונראה שבאמת דעת רבינו יונה שאפילו פינוהו הוי אסור מהתורה. זאת, כי ראיתי בפירוש הרא"ה [שהוא רבו נר"ו של רבינו יונה] על הרי"ף שכתב: "ובכל הני [הבעיות ששם בגמ'] מסתברא דדעתיה דרבנו ז"ל [=הרי"ף] דספקיהו איסורא דאורייתא...". מוכח מדבריו שאיסור בית הכסא הוא דאורייתא אפילו אין בו צואה, ולכן אפי' בחדש שהספק אי הזמנה מילתא היא או לא, למרות שלעולם לא היה בו צואה, הוי ספיקא דאורייתא. ונראה מכך שאף רבינו יונה, שכתב 'מפי מורי הרב נר"ו', ס"ל שאיסור בית הכסא ישן, אפילו אין בו צואה, הוא דאורייתא. אמנם בזה חלק על הרא"ה, דס"ל שזה רק בבית כסא ישן, אבל בחדש, שלעולם לא היה בו צואה, אין איסורו אלא דרבנן [ובהלכה זו לא כתב שהיא מפי רבו].
י. איברא, שבפנים מאירות (א, פז) כתב שאם פינו את הצואה הוי רק דרבנן. וכ"כ בשאילת דוד (או"ח ג): "נ"ל ברור דמרחץ שאין בו אדם ובית הכסא שאין בו צואה אף שאמרו ברכות כ"ו ושבת דף י"א מרחץ שאמרו אף שאין בו אדם כו' עכ"ז אין איסורו אלא מד"ס שהרי אמרו ברכות דף כ"ה ב' צואה בכיסוי תליא מילתא דסתמא קאמר קרא דברים כ"ג ויד תהי' לך מחוץ למחנה כו' והי' בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך הרי שאף על המקום המיוחד לצאת עכ"ז מהני כיסוי ומכש"כ דמהני אם מפנה לגמרי הצואה" ע"ש באורך. אמנם, האחרונים תירצו בכמה תירוצים, וכמש"כ בבאור הלכה (שם ד"ה הזמינו לבה"כ'): "די"ל דשם לא היה חל שם הזמנה, כיון דהיה יודע בעת הזמנה שיהיה צריך תיכף לכסות. א"נ כיון דהו"ל לכל אחד ואחד יתד על אזונו לחפור תיכף ולכסות, דומה זה למה דמבואר בסימן פ"ז סק"א במ"א [=שכלי שמיוחד להשתין, אבל כל פעם שמשתין נותן בו רביעית מים, לא מיקרי עביט של מי רגלים – יב"מ] עי"ש". אולם, סברת השאילת דוד ופנים מאירות מאוד חזקה, דמניין לרא"ה ולרבינו יונה לחלק, וכיוון שהתורה כתבה שמהני כיסוי, לכאורה ק"ו פינוי.
מעוצמת קושיה זו, ליבי אומר לי ש'בית כסא ישן שאין בו צואה', הכוונה היא שעדיין הוא מיועד להיות בית כסא, אלא שבית הכסא התמלא, ולכן פינו ממנו את הצואה, כדי שיהיה ראוי להמשך השימוש בו. על כן, אפשר ששם 'בית כסא' עליו, ואיסורו מהתורה. אבל בית כסא ישן שפינוהו [וניקוהו] עמ"נ שיפסיק מלהיות בית כסא, ודאי לא גרע מ'וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ' [ראה בהמשך], ולכ"ע אין איסורו מהתורה [אף שאפשר שמ"מ הוא אסור מדרבנן][9].
יא. מקור לכך מצאתי בספר הבתים לרבינו דוד כוכבי (על הרמב"ם, נקרא בית התפילה, שער חמישי ה"ו על פ"ג דק"ש) כתב: "יש מי שכתב, מקום שהיה בית המרחץ או בית הכסא ונקוהו ופנוהו מן הלכלוך שבו מותר לקרות ולהתפלל ולומר בו כל [דבר] שבקדושה. ויש מי שכתב שצריך לעשות בהם מעשה ניכר, כיצר עוקרין הספסלים או הרהטים שרחצו בהם. יש מי שכתב שאם רצה לבטלו לזמן ידוע ואחר כך יחזור לתשמישו הראשון אין בטול מועיל בו. ולא נתברר לי, ומעשים בכל יום שעושין בהם סוכה בכל חג ואומרין בו דברי קודש, ואחר החג חוזרין לתשמישן הראשון". ברורה כוונתו שהוא מדבר בבית כסא ש'נקוהו ופנוהו' כדי לשמשו למטרה אחרת. והביא מחלוקת אם מספיק שניקוהו עמ"נ שלא ישמש יותר בית כסא, או צריך שגם 'לעשות בהם מעשה ניכר'. אח"כ הביא דעה שכוונה לשנותו לשימוש אחר לא מועילה אם היא לזמן, וחלק על דעה זו. מפורשת דעה של אחד הראשונים שבית כסא ישן שפינוהו וניקוהו עמ"נ שיפסיק לשמש בית כסא [ולדעה אחד צריך שגם 'עשה בהם מעשה ניכר'], אין בו איסור לא מהתורה ולא מדרבנן! ומותר לקרוא בו ק"ש ותפילה וכל דבר שבקדושה [כעין דעת הפנים מאירות שהבאתי בסעיף הקודם]. מכיוון שמפורש בגמ' שבית כסא ישן אפילו אין בו צואה עדיין אסור, בע"כ ס"ל לחלק בין פינוהו וניקוהו וכוונתם שימשיך לשמש בית כסא לבין פינוהו עמ"נ שלא ישמש יותר בית כסא.
יב. מ"מ עולה מדברי הביאור הלכה, שממה שכתבה התורה 'וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ', ילפינן שמקום שאדם עושה בו את צרכיו עמ"נ לכסות מיד כשמסיים לעשות צרכיו, לא מקבל דין של 'בית כסא', ולכן כשהוא מסיים לכסות מותר בכל דבר שבקדושה [באין ר"ר]. וכן בעביט של שופכין שתמיד נותן בו רביעית מים אחר שמסיים להטיל מימיו, לא חל עליו שם 'עביט של שופכין' שיאסור בדבר שבקדושה. א"כ ק"ו בעושה את צרכיו עמ"נ שמיד בסיום עשיית צרכיו הוא יפנה אותם. דין זה סותר לחלוטין את סברת החלקת יואב, חזו"א, יביע אומר ועוד אחרונים שהזכרתי למעלה (בסעיף ז), שחילקו בין בתי כיסא דפרסאי לבתי כסאות שלנו, משום שאצלנו הצואה נשארת במקום עד שמסיים להטיל צרכיו.
ולאחר העיון מצאתי שכעין סברה זו כתב בשו"ת ארץ צבי (הנ"ל): "והשתא דאתית להכי, מזה עצמו יש ראי' לדברי הגאון מטארנא זצ"ל, דכמו דגרף שדרכו להדיחו אין שם גרף עליו, ועי' א"ר סי' פ"ז בשם של"ה דגרף של מתכות ושל זכוכית די שידחוהו מע"ש לע"ש [=כמובן שמותר דברים שבקדושה רק כשהוא נקי - יב"מ], ה"ה בה"כ שדרכו להדיחו אין שם בה"כ עליו" [עיי"ש ובתשובה קיא מה שביאר בספסל ע"פ החת"ס]. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"א, ס) להוכיח כן מדברי הביאור הלכה עצמו.
יג. על כן נראה פשוט שלהלכה בבתי כסאות שבבתים שלנו [בתנאי כמובן ששומרים על ניקיון. גם כשילדים קטנים עושים צרכיהם נכנסים אחריהם לראות שהורידו המים וניקו היטב, ושלא נשפכו מי רגלים לרצפה וכדומה. אמנם בבתים פרטיים לרוב הוא כך, ששומרים היטב על הניקיון] דינם כבתי כסא דפרסאי, ואף עדיפי מהם. אמנם, אף שלפי"ז מותר גם בק"ש ותפילה אפילו בתוכם, לכתחילה אני מורה שאפשר ליטול בהם ידיים, אבל לא לברך עד שיצא החוצה מבית הכסא. אולם, כיוון שמעיקר הדין שרי להתפלל אף 'בו', אם התפלל או קרא ק"ש וכדומה, שאינו חוזר ומתפלל[10].
יד. רבינו מנוח (הל' ק"ש פ"ג ה"ג) כתב: "ואית דאמרי דכיון דאיסור בית המרחץ הוא מפני שעומדי' שם ערומים, בהני מקואות שטובלות שם הנשים אסור לברך או לקראות בתוכן. ולא מסתבר, דודאי עקר אסור מרחץ אינו אלא משום זוהמא והבלא דאית ביה ע"י שתשמישו בחמין. אבל הני מקואות שהמים שבהם צונני' ליכא זוהמא ומותר לברך ולקרות בתוכו. וצ"ע דהא לענין מזוזה חשבינן בית הטבילה כמרחץ (=יומא יא, א; מזוזה ו, ט – הוצא' פרנקל) אע"ג דלית ביה זוהמא". והביאו הכס"מ והאחרונים (ט"ז פד סק"ב; מג"א מה סק"ב, ובפמ"ג בא"א שם, ובמחצית השקל שם ובסימן פה סק"ב; אליה רבה שם סק"א; פתחי תשובה יור"ד ר סק"ג; תשובת חת"ס או"ח סימן יח, ונשנה ביור"ד סי' רז ועוד).
מה שהקשה מדוע פטור ממזוזה אם לית בה זוהמא והבלא ומותר בד"ת, נראה לתרץ לפי מש"כ בדעת מרן הגראי"ה זיע"א (בסעיף ג), דמזוזה צוותה התורה ב'בביתך', וזה רק ב'דירה של כבוד'. אך בית המרחץ ומקווה אינם 'דירה של כבוד' ולא מיקרי 'ביתך'. אך לגבי אמירת ד"ת וק"ש ותפילה תלוי ב'והיה מחניך קדוש'. ובמקום שאין זוהמה מיקרי 'מחניך קדוש' אף שלא מיקרי 'ביתך'. [כמדומה שזה כוונת האליה רבה (שם, וראה חכמת שלמה שם]. וזה שלא כדברי המג"א (סימן מה סק"ב, וע"ש במחצית השקל). ולדברי המג"א ק"ק שאם נפתח כלפי פנים, אפשר שישימו מזוזה במשקוף מבחוץ, וכמש"כ הרמ"א ביור"ד רפו, ב.
וראיה לדבר, שהרי מפורש בגמרא ובשו"ע ש'בתי כסאי דפרסאי' מותר לקרות ק"ש ותפילה אפילו "בו", כלומר בתוכו. אך נראה פשוט שאף מ'בתי כסאי דפרסאי' פטורים ממזוזה. מכאן מוכח שאין קשר בין פטור מזוזה לבין איסור ק"ש ותפילה, כדברי מרן זיע"א כמש"כ למעלה.
בכל אופן, מדברי רבינו מנוח [וכן מדברי האחרונים שדנו בדבריו] מוכח שדין 'בית המרחץ' תלי בזוהמה. ומקום שהוא נקי וללא זוהמה אין לו דין בית המרחץ[11]. אמנם, אין להסיק מכך לגבי בית כסא, דחמיר מבית המרחץ (ראה שבת י, סע"א ותחילת ע"ב, וברש"י ותוס' שם ריש ע"ב ד"ה שאני בית הכסא, וכ"ה להלכה בסימן פד, א, וע"ש בנו"כ).
♦
בית הכסא שבחדרו של האסיר
טו. בשאלה כתב כת"ר שמדובר בבית כסא ללא מושב. וכיוון שהצואה מתגלגלת ונופלת למרחוק, דימה כת"ר שירותים אלו ל'ביתי כסאי דפרסאי', וכנ"ל בבתי כסא שלנו. על כן דן כת"ר בעיקר מצד הריח רע.האמת דמצב זה אף עדיף מ'בתי כסאי דפרסאי'. זאת, משום שאף בבית כסא זה [כמו בבית כסא רגיל שלנו] יש מערכת מים ביוב. כשאדם מסיים לעשות את צרכיו, הוא מוריד את המים, והמים שוטפים את המקום, ומוציאם את כל הצואה דרך צינורות ביוב החוצה. על כן, אף שאפשר שלפעמים מתלכלך קצת מקום 'פיהם' [כלשון רש"י בברכות שם, והכוונה מקום החור שבו מטילים את הצואה], הרי גם ב'בתי כסאי דפרסאי' היה קורה כן לפעמים. אלא שכאמור למעלה (ראה גם הערה ה) הפרסים היו מקפידים לנקות. בבית כסא זה יש מערכת מים לשטוף ולנקות, ולכן עדיף מדפרסאי[12].
יתירה מזו, אף לפוסקים שהבאנו למעלה (בסעיף ח) המחמירים בבתי כסא שלנו משום שהצואה מונחת שם עד שמסיים בעשיית צרכיו, הרי בשירותים אלו, שאין בהם אסלה, הצואה יורדת ממש מיד לתוך מערכת הביוב, ממש כמו 'בתי כסאי דפרסאי'.
אולם, בבתי כסא שלנו יש ברך באסלה, הגורם שהאסלה מלאה תמיד במים, ועל כן הריח מהביוב אינו עולה לתוך החדר. אולם בבית הכסא של אסיר זה, שאין בו אסלה, עולה ריח מהביוב [אף שמקום הצואה הוא רחוק ועמוק, ב'רשות אחרת', ואין הצואה נראית למי שבחדר]. על כן יש לדון בשאלת הריח הרע.
♦
פרק ב'
דין ריח רע שיש לו עיקר ושאין לו עיקר
טז. איתא בגמ' (ברכות כה, א): "אתמר: ריח רע שיש לו עיקר, רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע; ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, וקורא קריאת שמע. תניא כותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע; ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים - יושב בצדו וקורא קריאת שמע, ואם לאו - מרחיק מלא עיניו; וכן לתפלה. ריח רע שיש לו עיקר - מרחיק ארבע אמות ממקום הריח, וקורא קריאת שמע. אמר רבא, לית הלכתא כי הא מתניתא (בכל הני שמעתתא) אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן. בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר מהו? אמר להו: אתו חזו הני ציפי דבי רב, דהני גנו והני גרסי. והני מילי - בדברי תורה, אבל בקריאת שמע - לא; ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה, אבל דידיה – לא". ופרש"י: "שיש לו עיקר - שהצואה מונחת שם ומסרחת; ושאין לו עיקר - הפחת רוח. מרחיק ארבע אמות - מן העיקר, ואף על פי שהריח בא אליו, וכגון שהיא לאחוריו, שאינו רואה אותה. ממקום שפסק הריח - שהריח כלה שם. לא כנגד צואת אדם כו' - ואף על פי שאין ריח. לית הלכתא כי הא מתניתא - דלעיל, דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות. בזמן שיש בהן עורות - אצואת כלבים וחזירים קאי, שדרכן לתתן בעבוד העורות, אבל צואת אדם - אפילו בלא עורות, שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך על כרחך בלא עורות קאמר. שאין לו עיקר - הפחת רוח. ציפי - מחצלות, של בית המדרש. דהני גנו והני גרסי - ואף על פי שדרך הישנים להפיח. והני מילי לגירסא - משום דלא אפשר. אבל לקריאת שמע - יצא לחוץ ויקרא. אבל לדידיה - הפיח הוא עצמו, ממתין עד שיכלה הריח".רוב הראשונים פסקו כרב חסדא ד'תניא כותיה' [ומה ד'לית הלכתא כי הא מתניתא' כבר פרש"י שזה רק לגבי צואת כלבים וחזירים שאין בהם עורות], וכ"כ הטור (או"ח ריש סימן עט): "ריח רע שיש לו עיקר כגון צואת אדם מסרחת אם היא מלאחריו צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח". וכ"פ בשו"ע.
יז. מפורשים דברי רב ששת שריח רע שאין לו עיקר [כגון שמישהו הפיח, וראה בהמשך] מותר בד"ת ואסור בתפילה. מכך שמותר בד"ת דייק הפמ"ג (במשב"ז בהקדמה לסימן עט אות ז) שריח רע שאין לו עיקר אינו אסור אלא מדרבנן, כיון שאם היה אסור מהתורה, מניין לנו לחלק בין ד"ת לתפילה [וראה גם בפתח הדביר, עט, אות ג שהוא על סעיף ט]. וכ"ה מפורש ברמב"ן (פ"ג דברכות): "התם, שאין לו עיקר ומרא מדבריהם היא, שהתורה לא אסרה אלא בשיש לו עיקר, כדכתיב 'ויצאת שמה חוץ' ורבנן הוא דגזרו...".
אמנם, משמע שריח רע שיש לו עיקר (ראה פר"ח סוף ס"ב ופמ"ג בהקדמה שם) אסור מהתורה מצד "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". וכן משמע מלשון הרמב"ן הנ"ל [אף שאין הדבר מוכרח, שאפשר שמש"כ "שהתורה לא אסרה אלא בשיש לו עיקר, כדכתיב...", כוונתו להרחקה מהעיקר עצמו, כמו שבאמת כתוב בפסוק. אבל פשט דבריו משמע שריח שיש לו עיקר הוי דאורייתא] (ראה להלן סעיף ל).
יח. נחלקו הראשונים בהגדרת 'ריח רע שאין לו עיקר': הרשב"א (ברכות שם ד"ה 'ריח רע שיש לו עיקר') כתב: "ופי' ריח רע שיש לו עיקר צואה מגולה", משמע שצואה מכוסה הוי שאין לו עיקר [וכן גם צואה ברשות אחרת, ולדעת הרשב"א בתנאי שאינו רואה אותה].
אך הריטב"א (שם) ועוד ראשונים סוברים שצואה מכוסה שיש לה ריח מיקרי 'ריח רע שיש לו עיקר'. 'ריח רע שאין לו עיקר' נקרא כשמישהו הפיח.
יט. הפרישה (בסק"א) כתב שהב"י (שם סוף סעיף א ובסעיף ט) פסק כרשב"א, שצואה מכוסה הוי 'ריח שאין לו עיקר'. ולפי"ז, גם צואה בחדר אחר [ולרשב"א הנזכר למעלה בסעיף א בתנאי שאינו רואה אותו] הוי 'ריח שאין לו עיקר', וממילא אינו אסור אלא מדרבנן (פמ"ג במשב"ז הקדמה אות ז).
אמנם, באליה רבה (שם, אות י) כתב: "וכן משמע ברמב"ם גופיה שם ורש"י וטור ושאר פוסקים דריח רע שאין לו עיקר הוא דוקא הפחה היוצא מגוף. וכן נראה בש"ע מדלא כתב דין זה דצואה מכוסה מיקרי שאין לו עיקר ולא הזכיר בסוף סימן זה אלא הפחה". והביאו הפמ"ג (שם בא"א ס"ק יא): "ואפשר גם זה מקרי עיקר כמו שכתב אליה רבה באות יו"ד דלא כרשב"א במ"א [ס"ק] ט', והעד בשו"ע סעיף ט' ריח רע שאין עיקר, הפחה דווקא". וכ"כ עוד שם (ס"ק טו): "וממה שכתב השו"ע [סעיף ט] ריח רע שאין עיקר, הפחה, משמע הא צואה מכוסה והפסקת רשות ריח רע שיש עיקר הוה, ועיין אליה רבה אות יו"ד". כוונת דבריהם היא שכל מי שמפרש 'ריח רע שאין לו עיקר' – הפחה, מוכח שהוא סובר שצואה מכוסה הוי 'ריח רע שיש לו עיקר'.
ודבריהם פלא, שהרי רב ששת הביא הפחה כדוגמא לריח רע שאין לו עיקר (מצוטט עם פרש"י בסעיף טז). אמנם, הגמ' הביאה הפחה כדרך להוכיח את הדין של ריח רע שאין לו עיקר, וס"ל לרשב"א שה"ה צואה מכוסה. הרמב"ם, כדרכו הביא את הדוגמא שבגמרא. אדרבה, מפורש כתב הרמב"ם (ק"ש ג, יב) "ושאין לו עיקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה"[13] (וראה שם במהדורת פרנקל ב'מקורות וציונים'). והמחבר, כדרכו, צעד בעקבות הרמב"ם, ומנין לנו לעשות מחלוקת בין הב"י [כמש"כ הפרישה] לשולחנו הטהור[14].
ובעיקר נפלאתי על המחצית השקל (בס"ק ט) שכתב: "והיינו דהרשב"א מפרש ריח שאין לו עיקר לא ע"י הפחה, אלא אפילו בא מצואה אלא דהצואה מכוסה וכהאי גוונא, אסור לקרות, אבל בהפחה שרי לדידיה כיון דליכא כאן צואה. והוא הדין הכא, אף על גב דלא קיימא לן כהרשב"א ואסרינן בהפחה"[15]. משמעות דבריו היא שמי שמפרש ריח רע שאין לו עיקר – צואה מכוסה, ס"ל שריח הבא מהפחה אינו בכלל ר"ר שאין לו עיקר, ומותר אף בק"ש. אך זה בלתי אפשרי, שהרי ר"ל עצמו מביא הפחה כדוגמא של ר"ר שאין לו עיקר, ומפורש בגמ' שאסור בק"ש. פשוט שכוונת הרשב"א היא שהפחה היא דוגמא לר"ר שאין לו עיקר, וכך גם צואה מכוסה היא דוגמא נוספת לר"ר שאין לו עיקר, אלא שר"ל הוכיח שמותר בת"ת מ'הני ציפי דבי רב'. וכ"ה מפורש ברא"ה: "בעו מינה מרב ששת ריח רע שאין לו עקר, פי' כגון הפחה, א"נ כגון צואה מכוסה בעפר [=לגבי צואה מכוסה בכלי חרס, יש לרא"ה שיטה אחרת, ואכהמ"ל – יב"מ] דכיון דנתערבה בעפר ונתכסית כולה בה בטלה, וריח רע היוצא ממנה נקרא ריח רע שאין לו עקר... פי', וה"ה בצואת הכלבים וחזירים ותרנגולים [=ר"ל כשלא נתן בהם עורות – הערת המהדיר הרב שמחה במברגר] וכל כיוצא בהן דאית להו ריח רע אסור לענין ק"ש דלא גרעו מהפחה דאין לה עקר בעולם".
מ"מ, כאמור לעיל דעת הריטב"א ועוד ראשונים, ריח שיוצא מצואה, אף שהיא בחדר אחר [או מכוסה] מיקרי 'ר"ר שיש לו עיקר' (ראה אליה רבה שם בביאור הלכה שם אות ז, ומש"כ בסעיף לו בדעת הפמ"ג).
♦
ריח רע בהפסקה
כ. כתב הב"י (שם ס"ב ד"ה 'ומש"כ רבינו'): "וה"ר יונה כתב, רבני צרפת אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, הכי נמי מועילה לריח, אבל רבינו משה (ק"ש ג, ט) אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועלת כלל". ובשולחנו הטהור (שם ס"ב) פסק: "ואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, ה"נ מועלת לריח רע שלה". ושם בסעיף ג סתם כדעת הרמב"ם (מ"ב שם ס"ק כא). וכן סתם כדעת הרמב"ם בסימן פג (סעיפים א, ד).אמנם, לדעת הפמ"ג (במשב"ז בהקדמה אות ז, הוזכר למעלה תחילת סעיף יט) דינו כריח שאין לו עיקר, ואין איסורו אלא מדרבנן.
כא. כתב בפרישה (סק"ו): "אבל אם יש לה ריח לא מהניא הפסקה. כתב ר' יונה בפרק מי שמתו וזה לשונו רבני צרפת אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה הכי נמי מועילה לריח (פירוש אפילו מגיע אליו דאם לא כן גם הרמב"ם מודה ודוק) אבל רבינו משה אומר דכיון שהריח מגיע אליו אין הפסקה מועילה כלל. ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח עכ"ל. ונראה לדעת הרמב"ם מהניא מיהא הפסקה דאין צריך להרחיק ד' אמות רק במקום שכלה הריח הוא קורא וכמו שכתבתי ריש סימן זה בשם הרשב"א [=ולכאורה תימא דהרמב"ם (פ"ג הי"א {=ט"ס וצ"ל 'הי"ב' – יב"מ}) פסק גם בהוא עם הצואה בבית שא"צ להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח לבד כמ"ש ב"י בריש סימן ע"ו. ואולי אין כוונת הפרישה לדעת הרמב"ם ממש אלא להרא"ש (סי' נא {ט"ס וצ"ל 'סימן מו'}) ורבינו יונה (יז ע"א ד"ה צואה {כוונתו בדפי הריף. אך גם זה ט"ס וצ"ל 'טז, ב ד"ה 'ואם היה שם מקום'}) שהביאו דעת רמב"ם – אליה רבה סק"י]. ודעת רבני צרפת הנ"ל היא לכאורה נפלאה דאיך יקרא כשהריח מגיע אליו ממש הא אפילו בהפחה צריך להמתין עד שיכלה הריח [=כלומר, איך אפשר שר"ר שיש לו עיקר בהפסקת רשות, יהיה יותר קל מר"ר שאין לו עיקר כלל[16] – יב"מ]. ואפשר דטעמייהו דכיון דאמרינן בברייתא היה גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים יושב בצידו וקורא קריאת שמע, ומשמע אפילו מגולה ונראית לעין כל, וכמו שפירש הרא"ש ורבינו. ואף על גב דבצואה אמרה רחמנא 'וכסית' והרי היא נראית לעין כל, ואם כן לאו מחניך קדוש היא. אפילו הכי אמרינן כיון דרשות אחר ומקום מיוחד הוא, מחניך קדוש הוא ולא בעי כלל כיסוי. הוא הדין בריח שלה דמהניא הפסקה [=פירוש, הרי צואה עצמה, שהיא העיקר, מהני רשות אחרת אפי' אם הוא רואה אותה ממש. וא"כ ה"ה ר"ר, שלה מהני רשות אחרת אף שמריח. אך תירוצו צ"ע, שהרי בקושייתו על רבני צרפת הוכיח מריח רע שאין לו עיקר, שריח רע בעצמו, אף בלי עיקר, אוסר בק"ש ותפילה. בע"כ צ"ל שאף כשיש רק ריח רע לא מיקרי 'מחניך קדוש'. א"כ, מה שמהני צואה ברשות אחרת אף ברואה אותה, הוא מכיוון שהיא איננה ב'מחניך'. אבל הר"ר הרי מגיע למקום לרשות שהוא נמצא בה, א"כ מיקרי שהר"ר ב'מחניך', ומה מהני השינוי רשות של העיקר, כשהריח מגיע לתוך 'מחניך', וכי גרע מר"ר שאין לו עיקר? כנראה כוונתו היא שמכיוון שהוא כתב שאף לדעת החולקים על חכמי צרפת 'מהני הפסקה', שאינו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, ודיו שירחיק עד מקום שכלה הריח. כלומר, הפסקת הרשות מהעיקר משווי לה לר"ר כ'אין לו עיקר', ואיסורו של ר"ר שאין לו עיקר הוא רק מדרבנן, כדברי הרמב"ן והפמ"ג הנ"ל סעיף יז. על כן, כיוון שהפסקת רשות מהני לעיקר עצמו, לא גזרו רבנן על הריח, דהוי כחוכא ואיטלולא. אבל בהפחה כן גזרו – יב"מ]. ולהרמב"ם והרא"ש ורבינו כל שיש ריח רע לא מהני שום כיסוי והפסקה, ו'כסית' דאמר קרא כשאין ריח ודוק. ועיין בשלחן ערוך ר' מרדכי יפה (ס"ב) הוסיף כאן על לשון השלחן ערוך [=שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח – יב"מ] ואין הדין עמו אלא כמו שכתבתי [=שהפסקת רשות מהעיקר משווי ליה לריח כ'אין לו עיקר', ודיו שירחיק עד מקום שכלה הריח – יב"מ] עיקר".
מבוארת דעתו, שלדעת חכמי צרפת מהני הפסקת רשות כדי שהאדם יהיה רשאי לקרוא ק"ש ולהתפלל אפילו במקום שיש ריח. וכן מפורשים דברי האליה רבה (בסק"י). וכ"כ באליה זוטא שעל דברי הלבוש "ויש להחמיר כסברא הראשונה [=שלא מהני הפסקה לר"ר – יב"מ]" כתב: "ובשלחן ערוך סעיף ג' וסימן פ"א [=ט"ס וצ"ל 'וסימן פ"ג – יב"מ] סעיף א' משמע לי שפסק להלכה כסברא ראשונה, וכן פסקו אחרונים", ולא רק 'יש להחמיר'. מ"מ הוכחתו היא מכך שבשני מקומות אלו פסק השו"ע שצריך להרחיק עד מקום שכלה הריח. העולה מכך הוא שלחכמי צרפת כשיש הפסקת רשות מותר בק"ש ותפילה אף במקום שיש ריח[17].
כב. בתוס' ברכות (כה, א ד"ה 'ריח רע שאין לו עיקר') כתבו: "י"מ דבתי כסאות שלנו בעומק אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא כמו ריח רע שאין לו עיקר, כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן (כו,א)". כלומר, לדברי התוס' הפסקה לא מועילה להתיר ריח רע, אבל היא כן מועילה לכך דהוי כריח רע שאין לו עיקר, לכן האדם יהיה אסור בק"ש ובתפילה ומותר בדברי תורה. וזה כדעת הרמב"ם ולא כדעת חכמי הצרפתים[18].
כג. והנה בביאור הגר"א (בס"ב סק"י וס"ק י"א. הביאורים בתוך דברי הגר"א הם מדמשק אליעזר אא"כ צוין אחרת) כתב: "ואם יש כו'. ממה שכתוב שם [=בברייתא דתניא כותיה דר"ח] ריח רע שיש לו עיקר כו', וברישא דברייתא חשיב צואה ודכוותיה שמרחיק ממנו, ולכאורה היינו רישא [=כלומר, מאי קאמר לשון ר"ר שיש לו עיקר כו', דמשמע דהוא דבר חדש, הלא הרישא דברייתא מיירי בצואה, והול"ל 'ואם יש לו ריח מרחיק ד"א ממקום הריח']. ועוד, דשם קאמר כמלא עיניו, וכאן רק ד' אמות [=דאיך קאמר סתם מרחיק ד"א ממקום הריח, הלא עכ"פ צריך להרחיק מחמת הצואה כמלא עיניו]. ועוד, מאי ריח רע כו' מרחיק ממנו כו', משמע מן הריח, ולא קאמר מן הדבר בעצמו עד שיכלה הריח [=והכי הול"ל 'מרחיק מן העיקר עד ד"א ממקום שכלה הריח']. אלא על כרחך דמיירי בכאי גוונא שממנו עצמו אין צריך להתרחק, כגון שהוא בבית אחר או שהוא מכוסה, וכמו שכתב הרשב"א [=לא אבין מש"כ וכמש"כ הרשב"א, הלא הרשב"א כתב דמכוסה מיקרי ר"ר שאין לו עיקר – ביאור הלכה בהקדמה לסימן עט באות ז[19]]. ואין צריך להרחיק אלא מפני הריח. וכן סתם בסעיף ג', ובסימן פ"ג סעיף א' וסעיף ד'. ויש אומרים כו'. תוספות שם ד"ה ריח כו', ועיין לקמן סימן פ"ג סעיף ד', דלא כתוספות".
מבוארת דעת הגר"א להוכיח מלשון הברייתא כדעת הראשונים, שריח צואה מכוסה או כשהיא ברשות אחרת מיקרי ר"ר שיש לו עיקר, ובה ס"ל לרב חסדא שמרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. ולפי"ז מש"כ המחבר 'לא מהני הפסקה', הכוונה היא שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כמש"כ הלבוש (הנ"ל בדברי הפרישה סעיף כא), ודלא כפרישה. והדעה השנייה במחבר ס"ל שאמנם אסור לקרוא ק"ש במקום שיש ריח, אך דיו שמרחיק עד מקום שכלה הריח, ולא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. אך הדברים צ"ע, שהרי דעת רבני צרפת מבוארת שהפסקה מועילה לכך שהאדם יהיה רשאי להתפלל אפילו במקום שיש ריח, כמבואר למעלה סעיף כא. עוד גם זאת, שהתוס' ודאי לא ס"ל כרבני צרפת, שהרי הם כתבו שהפסקה משווי ליה לר"ר כריח שאין לו עיקר, ואסור בק"ש ותפילה במקום שיש ריח, כמבואר בסעיף כב, ודלא כרבני צרפת.
כד. בע"כ צ"ל בדעת הגר"א שהוא פירש ששתי הדעות שהביא המחבר בסוף ס"ב (צוטט למעלה סעיף כ) הן המחלוקת רשב"א וריטב"א אי ריח מצואה מכוסה מיקרי 'יש לו עיקר' או 'אין לו עיקר'. הדעה הראשונה אומרת 'ואם יש לה ריח לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות', כלומר – עדיין מיקרי ריח שיש לו עיקר, וצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, וכדעת הריטב"א. והדעה השנייה 'ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה"נ מועלת לריח רע שלה' היא דעת הרשב"א, שאם הצואה מכוסה או ברשות אחרת מיקרי ר"ר שאין לו עיקר, וע"כ אין צריך להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח בלבד [ואיסורו רק מדרבנן כנ"ל]. על כן, כתב שדעה השנייה היא דעת התוס'. זאת, בניגוד לכל האחרונים שהזכרנו למעלה [סעיפים כ-כא] ובאר הגולה ועוד, שב' דעות אלו הן המחלוקת בין 'רבני צרפת' לבין הרמב"ם. הדעה הראשונה היא דעת הרמב"ם, שאף שהצואה ברשות אחרת [או מכוסה] צריך להרחיק לפחות עד מקום שכלה הריח, ואסור בק"ש ותפילה במקום שיש ריח. והדעה השנייה היא דעת רבני צרפת, שאם הצואה ברשות אחרת [או מכוסה] מותר בק"ש ובתפילה אפילו במקום שיש ריח. כן גם נראה מכך שהב"י ביאר את דעת הטור שלא מהני הפסקה לריח, שהוא כדברי הרמב"ם והביא את דעת רבני צרפת שמהני הפסקה. וסביר שב' דעות אלו הן מה שהביא כאן בס"ב לגבי צואה מכוסה. בב"י בסוף סעיף א וסעיף ט הביא רק את דעת הרשב"א, שר"ר שיש לו עיקר הוא 'צואה מגולה', וכלל לא הזכיר את דעת הריטב"א, ראה מש"כ על זה למעלה (סעיף יט). ולפלא בעיני שלא ראיתי מי שהעיר על ביאור הגר"א בביאור דברי השו"ע.
כה. כאמור למעלה (סעיף כב), דעת התוס' היא כשיטת הרמב"ם, שאמנם צואה מכוסה או ברשות אחרת מיקרי 'ר"ר שאין לו עיקר', אך מ"מ כל עוד שיש ריח אסור בק"ש ותפילה. ולפשט דברי השו"ע [שלא כגר"א] זו הדעה הראשונה בשו"ע והי"א הוא דעת רבני צרפת, כמש"כ בבאר הגולה. ולשיטה זו אמנם מוכח מהשו"ע בס"ג ובסימן פג סעיפים א, ד שהכריע כדעה הראשונה. שהרי הוא אסר לקרוא ק"ש [וק"ו תפילה] כל עוד שיש ריח, למרות שהצואה ברשות אחרת.
אמנם לשיטת הגר"א, שהמחבר מיירי במחלוקת אי צואה מכוסה הוי ר"ר שיש לו עיקר או אין לו עיקר, הקשה בדמשק אליעזר: "וכ"כ רבינו בסמוך ס"ק י"א 'וע' לקמן סי' פ"ג ס"א וס"ד, דלא כהתוס' דהוא הי"א דכאן'. תמוה לענ"ד דברי רבינו אלה, דהלא בס"ג וכן בסי' פ"ג ס"א וס"ד בק"ש איירי, כמ"ש 'קורא וכו' '. והלא בק"ש לכ"ע אף ריח שאין לו עיקר אסור, כמ"ש בס"ט, ובודאי לא עדיף הריח מיש [=אולי צ"ל 'שיש' – יב"מ] לו עיקר בהפסקה, מריח שאין לו עיקר כלל [=זו קושיית הפרישה על רבני צרפת, ראה למעלה סעיף כא ובהערה טו – יב"מ]. והתוס' שם דכ' בד"ה 'ר"ר שאין לו עיקר – י"מ דבתי כסאות שלנו אם יש מחיצה מפסיק[ת] הוי כמו ריח רע שאין לו עיקר' היינו לד"ת דשרי. אבל לא לקריאת שמע. וכן כתב כאן בס"ב שכתב המחבר 'ואם יש לו ריח לא מהני הפסקה, וי"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה ה"נ לריח רע שלה' דייק בלשונו הזהב ולא כתב דמותר לקרות, רק כתב דמועלת, והיינו לענין שא"צ להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח כמו כל ר"ר שיש לו עיקר, אלא דדי מיד שכלה הריח, כמו ר"ר שאין לו עיקר. אבל בס"ג וסי' פ"ד דכ' 'מותר לקרות אם אין מגיע הריח', זה לכ"ע אף להתוס', דלא עדיף מר"ר שאין לו עיקר כלל. ומ"ש כה, א 'ר"ר שיש לו עיקר, ר"ה אמר מרחיק ד"א ויקרא ק"ש, אין כוונתו אף דאיכא שם הריח, דהלא לק"ש אף בר"ר שאין לו עיקר אסור. רק דנ"מ דא"צ להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח. וע"ז פליג ר"ח 'מרחיקין ד"א ממקום שפסק הריח'. ועוד נ"מ אם הקורא אין לו ריח החוטם, וכמ"ש במ"א ס"ק ט. ואדרבה מס"ג וסי' פ"ג ס"א מוכח כדעת התוס', מדכתבו סתם '(ש)[אם] אין (נ)[מ]גיע לו הריח', ולא כתבו 'ד"א ממקום שכלה הריח'. הלא זה הוא דעת התוס' דהפסקה מועלת שלא לחשוב ריח שיש לו עיקר, ואפ"ה צריך להרחיק עד שיכלה הריח, משום דבק"ש גם בריח שאין לו עיקר אסור לקרות ק"ש, ולא עדיף מחיצה המפסקת מריח שיש לו עיקר, מריח שאין לו עיקר כלל, דעכ"פ במקום הריח אסור. וצע"ג על רבינו בזה". מדבריו [שכתב 'ובודאי לא עדיף הריח (מ)[ש]יש לו עיקר בהפסקה, מריח שאין לו עיקר כלל'] נראה שס"ל שכלל אין דעת רבני צרפת שבר"ר שיש לו עיקר בהפסקה מותר בק"ש אף במקום שלא פסק הריח. באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא - מאן מעייל בר נפחא לתמן, וה"י יאיר עיני בדברי קודשו של הגר"א זצ"ל.
♦
איסור ריח רע אם הוא מהתורה או מדרבנן
כו. אשיחה וירווח לי. רב הונא ורב חסדא נחלקו בר"ר שיש לו עיקר [צוטט לעיל סעיף טז עם פרש"י]. רוב הראשונים פירשו שלדעת ר"ה מרחיק עד מקום שכלה הריח, ולדעת רב חסדא מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. רוב הראשונים פסקו כרב חסדא, דתניא שם ברייתא כוותיה (ראה ב"י ושאר מפרשי הטור והשו"ע שם ס"ב). אמנם, הרמב"ם (ק"ש ג, יב, וע"ש בהשגת הראב"ד) פסק: "ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ארבע אמות וקורא, אם פסק הריח. ואם לא פסק מרחיק עד מקום שפוסק". וכתבו מפרשי הרמב"ם (רבינו מנוח, הרמ"ך, כס"מ וכ"כ בב"י עט, א; לח"מ ועוד) שהרמב"ם פסק כרב הונא, כיוון דרבא אמר שם 'לית הלכתא כי הא מתניתא', וס"ל לרמב"ם דלית הלכתא כוותיה גם בנושא ריח רע. וכיוון דאין ברייתא דתניא כוותיה דרב חסדא, פסקינן כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום רב.כז. אמנם, רש"י פירש את דברי רב הונא "מרחיק ד' אמות. מן העיקר, ואע"פ שהריח בא אליו". כלומר שס"ל לרב הונא שאין כלל איסור לקרות ק"ש במקום שיש ריח רע אפילו יש לו עיקר [וע' בדק"ס מש"כ בהערה ג]. לפי"ז, נחלקו האמוראים אי בכלל יש איסור בריח רע, שלדעת רב הונא אין כלל איסור [ופשוט שק"ו שלדעת רב הונא בריח רע שאין לו עיקר מותר לקרות]. אך רב חסדא ס"ל שיש איסור אף בריח רע בלבד. כשיש לו עיקר אסור אף בד"ת, ובאין לו עיקר מותר בד"ת אך לא בק"ש.
בדעת רב חסדא ביאר רש"י: "ממקום שפסק הריח – שהריח כלה שם". 'ממקום', משם מרחיק. כלומר שלרב חסדא צריך להרחיק ד' אמות ממקום 'שהריח כלה שם'. לפי"ז, המחלוקת בין רב הונא לרב חסדא קיצונית, שלרב הונא מותר לקרוא אפילו במקום שיש ריח, ולרב חסדא צריך להרחיק ד' אמות 'ממקום שהריח כלה שם'. אך קצת צ"ע מה הוסיף רש"י בפירושו, האם לא ברור ש'פסק הריח' הוא 'שהריח כלה שם' [ברש"י שברי"ף ליכא דיבור זה כלל]. 'אוּבַל אוּלָי' כוונת רש"י לפרש, שרב חסדא ס"ל שמרחיק ד' אמות מהעיקר, עד מקום 'שהריח כלה שם'. [וראה בהמשך סעיפים כח-כט].
ומסתבר שלפירש"י אף לרב חסדא אין האיסור אלא מדרבנן, שרחוק לומר שלדעת רב הונא שרי לגמרי ולדעת רב חסדא אסור מהתורה. גם דלפי"ז היה לתלמוד לבאר במה נחלקו בפירוש הפסוק.
אף שלדעת רש"י כנראה שהלכה כרב חסדא [שפירש: "לית הלכתא כי הא מתניתא - דלעיל, דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות", ומזה דייקו הראשונים שבמה שתניא כוותיה דרב חסא הלכתא כמו האי מתניתא] מ"מ הדבר פלא ששיטת רש"י בדעת רב הונא כמעט לא קיבלה ביטוי בספרי הראשונים והאחרונים. הברכי יוסף תמה על פרש"י. אך בפתח הדביר[20] הביא ראיה לדברי רש"י מירושלמי עירובין (פ"ד ה"א, בד"ו כא, ד): "ד' אמות שאמרו [=שנותנין למי שהוציאוהו עכו" מהתחום בשבת – יב"מ] מלא קומתו ופשוט ידיים. ר' יהודה אומר הוא ושלשה אמות כדי שיהא נוטל חבית מראשותיו ונותן אל מרגלותיו. כשהוא נפנה נפנה מן הצד וכשהוא מתפלל מתפלל לוכסן". וכתב בשיירי קרבן: "מתפלל לוכסן. מהכא שמעינן דאין צריך להרחיק מצואה ד' אמות ואלכסונן, אלא ד' אמות, ואפי' באלכסון סגי ד' אמות... וע"ק בשיש לו ריח רע מאי איכא למימר...". וכתב עליו בשלום ירושלים: "מתפלל לוכסן. משמע אף שיש ריח רע כמ"ש הק"ע. ומזה ראי' לפרש"י דפי' במס' ברכות דף כה ע"א בהא דאמר ר"ה 'ריח ע שיש לו עיקר מרחיק ד"א', פרש"י 'מרחיק ד"א מן העיקר אע"פ שהריח בא אליו'. ועי' ברכי יוסף א"ח סי' ע"ט שתמה על רש"י. ומכאן סייעתא גדולה לרש"י". וכן בנחלת צבי (ס"ק א) הבין בפשיטות כדעת רש"י וכתב: "רק הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' ק"ש 'ריח שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא אם פסק הריח, ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח' והשיג עליו הראב"ד דהא תניא כוותיה דרב חסדא. ועיין מ"ש ב"י ליישב דברי הרמב"ם [=שהרמב"ם פסק כרב הונא -יב"מ]. ודבריו תמוהים לי, הלא לרב הונא מרחיק ד' אמות אף שלא פסק הריח וכמו שפירש"י. ואף שיש ליישב מ"מ עיקר נראה כמ"ש מגדול עוז שהרמב"ם היה גורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח". אך ברוב ספרות המפרשים והפוסקים לא מצאתי התייחסות לשיטת רש"י.
כח. וכדעת רש"י פירש רב האי גאון (אוצה"ג ברכות, פירושים, סימן קה) וז"ל: "אבל ריח רע שיש לו עיקר, כגון צאת [=כ"ה במקור] אדם או כיוצא בה, שמכוסה וריחה נודף, דרב חונא [=כ"ה במקור, וע"ש בהערה א מהגרב"מ לוין] סבירא ליה ירחיק מן העיקר ארבע אמות, ואף על פי שהריח מגיע אליו קורא. ורב חיסדא סבירא ליה ירחיק ממקום שנפסק הריח ארבע אמות. איכא רבואתא דפסיקי להון כרב חונא ואמרי דבריתא דאיסתייע מינה רב חיסדא אמר ראבא לית הלכתא כואתיה. והני רבנן לעינן ריח רע שאין לו עיקר דבעו מיניה מרב ששת האכין גארסין 'אמ' להו תו חזו מהני ציפי דבי רב דהני קא גארסי והני גאנו, אלמא לא חישינן' [=ולא גרסו את ההמשך, שזה רק לדברי תורה, ראה בהמשך פירושו – יב"מ]. ואיכא מן רבואתא מאן דאמר כי אמ' ראבא לית הילכתא כהא בריתא, לענין צאת חזירים וצאת תרנגולין בלבד קאמ', ולתרגומה לצאת כלבים שנתן לתוך עורות. אבל לענין ריח רע שיש לו עיקר לא קאמרי. ולענין ריח רע שאין לו עיקר דפשט רב ששת מציפי דבי רב דהני גנו והני קא גארסי, אמרין בשמעתא בהדיא 'והני מילי לדברי תורה, אבל לקרית שמע לא, ולדברי תורה נמי [לא אמרן אלא בדחבריה, אבל בדידיה לא. וכיון דקא גרסי בהדיא הכי קא מסתייעי, ואע"ג דאיכא דלא מסיימי בהא שמעתא האי מימרא]". [=ההשלמה ע"פ האשכול, הוצאת אלבק עמ' 20 בשם רב האי גאון – הערת הרב ב"מ לוין שם. ע"ש, שבאשכול צוטט מהתיבות 'איכא רבואתא דפסיקי להון כרב חונא', אבל החלק הראשון, בו הוא מבאר את דעת רב הונא ליתא באשכול]. עולה מדבריו שמי שפסק כרב הונא, שבריח שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות מן העיקר, ויכול לקרוא למרות שיש שם ריח, גורס ברב ששת שריח שאין לו עיקר יכול לקרוא בלי שום הרחקה, אפילו במקום שיש ריח. ומי שפוסק כרב חסדא שר"ר שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, גורס ברב ששת שבאין לו עיקר מותר רק בד"ת ולא בק"ש ותפילה.
רב האי גם פירש 'ריח שיש לו עיקר' – 'כגון צאת אדם או כיוצא בה שמכוסה וריחה נודף'. וטעמו, כי אם היא לא מכוסה, ממילא הוא מרחיק מן העיקר ד' אמות מצד הצואה! ופה הוא מרחיק רק מצד הריח. ומ"מ לרב הונא מרחיק רק מהעיקר שהריח יוצא ממנו ד' אמות, ולא צריך עד מקום שיכלה הריח! לשיטתו, המחלוקת בין רב הונא לרב חסדא קיצונית, לרב הונא מותר בק"ש אף במקום שיש ריח. אך לרב חסדא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. [וראה בסעיף הקודם מש"כ בדעת רש"י].
אמנם, הסברו ברב הונא טעון ביאור. הוא ביאר שהעיקר מכוסה, א"כ מצד העיקר אין כלל צורך להרחיק כלל, ולרב הונא מותר בק"ש אף במקום שיש ריח. א"כ מדוע מרחיק ד' אמות מן העיקר המכוסה? מה מועילים ד' אמות אלו, כיוון שמ"מ יש ריח? בע"כ צריך לבאר שבתיבת 'מכוסה' אין כוונתו שהצואה מכוסה. אלא כוונתו שהצואה 'מכוסה מעיניו', כלומר שלא רואה את הצואה, כגון שהיא לאחוריו[21]. לפיכך, אין צורך להרחיק 'כמלוא עיניו', אלא דיו שמרחיק ד' אמות מהעיקר, כמו תמיד בצואה מאחוריו. ואף שמגיע אליו ריח, ביאר כפרש"י, שלרב הונא אין כלל איסור לקרוא ק"ש במקום שיש ריח רע.
כט. לפי"ז, אפ"ל בדעת הרמב"ם שגרס ופירש כפרש"י. ובדברי רב חסדא גרס 'עד מקום שיכלה הריח'. וכן מסתבר, דאי לרב הונא שרי לקרות אף במקום שיש ריח, לרב חסדא אסור עד שיכלה הריח, ואין לנו להגדיל את המחלוקת, שלרב חסדא בעי עוד ד' אמות ממקום שכלה הריח. וגם למש"כ [בסעיף כז] שלסברה זו האיסור בריח, אפי' יש לו עיקר, הוא רק מדרבנן, סביר שדיינו שאסרו במקום הריח, ולא נראה שהצריכו להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כמבואר בפוסקים [אולי היה לו גם מקור כזה בדעת רב האי גאון]. ופסק כרב חסדא דתניא כוותיה, וכפי שפסק רב האי גאון. וכנראה שזו כוונת המגדל עוז, שהרי אם גורס בשיטת רב חסדא 'עד מקום שיכלה הריח', בע"כ רב הונא מתיר אפילו לפני שכלה הריח. [אמנם פשט דבריו הוא שהפך דברי ר"ה ודברי ר"ח, וכנראה גרס גם בברייתא 'עד מקום שיכלה הריח', ראה מרכבת המשנה (אלפנדרי)]. ופירוש זה נראה יותר מרווח ברמב"ם ממש"כ שפסק כרב הונא.
ל. אם כנים דברינו, הרי לדעת רש"י והרמב"ם איסור ריח רע, אפילו שיש לו עיקר, אינו אלא מדרבנן. א"כ מצאנו שיטה חשובה בראשונים, שלדברינו כוללת אף את שיטת הרמב"ם, שכל עניין ריח אינו אלא דרבנן. אמנם רוב הראשונים כתבו, וכן פסק השו"ע (רעט, א) שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הרוח. [אמנם, ביש לו הפסקה או שינוי רשות נחלקו האחרונים אי צריך הרחקה ד' אמות ממקום שכלה הריח או לא, ראה מ"ב רעט ס"ק יז וביאור הלכה שם ד"ה 'ולא שינוי רשות']. אך נ"ל שאין להוכיח מכך שס"ל שאיסור ר"ר שיש לו עיקר מהתורה, שהרי אפשר שהוא מדרבנן, ומ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. א"כ אף שהפר"ח ופמ"ג הכריעו שר"ר שיש לו עיקר הוי דאורייתא (לעיל סעיף יז), מ"מ מידי ספק לא יצא.
ראה גם בספר ליקוטים (הודפס ברמב"ם הוצ' פרנקל, תפילה ג, יב) בשם ספר קובץ לרב נחום טריביטש שכל הרחקה מריח אינו אלא מדרבנן.
♦
דעת רבינו מנוח בריח מצואה מכוסה אם נקרא יש לו עיקר
לא. רבינו מנוח (ק"ש ג, יב) כתב: "ריח רע שיש לו עקר וכו' אם פסק הריח וכו'. דלעולם מרחיק ארבע אמות אפילו כלה הריח לסוף, משום מחניך קדוש. ואם לא פסק הריח וכו'. דכיון דאזיל ריחא יתר על ד' אמות במקום שכלה הריח בו מותר לקרות. ומפר' בירושלמי ריח רע שיש לו עיקר, כגון נבלה או צואה או מי משרה. ומיירי שהוא מכוסה או שהוא לאחריו או לצדדיו דלא חזי לה, אבל אם הייתה לפניו הא אמרינן לעיל (ה"ח) דצריך הרחקה כמלא עיניו...". וברור שמש"כ 'ומיירי שהוא מכוסה...' [השורה שסימנתי בקו תחתיה] מוסב על הירושלמי שביאר מהו 'ריח רע שיש לו עיקר', וביאר שהסיבה שדי בהרחקת ד' אמות מהעיקר, כיוון שהצואה מאחריו או לצדדיו, כיוון שלפניו צריך הרחקה כמלוא עיניו. ולא מיירי כלל לגבי ריח.כך גם מוכח מהכס"מ שכתב: "והרב בעל מ"ע ז"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח. ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה"ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו". והנה מש"כ "ופי' הריח רע שיש לו עיקר..." הוא דבר בפנ"ע, ולא פירוש לדברי המגדול עוז. שהרי כתב "וסובר רבינו... מרחיק ארבע אמות', והרי ביאר שלרמב"ם אין צריך להרחיק רק עד מקום שכלה הריח, ולא ד' אמות ממקום שכלה [שפסק כרב הונא, או למגדל עוז שגרס כן ברב חסדא]. מוכח שהוא עניין בפנ"ע, וכוונת דבריו שכאשר מכוסה מרחיק עד מקום שכלה הריח, אפי' הוא פחות מד' אמות. אבל בגלוי חייב להרחיק ד' אמות מצד הצואה, אף אם כלה הריח קודם. ע' במרכבת המשנה ובבן ידיד. וע"ז הביא הכס"מ את דברי רבינו מנוח שמיירי שהצואה לאחריו או לצדדיו, כי אחרת צריך להרחיק מהעיקר כמלוא עיניו.
לב. אך דברי רבינו מנוח פלא, שהרי במכוסה אין צריך בהרחקה כלל (כשאין ריח), כמפורש ברמב"ם (הל' ט): "וכן אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים אף על פי שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן". וכבר הקשה כן בתהילה לדוד (אורטינברג. סימן עט, ס"ק ד). ומעוצמת הקושיה בע"כ צריך לבאר את כוונת רבינו מנוח "ומיירי שהוא מכוסה", פי' – מכוסה מעיניו. ואיך מיירי שהיא מכוסה – "או שהיא מאחריו או לצדדיו דלא חזי לה". ופירוש זה מוכרח, שהרי בהמשך כתב "אבל אם הייתה לפניו", ולכאורה במכוסה מיירי גם בהייתה לפניו. [נ"ל שאין צורך להגיה "ומיירי שהוא מכוסה כגון שהוא לאחריו או לצדדיו", אלא ש'או שהיא מאחריו או לצדדיו' הוא פירוש של 'מכוסה', והכוונה מכוסה מעיניו]. א"כ כוונתו בתיבת 'מכוסה' היא – מכוסה מעיניו שאינו רואה את זה, ולכן לא צריך להרחיק כמלוא עיניו. [ראה סוף סעיף כח שביארנו כך גם לשון 'מכוסה' שברב האי גאון]. לפי"ז, דברי הכס"מ תואמים את פסיקתו בב"י כרשב"א, שצואה מכוסה הוי ריח רע שאין לא עיקר כמבואר למעלה סעיף יט. וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי.[22]
האליה רבה (שם ס"ק ט), ובעקבותיו הפמ"ג, הסיקו שס"ל לרבינו מנוח שמכוסה הוי ריח שיש לו עיקר. אמנם, לביאור שכתבנו בדבריו, כלל לא מיירי ב'צואה מכוסה', אלא ב'מכוסה מעיניו', ואין ראיה כלל לשיטתו בשאלה זו.
♦
דעת הרמב"ם בריח מצואה מכוסה
לג. כאמור, נראים הדברים בדעת הרמב"ם, שס"ל כדעת רש"י [ורב האי גאון] שלרב הונא מותר בק"ש ובתפילה אפי' במקום שיש ריח שיש לו עיקר. רב חסדא, שהלכה כמותו, אוסר לקרוא במקום שיש ריח, וסובר שיש להרחיק עד מקום שכלה הריח. לשיטה זו נראה שאף לדעת רב חסדא כל איסור ריח אינו אלא מדרבנן כנ"ל. בנוסף ביארנו דברי רבינו מנוח והכס"מ, שאין מדבריהם שום הוכחה שצואה מכוסה הוי ר"ר שיש לו עיקר.הרמב"ם פסק (שם, הל' ח-יא): "כמה ירחיק אדם מצואה וממי רגלים ואחר כך יקרא ארבע אמות, במה דברים אמורים בזמן שהם מלאחוריו או מצדיו אבל אם היו כנגד פניו מרחיק מהן עד שלא יראה אותן ואחר כך יקרא. במה דברים אמורים כשהיה עמהן בבית במקום שוה אבל אם היה שם מקום גבוה מהן עשרה טפחים או נמוך מהם עשרה טפחים יושב בצד המקום וקורא שהרי נפסק ביניהם, והוא שלא יגיע לו ריח רע, וכן אם כפה כלי על הצואה או על מימי רגלים אף על פי שהן עמו בבית הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן. היה בינו ובין הצואה מחיצה של זכוכית אף על פי שהוא רואה אותה מאחרי הזכוכית מותר לקרות בצדה... היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה סנדלו נוגע בה. היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא. היתה נטישת צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע". המדייק בלשון רבינו יראה שבצואה ברשות אחרת רבינו מדגיש 'והוא שלא יגיע לו ריח רע'. אבל כאשר הוא מדבר על 'כפה כלי', הוא כותב 'הרי אלו כקבורין ומותר לקרות כנגדן', ולא כתב 'והוא שלא יגיע לו ריח רע'[23]. כך גם בצואה מאחורי 'מחיצה של זכוכית', לא ציין רבינו 'והוא שלא יגיע לו ריח רע'. בצואה בגומא, שמכסה בסנדלו, חילק רבינו בין סנדלו נוגע בה או לא נוגע בה (וראה בראב"ד ובנו"כ שם בהל' יא), אבל לא התנה את היתר קריאת ק"ש בכך 'שלא יגיע לו ריח רע'[24].
ידעתי גם ידעתי שאפשר לומר שהרמב"ם סמך על מש"כ לפני כן (בהל' ט) 'והוא שלא יגיע לו ריח רע', וכן בהמשך (בהל' יב) לגבי ריח רע שיש לו עיקר ושאין לו עיקר. ועם כל זאת, הלוא דברים בגו – בצואה מכוסה לא הזכיר רבינו בשום מקום תנאי 'שלא יגיע לו ריח רע', אך בצואה עמו בבית, או אפילו ברשות אחרת, וכן בצואה על בשרו, בכל מקום ללא יוצא מהכלל התנה רבינו את ההיתר לקרוא ק"ש בכך שלא יגיע אליו ריח רע.
כמדומה שיש מקום לומר בדעת הרמב"ם, שאף שהוא החולק על דעת רבני צרפת, וס"ל שלא מהני הפסקת רשות לריח וצריך להרחיק עד מקום שכלה הריח, מ"מ הוא סובר שכיסוי מהני אף לריח, ומותר בק"ש ובתפילה אף שמגיע הריח. אף שיודע אני שמדובר בחידוש גדול בדעת הרמב"ם, מו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל תדיר היה אומר לי שחדש אסור מהתורה, אך 'אומר' [=ראיה נכונה] מתיר.
בביאור סברת רבינו נראה, שכבר הבאנו למעלה (בסעיף כא) את פליאת הפרישה על רבני צרפת, איך אפשר שר"ר היוצא מצואה ברשות אחרת יהיה יותר קל מר"ר שאין לו עיקר. וביארנו את תירוצו, שס"ל שר"ר ברשות אחרת הוא רק דרבנן [ועל כן כתב שאף לחולקים על דברי רבני צרפת, אין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, ודיו שירחיק עד מקום שכלה הריח]. ע"כ ס"ל לרבני צרפת, כיוון שהתורה התירה צואה ברשות אחרת אפילו ברואה אותה [לדעת הרא"ש], דהפסקת רשות מהני לעיקר עצמו, לא גזרו רבנן על הריח, דהוי כחוכא ואיטלולא, אבל בהפחה כן גזרו. אך הרמב"ם סבר שמה שמהני שינוי רשות לצואה הוא משום דלא מיקרי 'מחניך', אף שנמצא סמוך אליו [ומכך שלא חילק נראה שס"ל כרא"ש שאפילו] ורואהו. אמנם, מה דלא מיקרי 'מחניך' הוא מצד 'הדין', שרשות אחרת מחלקת. על כן סברו רבנן שבדעת בני אדם יובן שאם מגיע ריח, אין 'מחניך קדוש', ועל כן אסרו במגיע ריח. אבל בצואה מכוסה, כיוון שקיים מש"כ מפורש בפסוק 'וכסית', והרי הצואה מכוסה, סברו רבנן שגזירה על הריח יהיה כחוכא ואיטלולא.
♦
ההבדל בין ריח מצואה מכוסה לריח מצואה ברשות אחרת
לד. לפי זה נראה שלדעת רבני צרפת שמהני הפסק רשות לריח, ק"ו שמהני כיסוי לריח. ואפשר שביארו את הגמ' כמו רש"י והרמב"ם, שלרב הונא בכלל אין איסור ק"ש ותפילה בריח רע. ואף לרב חסדא אין האיסור אלא כשצואה לפניו, מגולה ובאותו רשות שהוא נמצא. אבל אם הצואה ברשות אחרת או מכוסה, לא אסרו חז"ל ריח. [הדברים נכונים אפילו אם נבאר בדעת רב חסדא שמרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, שס"ל שכל עניין ריח רע הוא מדרבנן, וגזרו כעין דאורייתא, להרחיק גם מהריח ד' אמות כנ"ל בסעיף ל]. מה נעמו לפי"ז דברי רש"י: "שיש לו עיקר – שהצואה מונחת שם ומסרחת" – מונחת שם, באותו רשות ומגולה [שהרי צריך להרחיק ד' אמות מהעיקר, ובצואה מכוסה לכ"ע לא צריך להרחיק מן העיקר]. 'רבני צרפת' הם רש"י!לה. אמנם, המג"א כתב בדעת השו"ע שאף לרבני צרפת שמהני הפסקה לריח, כיסוי לא מהני לריח. על דברי השו"ע (עו, ב): "צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבה כמכוסה, וכיון שאין ריח מגיע לו מותר", כתב המג"א (ס"ק א): "ואפילו למ"ד בסי' עט ס"ב דהפסקה מועלת לריח רע, דוקא מחיצה, אבל כפיית כלי לא, וכ"ה בל"ח [בדברי חמודות ברכות פ"ג אות קנב – שו"ע השלם הוצ' מכון ירושלים]". וביארו בפמ"ג (א"א סק"א): "וכיון. עיין מ"א. כיסוי לפעמים עדיף מרשות אחר. [=כגון - יב"מ] בעששית אע"ג דמתחזיא [=מותר לקרוא כנגדה - יב"מ] ולרשב"א 'לא יראה' קאי עלה [=כלומר, גם בצואה יש דין 'לא יראה', שאסור לקרוא כשרואה אותה, ולא רק דין 'והיה מחניך קדוש', ראה למעלה סעיף א, אבל - יב"מ] בכיסוי גלי קרא דדי [=אפילו רואה - יב"מ], וחדר אחר לא [= מהני אם רואה. ובזה עדיף כיסוי מרשות אחרת לדעת הרשב"א - יב"מ]. ולריח רע עדיף חדר אחר מכיסוי [=שלדעת רבני צרפת הפסקת רשות מהני לריח רע, ויכול לקרוא ק"ש אפי' במקום שמגיע הריח אם הוא ברשות אחרת. אבל כיסוי אם מגיע ריח אסור לקרוא ק"ש אף לדעת רבני צרפת. ובזה עדיף חדר אחר מכיסוי – יב"מ]. ומשמע וודאי [=שבצואה מכוסה ומגיע ריח - יב"מ] שאין צריך ד' אמות ממקום שכלה הריח, [=אלא - יב"מ] כל זמן שאין מגיע אליו סגי, עיין מ"א [סימן] ע"ט [ס"ק] ט' דריח שאין לו עיקר כו' [=אין צריך להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח, וצואה מכוסה הוי כריח שאין לו עיקר - יב"מ]. וכן [=הדין גם] הוא בסעיף א' בכיסוי זכוכיח כו' [=שאם מגיע ריח, די שירחיק עד מקום שכלה הריח - יב"מ]". אפשר שבהתאם לשיטתו הוכרח לתרץ את פליאת הפרישה על רבני צרפת בתירוץ אחר [ראה מש"כ למעלה בהערה טו]. אמנם המג"א כתב דבריו בדעת השו"ע. אך המג"א עצמו כנראה ס"ל להלכה כרבני צרפת שהיא דעה שנייה בשו"ע [ראה פמ"ג בא"א עו, ט].
♦
סיכום וביאור דברי הפמ"ג בעניין ריח רע
לו. לשלמות הדברים אביא סיכום וביאור של דברי הפמ"ג בעניין ריח רע:א. במשב"ז בהקדמה אות ד – אף שלרשב"א (ראה סעיף א) ברואה את הצואה, אפי' היא בגבוה עשרה דהוי רשות אחרת, אסור לקרוא מצד 'לא יראה בה ערות דבר'. מ"מ צואה בחדר אחר, ופתח פתוח לחדר שהוא בו, אפשר שאף הרשב"א יודה [לפחות כשיש דלת, ראה גם בא"א ס"ק ז], ש'כנעול הוי'. וממילא הוי כמחיצה. ובצואה אחרי מחיצה הוי 'מכוסה' ושרי לקרוא אף ברואה אותה, כמו בצואה בעשישית. אך ציין שהמחבר בסעיף ב' מפורש כתב שאף בצואה בחדר אחר ופתח פתוח לרשב"א אסור ברואה את הצואה.
ב. שם אות ה [ובמשב"ז פג, א] – יש קולא ב'מכוסה' יותר ממחיצה [ומרשות אחרת שהוא כמו מחיצה], והיא שמחיצה או רשות אחרת לא מיקרי 'מחניך', אבל במכוסה 'הוי כקבורין'. ודייק כן מלשון הרמב"ם בפ"ג מק"ש ה"ט, שבגבוה עשרה כתב 'שהרי נפסק ביניהן', והמשיך 'וכן אם כפה כלי על הצואה או מימי רגלים, אף על פי שהן עמו בבית, הרי אלו כקבורין ומותר לקרות עמהן'. ובדומה לכך כתב במשב"ז סימן פג ס"ק א. וכ"כ בהסבר דברי המג"א א"א עו, א: "כיסוי לפעמים עדיף מרשות אחר. בעששית, אף על גב דמתחזיא, ולרשב"א [ברכות כד, ב ד"ה היה] לא יראה קאי עלה, בכיסוי גלי קרא דדי, וחדר אחר לא. ולריח רע, עדיף חדר אחר מכיסוי"[25].
ג. שם אות ז – ריח רע שיש לו עיקר הוי כמו צואה ממש, ואסור לקרות מהתורה [ואם קרא חוזר וקורא], וצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כי הריח הוי ממש כמו צואה. אבל צואה מכוסה הוי כר"ר שאין לו עיקר [כדעת הרשב"א], וה"ה ברשות אחרת. שהרי ל'חכמי הצרפתים' שהביא רבינו יונה הפסקה [רשות אחרת] מהניא אף לר"ר, ומותר לקרוא אף במקום שמגיע הריח. ולרמב"ם שחולק וס"ל שהפסקה לא מהני לריח, 'ולהר"מ אף ברשות אחת[=כ"ה – 'אחת' בפמ"ג דפוס לעמברג תרנב. (ושם בטעות 'ולהר"מ אין', והוא ט"ס וצ"ל 'אף'), ועוד דפוסים ישנים. ובדפוסים חדשים הקיפו תיבת 'אחת' בחצאי עיגול, ובסוגריים מרובעים כתבו 'אחרת', (כנראה ע"פ דפוס ווארשא תרלז – ע"פ 'הגהות והערות' במהדורת 'פרידמן' מכון ירושלים, תשנ"ד). ואינו נכון, וצ"ל 'אחת', כפי שכתב בהמשך – יב"מ] פוסק כרב הונא דדי באין מגיע לו ריח רע'' [ראה גם אליה רבה אות י' שכתב להוכיח כן]. ולכן אף לדידן שלא פסקינן כחכמי הצרפתים שבר"י, מ"מ זה ודאי שאין צריך להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח.
ד. א"א עו, א; עט, ט; עט יג – בהפסקת רשות או מכוסה ס"ל למג"א כדעת הרשב"א, שהוי ר"ר שאין לו עיקר, ואיסורו רק מדרבנן.
ה. א"א עט, ט-י – נראה מדברי המג"א שס" כדעת רבני צרפת [הדעה השניה בסעיף ב בשו"ע] שהפסקת רשות [אבל לא כיסוי!] מהני אף לריח, ומותר בדברים שבקדושה אף במקום שיש ריח.
ו. א"א ס"ק יא – ביאר את שיטת הלבוש, שס"ל שר"ר שיש לו עיקר, אפי' הוא ברשות אחרת, הוי כצואה ממש. וצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כמו מצואה. אלא שס"ל שאם הצואה בחדר אחר, ופתח פתוח לחדר שבו קורא, או שהריח בחצר קטנה, והוא קורא בחצר הגדולה, אם הריח לא נכנס כלל לחדר או לחצר הגדולה, אלא נפסק בסמוך לפתח או בסמוך לפרצה, אז יכול לקרוא בפתח, בלא הרחקת ד' אמות ממקום שכלה הריח. שהרי הריח בחדר אחר, ברשות אחרת. וכמו שמועיל הפסקה לצואה עצמה, מועיל גם לריח, לגבי זה שאם הריח לא מגיע כלל לחדר שנמצא בו, אין צריך להרחיק ממקום שכלה הריח.
הפמ"ג הסתפק בדעת הלבוש אי ס"ל שריח מצואה מכוסה הוי אמנם כריח שאין לו עיקר, אבל הפסקת רשות מיקרי 'ריח שיש לו עיקר' (ראה למעלה במספר 2), או שהלבוש ס"ל שאף במכוסה מיקרי 'יש לו עיקר' [כריטב"א, ודלא כרשב"א]. ומה שהוכיח כן מהא שהשו"ע פירש ריח רע שאין לו עיקר – הפחה, ראה מש"כ למעלה בסעיף יט בדברי האליה רבה והפמ"ג.
וכתב שם עוד: "ואתי שפיר קושית הפרישה [אות ו] איך רבני צרפת [מובא ברבינו יונה טז, ב ד"ה ואם] יתירו ריח בהפסקת רשות, וכי עדיף מריח רע שאין עיקר. ומה שכתבו הר"ר יונה [שם] והרא"ש [פ"ג סימן מו] מה שכתב הר"מ ז"ל פרק ג' מקריאת שמע הלכה ט' מדסתם משמע כל שמגיע ריח רע אסור אף בדברי תורה, ואלו היה סובר דהפסקה מועלת לריח רע היה לו לפרש דהוה כריח רע שאין עיקר, שמע מינה דווקא הפחה הוה ריח רע שאין עיקר". משמע מדבריו שאף לדעת רבני צרפת [ברבינו יונה] מה שמועילה הפסקה לריח, זה רק אם הריח נפסק לפני הרשות בו נמצא הקורא. והוא פלא, כי אם כן מה חולק הרמב"ם, הרי גם הוא מסכים לכך, שהרי לדבריו ש'פסק כרב הונא' אפילו ברשות אחת אין צריך להתרחק אלא עד מקום שכלה הריח, ראה סעיף כא. ואפשר שזה מה שרצה לתרץ הפמ"ג בהמשך דבריו 'ומה שכתבו הר"ר יונה והרא"ש' [ואולי גם המשך הדברים 'מה שכתב הר"מ ז"ל בפרק ג' מקריאת שמע' שייך למשפט זה], אלא שאז יש חיסרון בדבריו. מ"מ לא זכיתי להבין את דבריו אלו.
גם מה שהמשיך 'מה שכתב הר"מ ז"ל פרק ג' מקריאת שמע הל' ט...', לא זכיתי כלל להבין דבריו. ראשית, הרמב"ם כלל לא ביאר שיש 'ריח רע שיש לו עיקר' ויש 'אין לו עיקר' עד הל' יב. על כן, אין הוא יכול לבאר שהוי 'ריח רע שאין לו עיקר' טרם הזכיר את החלוקה בין יש לו עיקר לאין לו עיקר. וכבר הזכרנו למעלה (סעיף יט, ובערה 12) שבהל' יב ככתב: "ושאין לו עיקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה...", ממש"כ 'כגון' נראה שיש עוד דוגמאות, רק הביא את הדוגמה שבגמ'. והרמב"ם מדבר בהלכות קריאת שמע, לגבי קריאה, ובהל' ט כתב מפורש 'יושב בצד המוקם וקורא... הרי אלו כקבורין ומותר לקרות עמהן', ואיך נאמר שסתם ואסר אף בדברי תורה? אדרבא, בהל' יד בהפחה של הקורא עצמו הוסיף 'וכן בדברי תורה', וזאת משום שאיסור דברי תורה בדידיה מפורש שם בגמ', ורבינו, כדרכו, מביא רק את ההלכות שמפורשות בתלמוד. אבל כל הפרק מדבר בקריאת שמע ולא בדברי תורה. כאמור, נ"ל שיש בדברי הפמ"ג איזה חיסרון.
[מה שכתב "באופן שדברי הלבוש ברירין ולבושיה "כתלג" חיוור" – ראה דניאל ג, ט].
ז. העולה מהדברים שהפמ"ג בא"א עו, א; עט, ט; עט, יג כתב בדעת המג"א שבהפסקת רשות או מכוסה ס"ל כרשב"א שהוי ר"ר שאין לו עיקר, ואיסורו רק מדרבנן. ושם עט, ס"ק ט-י כתב שכנראה שס"ל למג"א בכלל כדעה ב' שבסעיף ב' שהפסקת רשות [אבל לא כיסוי!] מהני אף לריח, ומותר אף במקום שיש ריח. אך ציין שהמחבר ס"ל כדעה א' שהביא בסתם.
בס"ק יא ביאר את דעת הלבוש שס"ל שריח רע אף בהפסקת רשות מיקרי 'ריח שיש לו עיקר', והוי כצואה בחדר, וצריך להרחיק מן הריח ד' אמות כמו מצואה. והסתפק בדעת הלבוש אם צואה מכוסה הוי כר"ר שיש לו עיקר או שאין לו עיקר. כאמור, כל הנ"ל בדעת הלבוש. אבל דעת המג"א אינה כלבוש (שם סוף ס"ק יג), וס"ל לרשב"א שכיסוי והפסקת רשות הוי ר"ר שאין לו עיקר, ומהני הרחקה עד מקום שכלה הריח. ובהפסקת רשות כנראה ס"ל למג"א כדעה ב' בשו"ע, כמפורש למעלה, שמותר אף במקום שיש עדיין ריח.
בס"ק טו כתב בדעת השו"ע שצואה מכוסה או הפסקת רשות הוי כר"ר שיש לו עיקר, וכדעת הריטב"א.
במשב"ז ס"ק ה הביא את המחלוקת בצואה מכוסה או ברשות אחרת, שלדעת האליה רבה הוי כיש לו עיקר, ולדעת המג"א כאין לו עיקר. ודייק מדברי רבינו מנוח על הרמב"ם שס"ל שמיקרי 'יש לו עיקר' [לגבי ביאור דברי רבינו מנוח ראה סעיף לב]. ולכן הסתפק לדינא.
אמנם, במשב"ז בהקדמה לסעיף הכריע להקל כדעת הרשב"א והמג"א, שמיקרי אין לו עיקר. וכך נ"ל שדעתו להלכה.
ח. בביאור הלכה (בהקדמה לסימן עט באות ז[26]) כתב: "אח"כ מצאתי בפמ"ג גופא בא"א אות י"א וט"ו וט"ז שמצדד לומר דמכוסה והפסקת רשות אעפ"כ בעינן ד"א ממקום שכלה הריח ולבסוף נשאר בצ"ע. וגם לענין מכוסה סותר הפמ"ג א"ע ומשמע שחזר בו דבסימן ע"ו אות א' בא"א משמע דסותם כהרשב"א ובסוף סימן זה במ"ז חזר בו ונשאר בצ"ע". אמנם, לפי מה שביארנו למעלה אין סתירה כלל בדברי המג"א. המג"א הביא שיש מחלוקת בדין צואה מכוסה או ברשות אחר, אי מיקרי 'יש לו עיקר', ואז צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, ושכן דעת הלבוש, ואפשר אף דעת המחבר. אך דעת המג"א היא שדבר זה נקרא 'אין לו עיקר' ועל כן מספיק להרחיק עד מקום שכלה הריח [וברשות אחרת אפשר שס"ל למג"א כדעה שמהני הפסקה אף לריח, ומותר אף במקום שיש ריח. אך בזה לא פסק כמותו]. ולהלכה הכריע (במשב"ז בהקדמה) כדעת המג"א. ובעצמו ציין הפניות בכל ס"ק למקומות שביאר דעות אחרות.
"כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ... נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן... שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים" (שיר השירים ד).
♦
אדם שנמצא לאורך זמן במקום [או מצב] שאסור להתפלל
לז. בתשובת הרא"ש (סימן ד' סוף אות א) כתב: "ומי שבריא לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה, מוטב שיעבור זמן התפלה ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ואם עבר זמן תפלה, אנוס הוא, ודינו כשוכח ולא התפלל ערבית, שמתפלל שחרית שתים". השו"ע (סימן פ) הביאו להלכה. הרדב"ז (תשובה שטו) כתב: "שאלת ממני אודיעך דעתי על מקצת בני אדם שיש להם חולי הטחורים וזב מהם דם תמיד ואגב דם יוצא ג"כ ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע חזק מאד כפי המקום אשר יוצא ממנו לפי שיתהוו בפי הטבעת כמין מורסות ויתפתחו ויוצא מהן ליחה סרוחה ויאריך הזמן מה תקנה יש לבעלי החולי הזה בענין התפלות וק"ש ותלמוד תורה וברכות הנהנין וכל דבר שבקדושה ואי איפשר לעשות לו תקנת נקיות כי לעולם הוא שותת ממנו בלי הפסק. תשובה בעלי החולי הזה אנוסים הוו ופטורים מק"ש ומן התפלה ומכל הברכות ומכל דבר שיש בו קדושה כל זמן שהליחה הסרוחה שותתת מהם כיון שהוא ריח רע שיש לו עיקר ובמקום הזוהמא נפיש עיפושא ועדיף משאר ריח רע ובתנאי שאין לו תקנה לבטל זה הריח כאשר בא בשאלה... אעפ"י שכתבתי דבעל חולי זה אנוס הוא ופטור, לא תטעה שהרשות בידו לומר דבר של קדושה, אלא הרי הוא אסור בכל דבר שיש בו קדושה עד שיכלה הריח ואפי' יעבור זמן מרובה שהרי הדברים ק"ו אם התחיל באחת מכולם פוסק כ"ש שלא יתחיל. וז"ל הרא"ש... הילכך איני רואה תקנה לבעלי חולי זה אלא על ידי תשובה ולא יסמכו לומר שהן יסורים של אהבה דליתא כיון שמבטלין אותו מכל דבר שבקדושה...". והביאו המג"א (סימן עו סק"ח)[27].אמנם, בתשובת הרמ"א (סי' צח) כתב: "...וכן משמע מתשובת הרא"ש כלל ד' וכתב הטור סי' פ' בא"ח, וז"ל: ומי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה מוטב שיעבור זמן התפלה ממה שיתפלל בלא גוף נקי, ואם עבר זמן תפלה אנוס הוא ודינו כשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים. ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת ק"ש, בין אהבה רבה וק"ש יניח תפילין ויברך דאנוס הוא עכ"ל. אמנם כי דייקינן אדרבא מתשובה זו נראה דיכול להתפלל, דהרי הרא"ש לא קאמר אלא דמוטב שיעבור זמן תפלה אבל לא אמר דיש איסור בדבר, אלא מוטב לו להמתין מאחר שיש לו תקנה לחזור ולהתפלל שתים. אמנם מי שרגיל הוא בכך ואי לא יתפלל יפטר מן התפלה לעולם בודאי מותר לו להתפלל בלא גוף נקי, דלא אתא איסור דרבנן ודחי לחיוב דאורייתא או לתפלה שהיא מצוה דרבים, ולהכי התיר לו להפסיק בין אהבה לק"ש כדי שיקרא ק"ש ויתפלל. וה"ה בנדון זה ג"כ אילו לא יכנוס לב"ה או לא יתפלל אין לו תקנה ודאי מותר לו להתפלל...". והביאו המג"א (סי' עח סק"ב, וע"ש במחצית השקל). כתב בלבושי שרד (שם): "... ומה שרימז לסימן ע"ו סעיף ה', כוונתו לחלק בין דין הרדב"ז שהביא בס"ק ח דאם הוא מפי הטבעת אין לו[28] תקנה, ובין דין תשובת הרמ"א, משום דהתם [=צואה בפי הטבעת – יב"מ] מדאורייתא והא [=מי רגלים – יב"מ] דרבנן, וק"ל".
וכעי"ז כתב בפמ"ג (משב"ז סימן פ): "עיין ט"ז, דוודאי טלית מותר כל היום, אפילו טלית גדול מותר בהפחה, ולבית הכסא אסור... והוי יודע שהפחה הוא איסור דרבנן, ומן התורה ריח רע שאין לו עיקר שרי אף בדידיה, ולקריאת שמע ג"כ, ורבנן הוא דגזרו. ואפילו הכי מוטב שיעבור, דיש לו תשלומין לתפלה, ולקריאת שמע בסימן נ"ח [סעיף ז] [ב'] דיעות, עיין אליה רבה עמד בזה. אבל ביש לו חולי שאי אפשר לו בלא הפחה, עיין פרי חדש ואליה רבה בשם תשובת רמ"א [סימן] צ"ח מותר להתפלל ולקרות קריאת שמע, דלא אתא דרבנן ועקר דברי תורה, יע"ש. והפרי חדש כתב דממתין עד שיכלה הפחה והריח, יע"ש. וכן תפלה למאן דאמר דרבנן, מצות עשה דרבים הוה. והנה תפילין צריכין גוף נקי, ואם יש לו חולי הפחה י"ל דלא אתי דרבנן ועקר לעולם מצות עשה, דומיא דכלי שיר כבסימן תקפ"ח במ"א [ס"ק] ד' [=שאיסור תקיעות משום גזירת כלי שיר לא ידחה תקיעות בר"ה שהם מ"ע מהתורה – יב"מ], ואפשר לחלק בין יחיד לציבור, וצ"ע...". וכ"ה [לענין הפחה] בפר"ח ובאליה רבה. והביאם המ"ב (בסק"ד).
העולה מהדברים הוא שכאשר יש איסור תורה להתפלל, כגון כשיש צואה בתוך ד' אמות, לא יתפלל אפילו אם מדובר שלא יוכל להתפלל לעולם, או לתקופה ארוכה. אך כאשר יש האיסור להתפלל הוא מדרבנן, אם מדובר בתפילה אחת, כתב הרא"ש בתשובה [והביאו הטושו"ע בסימן פ], שמוטב שיעבור זמן תפילה ממה שיתפלל בלא גוף נקי. אבל אם מדובר במצב שהוא לתמיד, או אפילו לתקופה ארוכה[29], לא אתי איסור דרבנן ודחי ק"ש דאורייתא. ואף תפילה דרבנן, כיוון שהוי מ"ע דרבים, לא דחי ליה איסור דרבנן. וכ"כ בפתח הדביר (סימן פ).
כך נראה גם מהביאור הלכה (עו, ח ד"ה 'צריך לחזור'): "עיין בפמ"ג בסי' ע"ט במ"ז ובנשמת אדם שמסתפקים אם [הדין שמי שהתפלל במקום שהיה צואה צריך לחזור – יב"מ] הוא מדאורייתא או דרבנן ולבסוף דבריהם מצדדים שהוא רק מדרבנן דמדאורייתא בדיעבד יצא בזה. ואעפ"כ לכו"ע אם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא". משמע שכאשר האיסור הוא מדרבנן אף לכתחילה יתפלל.
זאת ועוד, על דברי השו"ע: "מי שבריא לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפילה מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפילה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי" כתב הגר"א: "מוטב כו' שיעבור כו' – אינו נראה כן להלכה". מסתבר שאף הגר"א לא פליג אלא בהפחה, שאינה אלא מדרבנן, כמבואר למעלה סעיף יז[30].
♦
מסקנות להלכה
העולה מהדברים להלכה [ציינתי בכוכבית * מה שנראה לי כחידוש]:לח. חדר רחצה שיש בו בית כסא, מקלחת או אמבטיה, כיור וכדו', המשמש גם לרחצה, צחצוח שיניים ועוד, לא מיקרי 'דירה של כבוד', ועל כן פטור ממזוזה אפי' אם הדלת ננעלת לפנים מן האגף והמזוזה תהיה בחוץ.
אולם כיוון שיש לחדר שימושים נוספים, לא חל דין 'בית הכסא' על החדר. לכן, במידה והחדר נקי ואין בו צואה או ריח רע, מעיקר הדין היה צריך להיות מותר גם בק"ש ותפילה. אך לכתחילה ודאי שאין לומר בחדר זה דברים של קדושה, וק"ו שלא ברכות, ק"ש ותפילה. אך אם התפלל בחדר זה, אינו צריך לחזור ולהתפלל. בנטילת ידים לבד [כאשר יברך בחוץ] מותר אף לכתחילה. [סעיפים ד-ו].
לט. דעת הרא"ה, וכ"נ דעת תלמידו רבינו יונה והרא"ש, שבית כסא ישן שפינוהו אסור בדברים שבקדושה מדאורייתא. אמנם בראשון אחר [בספר הבתים] כתב שאם פינוהו וניקוהו עמ"נ שלא להשתמש בו יותר כבית כסא אלא לשנות ייעודו למטרה אחרת, מותר לכתחילה לומר בו דברים שבקדושה [והביא י"א שצריך 'שיעשה בהם מעשה הניכר']. והביא דעה שצריך ששינוי הייעוד יהיה לתמיד, אך כתב שלדעתו [ושכן המנהג] אפילו פינוהו וניקוהו לצורך שימוש אחר לזמן קצר, בזמן שהוא משמש למטרה אחרת מותר בדברים שבקדושה אף לכתחילה. ודעה זו כתבו גם חלק מהאחרונים.
*נראה שאף לדעת הראשונים הנ"ל שבית כיסא ישן שפינוהו ואין בו צואה אסור מהתורה בדברים שבקדושה, אם פינוהו עמ"נ שלא להשתמש בו יותר כבית כסא, ושינו ייעוד החדר למטרה אחרת אין איסורו מהתורה, אם כי אפשר שלדעתם עדיין יהיה איסורו מדרבנן. [סעיפים ט-יא].
מ. בתי הכסאות שבבתים שלנו, שכאשר מסיים לעשות צרכיו [או להטיל מימיו[31]] מיד מוריד את המים, יש להם דין 'בתי כסאי דפרסאי', ואף עדיפי מהם. על כן מעיקר הדין מותרים בדברים שבקדושה [כאשר הם נקיים ואין בהם ריח רע].
קולא נוספת יש בבתי כסאות שלנו, שהם עשויים מחומר שמתנקה היטב, ודמי לגרף של רעי ממתכת, שם רגיל לנקותו [אפי' מע"ש לע"ש] מותר לקרוא כנגדו [כשהוא נקי]. לכתחילה כדאי גם להחמיר בגמר השימוש באסלה להוריד את המכסה, כדי שתהיה מכוסה.
עם כל זאת, לכתחילה ודאי שאין לומר בחדר זה דברים של קדושה, וק"ו שלא ברכות, ק"ש ותפילה. אך אם התפלל בחדר זה, אינו צריך לחזור ולהתפלל. בנטילת ידים לבד [כאשר יברך בחוץ] וודאי שמותר אף לכתחילה. [סעיפים ז-ח, יב-יג ובהערות שם].
מא. מקלחות ואמבטיות שלנו, שאין בהם זוהמה תמיד, אין להם דין בית המרחץ. [סעיף יד].
מב. בית כסא שיש בו מערכת מים לשטיפה וביוב, אך אין בו אסלה, לכ"ע הוי כבית כסאי דפרסאי [כששומרים על הניקיון של בית הכסא]. אמנם בבית כסא כזה [שאין אסלה שתמיד מלאה מים ומונעת חזרת ריח מהביוב] יש בעיה של ריח רע. [סעיף טו].
מג. *יש דעות בראשונים [רב האי גאון, רש"י, רמב"ם] שכנראה ס"ל שכל איסור ריח רע הוא דרבנן. אולם הרמב"ן והפוסקים כתבו שריח רע שיש לו עיקר הוא מהתורה, אך ריח רע שאין לו עיקר הוא מדרבנן. סעיפים יז, כו-ל]
מד. צואה מגולה הנמצאת באותה רשות היא לכ"ע ריח רע שיש לו עיקר.
ריח מצואה ברשות אחרת, לדעת חלק מהראשונים [ודעה שניה בשו"ע] אין כלל איסור, ואפילו מדרבנן, ומותר בק"ש ובתפילה אפילו במקום שיש ריח, שכשם שמהני הפסקה לצואה, מהני גם לריח שלה. אמנם הרמב"ם ורוב הראשונים [ודעה ראשונה בשו"ע] ריח מצואה שברשות אחרת צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח ודיו. הפמ"ג כתב שהמג"א ס"ל כדעה השניה בשו"ע וכרבני צרפת.
ריח מצואה מכוסה נחלקו הראשונים, לדעת הרשב"א מיקרי ר"ר שאין לו עיקר, ולדעת הריטב"א מיקרי ר"ר שיש לו עיקר. המג"א ופמ"ג כתבו שאף לדעה השניה בשו"ע שהפסקה מהני גם לריח, ריח מצואה מכוסה לכ"ע אסור, וצריך להרחיק עד מקום שכלה הריח [ודיו].
אך *נראית דעת הרמב"ם שריח מצואה מכוסה אין בה כלל איסור, אפילו מדרבנן. [סעיפים יח-יכא, לא-לו].
מה. 'מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפילה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי' [תשובת הרא"ש, טושו"ע סימן פ. אך הגר"א חולק]. זאת, כאשר מדובר בתפילה אחת [שכיוון שהוא אנוס יכול יהיה להשלימה] או בזמן קצר. אבל מי שעקב מחלה או שנמצא במקום מטונף שלא יכול לצאת משם [כגון בית האסורים] לא יוכל להתפלל בגוף נקי לעולם, או לפחות לתקופה ארוכה – אם איסור התפילה הוא דאורייתא, כגון שנמצא [באותה רשות] בתוך ד' אמות של צואה, לא יתפלל ותפילתו תועבה. אבל אם איסור התפילה הוא רק דרבנן, כגון בר"ר שאין לו עיקר, או צואה ברשות אחרת – לא אתי איסור דרבנן ודחי מצוות ק"ש דאורייתא, ומצוות תפילה שאף שהיא דרבנן היא מצווה דרבים. על כן יתפלל [ואם מדובר רק בהפחה, גם יניח תפילין]. [סעיף לז].
תשובה לשאלת כת"ר:
מו. הדברים אמורים מתוך הנחה שמדובר באסיר השומר על ניקיון של בית הכסא.
א. לחדר של האסיר אין דין בית הכסא, שהרי הוא משמש את האסיר לכל צרכיו. כיוון שהאסיר אף אוכל וישן בו, והוא משמש לו לכל צרכיו, מיקרי 'בית של כבוד', ואף חייב במזוזה [מצד דין זה. אמנם יש לדון בשאלת 'דירה בע"כ', אך אין זה נוגע לשאלת כת"ר] [סעיף לח].
ב. זאת ועוד – לבית הכסא של האסיר יש דין 'בתי כסאי דפרסאי', ואף עדיפא מהם. על כן, דינו הוא שמותר בדברים [אם אין בו ריח רע] שבקדושה אף 'בו', וק"ו שאין צרכיך להרחיק ממנו. מובן מאליו, שודאי שאין הוא אוסר את החדר כולו מצד בית הכסא. [סעיפים מ, מב].
ג. המקלחת בחדר האסיר אין דינה כבית המרחץ. ואף אם היה דינה כבית המרחץ, לא הייתה אוסרת את כל החדר כ'בית המרחץ', כיוון שיש לו שימושים אחרים, ובק"ו [בית המרחץ קיל מבית הכסא] ממש"כ למעלה. [סעיף מא].
ד. הריח הרע שיש בחדר נובע מצואה הנמצאת ברשות אחרת [רחוקה ועמוקה יותר מד' אמות]. לפי דעת רבני צרפת [הדעה השנייה בשו"ע] הפסק רשות מהני אף לריח רע, ועל כן אין שום איסור בדבר שבקדושה בריח זה. אף לשיטה החולקת [הרמב"ם שהיא הדעה הראשונה בשו"ע] מוגדר ריח זה כ'אין לו עיקר', ואין איסורו אלא מדרבנן. הפמ"ג כותב בדעת המג"א שס"ל כדעת רבני צרפת [הדעה השנייה בשו"ע. אך המחבר סתם, וכן הכריעו ורוב האחרונים, כדעת הרמב"ם.
לכן, אם יש בחדר מקום כל שהוא אליו לא מגיע הריח, לכ"ע יכול ללמוד תורה ולהתפלל במקום ההוא, שהרי אף לדעת הרמב"ם אין צריך להרחיק אלא עד מקום שכלה הריח. אמנם אם אין בחדר שום מקום שאין בו ריח רע, לדעת המחבר ורוב הפוסקים אסור בדברים שבקדושה מדרבנן. [סעיף מד].
ה. לכך יש להוסיף שכנראה יש דעות בראשונים שכל איסור ריח אינו אלא דרבנן. [סעיף מג].
ו. העולה מכך הוא שאף לדעות המחמירות ואוסרות בדבר שבקדושה בחדר האסיר, אין איסור זה אלא דרבנן. ובאיסור דרבנן הכריעו האחרונים שאם לא יוכל להתפלל לעולם, או לתקופה ארוכה, לא אתי איסור דרבנן ומבטל ק"ש דאורייתא, ואף לא תפילה דרבנן כיוון שהיא מצווה דרבים. ע"כ נראה שאפשר להקל שלמרות הריח הרע יוכל ללבוש טלית ותפילין [שהרי גופו נקי, ואין איסור תורה] ולקרוא ק"ש ולהתפלל. וק"ו ללמוד תורה [שהרי בריח רע שאין לו עיקר מותר בד"ת]. [סעיף מה].
ז. ולהיות בטוב רצוי שיכסה את החור של בית הכסא, ואז אפשר לצרף גם מה שנראה מלשון הרמב"ם שבמכוסה אין כלל דין ריח רע. [סוף סעיף מד].
למרות שמצאנו להתיר לו דברים שבקדושה, טלית ותפילין, דברי תורה ק"ש ותפילה, מ"מ ודאי שחייב מעיקר הדין גם כדעת הרידב"ז, ועיקר תקנתו בתשובה על מעשיו שהביאו למצב זה. וה"י ייתנו לחן ולרחמים בפני כל, ויזכה לקיים טלית ותפילין, תורה, ק"ש ותפילה מתוך טהרת הלב, טהרת הגוף וטהרת המקום.
כנה"ר, ונפש יד"ע הדשו"ט כה"י, ואה"ר ובברכה"ת
יהושע בן-מאיר
♦ ♦ ♦