ראש ישיבת תורת החיים
יד בנימין
ברכת הפיצה והפשטידה
פרק א'
דברי הראשונים
כיום רגילים לקבוע סעודה על פיצה ובפשטות נראה שברכתה המוציא
בימינו הפיצה היא אחד מהמזונות המוכנים השכיחים שאנשים קובעים עליהם את סעודתם. אמנם, יש האוכלים את הפיצה לטעם בלבד או לקינוח, אבל האכילה העיקרית של פיצה היא לסעודה ולשביעה. ורבים קובעים עליה את סעודתם, ובארצות רבות נעשתה הפיצה אחד מסוגי המזון העיקריים ("מזון מהיר"), שאנשים קונים בתנאים נוחים לאכילה ולתפעול (בלי צורך בסכו"ם, בלי צורך להמתין זמן ממושך לקבלת המזון הזה ובלי צורך להכין שום דבר). ולכאורה אין שום סיבה לומר שאין דרך לקבוע עליה, ויש לברך עליה המוציא וברכת המזון אפילו אם נילושה בחלב (זה לא קורה בדרך כלל וכדלקמן), ואפילו שעירבו בה תבלינים שונים והוסיפו לה רטבים שונים ותוספות שונות לפני אפייתה.יתר על כן, בפועל נראה שבמנת פיצה רגילה יש שיעור גדול מארבע ביצים. כי פיצה סטנדרטית (משולש אחד מתוך שמונה, כשהקוטר הוא כ-45 ס"מ), אם היא בעובי של 2 ס"מ, נפחה כ-400 סמ"ק שהם כ-7.5 ביצים. ואם היא בעובי של 1.5 ס"מ, נפחה כ-300 סמ"ק שהם כ-5.5 ביצים. ובעובי כזה היא יכולה להיחשב כסעודה גמורה גם אם האדם לא אוכל יחד עמה שום דבר, וגם אם הוא מסתפק במשולש אחד. ואם היא דקה יותר והיא רק בעובי של ס"מ אחד או פחות מכך, נפחה כ-200 סמ"ק שהם כ-4 ביצים, ובשיעור זה אין קביעת סעודה לפי המתבאר. ובאמת בפיצות דקות, המנהג לאכול אפילו שלושה משולשים, כי רובא דאינשי שבעים בערך בשיעור הזה. והוא מתאים למה שהתבאר במקום אחר שבערך בשיעור הזה אנשים קובעים את סעודתם ושבעים בה.
♦
פיצה דומה לעיסה שערב בה מיני תבלין ולא לעיסה שלשהּ בדבש שמן וחלב
ובחזון עובדיה (ברכות עמ' ס) הביא שתי אפשרויות בהכנת הפיצה: או שהיא נילושה בחמאה וחלב וטעם החלב והחמאה ניכר שאז ברכתה מזונות, או שהיא נילושה במים וחלב וטעם החלב אינו ניכר שאז ברכתה המוציא. אבל לכאורה במציאות כיום זה לא כך ולא כך: בדרך כלל העיסה עצמה נילושה במים בלבד (עם מלח), אלא שמוסיפים על העיסה רסק עגבניות וגבינה צהובה לפני שמכניסים אותה לתנור לאפיה. ואם כן, הנידון היותר שייך הוא מה שכותב הרמב"ם (הל' ברכות פ"ג ה"ט): "או שערב בה מיני תבלין וְאֲפָיָּהּ", ולא הנידון של עיסה שלשהּ בדבש שמן וחלב, המוזכר בדברי הרמב"ם לעיל מינה ועליו התבסס החזו"ע. דגם אם לא שמים תבלין, רסק העגבניות והגבינה הצהובה נותנים הרבה טעם בעיסה. וכיון שנתינתם על העיסה היא לפני האפיה, מתקיים בזה בהכרח המימוש של אחת האפשרויות של פת הבאה בכיסנין. אמנם, הרמב"ם כתב: "שערב בה" וכאן רק מניחים את הרוטב מעל העיסה ולא בתוכה ממש, אבל מלבד מה שפעמים רבות הרוטב עצמו מתערב ממש בתוך העיסה, בפועל הוא ודאי מחלחל לתוכה. וכן שמנונית הגבינה מתערבת בעיסה עצמה משום שהיא מתחממת. והרוטב והגבינה נותנים בעיסה הרבה טעם. ולכן נראה ברור שמההיבט הזה היה צריך להחיל על פיצה דין של פת הבאה בכיסנין.♦
אין ללמוד את דין הפיצה מהדיון של רוב מי פירות
ובחזון עובדיה (שם) המשיך ודן לשיטתו מה הדין בעיסה שנילושה בחמאה וחלב והטעם אינו ניכר, והביא את דברי הדעת תורה (סי' קסח ס"ז ד"ה וי"א שזה) שנקט שעיסה שנילושה ברוב מי פירות חשובה פת הבאה בכיסנין אף אם אין טעם מי הפירות ניכר בה, וכתב עליו שמדברי מרן לא משמע כן. ולפי המתבאר עולה שבנידון דידן אין רוב מי פירות אלא רוב המשקה שלשים בו הוא מים, והטעם דווקא ניכר היטב. ואם כן נראה לכאורה שאין לדיון דרוב מי פירות שייכות לנידון דידן.♦
קושי בראיית החזון עובדיה מדברי הרי"ד
והחזון עובדיה הביא ראיה לדבריו מדברי הרי"ד (פסקים, ברכות לז ע"ב ד"ה אמר רבא) שכתב לברך המוציא על מולייתא שממולאת בבשר או דגים או גבינה. והוכיח מזה שגם כשהמילוי הוא העיקר יש ללכת לפי דין הפת, ולמד מזה שגם ברוב מי פירות יש ללכת לפי דין הפת כשלעצמה, ולברך המוציא אם אין טעם מי הפירות ניכר. ולכאורה גם הנידון הזה אינו שייך לנידון דידן. דוודאי שלא עומד על הפרק שיברך שהכל מפני שהגבינה או רסק העגבניות הם העיקר, כפי שהדבר עמד על הפרק בנידון הרי"ד. וזה ברור שכאן העיקר הוא הפת עצמה. אלא שהשאלה היא אם הפת הזאת נחשבת פת הבאה בכיסנין אם לאו. וזה אינו נוגע לעיקר הדיון של הרי"ד, שיוצא מתוך הנחה שאם אכן הפת היא העיקר, אזי יש קביעות סעודה על הפת. ומה שהוא בא לשלול הוא רק את האפשרות שהבשר הוא העיקר, ושהיה מקום לברך על המולייתא הזאת ברכת שהכל. וקמ"ל שלמרות חשיבות הבשר, בכל זאת אזלינן בתר חמשת מיני הדגן ולא בתר הבשר. ודברי הרי"ד מיוסדים על מה שאמרו רב ושמואל (ברכות שם) שמיני דגן נחשבים לעיקר ביחס למאכלים נוספים שנאכלים איתם אף כשהמאכלים האחרים הם רוב.♦
קושי גדול נוסף לשיטתו
ומלבד זאת קשה טובא לשיטתו, מדוע כשטעם מי הפירות ניכר לא מברכים המוציא. הלא בבשר או דגים ברור שהטעם שלהם ניכר, ובכל זאת מברכים המוציא. וגם כאשר העיסה נילושה בדבש או בשמן או בחלב, היה צריך ללכת לפי דין הפת כשלעצמה ולברך המוציא. ובעצם היא הייתה צריכה להתבטל תורת פת הבאה בכיסנין שמברכים עליה מזונות. ועל כרחך אם מדמים את דברי הרי"ד לעיסה שנילושה במי פירות, יש הכרח לומר שהרי"ד דיבר רק על מקרה שיש בו קביעות סעודה, ורק על זה אמר שמברכים המוציא, אך אם אין בזה קביעות סעודה יברך מזונות ככל פת הבאה בכיסנין. ואין לכל זה קשר לנידון דידן, שהדיון הוא דווקא כשאין בזה קביעות סעודה.♦
מדברי הרי"ד נראה שברכת המוציא על מולייתות אינה תלויה בקביעת סעודה
אמנם, נראה שיש להביא ראיה מדברי הרי"ד לכך שפיצה היא פת גמורה, אך באופן אחר. דהנה, בלשון הרי"ד נראה שהוא לא נחית לשאלה אם האדם קובע סעודה או לא קובע סעודה. הוא כותב: "רב ושמואל דאמרי תרויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליה בורא מיני מזונות. מהכי שמעינן דמלייתות הנאפות בתנור מבשר או מדגים או מגבינה, אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכין עליהו המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשת המינין אזלינן ולא בשר ודגים וגבינה דחשיבי לאינשי, דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברך עליהן בורא מיני מזונות, הם הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא". ומשמע מסתימת דבריו שאין צורך לקבוע סעודה במיוחד. וכן נראה מההשוואה למעשה קדרה שהדין הוא נכון בלי קשר לשאלה אם האדם קובע סעודה אם לאו. וכן העתיקו בשבולי הלקט (סי' קנט), וכעין זה העתיקו האגור (סי' רטז).♦
כך נראה גם מדברי הריא"ז ומדברי השו"ע והרמ"א
וכן נראה מלשון הריא"ז (ברכות פ"ו ה"א אות יג) שהביא את דברי זקנו הרי"ד וז"ל: "וכן פת הבאה בכיסנין, והוא פת העשוי בדבש או במיני תבלין, שעושין אותו כעין מיני מתיקה לקנוח סעודה, מי שקובע סעודתו עליו מברך עליו המוציא בתחלה וברכת המזון לבסוף, ומי שאינו קובע סעודתו עליו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ומורי זקני הרב ביאר, שהמלייתות הנאפות בתנור, שהן מליאות בשר או דגים או גבינה או ירקות, מברך עליהן המוציא. וכן נראה בעיניי עיקר, שהן עשויין פת ולפתן כאחד, ולקביעות סעודה הן עשויין", עכ"ל. ונראה מדבריו שבהנגדה לפת הבאה בכיסנין שצריך שיקבע בה סעודה, הרי שבמולייתות אין צורך, ומברך המוציא, דלקביעות סעודה הן עשויות. וגם בשו"ע (סי' קסח סי"ז) הביא את הדין הזה בפשיטות בזה"ל: "פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה מברך עליה המוציא וברכת המזון", עכ"ל. ולא הזכיר את זה שצריך שהאכילה הזאת תהיה דוקא אכילה של קביעות סעודה. וכן הבין בדעתו המשנ"ב (שם סקצ"ד). וכן נראה מדברי הרמ"א (שם) שאמר שהדין הוא דווקא במאפה תנור בלא משקה אבל עם משקה צריך לאכלו בתוך סעודה. וזאת משום המחלוקת שיש בזה אם מברך המוציא או מזונות. ולכאורה היה יכול להציע שיאכל מחוץ לסעודה ולא יקבע סעודה, ולכל הדעות יהיה צריך לברך מזונות. אלא על כרחך שהוא מבין שגם אם לא יקבע סעודה היה צריך לברך המוציא אלמלא יש מחלוקת על אפיה במחבת עם משקה.♦
דברי הפוסקים הללו מושתתים על ההבנה שדין פת הבאה בכיסנין תלוי ברגילות בני האדם
ונראה שדעת כל הפוסקים הנ"ל היא שהדרך היא לקבוע סעודה על המולייתות הללו, וכיון שזו פת שרגילים לקבוע עליה סעודה, הרי היא פת לכל דבר. דכל דינה המיוחד של פת הבאה בכיסנין הוא רק מצד שאין רגילים לקבוע עליה סעודה. אבל פת שרגילים לקבוע עליה סעודה, "ולקביעות סעודה היא עשויה", אין צורך שהיא תיאכל בכוונה ובדרך מיוחדת של קביעת סעודה. והיינו שדין פת הבאה בכיסנין תלוי ברגילות בני האדם. ולכן אף שמהבחינה החיצונית המולייתא נראית ומורכבת באופן דומה לפת הבאה בכיסנין, דינה שונה מהותית. ויש הבדל מהותי בין מולייתא של שקדים ואגוזים ודבש ובין מולייתא של בשר ודגים, דזה משמש בעיקרו למיתוק ולקינוח, ואין רגילות לקבוע עליו סעודה, וזה משמש בעיקרו לשביעה, ויש רגילות לקבוע עליו סעודה.♦
לפי זה יש לפיצה דין פת גמורה
ולפי זה גם הפיצה צריכה להיחשב כפת גמורה, שלא איכפת לנו אם הוא קבע עליה סעודה אם לאו. דכיון שרגילים לאוכלה בתורת קביעת סעודה, הרי היא כפת גמורה לכל דבר, ומברך עליה המוציא וברכת המזון אפילו שלא קבע עליה סעודה. והגרע"י זצ"ל עצמו במקום אחר (הליכות עולם ח"ב פרשת פינחס אות יב[2]) כתב להוכיח מדברי הרי"ד שברכת הפיצה היא המוציא ודימה זאת לפשטידה, ומשמע שהבין את הראיה מדברי הרי"ד וסיעתו כפי שהתבאר, ולכאורה שלא כדבריו בחזון עובדיה. וצ"ע.♦
הריבב"ן והתניא רבתי נקטו שמברכים המוציא על מולייתות רק אם קובעים עליהן סעודה
אמנם הריבב"ן (ברכות לו ע"ב ד"ה כל שיש, עמ' קסד) כתב וז"ל: "והשתא דקי"ל כרב ושמואל, דכל שיש בו מחמשת המינים, אע"פ ששאר מינים עיקר מברכין בורא מיני מזונות – הני מולייתות בין מלאין בשר בין מלאין גבינה, אע"פ שבשר וגבינה עיקר, מברכין עלייהו המוציא, הואיל דאינן מעשה קדירה אם קובע סעודתו עליהן. דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינים ומברך בורא מיני מזונות, הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא אם קובע סעודתו עליהן", עכ"ל. ומבואר מדבריו שהוא מקבל בעיקרון את החידוש של רבינו ישעיה שבמולייתות אין הפת נעשית טפילה לבשר והגבינה, אבל הוא מדגיש פעמיים שצריך שהאדם יקבע סעודה על הפת הזאת כדי שאכן יברך המוציא. ובדבריו לא ברור אם הוא מבין שרבינו ישעיה לא הצריך שהוא יקבע סעודה, והוא חולק בזה על דבריו, או שהוא מבין שגם רבינו ישעיה מצריך שהוא יקבע סעודה.אכן, התניא רבתי (סי' כח), שהיה תלמיד של הריבב"ן, הביא להדיא את דברי רבינו ישעיה, וכתב עליהם: "ומסתבר דוקא אם קבע סעודתו עליהן. אבל אם לא קבע סעודתו עליהן מברכים עליהן בורא מיני מזונות", עכ"ל. ונראה שהוא הבין שהמולייתות הללו אינן נחשבות למאכל שרגילים לקבוע עליו סעודה, אלא הן נאכלות כתבשיל נוסף בסעודה, ולכן דינן חוזר להיות כפת הבאה בכיסנין רגילה. והתניא נקט בהמשך להדיא כשיטת רבינו אביגדור שקביעות סעודה האמורה כאן היא סעודת הבוקר והערב. ויוצא אפוא שהתנאי הזה שהוא מצריך מגביל משמעותית את היות המולייתא נידונה כפת גמורה שברכתה המוציא וברכת המזון.
♦
מלשון התניא רבתי נראה שלא ראה סתירה בין דברי הרי"ד לדבריו
ומלשון התניא רבתי נראה שהוא לא סבר שר' ישעיה חלק וראה את זה אחרת, אלא סבר שכך יש גם להבין את דברי ר' ישעיה עצמו. ונראה שהוא הבין שר' ישעיה שאמר שצריך לברך המוציא לא נחית לדון בשאלה אם האדם קובע סעודה או לא, אלא רק דן בשאלה אם הפת טפלה לבשר או להיפך, ולא בא לבטל מהפת הזאת את הדין הבסיסי של פת הבאה בכיסנין. וזה שנקט בפשיטות שמברך המוציא, היינו משום שבסתמא דמילתא אדם קובע סעודה על פת כזאת, ולא צריכא למימר.♦
לפי זה יש לחלק בין פת שרגילים לקבוע עליה לפת שאין רגילים לאוכלה אך אכילתה המועטת היא בקביעות
ולפי זה צריך לחלק בין פת שרגילים לקבוע עליה סעודה ובין פת שאמנם לא רגילים לקבוע עליה סעודה, אלא שאם כבר באים לאוכלה, אזי אוכלים אותה לקביעות סעודה ולא למיתוק ולקינוח. כי אם לא נחלק כך, תחזור השאלה למקומה: אם אכן בסתמא דמילתא קובעים סעודה על פת כזאת, ולכן לא נצרך ר' ישעיה לומר זאת, מדוע צריך לקבוע עליה סעודה כתורת פת הבאה בכיסנין, ומדוע אין לה תורת פת רגילה שרגילים לקבוע עליה סעודה. ורק משום שיש לחלק כך, יש לומר שאמנם כשאוכלים אותה היא נאכלת בתורת קביעות סעודה, אבל מכיון שלא רגילים לקבוע עליה סעודה, לכן דינה כפת הבאה בכיסנין. אמנם, יש בדבר קצת דוחק, דסוף סוף כשאוכלים את הפת הזו אזי דרך אכילתה היא אכילת קבע. ונראה שהתניא הבין ששכיחות סבירה היא חלק מההגדרה של פת, ומאכל שנאכל רק לעתים רחוקות אינו נחשב פת (מעין מה שמצינו שצורת הפת היא חלק מההגדרה של פת, וברור שצורת פת תלויה ברגילות בני אדם. ואם אין רגילים לצורת פת כזאת, אין הוא מברך המוציא, אפילו שהפת מצד עצמה ראויה לברכת המוציא). וכדעת הריבב"ן והתניא, שדין הפשטידה כדין פת הבאה בכיסנין לכל דבריה, ויש צורך בזה שיקבע סעודה כדי שתיחשב פת לענין המוציא וברכת המזון, כתבו גם הערך לחם (סי' קסח סי"ז) והט"ז (סי' קסח סק"כ). וכדעת שבולי הלקט והריא"ז שאין צורך לקבוע סעודה כתבו גם השל"ה והמג"א דלקמן.♦
בדעת הריא"ז יש הכרחים להבין שיש לברך על המולייתא המוציא אף אם לא קבע עליה
והיה מקום לפרש כך את דברי הריא"ז שכתב: "ולקביעות סעודה הן עשויין", שבסתמא דמילתא פת כזאת מיועדת לקביעות סעודה, וזאת בהנגדה לעיסה שנילושה בדבש ומיני מתיקה שבסתמא דמילתא אינה מיועדת לקביעת סעודה. אמנם, אליבא דאמת נראה שלפחות בדעת הריא"ז אין להבין כך, ויש להבין שהוא נקט כפי שהתבאר לעיל בדעתו, שבסתמא דמילתא אין צורך שיקבע עליה סעודה, ויש לברך על הפת הזאת המוציא גם כשהוא אינו מכוון לקבוע עליה סעודה. דיש לדקדק בדבריו כמה דקדוקים: האחד, מדוע הוא מביא את ההלכה הזאת בסעיף יג, העוסק בכובא דארעא ובפת הבאה בכיסנין והמחלק בין קבע סעודה או שלא קבע סעודה, ולא בסעיף ז', ששם מבואר שכאשר יש מאכל המכיל בשר וכדומה יחד עם מזונות המזונות אינם בטלים לבשר, ויש לברך על המזונות ולא על הבשר. וכפי שבאמת הדבר כתוב במקור דברי הרי"ד, שכתב את ההלכה הזאת בפסקיו בהקשר הזה ולא בהקשר של פת הבאה בכיסנין. השני, מה כוונתו כשהוא מדגיש שזהו פת וליפתן, ובמיוחד צריך להבין את המלה "כאחד" שנשמטה במקצת כתבי היד, כנראה מפני שלא הובנה. השלישי, מדוע הוא מוסיף ש"לקביעות סעודה הן עשויין". הלא אם הוא כבר הגדיר את המולייתא כפת וליפתן, כבר לא אמורה להיות נפקא מינה אם לקביעות סעודה הן עשויין אם לאו. הרביעי, גם הלשון שזקנו "ביאר" צריכה הבנה, מה "ביאור" יש בזה. דלכאורה אין כאן אלא חידוש ופסק מיוחד בעניין מולייתא.♦
שני חידושים בדברי הרי"ד: החשבת הפת עיקר גם כשהאדם מחשיב יותר את המילוי, והחשבתה לפת גמורה
ונראה שבדברי הרי"ד כלולים שני חידושים: האחד, שלא מתחשבים בזה שעיקר כוונתו של האדם היא לבשר, אלא נוקטים שהמזונות הם עיקר גם כשאין הם עיקר כוונתו. וכלשונו: "אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר, מברכין עליהו המוציא לחם מן הארץ, דבתר חמשת המינין אזלינן ולא בשר ודגים וגבינה דחשיבי לאינשי". וזה נובע מעיקר דברי רב ושמואל בעניין כל שיש בו מיני מזונות. והשני, שלא מגדירים זאת כסוג מיוחד של מזונות כמו כל סוגי המזונות השונים המוזכרים בנידון דחמשת מיני דגן שמבשלים או אופים בצורות שונות, אלא יש להגדיר את המאכל כפת גמורה דייקא, משום שהוא נאפה. והגדרה זו מתאפשרת אחרי שאנחנו מתחשבים במזונות ומגדירים את המאכל לפי המרכיב הזה ולא לפי הבשר או הגבינה.♦
הבדל בין הרי"ד לריא"ז בנימוק לכך שהפת עיקר ולא המילוי
הרי"ד למד את חידושו הראשון מדברי רב ושמואל שנאמרו קודם לכן בדף לז ולכן הוא ייסד את דבריו בנידון שעסק בזה, ורק הוסיף לחידוש הראשון הזה את חידושו השני הנ"ל. אבל הריא"ז, נכדו, ראה בחידוש השני את עיקר החידוש, ולכן הוא הביא את הדין הזה בעיקר דין פת הבאה בכיסנין. דבניגוד לדעת זקנו, הוא אינו תולה את העובדה שקובעים את דין המולייתא על פי הפת ולא על פי הבשר בחידוש של רב ושמואל דכל היכא דיש מזונות הם העיקר, אלא הוא תולה זאת בכך שיש לפנינו פת עם לפתן, אלא שבדרך כלל פת ולפתן הם בשני מאכלים שונים ואילו כאן זו פת ולפתן "כאחד". אבל הבשר אינו נחשב כמרכיב שיש להשוותו לחמשת המינים ולהכריע שאין מתחשבים בו רק בגלל עובדת חשיבות חמשת המינים. אלא הוא מעיקרא נחשב כלפתן של הפת, וברור שהלפתן תמיד טפל לפת, ואין הפת טפלה ללפתן. ויוצא אפוא שזה שמתייחסים לבצק שבמולייתא כפת, זה דבר ברור ומובן מאליו, ואין הוא תלוי בשאלה אם הוא קבע סעודה עליה באופן מיוחד או לא. דלכאורה אין להבנה הזאת שייכות לשאלה האחרת האם הוא קבע על הפת סעודה או לא.♦
מן האמור עולה שלפי הריא"ז אין צורך בקביעות סעודה כדי לברך המוציא על מולייתא
ויוצא שיש שלוש סיבות לומר בדעת הריא"ז שאין צורך בקביעות מיוחדת לסעודה כדי שברכת המולייתא תהיה המוציא: האחת היא משום שהריא"ז, בניגוד לזקנו, מתייחס לנידון הזה של פת הבאה בכיסנין כדבר נתון, שאינו תלוי בשום דבר. דהשאלה אם קבע סעודה באופן מיוחד על המולייתא או לא, אינה משנה את הקביעה שזוהי פת עם ליפתן. השניה, משום שהריא"ז, בניגוד לזקנו, מביא את ההלכה בנידון דפת הבאה בכיסנין. ובשלמא בדעת הרי"ד שבא לחדש את שני החידושים הנ"ל, ניתן לומר שהוא כתב את הדין הזה במקור שבו נלמד שכאשר יש מזונות ובשר גם יחד, מחילים על המאכל את הדין של המזונות, ושביק הרי"ד את פירוט הדינים העולים על פי החידוש השני, כיון שאין זה עיקר מקומו. אבל הריא"ז שמביא את הדין הזה בהקשר של פת הבאה בכיסנין, ורואה בחידוש השני את החידוש היחיד עד כדי כך שאינו מזכיר כלל את הדין דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים, מדוע אין הוא מפרט את הדין הבסיסי של פת הבאה בכיסנין שאם קובעים עליה סעודה מברכים המוציא ואם לאו מברכים מזונות. ובפרט שממש משפט קודם לכן הוא כן חילק את החילוק הזה לגבי פת הבאה בכיסנין עצמה. וכן לפני כן פירט זאת בכובא דארעא. ומזה שהוא לא מפרט זאת כשזה עיקר הנידון, יש להסיק שאכן אין פירוט כזה, ותמיד מברך המוציא. והשלישית, משום שהלשון: "לקביעות סעודה הן עשויין" מלמד שזה דבר ברור ועובדה מוגמרת, ואין צורך לחשוב מחשבות מסוימות או לאכול באופן מסוים כדי שזה אכן כך יהיה. וכפי שהתבאר בסימן הקודם שדבר שעשוי לקביעות סעודה הוא פת גמור ואין צורך גם לאוכלו בפועל דווקא בקביעות סעודה.♦
הריא"ז הבין מדברי הרי"ד שדין קביעת סעודה על פהב"כ אינו משום תוספת חשיבות אלא החלה של מציאות ממשית של פת
והריא"ז ראה בדברי זקנו "ביאור" לדין פת הבאה בכיסנין. דמדברי הרי"ד יש ללמוד שמה שנאמר בדין פת הבאה בכיסנין שצריך לקבוע סעודה כדי לברך המוציא איננו דין של "אחשביה", שמוסיף חשיבות לפת ומביא אותה לידי הדרגה של המוציא וברכת המזון, אלא זו החלה של מציאות ממשית של פת אף שבפועל אין כאן חשיבות ממש כמו באכילת פת. דהיינו, כאשר אדם קובע סעודה על הפת הזאת הוא בעצם מתייחס אליה כפת רגילה שהיא עיקר הסעודה, וממילא חל עליה הדין הרגיל של המוציא וברכת המזון. ואת זה אפשר ללמוד מקביעתו שמברכים המוציא על המולייתא, אף שלפי ההגדרה של פת הבאה בכיסנין, כפי שהבין אותה הריא"ז, זה לא אמור להיות כלול בה. ואם כן על כרחנו אין כאן קביעה מיוחדת של חכמים שהתייחסו באופן מסוים לפת הבאה בכיסנין והחשיבו אותה במקרה שהאדם קובע עליה סעודה, אלא יש כאן עיקרון שניתן ליישם אותו גם על דברים אחרים לגמרי. והכל תלוי בשאלה אם האדם קובע סעודה או לא קובע, וכשהוא קובע אז ממילא יש לזה דין של פת. וכיון שמולייתא לקביעות סעודה היא עשויה, לכן בסתמא דמילתא זה נחשב שהוא קובע, ויש לה דין של פת.♦
נראה שהריבב"ן והתניא ראו את הפשטידה כמקשה אחת והריא"ז דן את המעטפת החיצונית כפת בפני עצמה
ובטעם המחלוקת נראה שלפי הריבב"ן והתניא יש לראות את הפשטידה כמקשה אחת. וכיון שאין לפנינו פת רגילה אלא פת שיש בה מילוי משמעותי, דינה של כל הפת בכללותה צריך להיות כפת הבאה בכיסנין. לעומת זאת, הריא"ז רואה את המעטפת של המזונות כפת בפני עצמה, ואת המילוי כליפות של הפת. ולכן לדעתו אין כאן נידון של פת הבאה בכיסנין אלא פת שעמה ליפתן. ונראה לכאורה שיותר מסתבר להבין כדעתם של הריבב"ן והתניא כאשר המעטפת היא יציבה ודרך האכילה היא כזאת שהאדם אוכל במשך רוב אכילתו את הבצק עם הבשר גם יחד. אבל כאשר די בתחילת האכילה נפרדת המעטפת מהמילוי, וכגון שהחלק העליון הוא רק כציפוי דק שנבקע בקלות, והמילוי מתגלה על הבסיס של הבצק, ויש לפנינו בצק לחוד ובשר לחוד, כשהבשר רק נמצא מעל הבצק, אזי מסתבר יותר לראות זאת כפי שמבין הריא"ז, שאין כאן אלא פת ועמו ליפתן. ויוצא שככל שהבצק יותר יציב ועבה וניכר לאורך זמן האכילה, הוא דווקא נידון פחות כפת רגילה, ודווקא כאשר הוא פחות יציב בעיטוף הבשר הוא נידון יותר כפת רגילה.♦
פרק ב'
דברי האחרונים והכרעת ההלכה
הביאור הלכה מעמיד את דברי השו"ע דווקא בשהיה עשוי כעין סתם לחם ולא בפשטידה רגילה
ולעיל הובאו דברי השו"ע (סי' קסח סי"ז) שפסק שיש לברך המוציא על פשטידה, ולא תלה זאת בכך שקובעים עליה סעודה. והביאור הלכה (שם ד"ה פשטיד"א) כתב וז"ל: "והנה באמת כד נעיין היטב במקור הדברים יראה דאף המחבר מודה לדברי הט"ז דמילוי בשר הוי כמו מילוי פירות, ורק דהמחבר מיירי בשהיה עשוי כעין סתם לחם שעשוי לשבוע, וע"כ לא הוי בכלל פת כיסנין, שעשוי רק לקינוח ולמתיקה בעלמא [וכמו שכתבו הפוסקים דפת כיסנין הוא העשוי רק לקינוח סעודה בעלמא], וכמו שמורה לשון הריא"ז שכתב שהן עשויין פת ולפתן כאחד ולקביעת סעודה הם עשויין. ור"ל דחשיב הבשר והדגים שממולא בתוכו כמו שאוכל לחם עם בשר ודגים, הואיל שלחם זה עשוי לקביעת סעודה ולאו לקינוח. אכן אם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהן פתיתין של בשר, וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה – דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה, דאינו מברך עליהם המוציא וברכת המזון בדלא קבע. וקרוב בעיני דבהכי מיירי התניא דפסק דהוי כפת כיסנין וכו'. ועל פי הדברים האלה כתבתי דברי שבמשנה ברורה", עכ"ל.♦
קשיים בדבריו
ולכאורה קשה מאוד לומר כדבריו. דבשו"ע אין רמז לכך שמדובר "בשהיה עשוי כעין סתם לחם שעשוי לשבוע". ואדרבה, פשטות דבריו מורה שמדובר על פשטידה דעלמא שנאפית בתנור. וסתם פשטידה שונה במהותה מ"סתם לחם". ומבואר בדברי הבאה"ל שם שהוא רוצה להשוות את התניא לריא"ז, דאחר שהוא מביא את סתימת השו"ע ואת דברי הריא"ז הוא מביא שהרבה אחרונים בכל זאת חילקו והצריכו קביעות סעודה כמו בפת הבאה בכיסנין וכדברי הט"ז, ועל זה אומר את דבריו אלו כדי להשוות בין הדעות. ולכאורה מאוד לא מסתבר שדווקא על רקיקין קטנים שבאים לקינוח בסוף הסעודה, "בהכי מיירי התניא". דהא הוא ממש מצטט את רבינו ישעיה ורק מוסיף את מה שמוסיף, ומוכח שהוא אומר את דבריו על אותו נידון שמדבר עליו הריא"ז. ואיך אפשר לומר שמדובר על מציאויות כל כך שונות, וצ"ע.♦
קושי בדברי המג"א שתלה את דין הפשטידה בכך שהמילוי שלה הוא עצמו מזון
והמג"א (סי' קסח סקמ"ד) נקט כשיטת הריא"ז וחילק בין פשטידה שיש בה בשר ודגים שהם בעצמם מזון ולא מבטלים תורת לחם ממנה ובין כיסנין של פירות שהם קינוח. וכתב כן בשם השל"ה (שער האותיות, קדושת האכילה (ב) אות רנט; בשם אביו בספרו עמק ברכה עמ' כט-ל). אולם, נראה שעצם ההגדרה של מזון היא לא זו שגורמת להבדל, דהא מבואר בגמרא (ברכות לה ע"ב ועירובין ל' ע"א) שמזון היינו דווקא מחמשת המינים, וכן אורז (ברכות לז ע"א). ואי אזלינן בתר כל דזיין, יש לכלול גם כל שאר הדברים חוץ ממים ומלח. ועל כרחך ההבדל הוא שיש דברים שרגילים לאוכלם כלפתן ויש כאלה שאין רגילים לאוכלם כלפתן. ובשר ודגים וכדומה רגילים לאוכלם כלפתן. ואמנם בשל"ה מוזכר הביטוי מזון, דז"ל: "כי הבשר או הדגים או הגבינה וכדומה מהדברים שמלפתין בהן את הפת ורגילין לבא בתוך הסעודה, אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כשבאים בתוך הסעודה, מהטעם דהם עצמם מזון ואינם באים לקינוח סעודה אלא להשביע", עכ"ל. אבל נראה מתוך כל מכלול דבריו שהוא מתכוון לחילוק הזה של דבר שרגילים ללפת בו או לא רגילים ללפת בו ולא להגדרה אם הוא מזון או קינוח.♦
קושי בחידוש המג"א שאם לש במי ביצים יש לעיסה דין פת גמור משום שגם ביצים הן מזון
והמג"א חידש לשיטתו שאם האדם לש את העיסה במי ביצים ייחשב הדבר כפת, כיון שגם ביצים הן מזון. והוכיח את דבריו מתוס' (ביצה טז ע"ב ד"ה קמ"ל). וכבר דחו את ראייתו הדגול מרבבה (שם) והגרע"א (שם), כל אחד מסיבה טובה אחרת. ועל כל פנים בעיקר דבריו יש לתמוה, דלכאורה אין שום הבדל בין מי ביצים ובין חלב, דשניהם מזון, והרי על חלב כתב הרמב"ם להדיא שהלישה בו מוציאה מידי פת. ושבולי הלקט כתב להדיא שמי ביצים הם כדבש, וכמו שכתב המג"א בסוף דבריו. וכאמור, כמעט כל המאכלים אמורים להיחשב מזון, ואפילו דבש נחשב מזון, ולא זהו החילוק, אלא אם יש רגילות להשתמש בדבר כליפתן לפת. ובביצים אכן משתמשים ללפת בהן את הפת, אך במי ביצים לא משתמשים ללפת את הפת.♦
יש לחלק בין הדיון על המשקה שלשים בו את העיסה ובין הדיון על מילוי שהוא מאכל נפרד העומד בפני עצמו
ועיקר דבריו קשים, דאין לדמות כלל נידון של הדבר שלשים בו את העיסה לנידון של אוכל נפרד העומד בפני עצמו ומהווה מילוי ניכר ומשמעותי בתוך עיסה, וכבר תמה מעין זה בערוך השולחן (סי' קסח סנ"א). דכאשר מדובר על עיסה הנילושה במשקה כלשהו, זה משנה את כל טיבה של העיסה עצמה, ולא דנים כאן בכלל בתורת ליפות ובגדרי עיקר וטפל. וכל משקה שמשנה את טעם העיסה אמור להוציא אותה מידי לחם רגיל. לעומת זאת הנידון של הפשטידה שעליה מדברים הראשונים ושזה נידון הסעיף הוא מצד ליפות הפת, וגדריו שונים לחלוטין. דבזה דנים אם הוא אכן ראוי לליפות הפת אם לאו והאם רגילים ללפת בו את הפת אם לאו.♦
לפי האמור גם דברים שנאכלים למיתוק יכולים להיחשב לפתן
ולכן יכול להיות שיהיו גם דברים שנאכלים למיתוק ואף על פי כן הם ייחשבו כלפתן, ועירובם בפת לא יחיל עליה דין פת הבאה בכיסנין. ולמשל, ריבת פירות יכולה להיחשב ליפתן אפילו שפעמים רבות היא נאכלת למיתוק ולקינוח. ויתירה מזו, אפילו הדבש ומיני המתיקה, אם הם ניתנים בפת בשביל ליפות הפת, אמור להיות לפת שהם נאכלים עמה דין של פת עם לפתן, שלא יהיה צורך בקביעות סעודה כדי להחשיבה כפת. ולכאורה הדבר אינו תלוי רק במהות המילוי אלא גם בכמותו, כי דברים שניתנים למיתוק יכולים להיות עד מידה מסוימת כליפות, וכשהם ניתנים בכמות גדולה יותר הם כבר לא נאכלים בדרך ליפות אלא בדרך מתיקה והם כבר נחשבים כעומדים בפני עצמם.♦
בימינו הבשר והדגים אינם נאכלים כלפתן
ויתירה מזו נראה דבימינו הבשר והדגים לא נאכלים כלפתן כלל. דעניינו של הליפות הוא להקל ולהנעים את אכילת הפת, ואילו הם חשובים בפני עצמם, ואולי אף יותר מהפת. ואף שרבים אוכלים אותם עם פת, רבים אחרים אוכלים אותם בלא פת. ובימינו יש הסועדים את כל ארוחותיהם העיקריות בלי לחם. וגם מי שאוכל אותם עם פת אינו אוכל אותם כלפתן לפת, אלא אדרבה, יתכן שמבחינתו עיקר האוכל הוא דווקא הבשר והדגים, והלחם אינו נאכל אלא לתחושת שובע בלבד. ובפרט הלחם הלבן שבימינו, שערכו התזונתי נחשב מועט בהרבה מדגים ובשר עוף וכדומה, והוא נאכל רק מפני שאי אפשר לאכול בשר בכמויות גדולות ולהתמלא רק ממנו, ולכן אוכלים גם לחם. ואדרבה, דווקא כל מה שנמנה כמיני מיתוק וקינוח הם אלה שנאכלים עם הפת כל עוד לא מדובר בכמויות גדולות מדי של מיני המיתוק הללו.♦
לפי האמור נראה שאם לא קובע סעודה על פשטידה יברך עליה מזונות, אך על פיצה בכל מקרה יברך המוציא
ולכן נראה שבימינו אפילו לפי סברת הריא"ז לא היה מקום לראות בסתמא דמילתא את הפשטידה כפת עם ליפתן אלא היה צריך לחזור הדין כפי שכתבו הריבב"ן והתניא שהדבר תלוי בשאלה אם האדם קובע סעודה על הפת הזאת אם לאו. ודווקא בפיצה, ששמים בה רסק עגבניות וגבינה צהובה ותבלינים נוספים, יש לראות את הפת הזאת כפת שניתנו בה דברים ללפת אותה, ויהיה דינה תלוי במחלוקת הריבב"ן והתניא כנגד הריא"ז. שלפי הריא"ז לא יהיה צריך לקבוע עליה סעודה ולפי הריבב"ן והתניא צריך יהיה לקבוע עליה סעודה. ולפי מה שהתבאר לעיל, כשהפת והמאכל השני נאכלים לגמרי יחד מסתבר יותר כדעת הריבב"ן והתניא, יהיה צריך לקבוע עליה סעודה. אולם, נראה שבזמננו שרגילים לקבוע עליה סעודה, יודו גם הריבב"ן והתניא שדינה כפת גמורה, ואין האדם צריך לכוון במיוחד לקבוע עליה סעודה. וגם אינו צריך לאכול אותה בשיעור סעודה, דבימינו היא נחשבת כפת לכל דבר.♦ ♦ ♦